חפץ תחת השמים

פרק 1 מי כתב את ספר קהלת? מקומו של ספר קהלת בתנ"ך

ספר קהלת נכלל בחמש המגילות, אף כי על פי תוכנו הוא מתאים לא פחות לקבוצת ספרי החוכמה, שכוללת את משלי ואת איוב. בחלק מעדות ישראל נוהגים לקרוא את ספר קהלת בבית הכנסת בשבת חול המועד סוכות, וזו הסיבה להכללתו בין חמש המגילות, שכולן נקראות בבית הכנסת במועדים קבועים: שיר השירים בפסח, מגילת רות בשבועות, איכה בתשעה באב ומגילת אסתר בפורים. יש לציין כי בעבר, כמתואר בגמרא (בבא בתרא יד, ב), הספרים המכונים היום חמש המגילות שובצו בין ספרי התנ"ך על פי סדר שונה מבימינו, ומקומו של ספר קהלת היה בין משלי לשיר השירים, שכן כולם מיוחסים לשלמה המלך. ידועה המסורת שלפיה שלמה כתב את שיר השירים בצעירותו, את משלי באמצע ימיו ואת קהלת בימי זקנתו ("כשאדם נער - אומר דברי זמר; הגדיל - אומר דברי משלות; הזקין - אומר דברי הבלים"). אבל יש גם דעה אחרת, ולפיה לעת זקנתו שרתה על שלמה רוח הקודש ואז כתב את כל שלושת הספרים. שתי הדעות מופיעות במדרש שיר השירים רבה (א, י).

הוצעו הסברים אחדים לקשר בין קהלת לחג הסוכות. למשל, כיוון שבתורה נאמר בקשר לחג סוכות: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך... והיית אך שמח" (דברים טז, יג-טו), יש חשש שהאדם ימלא את המצווה בהתלהבות יתרה ויגזים בגילויי עליזות. הקריאה בקהלת, שנימתו פסימית וקודרת, נועדה למנוע את הסכנה הזאת ולמתן את השמחה. הסבר אחר מבוסס על הדמיון בין השם קהלת למעמד הקהל, שלפי ספר דברים (לא, י-יג) חל בחג הסוכות שלאחר שנת השמיטה, ובו היו מכנסים את כל העם וקוראים באוזניו קטעים מספר התורה. במלכים א' (ח, א-ג) מסופר על מעמד מעין זה בימי המלך שלמה, שהיה קשור להעברת ארון הברית אל בית המקדש והתרחש בחג הסוכות: "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג, הוא החֹדש השביעי," ובמדרש קהלת רבה (א, ב) נאמר: "למה נקרא שמו [של שלמה] קהלת? מפני שהיו דבריו נאמרים בהקהל." (על מעמד דומה בימי שיבת ציון מסופר בספר נחמיה פרק ח.)

שלמה המלך או חכם מימי בית שני?

כאמור, הפרשנות המסורתית קובעת כי ספר קהלת נכתב בידי שלמה המלך. מסקנה זו, המופיעה בכמה מקומות בגמרא (מגילה ז, א; גיטין סח, ב ועוד), נסמכת על הפסוק הראשון שבספר: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים", ובדומה לו: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים" (א, יב). גם פסוקים אחרים בספר קהלת מעלים במחשבתנו את המסופר על חוכמתו של שלמה ועל תפארת ירושלים בימיו, למשל: "דִבַּרתי אני עם לִבִּי לאמֹר: אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלים, ולבי ראה הרבה חכמה ודעת" (א, טז). אולם, אף כי הצירוף של "בן דוד", "מלך בירושלים" ו"חוכמה" נראה מתאים למלך שלמה, הזיהוי של קהלת עם שלמה הוא בעייתי, בין השאר משום שהסגנון ואוצר המילים בספר קהלת אינם מתאימים לתקופת הבית הראשון אלא לתקופה מאוחרת יותר בימי בית שני. למשל, הספר כולל מילים שמקורן בארמית ושתי מילים בפרסית: פרדס ופתגם.

לפי הדעה הרווחת בין חוקרי התנ"ך, ספר קהלת נכתב בארץ ישראל במאה השלישית לפנה"ס, כלומר בתקופה ההלניסטית, כמה עשרות שנים לאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון (שנפטר ב-323 לפנה"ס).1 פרופסור מיכאל פוקס, חוקר תנ"ך יהודי-אמריקני שכתב כמה ספרים על קהלת, מסיק מהשימוש במילה "מדינה" (קהלת ה, ז) שהמחבר חי באימפריה, הפרסית או ההלניסטית, שהיתה מחולקת למדינות. האזכור של היררכיה בירוקרטית באותו פסוק ("גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם") מתאים לדעתו לאימפריה ההלניסטית, וכן גם האזכור של מרוץ ("לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ"; ט, יא). פוקס גם מצא ראיות להשפעות של הפילוסופיה ההלניסטית על קהלת.2

לפי דעה זו, המחבר של ספר קהלת חי כשבע מאות שנה אחרי תקופתו של שלמה. ייתכן כי בחר בכינוי הספרותי "קהלת בן דוד מלך בירושלים" כדי לרמוז שספרו נכתב מנקודת מבט של אדם אשר כמו שלמה המלך בשעתו, ניחן בעושר המאפשר לו להגשים את משאלות לִבו וגם בתבונה מעמיקה וברצון להגות ברזי העולם ובפשר החיים. ייתכן גם שהשם "קהלת בן דוד" נועד לתת לספר נופך של עתיקוּת וחשיבות ולהצדיק את הוספתו לקנון התנ"כי.

אם נקבל את התִארוּך שקובע המחקר, אזי בתקופתו של קהלת היתה ארץ ישראל תחת שלטון בית תלמי שבמצרים, ששלט בה כמעט ברציפות מ-301 לפנה"ס ועד שנת 200 לפנה"ס. בית סלווקוס, ששלט בסוריה, ניסה מפעם לפעם לכבוש את הארץ מידי בית תלמי (ובסופו של דבר הצליח בכך בשנת 200 לפנה"ס, ושלט בארץ עד לפרוץ מרד החשמונאים ב-168 לפנה"ס). תחת שלטון בית תלמי נהנו היהודים בארץ מחופש דת ומאוטונומיה שלטונית מסוימת. עם זאת, הם נאלצו לשלם מסים גבוהים לגובי מסים, שקיבלו זיכיונות מהמלך והתחרו זה בזה על ידי הצעת תשלומים גבוהים לאוצר המלוכה על חשבון העם.

חיי הדת התנהלו סביב בית המקדש השני, שעמד על מכונו בירושלים כבר יותר ממאתיים שנה (משנת 516 לפנה"ס). הכהן הגדול שניהל את בית המקדש ריכז בידיו גם תפקידים חילוניים והיה חלק מהשלטון העצמי. בארץ חיו זו לצד זו קהילות של יהודים, שומרונים ועובדי אלילים. קהילות של יהודים היו גם מחוץ לארץ ישראל, למשל בבבל ובאלכסנדריה שבמצרים, שנבנתה על ידי אלכסנדר מוקדון ב-331 לפנה"ס והיתה המרכז השלטוני של בית תלמי ומוקד חשוב של התרבות ההלניסטית.

התפשטות התרבות ההלניסטית בעקבות כיבושי אלכסנדר הפכה את כל העולם התרבותי לציוויליזציה רחבת ידיים אחת. המסחר בין המדינות פרח וכן קשרי התרבות ביניהן. זו היתה הגלובליזציה הראשונה בהיסטוריה, והיהודים בכל מקומות מושבם השתלבו בה היטב. יהודים משכילים נחשפו לתרבות ההלניסטית, ויש סימנים לכך שקהלת נחשף לרעיונות של הפילוסופיה ההלניסטית בת-זמנו (נדון בכך בהרחבה בפרק 10).

יש בספר קהלת רמזים לכך שמקום מגוריו של המחבר היה בירושלים, ושהוא נמנה עם שכבת החכמים היהודים שהתרכזה באותה תקופה סביב בית המקדש. יש חוקרים הסבורים כי קהלת ביקר באלכסנדריה ואולי אף חי בה כמה שנים. אך האפשרות שמקום מגוריו הקבוע היה באלכסנדריה סבירה פחות, כיוון שספר קהלת נכתב כנראה בעברית בעוד שיהודי אלכסנדריה דיברו וכתבו ביוונית. כך למשל, ספרו של החכם היהודי שמעון בן סירא נכתב בעברית (כנראה בירושלים) מעט אחרי שנת 200 לפנה"ס, ונכדו תרגם אותו ליוונית כדי שיהודי אלכסנדריה יוכלו לקרוא אותו.3

ההשפעה הבין-תרבותית היתה דו-סטרית. תרגום התורה ליוונית בידי יהודי אלכסנדריה בתחילת המאה השלישית לפנה"ס (שכונה תרגום השבעים), וכן הופעתם של ספרי הגות יהודיים ביוונית, הביאו לכך שרעיונות מהיהדות חלחלו אל התרבות העולמית.4 המשכילים של אותה התקופה ראו עצמם אזרחי העולם, וזה מסביר מדוע נדמה כי ספר קהלת אינו מזוהה במפורש עם דת מסוימת אלא פונה לכל אדם באשר הוא.

למען האמת, אין מבחינתנו חשיבות רבה לתקופה המדויקת שבה נכתב ספר קהלת. בין שמחברו הוא בן המאה השלישית לפנה"ס ובין שחי לפני כן, אין ספק שהידע שלו על העולם היה מצומצם בהשוואה לידע שיש לנו כיום. ידיעותיו על תופעות טבע, על גודלו וצורתו של כדור הארץ, על גרמי השמים ועל מבנה היקום, וכן על הביולוגיה והפסיכולוגיה האנושית, הן מוטעות או לוקות בחסר מנקודת המבט של ימינו. למרות זאת, הדיונים שלו על מהות האושר ועל תכלית הקיום האנושי, והמסקנות שהוא מגיע אליהן, נראים רלוונטיים ומשמעותיים גם היום. לכן הקריאה בספר קהלת יכולה לא רק לסייע לנו להתמודד עם שאלות פילוסופיות שעדיין לא נס לֵחן, כגון מהו אושר וכיצד ראוי לו לאדם לחיות את חייו, אלא גם לשפוך אור על השאלה עד כמה יכול ההיגיון האנושי להרחיק לכת בפתרון בעיות קיומיות בלי עזרת המדע והמסורת הפילוסופית של מאות השנים האחרונות. ובמילים אחרות: האם התפתחותם של המדע והפילוסופיה המודרנית מסייעת לנו בפתרון שאלות בסיסיות על תכלית החיים ועל הדרך אל האושר? האם בזכות התפתחות זו אנו מסוגלים לנהל את חיינו טוב יותר, ולחוש מאושרים יותר, מאנשים שחיו לפני יותר מאלפיים שנה? קריאה בספר קהלת יכולה לסייע לנו לענות על שאלות אלה.

ראוי להזכיר כי ספר קהלת אינו יוצא דופן ברלוונטיות שלו לחיינו היום. טקסטים רבים שנכתבו בעת העתיקה נותרו רלוונטיים ומשפיעים עד ימינו; למשל, שאר ספרי התנ"ך, ובהם ספר תהלים, שבו נעזרים בתפילותיהם לא רק יהודים אלא גם נוצרים ובני דתות אחרות. את כתבי הפילוסופים היוונים (בעיקר אפלטון, ובמידה פחותה אריסטו) לומדים גם היום באוניברסיטאות, ובספרות הפילוסופית המודרנית מתנהלים דיונים ערים על הרעיונות המופיעים בהם. גם המחזות שנכתבו בתקופת יוון הקלאסית מועלים עד היום בתיאטראות ברחבי העולם ומצליחים לגרום לקהל הצופים התרגשות והנאה. תורתו של הנסיך ההודי סידהרטה גוטאמה, המכונה בודהה, שנוסחה בסוף המאה השישית ותחילת המאה החמישית לפנה"ס, הפכה במרוצת הזמן לדת המונים שפופולרית היום גם במערב, והפילוסוף הסיני קוֹנפוּציוּס, שניסח את הפילוסופיה שלו בערך באותו הזמן, יצר אף הוא מעין דת ודרך חיים.

בעיית הפרשנות

כשמפעילים על ספר קהלת את השיפוט וההיגיון של הקורא המודרני יש להיות מודעים לפח ידוע ומוכר: פח האינטרפרטציה או הפרשנות. כשאנו קוראים טקסט פילוסופי, ובייחוד טקסט שנכתב לפני אלפי שנים, אנו עלולים לפרש אותו בצורה שמתאימה לנו ולזמננו, אך מעוותת במקצת או בהרבה את הכוונה המקורית של המחבר. הבעיה נובעת, בין השאר, מכך שמשמעותם של חלק מהביטויים המופיעים בספר קהלת יכולה להיות היום שונה מזו שהיתה להם כשהספר נכתב.

המילה הבל, לדוגמה, מופיעה בספר קהלת כמה וכמה פעמים, למשל בפסוק הידוע: "הֲבֵל הֲבָלִים אמר קהלת, הֲבֵל הֲבָלִים הכל הָבֶל" (א, ב), או בפסוק: "ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הֶבֶל ורעות רוח" (א, יד). על פי המילונים של ימינו, המילה הֶבֶל, בהקשר המופיע בספר קהלת, מציינת טיפשות, ריקנות וחוסר תועלת. אם מישהו אומר היום "אלה הם דברי הבל", כוונתו שהדברים הם טיפשיים, ריקים מתוכן או חסרי חשיבות. הביטויים "הבל הבלים" ו"הבל ורעות רוח" אצל קהלת נועדו, לפי פירוש זה, לציין את חוסר הערך וחוסר התכלית של מעשי בני האדם והישגיהם. אולם הפירוש המקורי של המילה הבל היה האד היוצא מהפה, למשל כשאדם נושף או מדבר (הבל פה). אפשר על כן לטעון ש"הבל" בספר קהלת אינו מתייחס לדבר תפל שאין בו תועלת ותכלית, אלא לדבר זמני וחולף, שזמן קיומו קצר כהבל הפה.

פרופ' מנחם פיש, בדיונו על הפילוסופיה של הידע בספר קהלת, דן בשני הפירושים של המילה הבל ומראה כי יש ביניהם הבדל עקרוני.5 אם מקבלים את הפירוש הראשון, אזי לפי קהלת כל מה שהאדם עושה בעולם הוא חסר תועלת וחסר חשיבות. לעומת זאת, אם מאמצים את הפירוש השני, אזי לפי קהלת מה שהאדם עושה הוא ארעי ובר-חלוף (בוודאי בהשוואה למעשי האל), אבל ייתכן שלמעשי האדם תהיה תועלת וחשיבות למשך פרק זמן מסוים. הפירוש השני מעניק לפסוקים רבים בספר קהלת משמעות שונה מהמקובל. אולם ההגדרה של הבל כטיפשות, חוסר תכלית וחוסר חשיבות כה מושרשת בלשון הדיבור שלנו, עד כי קשה לנו להשתחרר ממנה גם כשאנו ערים לאפשרות החלופית.

מצד שני, האם באמת חיוני שנדע לאיזה משני הפירושים התכוון קהלת? אפשר לטעון שאף כי יש חשיבות לירידה לסוף דעתו של המחבר ולהבנת כוונתו האמיתית והמדויקת בכל פסוק, דברי הגות נמדדים גם, ואולי בעיקר, ביכולתם לעודד את הקורא למחשבה עצמאית ולרעיונות מקוריים.6 בפרט נכון הדבר בספר קהלת - דומה כי הספר מזמין את הקורא לחשוב בעצמו על הבעיות שהמחבר התחבט בהן ולהציע להן פתרונות משלו. לרעיונות פילוסופיים יש חשיבות לא רק כשהם מובעים בצורה ברורה ובלתי-משתמעת לשתי פנים, אלא גם כשהם מעורפלים או דו-משמעיים, ובלבד שהם גורמים לקורא להעלות רעיונות משלו. אפשר להשוות זאת לשירה: שיר מוצלח הוא לאו דווקא שיר שכל שורה בו ברורה ומובנת, אלא לפעמים דווקא שיר שיש בו ביטויים רב-משמעיים, שמעוררים אצל הקוראים אסוציאציות שונות ופירושים שונים. יתר על כן, לרעיון פילוסופי יש חשיבות לא רק אם הקורא מאמץ אותו, אלא גם כשהוא מעורר אצלו התנגדות וסתירה. השיח הפילוסופי לאורך הדורות הופרה והתפתח בזכות הפולמוס בין דעות מנוגדות.

אפשר לומר כי הדרך האידיאלית לקרוא טקסט פילוסופי כמו זה שבספר קהלת (ובעצם כל טקסט פילוסופי, כולל ספרים של מחברים מודרניים, כדוגמת מרטין בובר ועמנואל לוינס) היא מצד אחד לעשות מאמץ להבין את כוונת המחבר, שקשורה לזמנו, למקומו ולמסורת ההגותית שהוא ניזון ממנה, ומצד שני לשלב בקריאה את נקודת המבט של הקורא ולבחון את רעיונותיו כנגד הרעיונות המובעים בטקסט. לכן, גם אם נתלה בפסוקי קהלת פירושים משלנו, או נשתמש בהם כנקודת מוצא לרעיונות חדשים, אין צורך להיבהל מפח האינטרפרטציה; לפעמים אפילו כדאי ליפול בו.

העובדה שגם היום, יותר מאלפיים שנה לאחר כתיבתו, אנו מסוגלים לקרוא את ספר קהלת בעניין, היא אות וסימן לכך שהוא עמד במבחן הזמן ונותר רלוונטי ובעל ערך לדורות. כל קורא השולט בצורה סבירה בעברית יכול להעיד כי הרעיונות העיקריים של המחבר ברורים לו למדי, וקשה לטשטש אותם באמצעות פרשנות זו או אחרת. לקורא יש הרגשה כי על אף מרחק הדורות הוא מסוגל בדרך כלל לרדת לסוף דעתו של המחבר, גם אם אין ביטחון שהוא מבין את כוונתו המדויקת בכל משפט. לכן, גם אם אנו קוראים את פסוקי הספר בצורה שונה מכפי שעשו זאת הדורות הקודמים, אין הדבר צריך להרתיע אותנו. אנו, כמו הדורות הקודמים, רשאים לפרש את הטקסט בצורה שמתאימה לנו, ולהשתמש בו על מנת לפתח רעיונות משלנו.

יש לציין כי לא כל טקסט עתיק הוא קריא ומדבר אל לִבנו כמו ספר קהלת. ספר איוב, למשל, מציג לדעתי השקפה שהקורא המודרני מתקשה לקבל אותה. יסלחו לי כל חובבי ספר איוב, שמוצאים בו עניין ונהנים מסגנונו הפיוטי-מליצי ומרעיונותיו; כשאני קורא בספר, ומבין כי הרעיון העיקרי בו הוא שאין האדם רשאי להרהר אחר מעשיו של האל, ושכאשר צדיק סובל שלא בצדק יש לסבל משמעות שמעבר להבנתנו (למשל, התערבות בין האל לשטן), אני חש שהרעיון הזה אינו עונה על השאלות ששואל האדם המודרני על מהות הסבל ועל הדרך שבה מופעל הצדק האלוהי. לעומת זאת, בכל שנה בשבת חול המועד סוכות, כשאני שומע בבית הכנסת את הקריאה בספר קהלת, יש לי הרגשה שהספר מציג רעיונות שאני יכול להבין אותם ולהזדהות איתם, ואף ללמוד מהם לקח מעשי.

יומנו של פילוסוף

את העניינים שבהם עוסק ספר קהלת אפשר לחלק לשלושה סוגים. הסוג הראשון הוא פתגמי חוכמה דומים לאלה שבספר משלי. למשל: "טובים השנים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם" (ד, ט), או "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו" (ז, א). הסוג השני כולל תצפיות על תהליכים המתרחשים בטבע ועל תופעות בחברה האנושית. למשל: "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת" (א, ו), או "וזרח השמש ובא השמש, ואל מקומו שואף זורח הוא שם" (א, ז), או "מקום המשפט שמה הרֶשַע, ומקום הצדק שמה הרָשַע" (ג, טז). הסוג השלישי הוא הרהורים פילוסופיים, שבאמצעותם מנסה קהלת להגיע למסקנות על תכלית החיים, על ייעודו של האדם בעולם ועל מה שצריך האדם לעשות כדי להגשים ייעוד זה וכדי להשיג אושר בחייו.

החלק הפילוסופי שבספר קהלת הוא שמייחד אותו משאר ספרי התנ"ך, ובו יתרכז דיוננו. הוא גם מהווה את החלק המרכזי של הספר. שני הסוגים האחרים משרתים לא פעם את החלק הפילוסופי, והמחבר משתמש בהם רבות כדי להבהיר את לבטיו ואת מסקנותיו. למשל, הוא משתמש במחזוריות שבטבע, "וזרח השמש ובא השמש... סובב סֹבב הולך הרוח... כל הנחלים הולכים אל הים..." (א, ה-ז), כדי להמחיש עד כמה "כל הדברים יגעים" וחוזרים על עצמם בחיי האדם (שם, ח). בפרק ג (א-ח) מופיעה סדרה ארוכה של פתגמים, שמתחילים במילים "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת ועת למות...", שמבהירה ומדגימה את אחד הפתרונות שמציע קהלת לבעיית החיפוש אחר האושר (ראו פרק 7 להלן).

לאורך הספר מופיעים לא פעם היגדים הסותרים זה את זה. למשל, נאמר: "טוב כעס משחוק, כי ברֹע פנים ייטב לב" (ז, ג), אך כמה פסוקים לאחר מכן הטקסט מגנה את הכעס: "אל תְבַהֵל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח" (ז, ט). הפסוק "אמרתי אני בלבי, לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב, והנה גם הוא הבל" (ב, א) מגנה את ההתענגות על מנעמי החיים, בסתירה לפסוק "הנה אשר ראיתי אני טוב, אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה, בכל עמלו שיעמול תחת השמש" (ה, יז). כנגד "ולשמחה מה זֹה עושה?" (ב, ב) אנו מוצאים "ושִבּחתי אני את השמחה" (ח, טו), ועוד סתירות דומות. על סתירות אלה נאמר בגמרא (שבת ל, ב): "ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה."7

לפי הגמרא ופרשני ימי הביניים (למשל אבן עזרא), ההסבר לסתירות הוא שהפסוקים השונים מתייחסים לנסיבות שונות. למשל, על אחת הסתירות נאמר בגמרא: "לא קשיא [אין כאן קושיה]... 'ושִבחתי אני את השמחה' - שמחה של מצוה, 'ולשמחה מה זֹה עושה?' - זו שמחה שאינה של מצוה" (שבת ל, ב). אולם אפשר להסביר את הסתירות אחרת. לפנינו רשימות של אדם חושב ומתלבט, שהוגה בשאלות קשות אשר אין להן תשובות חד-משמעיות. הוא מעלה את מחשבותיו על הכתב, ומטבע הדברים פעם הוא חושב כך ופעם הוא חושב אחרת, לעתים הוא פסימי ולעתים אופטימי, יום אחד צץ במוחו רעיון ולמחרת הוא מנסה להפריכו. כך נוצר מעין יומן פילוסופי שבסופו של דבר נערך לספר, בידי המחבר עצמו או בידי אחד מתלמידיו, או אולי בידי עורך מאוחר יותר. שיטת הכתיבה הזאת מסבירה מדוע אפשר לראות בספר קהלת ספר הומוגני, פרי רוחו של מחבר יחיד, אף על פי שיש בו סתירות פנימיות.

התוצאה של התהליך אינה אוסף של מחשבות סותרות, והשאלות שמעלה קהלת במהלך חקירותיו אינן נותרות ללא תשובה. בהמשך נראה כי במהלך הכתיבה נוצר בין המחבר לבין עצמו שיח פילוסופי מעניין, שמתקדם ומתפתח ובשלב מסוים מתכנס לקראת הסקת מסקנות, שאפשר לראות בהן תשובה ופתרון להתלבטויות ולתהיות שהועלו.8

כדי להבין את התלבטויותיו של קהלת ואת הדרך שבה הוא פותר אותן בסופו של דבר, יש לקרוא את הפסוקים בסדר שונה מכפי שהם מופיעים בספר. במילים אחרות, צריך לסדר מחדש את הפסוקים ולרכז יחדיו את כל הפסוקים שעוסקים בעניין מסוים. גלוי וברור שספר קהלת אינו דן בצורה מסודרת בבעיה מסוימת עד שהוא פותר אותה ואז עובר לבעיה אחרת. המחבר נוקט בכתיבתו שיטה שונה; הוא מתחיל לעסוק בשאלה אחת, זונח אותה בשלב מסוים וחוזר אליה אחר כך, ותוך כדי כך דן בשאלות אחרות, דבר שאופייני למי שמעלה את מחשבותיו ואת הגיגיו על הכתב בצורת יומן.

ספרי פילוסופיה והגות שכתובים בצורת יומן שכיחים גם בימינו. דוגמה טובה לכך היא שני ספריו של הסופר וההוגה האמריקני רוברט פירסיג שנזכר בהקדמה (הראשון, זן ואמנות אחזקת האופנוע, פורסם ב-1974; השני, ליילה, יצא לאור ב-1991).9 בשני הספרים מתואר מסע - באופנוע בספר הראשון, וביאכטה בשני - שבמהלכו רושם המחבר את הרהוריו על ערכים ומוסר, על תיאוריות מדעיות ועל משמעות הקיום האנושי. התוצאה דומה במידה מסוימת לספר קהלת כיוון שההתקדמות מתהיות למסקנות, ומשאלות לפתרונות, אינה נעשית בקו ישר אלא תוך כדי התלבטויות והליכה קדימה ואחורה. במאמר שפרסמתי לפני שנים10 ניתחתי את שני ספריו של פירסיג בשיטת "גזור והדבק", כלומר ליקוט רעיונות וחיבורם לרצף עקבי, הפורשׂ את הפילוסופיה המקורית והמיוחדת של המחבר. המאמר, בשינויים ותוספות מסוימים, מצורף כנספח לספר הנוכחי, והמעיין בו יגלה קו מקשר בין רעיונותיו של פירסיג לכמה מהרעיונות של ספר קהלת. דוגמה נוספת לתהליך "גזור והדבק" כזה יש בספרו של הרב ד"ר בני לאו על ספר ירמיהו.11

בפרקים הבאים אנסה לעשות דבר דומה לספר קהלת - לקבץ מכל פרקי הספר פסוקים העוסקים בנושא מסוים, וכך ליצור רצף רעיוני המתאר את התלבטויותיו המרכזיות של קהלת ואת הפתרונות שהגיע אליהם.

חוקר התנ"ך Choon-Leong Seow סובר שספר קהלת נכתב במאה החמישית או הרביעית לפנה"ס, כלומר בראשית ימי הבית השני, כאשר הפרסים שלטו בארץ ישראל, אך דעה זו היא דעת מיעוט. ראו:

Seow, Choon-Leong, Ecclesiastes, The Anchor Yale Bible, New York: Doubleday, 1997.

Fox, Michael V., The Jewish Publication Society Bible Commentary: Ecclesiastes, JBS, Philadelphia, 2004, p. XIV.

הספר "משלי בן סירא" נכלל בין "הספרים החיצוניים" ומכיל משלים ופתגמי חוכמה. למשל: "בכו למת כי חשך אורו, ובכו לבער כי חשכה דעתו." הנוסח העברי המקורי שלו אבד ובמשך מאות שנים היה ידוע רק הנוסח היווני, עד שחלקים מהנוסח העברי נמצאו בגניזה בקהיר, וכן גם במערות קומראן ובמצדה. ניכר כי בן סירא קרא את ספר קהלת והושפע ממנו. מכאן הסיקו שספר קהלת נכתב לפני שנת 200 לפנה"ס.

לדוגמה, הפילוסוף היהודי-הלניסטי פילון האלכסנדרוני, שחי באלכסנדריה משנת 20 לפנה"ס עד שנת 50 לספירה, ניסה לגשר בכתביו בין הפילוסופיה היוונית לתפיסת האלוהים המקראית. רעיונותיו השפיעו על התפתחות התיאולוגיה הנוצרית.

מנחם פיש, לדעת חכמה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994.

לעניין זה, יש כמובן חשיבות לשאלה מיהו הקורא. חוקר תנ"ך, הקורא בספר קהלת לצורך מחקריו, ישאף ודאי להבין במדויק את כוונתו המקורית של המחבר על רקע זמנו ומקומו. אולם הקורא הרגיל, שמחפש בספר חוויה רוחנית, ייחס בדרך כלל חשיבות פחותה לכוונה המדויקת של המחבר וחשיבות רבה יותר לאסוציאציות שמעוררת אצלו הקריאה.

בהקדמה הזכרנו נימוק נוסף לכך שחכמים ביקשו לגנוז את ספר קהלת: מפני שיש בו דברים שמטים למינות. במשנה מסופר על מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, במאה הראשונה לספירה. בית שמאי אמרו שקהלת אינו מטמא את הידיים ובית הלל אמרו: מטמא את הידיים. הטומאה היא סימן לכך שהספר נכלל בכתבי הקודש, שכן גזרו על כתבי הקודש שיטמאו את הידיים (כדי שלא יחביאו תרומה, שצריך לאוכלה בטהרה, בארון הספרים). המחלוקת הוכרעה בימי חכמי יבנה: ביום שבו מינו את רבי אלעזר בן עזריה לראש הישיבה במקום רבן גמליאל הנשיא, הורו ששיר השירים וקהלת מטמאים את הידיים (מסכת עדיות ה, ג; מסכת ידים ג, ה).

על השיח בין קהלת לעצמו מעידים משפטים כמו "דיברתי אני עם לבי" או "אמרתי אני בלבי", החוזרים שוב ושוב לאורך הספר (למשל, א, יג; א, טו; א, טז; א, יז; ב, א; ג, יז; ג, יח). ראו:

Seow, Choon-Leong, Ecclesiastes, The Anchor Yale Bible, New York: Doubleday, 1997, p. 41.

שניהם תורגמו לעברית, הראשון יצא בהוצאת זמורה-ביתן-מודן ב-1978 והשני בספרית מעריב ב-1993.

יורם קירש, "זן ואמנות אחזקת היאכטה", משא מוסף הספרות של עיתון דבר, 30.9.1994.

לאו, בנימין, ירמיהו - גורלו של חוזה, ידיעות ספרים, 2010. לאו מסביר בהקדמה לספרו כי בספר ירמיהו, כפי שהוא מופיע בתנ"ך, סדר הפרקים אינו כרונולוגי והנבואות אינן מתחברות לסיפור אחיד ורציף. הוא מראה כי על ידי פירוק ספר ירמיהו המקורי ובנייתו מחדש על פי סדר כרונולוגי אפשר לקבל טקסט ברור יותר.