חסר המוסר

1

חברי היקרים, ידעתי שאוכל לסמוך על נאמנותכם. מיהרתם לבוא כשקראתי לכם, כפי שהייתי אני בא אילו קראתם לי אתם. מי ייתן וחברוּתכם, שעמדה בהצלחה במבחן ההיעדרות, תעמוד גם במבחן הסיפור שאני רוצה לספר לכם. קראתי לכם בפתאומיות, והטרחתי אתכם לצאת למסע עד למעוני המרוחק, אך ורק כדי לראותכם, כדי שתשמעו אותי. זו העזרה היחידה שאני מבקש: לדבר אליכם. הגעתי לנקודה בחיי שממנה איני יכול עוד להמשיך הלאה. אך אין זו לאות. איני מבין עוד. אני צריך... אני צריך פשוט לדבר. אין זה ולא־כלום לדעת לצאת לחופשי; הקושי הוא לדעת להיות חופשי. ברשותכם אדבר על עצמי; אספר לכם את חיי, בפשטות, בלי הצטנעות ובלי גאוותנות, עוד יותר בפשטות מאשר אילו דיברתי אל עצמי. הקשיבו לי:

הפעם האחרונה שבה התראינו היתה, אני זוכר, בסביבות אַנזֶ׳ה, בכנסייה הכפרית הקטנה שבה התחתנתי. הקהל היה מצומצם אך מורכב מידידים נבחרים, וכך היה הטקס השגרתי לטקס נוגע ללב. היה נדמה לי שכולם מתרגשים, וזה ריגש אותי עצמי. אחרי הכנסייה התכנסנו, אתם ואנחנו, לסעודה קצרה בביתה של אשתי הטרייה. אחר כך עלינו על הכרכרה שהוזמנה מראש, וזאת בהתאם לקישור המקובל בין מושג הנישואים לבין תמונת רכבת היוצאת מן הרציף.

הכרתי רק מעט את אשתי, וחשבתי, בלי שזה הטריד אותי מדי, שגם היא אינה מכירה אותי. התחתנתי איתה בלי אהבה, בעיקר בשביל לרצות את אבי, שנטה למות וחשש שאשאר לבדי. אהבתי את אבי בכל לבי; באותם ימים עצובים של דעיכתו חשבתי רק איך אוכל להמתיק את רגעיו האחרונים; וכך התחייבתי לכל חיי בלי לדעת מה עשויים להיות החיים. אירוסינו למראשות הגוסס היו נטולי צחוק, אך לא נטולי שמחה שמתוך רצינות, כי השרו שלווה גדולה על אבי. אמנם לא אהבתי את ארוסתי, כאמור, אך לפחות לא אהבתי מעולם אישה אחרת. זו היתה בעיני ערובה מספיקה לאושרנו; ומתוך חוסר ידיעתי את עצמי האמנתי שאני מתמסר לה כל כולי. גם היא היתה יתומה, וגרה עם שני אחיה. זה עתה מלאו למַרסֶלין עשרים, ואני הייתי מבוגר ממנה בארבע שנים.

אמרתי שלא אהבתי אותה. על כל פנים לא חשתי כלפיה דבר ממה שמכנים אהבה, אבל אהבתי אותה אם הכוונה היא לרוך, לחמלה כלשהי, וגם להערכה לא מועטה. היא היתה קתולית ואני פרוטסטנטי... אך זה היה כה חסר חשיבות בעיני! הכומר הקתולי קיבל אותי, אני קיבלתי את הכומר: הכול התנהל כשורה.

אבי היה מה שמכונה ״אתיאיסט״ — או כך לפחות אני משער, כי מתוך איזו שמירה יתרה על פרטיות, שאני סבור כי היתה משותפת לשנינו, מעולם לא דיברתי איתו על אמונותיו. החינוך ההוגנוטי המחמיר של אמי נמחה אט־אט מלבי יחד עם מראה פניה היפות; כידוע לכם איבדתי אותה בגיל צעיר. טרם שיערתי אז עד כמה שולט בנו אותו מוסר שהתחנכנו עליו בילדותנו, ואיזה חותם הוא מטביע בנפשנו. את הנטייה לחומרה שהשרישה בי אמי השקעתי כליל בלימודי. הייתי בן חמש־עשרה כשמתה; אבי טיפל בי, עטף אותי והתמסר בלהט לחינוכי. בלטינית וביוונית כבר שלטתי היטב; עמו למדתי עד מהרה גם עברית, סנסקריט, ואחריהן פרסית וערבית. בגיל עשרים כבר הייתי בקי עד כדי כך, שהעז ושיתף אותי במחקריו. הוא נהנה להתייחס אלי כאל שווה ערך לו, ורצה להוכיח לי זאת. ״המסה על הפולחן הפריגי״, שהתפרסמה בשמו, היתה פרי עטי; הוא כמעט לא שיכתב אותה, והיא זכתה בשבחים רבים יותר מכל חיבור אחר שכתב. הוא התמוגג. אני מצדי חשתי מבוכה על הצלחתה של אחיזת העיניים. אך היא העלתה אותי על נתיב ההצלחה. גדולי המלומדים נהגו בי כבעמיתם. אני מחייך כשאני נזכר בכל הכיבודים שכיבדו אותי... כך הגעתי לגיל עשרים וחמש בלי שראיתי כמעט דבר חוץ מעתיקות ומספרים, ולא ידעתי דבר וחצי דבר על החיים; השקעתי את כל הלהט שבי במחקר. אהבתי כמה חברים (ביניהם אתם), אבל יותר את החברוּת מאשר אותם עצמם; מסירותי להם היתה גדולה, אך זה היה צורך להרגיש נאצל; טיפחתי כל רגש נעלה שבי. בעצם לא ידעתי דבר על ידידי, כשם שלא ידעתי דבר על אודות עצמי. אף לרגע לא חלפה בי המחשבה שהייתי יכול לחיות חיים אחרים, או שאפשר בכלל לחיות אחרת.

אבי ואני הסתפקנו במועט; חיינו בצניעות כזאת, שהגעתי לגיל עשרים וחמש בלי לדעת שאנחנו עשירים. שיערתי שיש לנו רק כדי צורכנו, ולא הרביתי להרהר בדבר, אך בהשפעת אבי התרגלתי לחסכנות גדולה עד כדי כך שכמעט נבוכותי לגלות שעושרנו גדול הרבה יותר. הדברים הללו היו כה רחוקים ממחשבתי, עד שאפילו עם מותו של אבי, שהייתי יורשו היחיד, עדיין לא התחוור לי גודל הוני. זה קרה רק עם ניסוח הסכם הנישואים, ואז גם הבנתי שמרסלין באה אלי כמעט בידיים ריקות.

עוד דבר שנעלם מידיעתי, והיה אולי חשוב עוד יותר, היה בריאוּתי הרופפת. איך יכולתי לדעת, אם מעולם לא העמדתי אותה במבחן? מעת לעת סבלתי מהצטננות, וטיפלתי בה בהיסח הדעת. החיים השקטים מדי שניהלתי החלישו אותי ושמרו עלי בעת ובעונה אחת. מרסלין, לעומת זאת, נראתה חסונה; במהרה היינו עתידים לגלות עד כמה בריאותה איתנה משלי.

בליל הכלולות ישַנו בדירתי בפריז, שם הוכנו עבורנו שני חדרי שינה. נשארנו בפריז רק ככל הדרוש כדי להצטייד במה שנחוץ למסע, ואז נסענו למרסיי ומשם הפלגנו היישר לתוניס.

הסידורים הדחופים, ההלם של רצף האירועים המהיר, וההתרגשות הבלתי נמנעת של החתונה, שבאה מיד אחרי ההתרגשות הממשית יותר של אבלי, התישו אותי כליל. רק על סיפון האונייה הרגשתי כמה אני עייף. עד אז כל דבר שהיה עלי לעשות הגביר את עייפותי אך גם הסיח ממנה את דעתי. הפנאי שכפתה עלי ההפלגה איפשר לי סוף־סוף לחשוב: בפעם הראשונה, כך חשתי.

זו היתה גם הפעם הראשונה שבה הסכמתי להיעדר למשך זמן רב משולחן עבודתי. עד אז הרשיתי לעצמי רק חופשות קצרות. אמנם היתה נסיעה לספרד עם אבי, קצת אחרי מות אמי, שארכה יותר מחודש; היתה נסיעה לגרמניה, שארכה שישה שבועות, והיו עוד נסיעות; אבל כולן היו נסיעות לצורך לימוד. אבי לא הסיח בהן את דעתו ממחקריו המדוקדקים, ואני, כשלא התלוויתי אליו, הייתי קורא. ואף על פי כן, מיד כשהפלגנו ממרסיי, שבו ועלו בי זיכרונות שונים מגרנדה ומסוויליה — שמים צחים יותר, צללים מודגשים יותר, חגיגות, קולות צחוק ושירה. זה מה שמצפה לנו, חשבתי. עליתי על הסיפון והסתכלתי במרסיי המתרחקת.

אז, פתאום, עלה בדעתי שאני מזניח קצת את מרסלין.

היא ישבה בחרטום האונייה; ניגשתי אליה, ובפעם הראשונה הסתכלתי בה באמת.

מרסלין היתה יפה מאוד. אתם יודעים זאת, הרי ראיתם אותה. גערתי בעצמי על שלא הבחנתי בזה קודם. הכרתי אותה טוב מכדי שאוכל לראותה במבט חדש; משפחותינו היו קרובות מאז ומתמיד, ראיתי אותה גדֵלה, התרגלתי לחִנה... לראשונה גיליתי מה רב החן הזה והשתאיתי עליו.

מכובע הקש השחור והפשוט שלה התבדרה הינומה גדולה. היא היתה בהירת שיער, אך לא שברירית. חצאיתה וחולצתה נתפרו מאריג משובץ שבחרנו יחד. לא רציתי שתתקדר באבלי.

היא הרגישה שאני מסתכל בה, הסתובבה אלי... עד אז לא נהגתי עמה אלא באדיבות שמתוך חובה; החלפתי איכשהו את האהבה במעין אבירות קרירה שהיה ברור לי כי אינה לרוחה. האם הרגישה מרסלין באותו רגע שאני מביט בה לראשונה באופן אחר? גם היא בתורה הביטה בי באריכות, ואז, חייכה אלי ברוך. התיישבתי לצדה בלי לומר דבר. עד אז חייתי בשביל עצמי או לפחות לפי עצמי; התחתנתי בלי לשער שאשתי עשויה להיות לי משהו מעבר לידידה, בלי להעלות בדעתי שנישואינו עשויים לשנות את חיי. סוף־סוף הבנתי שברגע זה תם המונולוג.

לא היה איש מלבדנו על הסיפון. היא קירבה אלי את מצחה; חיבקתי אותה בעדינות; היא הרימה את עיניה; נישקתי את עפעפיה, ופתאום הרגשתי, מתוך הנשיקה, איזו חמלה חדשה; היא גאתה בי באחת, ולא הצלחתי לעצור את דמעותי.

״מה קרה?״ שאלה מרסלין.

התחלנו לדבר. הוקסמתי למשמע דבריה. עד אז חשבתי מה שחשבתי על טיפשותן של נשים. באותו ערב, לצדה, אני הוא שנראיתי בעיני מגושם ומטופש.

אם כן, מתברר שהאישה שעמה קשרתי את חיי היא בעלת חיים ממשיים משלה! המחשבה המרעישה הזאת העירה אותי שוב ושוב באותו לילה; שוב ושוב התיישבתי והתכופפתי לראות בדרגש שמתחתי את מרסלין, אשתי, בשנתה.

למחרת היו השמים נהדרים, והים שקט למדי. כמה שיחות נעימות ונינוחות המשיכו ופוגגו את מבוכתנו. הנישואים התחילו באמת. בבוקר היום האחרון של אוקטובר עגנו בתוניס.

התכוונתי להישאר שם רק ימים מעטים. אתוודה בפניכם על טיפשותי: דבר לא משך אותי באותה ארץ חדשה חוץ מקרתגו וכמה שרידי עתיקות רומאיות: תימגאד, שעליה סיפר לי אוקטב, הפסיפסים בסוּסָה ובייחוד האמפיתיאטרון באֶל־גֶ׳ם, שאליו קצרה רוחי לנסוע. לשם כך היה עלינו להגיע קודם לסוּסה, ומשם לתפוס את מרכבת הדואר; גמרתי אומר שמכאן ועד שם אין דבר שראוי לתשומת לבי.

אולם תוניס הפתיעה אותי עד מאוד. למגען של התחושות החדשות הזדעזעו בתוכי סגולות רדומות שטרם שימשו אותי, ועל כן נשמרו בהן עלומיהן המסתוריים.

יותר משנהניתי, השתוממתי ונדהמתי, ומעל הכול שמחתי לראות את אושרה של מרסלין. אמנם עייפותי גברה והלכה מיום ליום, אך התביישתי להיכנע לה. השתעלתי והרגשתי מועקה משונה במעלה החזה. פנינו מועדות דרומה, חשבתי, החום כבר יאושש אותי.

הדיליז׳נס לסְפַאקס יוצא מסוּסה בשמונה בערב ועובר באֶל־גֶ׳ם באחת בלילה. הזמנו מקומות ישיבה בתא. ציפיתי לאיזו עגלה רעועה, אך המושבים דווקא היו נוחים למדי. אבל הקור!... מתוך איזה ביטחון ילדותי בחמימותו של הדרום התלבשנו שנינו בבגדים קלים ולקחנו לדרך רק רדיד דק. מיד עם צאתנו מסוּסה ומן הגבעות המסוככות עליה, החלה הרוח לנשוב. היא דילגה על פני המישור, ייללה, שרקה, נכנסה דרך כל חרך בדלתות; לא היה מפלט מפניה. הגענו קפואים מקור, מותשים מטלטלות הדרך, ואני — גם משיעול נורא שטילטל אותי עוד יותר. איזה לילה! כשהגענו לאל־ג׳ם לא היתה שם אכסניה, רק איזה בּוּרג׳, פונדק דרכים מחריד, אבל מה לעשות? הדיליז׳נס כבר המשיך בדרכו. הכפר היה שקוע בשינה; בלילה העצום־למראה הצטייר במעומעם הגוש חסר הצורה של העתיקות; כלבים ייללו. נכנסנו לחדר שרצפתו עפר כבוש, ובו שתי מיטות עלובות. מרסלין רעדה מקור, אבל לפחות היינו מוגנים מן הרוח.

יום המחרת היה מדכדך. כשיצאנו החוצה הופתענו לגלות שמים אפורים אחידים. הרוח המשיכה לנשוב, אבל פחות בזעף מבליל אמש. הדיליז׳נס הבא היה אמור לעבור רק בערב... זה היה, האמינו לי, יום נכאים. האמפיתיאטרון, שסיימתי לסייר בו בתוך כמה רגעים, איכזב אותי; תחת השמים העכורים האלה אף נראה לי מכוער. אולי גם עייפותי תרמה לחוסר הנחת שחשתי והעצימה אותו. בצהרי היום חזרתי לשם מתוך שעמום וחיפשתי לשווא כתובות כלשהן על האבנים. מרסלין מצאה מקום מחסה מן הרוח וישבה לקרוא ספר אנגלי שלמרבה המזל הביאה עמה. חזרתי לשבת לצדה.

״איזה יום מדכא! את מאוד משתעממת?״ שאלתי אותה.

״לא, אתה רואה, אני קוראת.״

״בשביל מה באנו לכאן? אני מקווה שלפחות לא קר לך.״

״לא מאוד. ואתה? בחיי, אתה לגמרי חיוור.״

״לא, לא...״

בלילה שוב קמה הרוח במלוא עוזה... לבסוף הגיע הדיליז׳נס. יצאנו לדרך חזרה.

למן הטלטלות הראשונות הרגשתי שבור ורצוץ. מרסלין התשושה נרדמה חיש מהר על כתפי. אבל השיעול שלי ודאי יעיר אותה, חשבתי, ובעדינות רבה נחלצתי מתחת ראשה ונשענתי על דופן הכרכרה. אלא שעכשיו כבר לא השתעלתי: ירקתי; זה היה חידוש. היריקה לא באה במאמץ, אלא כמו מעצמה, מעט־מעט, במרווחים סדירים; זו היתה תחושה כה מוזרה, עד שבתחילה כמעט נהניתי ממנה, אך עד מהרה הבחיל אותי הטעם הלא מוכר שנותר בפי. מטפחתי כבר יצאה מכלל שימוש, ואצבעותי היו רטובות לגמרי. האם להעיר את מרסלין? למזלי נזכרתי בצעיף גדול שתחבה בחגורתה. בעדינות התרתי אותו. כבר לא ניסיתי לעצור בעד היריקות, והן שפעו מתוכי עוד ועוד. הדבר הסב לי הקלה עצומה. זה סוף ההצטננות, חשבתי. פתאום הרגשתי חלש מאוד; הכול הסתחרר סביבי, וחששתי שתכף אתעלף. להעיר אותה?... אה, תתבייש לך!... (מילדותי הפוריטנית נותרה לי, כנראה, סלידה מוויתור לחולשה; מיד אני מכנה זאת פחדנות.) התעשַתי, התכווצתי במקומי ולבסוף הצלחתי להשתלט על הסחרחורת... הרגשתי כאילו אני שוב בלב ים, ושאון הגלגלים נהיה לשאון הגלים... אבל הפסקתי לירוק.

התגלגלתי למעין שינה.

כשהגחתי ממנה כבר עלה השחר; מרסלין עוד ישנה. התקרבנו ליעדנו. הצעיף שהחזקתי בידי היה כהה, כך שבתחילה לא נראה עליו דבר; אך כשהוצאתי את הממחטה שלי נדהמתי לראות שהיא ספוגה בדם.

מחשבתי הראשונה היתה שעלי להסתיר את הדם הזה ממרסלין. אבל איך? הייתי מגואל בו כולי, בכל מקום שהסתכלתי היה עכשיו דם, בעיקר על אצבעותי... אולי דיממתי מהאף... כן, זהו זה: אם היא תשאל, אגיד לה שדיממתי מהאף.

מרסלין המשיכה לישון. הגענו. היא ירדה ראשונה ולא ראתה דבר. שמרו לנו שני חדרים. הצלחתי להזדרז ולחמוק לחדרי, ולהעלים את הדם. מרסלין לא ראתה דבר.

אולם הרגשתי חלש מאוד, וביקשתי שיביאו לשנינו תה. בעודה גומעת ממנו בשלווה גמורה, היא עצמה קצת חיוורת, מחייכת, נתקפתי רוגז על שלא ראתה כלום. אמנם הרגשתי שאני עושה לה עוול, ואמרתי לעצמי שאם לא ראתה דבר, הרי זה משום שהיטבתי להסתיר. אך בלא הועיל; זה גדל והתעצם בתוכי כמו דחף בלתי נשלט, מילא אותי... בסוף לא יכולתי להתאפק עוד ואמרתי לה, כבדרך אגב:

״ירקתי דם הלילה.״

היא לא פלטה כל צעקה; רק החווירה כסיד, כשלה, ניסתה להחזיק את עצמה ונשמטה בכבדות על הרצפה.

זינקתי אליה במעין חֵמה: מרסלין! מרסלין! — אבוי לי, מה עשיתי? האין זה די שאני חולה? — אבל הייתי, כאמור, חלש מאוד; לא היה חסר הרבה כדי שגם אני אתעלף. פתחתי את הדלת; קראתי לעזרה; אנשים מיהרו ובאו.

נזכרתי שבמזוודתי יש לי מכתב המלצה לאחד הקצינים שבעיר; מכוחו יכולתי לבקש שיזעיקו את הרופא הצבאי.

הכרתה של מרסלין שבה אליה בינתיים; עכשיו ישבה למראשות מיטתי, שם שכבתי רועד מחום. הרופא הצבאי הגיע ובדק את שנינו: מרסלין בסדר גמור, בישר לי, ולא נפגעה בנפילתה; מצבי שלי, לעומת זאת, חמור. הוא סירב להתבטא ביתר נחרצות והבטיח לחזור לפנות ערב.

הוא חזר, חייך אלי, דיבר איתי ונתן לי כל מיני תרופות. הבנתי שהוא סבור כי דיני נחרץ. אתוודה ואומר לכם שאפילו לא נחרדתי. הייתי לאה מדי. פשוט הרמתי ידיים. אחרי הכול, מה מציעים לי החיים? עבדתי היטב עד הסוף, מילאתי את חובתי בנחישות ובלהט. והשאר... אה, מה זה חשוב! הירהרתי והתפעלתי מהסטואיות שלי. אך כיעורו של המקום הוא שהכאיב לי. חדר המלון הזה נורא ואיום, חשבתי והסתכלתי בו. פתאום עלה בדעתי שלידי, בחדר זהה, נמצאת אשתי, מרסלין; שמעתי אותה מדברת. הרופא עוד לא הלך; הוא שוחח איתה; הוא ניסה לדבר בלחש. חלף זמן־מה: כנראה נרדמתי...

כשהתעוררתי, מרסלין היתה לצדי. הבנתי שבכתה. לא אהבתי די את החיים כדי לרחם על עצמי, אבל כיעורו של המקום ההוא הפריע לי; מבטי נח עליה כמעט בערגה.

עכשיו היתה שקועה בכתיבה. היא היתה בעיני יפה. ראיתי אותה מקפלת כמה מכתבים. אז קמה, ניגשה אל מיטתי ואחזה ברוך בידי:

״איך אתה מרגיש עכשיו?״ שאלה. חייכתי ואמרתי לה בעצב: ״אני אבריא?״ אך היא מיד השיבה: ״ברור שתבריא!״ בנחרצות נלהבת כזאת, שאני עצמי כמעט השתכנעתי, וכמו חשתי במעורפל את כל מה שיכולים החיים להיות, את אהבתה שלה, חיזיון מטושטש של דברים כה יפים ומסעירים, שעיני התמלאו דמעות ובכיתי זמן ממושך; לא הצלחתי להפסיק וגם לא רציתי.

איזה להט של אהבה נדרש ממנה כדי להוציא אותי מסוּסה; איך טיפלה בי במסירות, גוננה עלי, סעדה אותי, השגיחה... מסוסה לתוניס, ומתוניס לקונסטנטין, מרסלין היתה נהדרת. נשלחתי להחלים בבּיסקרָה. ביטחונה היה בלתי מעורער, מסירותה לא רפתה אף לרגע. היא הכינה הכול, אירגנה את הנסיעות ודאגה למצוא לנו מגורים. למרבה הצער לא היה בידה להפוך את המסע לאיום פחות. כמה פעמים חשבתי שהגיע סופי ולא אוכל להמשיך עוד. נשטפתי זיעה כגוסס, נחנקתי, לרגעים איבדתי את ההכרה. בסוף היום השלישי הגעתי לביסקרה מת למחצה.