חשיפה לסיכון

פרולוג, חלק 1 המפלה של אנטיאוס

לא לברוח מאמא — אני מגלה כל הזמן אילי מלחמה — בוב רובין והמקצוע שלו — מערכות שהן כמו תאונות דרכים

אנטיאוס היה ענק. ליתר דיוק — ענק למחצה. הוא היה בנם של גאיה אמא אדמה ושל פוסידון אל הים, והיה לו עיסוק מוזר: הוא כפה על עוברי אורח בארצו, לוב, להשתתף בקרבות היאבקות נגדו. התחביב שלו היה להצמיד את יריביו לאדמה ולרסק אותם. מסתבר שהתחביב המקאברי שלו היה ביטוי לאהבת בן: אנטיאוס ביקש לבנות מקדש לכבוד אביו פוסידון, ורצה שהוא יהיה בנוי כולו מהגולגלות של קורבנותיו.

אנטיאוס נחשב בלתי מנוצח, אבל היה לו סוד. הוא שאב את כוחו מהמגע עם אמו, האדמה. כשהופרד מהקרקע, הוא איבד את כל כוחו. באחת מגרסאות האגדה עליו, אחת מתריסר המשימות שהוטלו על הרקולס היתה להביס את אנטיאוס. הוא הצליח להרים אותו מעל פני הקרקע, והיכה אותו בזמן שכפות רגליו היו מנותקות מן האדמה.

מהקטע הזה אנו לומדים שבדומה לאנטיאוס, גם לנו אסור להפריד את הידע מהקשר עם הקרקע. למעשה, אי אפשר להפריד דבר מהקשר עם הקרקע, והקשר עם העולם האמיתי נעשה באמצעות חשיפה לסיכון. כלומר, באמצעות חשיפה לעולם האמיתי ועמידה בתוצאות מעשינו, לטוב ולרע. השריטות שעל עורנו מנחות אותנו בלמידה ובגילוי, וזהו מנגנון של חינוך טבעי, מה שהיוונים כינו pathemata mathemata ("ללמוד מהכאב", משהו שאמהות וילדים מכירים היטב). בספרי "אנטי־שביר" הראיתי שרוב הדברים שאנו מאמינים ש"הומצאו" באוניברסיטאות, התגלו למעשה בניסיונות של חובבים, ורק לאחר מכן קיבלו אישוש בסוג כלשהו של הליך פורמלי. הידע שאנו צוברים באמצעות התנסות לא מקצועית — כלומר, בניסוי וטעייה, בהתנסות על פני זמן, ובמילים אחרות, באמצעות קשר עם הקרקע — עולה בהרבה על מה שאנו מקבלים בחשיבה הגיונית; אם כי המוסדות, שדואגים לאינטרסים של עצמם, טורחים מאוד להסתיר מאיתנו את העובדה הזאת.

בהמשך ניישם את הדברים על מה שקרוי בטעות "עיצוב מדיניות".

לוב לאחר אנטיאוס

הקטע השני. כמה אלפי שנים לאחר מכן, כאשר אני כותב את הדברים האלה, בלוב, ארצו של אנטיאוס, קיימים שוקי עבדים, שקמו כתוצאה מניסיון כושל "להחליף את המשטר" ו"להדיח שליט עריץ". כן, בשנת 2017, במגרשי חנייה ובאתרים אחרים, פועלים שווקים מאולתרים שבהם ילידי מערב אפריקה נמכרים לעבדות לכל המרבה במחיר.

כמה אנשים הידועים כתומכים בהתערבות בינלאומית במדינות זרות (ביל קריסטול ותומס פרידמן, אם לנקוב בשמות של שניים מהם),5 אשר קידמו את הפלישה לעיראק בשנת 2003 ואת הדחתו של מנהיג לוב בשנת 2011, מנסים לקדם כעת שינוי במשטרן של כמה מדינות נוספות, בהן סוריה, בגלל שהן נתונות למשטר של "עריצות".

תומכי ההתערבות האלה, וחבריהם במשרד החוץ האמריקאי, סייעו בגיוס ובאימון מורדים אסלאמים, שנחשבו באותה העת "מתונים", אבל הצטרפו בסופו של דבר לשורות אל־קעידה, אותו ארגון אשר פוצץ את מגדלי התאומים בניו יורק ב־11 בספטמבר 2001. למרבה הפלא, הם שכחו שארגון אל־קעידה עצמו היה מורכב בעבר מ"מורדים מתונים", והוקם (או נתמך) בידי ארצות הברית במטרה להילחם ברוסיה הסובייטית, משום שכפי שנראה, החשיבה של האנשים המשכילים האלה אינה מביאה בחשבון הישנוּת של מקרים כאלה.

ואז ניסינו את הדבר הזה שנקרא שינוי המשטר בעיראק, ונכשלנו כישלון חרוץ. ניסינו את הדבר הזה שוב בלוב, ועכשיו קמו בה שוקי עבדים פעילים. אבל השגנו את המטרה, הפלנו את "משטר העריצות". על פי אותו ההיגיון, רופא יזריק למטופל תאי סרטן "מתונים" כדי לשפר את רמת הכולסטרול שלו, ויכריז בגאווה על הישג לאחר מותו של המטופל, בעיקר אם הניתוח שלאחר המוות יצביע על רמות כולסטרול תקינות. אבל אנחנו יודעים שרופאים אינם מנסים "תרופות" קטלניות על חולים, או שאינם עושים זאת בדרך כל כך גסה ומסורבלת, ושאין שום סיבה לעשות זאת. לרופאים יש בדרך כלל מידה מסוימת של חשיפה לסיכון, הבנה כלשהי במערכות מורכבות, וכמה אלפי שנות אתיקה שיסייעו להם להחליט כיצד לפעול.

ואל תוותרו על היגיון, על אינטלקט ועל חינוך, כי חשיבה הגיונית קפדנית תוכיח שאלא אם כן אפשר למצוא דרך לדחות כל עדות אמפירית, ההיגיון מראה שפעולה שנעשית מתוך מטרה להחליף משטר משמעה גם קידום עבדות או הידרדרות דומה במדינת היעד (כי אלה תוצאות טיפוסיות של פעולות כאלה). לפיכך, המתערבנים, כלומר כל האנשים האלה שתומכים בהתערבות במשטרים זרים, לא רק שאין להם תבונה מעשית ושהם לא למדו דבר מההיסטוריה, אלא שהם כושלים גם בכל מה שקשור לתבונה טהורה, ומטביעים אותה בשיח מתוחכם ומופשט למחצה ומלא מילים גדולות.

יש שלושה פגמים בחשיבה שלהם: 1) הם חושבים בצורה סטטית ולא דינמית; 2) החשיבה שלהם בסיסית ואינה מרובת ממדים; 3) הם חושבים במונחים של פעולה, ולעולם אינם חושבים על פעולות גומלין. בהמשך נראה באופן מעמיק יותר את הפגמים בחשיבה של השוטים המשכילים (ליתר דיוק, משכילים למחצה) האלה, אבל אפשר לומר עליהם כבר עתה את הדברים האלה:

הפגם הראשון הוא שהם אינם מסוגלים לחשוב על השלב השני של התהליך, ואינם ערים לצורך לחשוב עליו — וזאת בזמן שכל איכר במונגוליה, כל מלצר במדריד וכל עובד בתחנת דלק בסן פרנסיסקו יודע שבחיים האמיתיים יבואו השלב השני והשלישי והרביעי וכן הלאה. הפגם השני בחשיבה שלהם הוא שהם אינם מסוגלים להבחין בין בעיות רב־ממדיות לבין הייצוג החד־ממדי שלהן — כאילו מצב רפואי בעל ממדים רבים היה מוצג באמצעות תוצאה אחת מבודדת של רמת הכולסטרול. הם אינם מסוגלים לתפוס את הרעיון, שלמערכות מורכבות אין מנגנון פשוט וחד־ממדי של סיבה ותוצאה, ושבמצב לא ברור, אסור להתעסק במערכות כאלה ביד גסה. ובהרחבה לפגם הזה אפשר להראות שהם משווים את פעולותיו של "העריץ" לפעולותיו של ראש ממשלה בנורווגיה או בשוודיה, ולא לפעולותיו של שליט באזור המדובר. הפגם השלישי הוא שהם אינם מסוגלים לחזות את התפתחותו של הגורם שהם מסייעים לו באמצעות התקפה, וגם לא לחזות את העוצמה המתקבלת בהיזון חוזר.

6Ludis de alieno corio

וכאשר יש התמוטטות, הם מעוררים אי־ודאות, משהו שנקרא ברבור שחור (מאורע לא צפוי רב השפעה), על פי ספר שכתב בחור עקשן (מאוד), כי הם אינם מבינים שאסור להם להתערב במערכת אם התוצאות כרוכות באי־ודאות רבה, או (אם לדבר ביתר כלליות) שעליהם להימנע מלנקוט פעולה שעלולה לגרום נזק רב אם אין להם שום מושג מה תהיה תוצאת פעולתם. אלמנט קריטי כאן הוא שהנזק אינו משפיע על התומך בהתערבות. הוא ממשיך במעשיו מביתו הנוח והמחומם בפרוורים, עם המוסך לשתי מכוניות והכלב וחדר המשחקים והחצר עם הדשא המרוסס בקוטלי חרקים ועם 2.2 הילדים שלו, שעליהם הוא שומר באופן מופרז.

תארו לעצמכם בני אדם בעלי מוגבלות שכלית דומה — בני אדם שאינם מבינים מצבים של אסימטריה — שיתנו להם להטיס מטוסים. טייסים חסרי יכולת וכשרון, שאינם לומדים מהניסיון או שאינם מהססים ליטול סיכונים שהם אינם מבינים, עלולים להרוג הרבה בני אדם. אבל במקרה של הטייסים, הם עצמם יגיעו למקומות כמו המצולות של משולש ברמודה, וכתוצאה מכך יפסיקו לסכן את הזולת ואת האנושות. אבל לא במקרה שלפנינו.

וכך אנו מאכלסים את מה שמכונה "אינטליגנציה" באנשים הזויים, מטורפים ממש, פשוט משום שהאנשים האלה אינם נאלצים לשלם את המחיר על מעשיהם, והאנשים האלה חוזרים על סיסמאות מודרניסטיות שאין בהן שום עומק (למשל, הם מדברים הרבה על "דמוקרטיה" בזמן שהם מעודדים עריצים עורפי ראשים; דמוקרטיה היא משהו שהם קראו עליו בזמן שלמדו בתיכון). באופן כללי, כאשר אתם שומעים בני אדם מדברים על רעיונות מודרניסטיים מופשטים, אתם יכולים לנחש שהם בעלי השכלה כלשהי (אבל השכלה חלקית, או השכלה בתחום הלא מתאים) ושהם אינם צריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם.

ובני אדם שלא עשו רע — יזידים, נוצרים במזרח התיכון, מנדעים, סורים, אשורים, עיראקים, לובים — נאלצו לשלם את מחיר הטעויות של המתערבנים האלה שיושבים כעת במשרדיהם הממוזגים והנוחים. התופעה הזאת, כפי שנראה, מחללת את עצם רעיון הצדק במובנו הקדם־תנ"כי, הבבלי, וכן את המבנה האתי הבסיסי שאִפשר לאנושות לשרוד.

בדומה לעיקרון המנחה את המרפאים, עקרון ההתערבות צריך להיות: ראשית כול, אל תגרום נזק (primum non nocere); אנו נטען שמעבר לזה, מי שאינם נוטלים על עצמם סיכונים, אסור להם להיות מעורבים בתהליכי קבלת החלטות.

זאת ועוד:

מאז ומעולם היינו מטורפים, אבל לא היתה לנו היכולת להשמיד את העולם. היום יש לנו.

בהמשך נחזור אל המתערבנים, "משכיני השלום", ונראה איך תהליכי השלום שהם מנהלים יוצרים מבוי סתום, כמו למשל במקרה של ישראל והפלסטינים.

אילי המלחמה עדיין נמצאים בשטח

רעיון החשיפה לסיכון שזור בהיסטוריה האנושית; בעבר, כל המצביאים ומחרחרי המלחמות היו לוחמים בעצמם, ולמעט כמה מקרים יוצאי דופן, עמים ושבטים הונהגו בידי נוטלי סיכונים, ולא משליכי סיכונים על אחרים.

אנשים בעלי שיעור קומה נטלו סיכונים — גדולים בהרבה מאלה שנטלו בני אדם רגילים. יוליאנוס הכופר נהרג בשדה הקרב באחת מאינספור המלחמות שניהלה רומא נגד פרס. הדבר קרה בהיותו שליט האימפריה הרומית. בגלל האגדות שההיסטוריונים שזרו סביבם אפשר רק להעלות השערות בכל מה שקשור לאישים כמו יוליוס קיסר וכמו אלכסנדר הגדול ונפוליאון, אבל כאן המידע על מות הקיסר אינו מוטל בספק, והראיה לכך שיוליאנוס עמד ממש בראש אנשיו בקרב אינה אלא החרב הפרסית שנתקעה בחזהו (יוליאנוס לא לבש שריון בקרב). אחד הקיסרים שקדמו לו היה ולריאנוס, שנשבה בשדה הקרב באותו אזור. מסופר עליו כי שַהְפּוּר ה־1 מלך פרס דרך עליו כדי לעלות על סוסו. הקיסר הביזנטי האחרון היה קוֹנסטַנטינוֹס ה־11 פַּלֵיאוֹלוֹגוֹס, שנהרג בעת כיבוש קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מנים. קונסטנטינוס נראה בפעם האחרונה כאשר הסיר את הטוגה המלכותית שלו, והסתער עם יואנס דַלמַטוֹס ועם בן דודו תיאופילוס פליאולוגוס על הלוחמים הטורקים ואל מותו הוודאי. האגדה מספרת שקונסטנטינוס קיבל הצעה לעסקה אם יאות להיכנע. עסקאות כאלה אינן ראויות למלכים שמכבדים את עצמם.

הסיפורים האלה אינם בגדר אנקדוטות יוצאות דופן. ההיגיון הסטטיסטי של מחבר שורות אלה מבוסס למדי: פחות משליש משליטי האימפריה הרומית מתו בשלווה במיטותיהם, ואפשר לטעון שבהינתן העובדה שרק מעטים מאלה מתו בשיבה טובה, אילו היו חיים זמן רב יותר, הם היו נופלים בחרב או בגלל קשר כלשהו שנרקם נגדם.

גם כיום מלכים שואבים את הלגיטימיות שלהם מחוזה חברתי שדורש סיכון חיים. משפחת המלוכה הבריטית וידאה שאחד מבניה, הנסיך אנדרו, יסתכן יותר מ"בני העם הפשוט" במלחמת פוקלנד ב־1982, כשהמסוק שלו היה בקו הקדמי של המערכה. מדוע? כי האצילות מחייבת; המעמד של האצילים נסמך בעבר על העובדה שהם הגנו על אחרים וסיכנו את עצמם בתמורה למעמדם כשליטים — והם עדיין זוכרים את החוזה הזה. אי אפשר להיות אציל בלי להיות אציל.

עסקה נוסח בוב רובין

יש מי שסבורים שסילוק לוחמים מראש הפירמידה פירושו קידמה ותרבות. אין זה כך. בינתיים,

ביורוקרטיה היא מבנה שבאמצעותו אדם משתחרר בנוחות מהצורך לשאת בתוצאות מעשיו.

תשאלו, מה אפשר לעשות אם מערכת ריכוזית זקוקה בהכרח לאנשים שאינם חשופים למחיר השגיאות שלהם?

ובכן, אין לנו ברירה אלא לפעול לביזור המערכת, או, בנוסח מנומס יותר, לעשות אותה מקומית, כדי שיהיו לנו פחות מקבלי החלטות החסינים להשלכות של טעויותיהם.

הביזור מבוסס על הרעיון הפשוט שקל יותר לשכנע בשטויות ברמת המקרו מאשר ברמת המיקרו.

הביזור מפחית אסימטריה מבנית נרחבת.

אבל אל דאגה, גם אם לא נצמצם את הריכוזיות ונגדיל את מספר האנשים הנושאים באחריות, הדבר יקרה מאליו ובדרך הקשה; מערכת שאין בה מנגנון של חשיפה לסיכון, ואשר חוסר האיזון בתוכה הולך וגדל, תתמוטט בסופו של דבר מעצמה ותתקן את עצמה בדרך של ביזור. אם, כמובן, יעלה בידיה להחזיק מעמד.

לדוגמה, התמוטטות הבנקים בשנת 2008 קרתה בגלל הצטברות של סיכונים אסימטריים סמויים במערכת: הבנקאים, המומחים בהעברת סיכונים לאחרים, היו יכולים להרוויח באופן קבוע ויציב מסיכונים חבויים מסוג מסוים ולהשתמש במודלים אקדמיים לסיכון אשר עובדים אך ורק על הנייר (כי אנשי אקדמיה אינם יודעים דבר על סיכונים), ואז גרמו למצב של אי־ודאות לאחר הקריסה (אותו ברבור שחור בלתי נראה ובלתי ניתן לחיזוי ואותו מחבר עקשן מאוד מאוד) ושמרו בידיהם את הכנסות העבר — ולכך קראתי עסקת בוב רובין.

עסקת בוב רובין? בוב רובין, לשעבר שר האוצר של ארצות הברית, אחד מאלה שחותמים על השטרות שאנו משתמשים בהם כדי לשלם על ספל קפה, צבר יותר מ־120 מיליון דולר בחבילת שכר מסיטיבנק בעשור שקדם להתמוטטות הבנקים ב־2008. כאשר הבנק, שהיה חדל פירעון לחלוטין, ניצל בזכות כספי משלמי המיסים, רובין לא שילם סנט, אלא עורר אי־ודאות כתירוץ. אם המטבע נופל על צד אחד הוא מרוויח, ואם המטבע נופל על הצד השני הוא צועק: "ברבור שחור". רובין גם לא הודה שהוא העביר את הסיכון למשלם המיסים: מומחים לדקדוק בשפה הספרדית, עוזרי מורים, מפקחים במפעלי שימורים, יועצי תזונה לצמחונים ופקידים של תובעים מחוזיים "חיפו עליו", כלומר, נטלו על עצמם את הסיכונים שלו ושילמו על הפסדיו. אבל הניזוקים העיקריים היו השווקים החופשיים, שכן הציבור, שכבר נטה לפני כן לשנוא אנשי פיננסים, התחיל לזהות את השווקים החופשיים עם שחיתות ופרוטקציה, כאשר למעשה ההפך הוא הנכון; הממשלה, ולא השווקים, היא שמאפשרת את קיומם של מנגנוני החילוץ הללו. ולא מדובר במנגנוני מילוט בלבד: התערבות ממשלתית בכלכלה נוטה לצמצם את החשיפה לסיכון.

החדשות הטובות הן שלמרות המאמצים של ממשל אובמה, אשר רצה להגן על המשחק ועל הבנקאים מחפשי הרנטה,7 עסקים נוטלי סיכון החלו להתפתח לכיוון מבנים קטנים ועצמאיים הידועים כקרנות גידור. המהלך הזה אירע בעיקר בשל עודף הביורוקרטיזציה של המערכת, כאשר מזיזי המסמכים (אלה שסבורים שעבודה היא בעיקר הזזת ניירות מפה לשם) הכבידו על הבנקים בעודף כללים ותקנות, אבל הצליחו באיזה אופן, למרות תוספת של אלפי עמודים של תקנות, להימנע מלהביא בחשבון חשיפה לסיכון. לעומת זאת, בקרנות הגידור המבוזרות, הבעלים־המפעילים מחזיקים לפחות חצי מהשווי שלהם נטו בקרנות, מה שחושף אותם יותר מכפי שנחשפים לקוחותיהם, כי אם הספינה שוקעת הם אישית שוקעים יחד איתה.

מערכות לומדות באמצעות ניפוי

אם אתם מתכוונים להדגיש לעצמכם רק קטע אחד מהספר הזה, זהו הקטע שכדאי שתדגישו. נושא המתערבנים הוא מרכיב מרכזי בספר, כי הוא מראה כיצד היעדר חשיפה לסיכון משפיע מבחינה אתית ואפיסטמולוגית כאחת. ראינו שהמתערבנים, התומכים בהתערבות במדינות אחרות, אינם לומדים מהסיבה הפשוטה שהם אינם הקורבנות של השגיאות שהם עושים, וכפי שרמזנו כאן בקשר ללימוד מהכאב:

מנגנון העברת הסיכונים מפריע גם ללמידה.

ובאופן מעשי יותר:

לעולם לא תצליח לשכנע מישהו לחלוטין שהוא טועה — רק המציאות תשכנע אותו.

למעשה, אם לחדד את האמירה, המציאות אינה מייחסת חשיבות לטיעונים מוחצים: הדבר החשוב והקובע הוא הישרדות.

כי

קללת המודרניות היא שאנו מוקפים במספרים הולכים וגדלים של בני אדם שמסבירים טוב יותר מכפי שהם מבינים.

או מסבירים טוב יותר מכפי שהם עושים.

אם כך, למידה היא לא בדיוק התהליך שעובר על האסירים המצויים בבתי הסוהר לאסירים מסוכנים שאנו מכנים בתי ספר. בגוף הביולוגי למידה היא משהו שבאמצעות ברירה בין־דורית נכנס למערכת שלנו ברמה התאית — ואני מתעקש לומר שחשיפה לסיכון היא גורם מסנן יותר מאשר גורם מונע. האבולוציה יכולה להתרחש אך ורק אם קיים הסיכון שבהכחדה. זאת ועוד,

לא תהיה אבולוציה ללא חשיפה לסיכון.

הנקודה האחרונה שציינתי ברורה למדי, ובכל זאת אני כל הזמן רואה אנשי אקדמיה שאינם חשופים לסיכון, שמגינים על רעיון האבולוציה ובו בזמן דוחים את עקרון החשיפה לסיכון וחלוקת הסיכונים. הם מסרבים לתמוך ברעיון של תוכנית של בורא יודע כול, אבל בה בעת רוצים לכפות תוכנית אנושית כאילו הם יודעים את כל ההשלכות והתוצאות שלה. בעיקרון, ככל שאנשים סוגדים יותר למדינה המקודשת (או במקביל לחברות גדולות), כך הם שונאים יותר את החשיפה לסיכון. ככל שהם מאמינים יותר ביכולת החיזוי שלהם, כך הם שונאים יותר את החשיפה לסיכון. ככל שהם לובשים יותר חליפות ועניבות, כך הם שונאים יותר את החשיפה לסיכון.

ואם לחזור אל המתערבנים שלנו, ראינו שאנשים אינם לומדים מהטעויות של עצמם ושל אנשים אחרים. המערכת היא זו שלומדת באמצעות ברירה, והיא בוחרת באנשים שנוטים פחות לסוג מסוים של טעויות ומסלקת את האחרים.

מערכות לומדות באמצעות סילוק חלקים בדרך השלילה.8

טייסים גרועים רבים, כפי שאמרנו, נמצאים כרגע על קרקעית האוקיינוס האטלנטי, ונהגים גרועים ומסוכנים רבים נמצאים בכל מיני בתי קברות שקטים עם שבילים נאים ועצים מרשימים. התחבורה אינה נעשית בטוחה יותר משום שאנשים לומדים מטעויות, אלא משום שהמערכת לומדת. הניסיון של המערכת שונה מניסיונם של הפרטים; הוא מבוסס על סינון.

כדי לסכם עד כה:

חשיפה לסיכון מרסנת את ההיבריס האנושי.

ועכשיו, בואו נעמיק יותר בחלקו השני של הפרולוג, ונדון ברעיון הסימטריה.