חשפן

(המהדורה השבע־עשרה)

ליוסי אבי היה תחביב: ללכת לחנות כרטיסי הברכה ליד ביתנו, בשכונה אמידה בפרברים, לבחון את הנרות המבושמים שנמכרו שם ולקנות את אלה שניחוחם עורר בו כמיהה. הביתה הוא לא יכול היה להביא אותם. אמי לא הרשתה.

"יש לזה ריח של תרסיס לשירותים," הייתה מנמקת את האיסור ומעקמת את אפה.

את הרכישות הריחניות שלו שנעטפו באריזות מתנה, שאף מהן היה מוקסם, הייתה אמי חושפת באמצעות חוש הריח המפורסם שלה. פעם אחת גילתה שאבי מחביא עשרה נרות בניחוח קיווי־פסיפלורה בתא המטען של מכוניתו.

להגנתו אמר שהריח מזכיר לו את ילדותו.

"בשׂמים מהשווקים של בגדאד!" הציעה אמי בהתלהבות.

את בגדאד, עיר הולדתו של אבי, נוהגת אמי לדמיין כמטרופולין ענקית, רוויה באוצרות אקזוטיים, אולי משום שבאבי היא אוהבת לראות זר מסתורי שנכנס לחייה. אני לא משוכנעת שהוא אוהב את זה.

"מה פתאום בגדאד?" הסמיק אבי מכעס, "דווקא ריח של יסמין מפנימיית הנוער בגליל."

את הנרות הבשומים, אוצרו הפרטי, נאלץ אבי לשכן במשרד. אלא שאז, במסיבת חג המולד בעבודה, לפני שקראו לזה "הולידֵיי פַּרטי", הציגו כמה עובדים מערכון על הניחוחות שעולים משולחן העבודה שלו. מישהו אמר שבמשרד של יוסי הראל יש "ריח נשי". בלב כבד נאלץ אבי לוותר. את הנרות החזיר הביתה בקופסת קרטון, מהסוג שמפוטרים מפנים בעזרתו את חפציהם האישיים. חילקתי את השלל בין חברותי לכיתה. הן לא ידעו את נפשן מרוב אושר, ואני ניסיתי ליצור מכל זה מזומן שישמש לי כדי להתקדם חברתית.

אני, הבת היחידה של אבא שלי, תמיד ידעתי לנצל את התשוקה שלו לריחות. בכל פעם שחשקתי בדבר־מה, היה אבי מתנדב בשמחה לקנות לי כמעט כל מה שארצה, בתנאי שנלך לחנות כרטיסי הברכה. כך הפכנו לשותפים לקשר: מטרתנו המוצהרת הייתה לרכוש מדבקות לאוסף המדבקות שלי (על אפה וחמתה של אמי, שטענה שלא מגיעות לי מדבקות כי הציונים שלי נמוכים), אך למעשה אבי לקח אותי לחנות כדי להתמסר לאהבתו לריחות, ואולי אף לקנות לעצמו נר נע ונד, שלא יהיה לו מקום באף אחד משני החללים שבהם התנהלו רוב חייו: המשרד והבית.

אבל יום אחד פסקו הנרות הריחניים להלך קסם על אבי. הוא הותיר אותם לי ולחברותי, ואת זמן הקניות החביב עליו, שבת בבוקר, התחיל להעביר בחברת אחי הגאון והסנוב ערן, במה שהפך לפסגת העונג החדשה של חייו — החינם. אחרי ששנתיים סירב להצעותיה של אמי לרכוש כרטיס חבר בפְּרייס קלאב (מה פתאום משלמים כדי לקבל הנחה? מחה), הוא סוף־סוף השתכנע, וגילה שאפשר לטעום שם, ללא שום מגבלה, מגוון רחב של מזונות המוצעים למכירה. הוא היה משאיר את אמי ואותי, שתֵינו בדיאטת תמיד, לכרסם איזה "עלה עלוב" בבית, ולוקח את ערן לפרייס קלאב, "לבדוק מה מציעים". אורחים מישראל היו מובהלים לשם כבר ביום הראשון או השני לביקור, עוד לפני שהתאוששו מהג'ט לג. ערן ואבי אהבו לחקות את המבטא של המהגרות הצנומות והחיוורות שחיממו את האוכל, לבושות בחלוקים לבנים ולראשיהן כובעי אמבטיה, ובעיקר אהבו לטעום כמעט הכל: צ'ילי מקופסת שימורים שהוגש בקערת פלסטיק קטנה, נקניקיות משומרות, ארטיקים מסויה, גלידה נטולת סוכר, פירות ים. אחר־כך היו מחפשים קרם פנים במבצע, כדי לשלוח אותו לישראל עם איזה קרוב או חבר שבא לביקור ולשמח את סבתי, אמו של אבי, שחייה בישראל תלויים במשלוחי קרם הפנים האלה. סבתי ראויה לסֵפר משל עצמה, ותמצאו אותה לא מעט גם בספר הזה, שלא היה זוכה להיכתב בלי עידודה ומתכוניה, שהופכים למאכלים נפלאים באצבעותיה העבות והבוטחות. אבי נוהג לומר שאלמלא נישאה בגיל ארבע־עשרה, הייתה יכולה להיות מהנדסת גדולה, ולהראות לאינטֶל מי חכם באמת.