טד – בנו של טרוריסט – לנפץ את המורשת

ירד גשם.

זה לא היה - כמו שרואים בסדרות, בסרטים - איזה מטח פתאומי, מסך טיפות כבדות, כזה שגורם לקהל העומדים מסביב לבור להתעטף היטב במעילי צמר ארוכים וכהים, להצטופף תחת עץ עתיק, רחב פֹּארוֹת וצמרת - אלון, או אגוז, בוודאי - להתקבץ יחדיו, להזדרז ולפתוח ולאחוז במטריות גדולות, איתנות ושחורות, להציע מחסה זה לזה. לא היו גם רעמים וברקים, או עלים לחים, רטובים, כתומים, אדומים אולי, מסתחררים ברוח, טופחים על כרי דשא רך, גזום למשעי, על שיחי ורדים פורחים, על ערוגות ענוגות של סיגליות, נושרים ודבקים בארון, נאחזים בתלולית האדמה הכבדה, החומה.

לא. אמנם גם פה ירד, אבל אחר - זרזיף הססני, מין דֶלֶף דק ודלוח, טורדני מספיק כדי שגברים ירימו את צווארון מעיל הרוח ויתקעו את הידיים בכיסים וישובו ויוציאו אותן כי הרי לא נאה. לא עומדים ככה, בלוויות, עם הידיים בכיסים. נשים הידקו את כיסוי הראש, פשפשו והוציאו מהתיק צעיף, שלא יירטב השיער, כרכו אותו פעמיים סביב הצוואר. פה ושם נשלפה גם איזו מטריית אלומיניום מתקפלת, נפתחה רופסת, עקומה. הניעו בהיחבא את אצבעות הרגליים, הנתונות בנעליים שחורות, מהוהות, שטוחות, במגפונים, במגפיים, בנעלי עקב. הרטיבות כבר מתחילה לחלחל ממקווי המים הקטנים - בשום אופן אי-אפשר לקרוא להם שלוליות - אל בין התפרים הרופפים, החריצים, הבקעים, מתפשטת, מטפסת במעלה המכנסיים, החיג'אב, הגרביונים, הקור חודר אל העצמות; מה שהזכיר להן, לנשים, את המתה הנטמנת לפניהן ואת הגוף הצעיר, היפה, שכבר לא קר לו עכשיו או אולי, מי יודע. והן נאנחו, ניגבו דמעה, התייפחו בקול, או חרישית, פיהקו כי מרדים האפור, ובכלל מזג האוויר הזה, הציצו בשעון בהיחבא מתי ייגמר כבר.

מאחורי גבם ומעבר לשביל החצץ, בחלקה הצבאית הקטנה, כבר הוכתמו קברי האבן הבודדים, הבהירים, בנקודות קטנות, רטובות. השתטחו מסודרים, שורות-שורות, אחידים וממושמעים כאילו תכף עוד יקומו ויעמדו למסדר, ונבלעו, כמעט, בנוף הנפרש, האפרורי, בגבעות הטרשים, בצלליות המטושטשות של ההרים הרחוקים, בערפל הלבן, המטפטף. אבל בצד הזה של השביל, אצל המתים הרגילים, אין שום היגיון וסדר, ממש כמו בחיים, וקרעי שיש שחור ואדום ולבן, חדשים, מלוטשים ומבריקים, פזורים בערבוביה בין לוחות ישנים, מאפירים ושבורים וסדוקים. צלבים, קטנים או גדולים, ניצבים או שוכבים. אותיות מרובעות, לטיניות, וגם מסולסלות, חרוטות וצבועות בזהב או מובלטות בעופרת שחורה, מציינות מספרים ושמות וממש התחשק לו, למי שעמד מאחור, לבדוק מה נשאר לו מהשנתיים ערבית שלמד בבית ספר ומיד נזף בעצמו לא עכשיו, תתרכז, והרכין את הראש כמו שחשב שראוי וצריך, השפיל את העיניים. ובכל זאת, רק רגע עבר וכבר לא יכול היה להתאפק ושב והציץ ושלח מבט מסביב, בוחן את כל הנאספים ומתעכב על השניים, האמא והאבא, ההורים. ואם לא הכומר, והמוני הנשים השמנות הנאנחות בשחור, וקבוצה של דרוזים זקנים השותקים מאחור - הכול היה רגיל לגמרי. לא היה אפשר לדעת. אף אחד לא היה אומר עליהם ערבים.

כי אחרי החודשים האחרונים הוא כבר מבולבל כולו, הנער, לא מאמין באף אחד ומטיל ספק בכולם. אנשים הם לא מה שהם נראים. וייתכן שאפילו, אם זה היה הוא - זה ששוכב, קר ושותק ונרקב, בארון העץ שממש עכשיו מכסים ברגבי אדמה מעורבת בשברי אבנים - הכול היה נראה בדיוק אותו הדבר. ואולי גם בשבילו היו באות המוני נשים שמנות נאנחות בשחור וגם דרוזים זקנים וגם כומר, כמו זה שכאן. אולי לא. אולי רב. שום דבר לא בטוח.

ובה בשעה שראה את עצמו מת פעמו בתוכו החיים בקילוחים גדולים ועזים, התעקשו להראות שהם כאן. לאורך השוקיים התכווצו השרירים, נכונים לזנק, וקצות האצבעות רטטו פתאום, נמתחו, משתוקקים לגעת במישהו, במשהו. שיער גדל וצימח, נדחק ומזדקר החוצה דרך נקבוביות, והאוויר הלח, הריחני, צח ורחוץ ושטוף מאבק, גירה את האף, מילא את החזה הצנום, הגדיל והרחיב, עד שחישב להתפוצץ. והתעטש, פתאום.

מישהו אמר לבריאות. מישהו הוסיף יפה, יפה, מכל הסביבה באו. באמת לוויה מכובדת. הרבה אנשים.

מה שהלך מסביב לא היה חדש לו.

כי מתברר שפעם אחת זה מספיק וכבר הכול ידוע וכבר נראה מוכר, כאילו מאז ומתמיד הוא עומד בלוויות, מלווה את המתים. את המתות, בעצם. ולא רק הוא אלא גם שאר האנשים שעמדו שם עכשיו מסביב בדלף הגשם הרגישו ככה, וההרגשה הלכה וגברה, הלכה והתפשטה בגלים, במעגלים, מתרחבים והולכים, גם לשם, לצדו השני של הוואדי, אל גבעות האבן הקירחות שמעבר לקרעי הערפילים הלבנבנים, במקום שבאיזו השתקפות הפוכה, מעוותת, עמדו, רק לפני שישה שבועות - שבעה, עוד מעט, אם סופרים - מסביב לאותו הבור ממש, אותם אנשים וגם אחרים, מלווים גם הם נערה אבל אחרת. רוח חמסין סתווי - אחר כך התברר שהיה אחרון לעונה - נשבה אז, מייבשת את הדמעות ומלבה גחלת של זעם ואימה ופחד, שאך התלקחה לרגע וכבר דעכה וכבתה, מותירה רמץ אדמדם ואיזה ריח קהה ושרוף בנחיריים.

ואמנם, כל אלה שהיו כאן, נוכחים, וגם אלו הנעדרים, כבר קראו הרבה עיתונים וכבר שמעו הרבה חדשות וכבר האזינו לניתוחים של פרשנים מלומדים וכבר צפו בהמון סדרות טלוויזיה וידעו איך כל מיני בחורות צעירות נרצחות, מעונות, נחדרות, נשלפות ממקררי נירוסטה, מופשטות, שרועות על שולחן באור ניאון, מבותרות. ובגלל זה הם הרי בטוחים שכיום, עם המחשבים והמדע והתפתחות הטכנולוגיה, הכול ייפתר בשלושת רבעי השעה, מקסימום. ואם מסובך נורא אז במיני-סדרה, שלושה-ארבעה פרקים לכל היותר. תכף יימצאו האשמים. תכף נחזור לשגרה. ובכל זאת רעדו הרגליים, ניגפו לפני אבני החצץ הקטנות. מישהי מעדה, נתקפה סחרחורת. השבילים התארכו והסתבכו במעגלים. הגשם פסק והאוויר עמד מתוח, שקט, ממתין.

ובדרך החוצה, כשנפנו וחיפשו איזה ואן, כזה עם החלונות הכהים, ואת הבלשים, קשוחים, רציניים, מזנקים ממנו במעילי גשם ארוכים, לא מצאו שם במגרש החניה אלא מכונית לבנה אחת עם מספר אדום ושניים נשענים עליה, הפכים במדים - הוא גבוה, בהיר, ואילו היא נמוכה, עגלגלת, שחרחורת. והשניים ממשיכים ומאכזבים את הקהל, לא מספקים את הסחורה - לא מביטים מסביב, לא מצלמים את העוזבים, לא זורקים איומים באוויר, לא שואלים שאלות ולא עוצרים חשודים. אחד מוציא את הנייד ובודק שם משהו ושניהם נראים עייפים ומשועממים, כאילו סתם, עוד מוות. רגיל לגמרי.