טוקיו באושר ובעושר

1

על חברות טובות מוטלת חובה עליונה לשכנע אותך לעשות את הדברים שאת לא אמורה לעשות.

"את בחיים לא תגמרי את זה. ניסית. באמת שניסית," אומרת נוּרה, מאותן חברות טובות שהוזכרו כרגע. "לפחות עשית כל מה שאת יכולה."

"כל מה שאת יכולה" כולל ניסיון אחד ויחיד של חמש דקות לכתוב חיבור בנושא צמיחה אישית בספר "הקלברי פין". נוּרה אמורה לעזור לי. ביקשתי שתבוא כדי לתת לי תמיכה ועידוד. "עדיף שפשוט נוותר ונעזוב את זה." היא צונחת על המיטה שלי, משלבת את הידיים על העיניים - התגלמות המונח "עִרפּוּל חושים". כל כך דרמטי.

הטיעון שלה משכנע. היו לי ארבעה שבועות להכין את יומן הקריאה הזה. היום יום שני. אני אמורה להגיש אותו ביום שלישי. אני לא יודעת מספיק מתמטיקה כדי לחשב את הסיכוי הסטטיסטי שאסיים את המטלה בזמן, אבל אני בטוחה שהוא נמוך ביותר. אז קדימה, אני מקבלת בברכה את ההשלכות של המעשים שאני בעצמי עשיתי. שלום לכן, השלכות, הנה אנחנו נפגשות שוב.

הראש של נוּרה מתרומם מהכרית שלי. "אלוהים, הכלב שלך מסריח."

אני מחבקת את טָמָגוֹצ'י חזק ומהדקת אותו אל החזה שלי. "זאת לא אשמתו." הטרייר המעורב שלי סובל מבעיה נדירה בבלוטות, שאין לה מרפא או תרופות. יש לו גם פרצוף של אתה־כל־כך־מכוער־שאתה־חמוד, וחיבה די דוחה לכפות הרגליים של עצמו. הוא מוצץ אותן.

אני די בטוחה שהגעתי לעולם הזה רק כדי שיהיה מי שיאהב את היצור הכלבי המסוים הזה.

"אני לא יכולה לא להגיש את העבודה הזאת. אני חייבת אותה כדי לא להיכשל," אני אומרת, ומפתיעה את עצמי. רק לעִתים נדירות אני זו שמפגינה את שיקול הדעת. וידוי: אין שיקול דעת בחברוּת שלנו. השיחות הן בדרך כלל כאלה:

נוּרה: *מציעה רעיון גרוע*

אני: *מהססת*

נוּרה: *פרצוף מאוכזב*

אני: *מציעה רעיון עוד יותר גרוע*

נוּרה: *פרצוף מאושר*

הסידור הוא פחות או יותר שהיא יוזמת ואני מעלה את הסיכון. אם היא ג'סטין טימברלייק, אז אני ג'סיקה בייל, אם היא אדוארד מ"דמדומים", אז אני בֵּלָה. הנשמה התאומה שלי. הבֶּסטי שתסכים למות בשבילי. אנחנו ככה מאז כיתה ב', כשהקשר בינינו נוצר בגלל צבע העור שלנו - כהה קצת יותר מזה של שאר הילדים במאוּנט שַׁסטָה, קליפורניה - ובגלל חוסר היכולת שלנו למלא הוראות פשוטות. "לצייר פרח?" ממש לא. למה שאני לא אצייר במקום זה נוף שלם של ים, עם כוכבי ים פושעים ודולפין בלש שלא משחק לפי הכללים?

יחד אנחנו חצי מחבורת הבנות האסייתיות - חב"א, בקיצור. זאת לא חבורה בסגנון החמישייה הסודית. תחשבו יותר בכיוון של "בנות הזהב". הַנסָאני וגְלוֹרי הן החצי השני. דמי החברוּת ברורים ביותר, והמהות שלהם היא חיבור כלשהו למסורת האסייתית. כלומר: אנחנו חבורה פאן־אסייתית. בעיר שמשלבת היפּים שאנטים וגזענים מהדרום, אסור להפלות אף אחד.

נוּרה נועצת בי מבט. "צריך לדעת מתי לוותר. להסתגל למציאות. להתגבר. להשלים עם הכישלון. בואי נלך ל'אֶמפּוֹריוּם' ונקנה גלידה. מעניין אם החמוד ההוא עדיין עובד שם. זוכרת שגלורי רצתה להגיד גלידה בכוֹס ויצא לה גלידה בכוּס? אז די, בואי, זוּם־זוּם," היא אומרת בקול מתחנן.

"אני ממש מצטערת ששמעת את אמא שלי קוראת לי ככה." אני זזה לרגע, וטמגוצ'י קופץ מזרועותי. זה לא סוד: אני אוהבת אותו יותר ממה שהוא אוהב אותי. הוא מסתובב קצת ואז נשכב על הרצפה ומניח את הסנטר על הישבן. בחיי. שהוא. כזה. חמוד.

נוּרה מושכת בכתפיים. "אבל שמעתי, וזה מקסים. עכשיו אני לא יכולה לקרוא לך בשום שֵׁם אחר."

"אני מעדיפה את השם אִיזִי."

"והכי את מעדיפה שיקראו לך איזוּמי," היא יורה מיד.

נכון. אבל בכיתה ג' כבר שמעתי את שלוש ההברות האלה סופגות התעללות כל כך הרבה פעמים, שהעדפתי למצוא גרסה פשוטה יותר לשם שלי. ככה יותר קל.

"אם אנשים לבנים יכולים לדבר בקְלינגוֹן הם גם יכולים ללמוד להגות את השם שלך."

כשמישהי צודקת, היא צודקת. "נכון," אני מודה.

הבסטי שלי מתופפת באצבעות על הבטן, סימן מובהק לשעמום. היא מתיישבת, והחיוך שלה נראה כמו חיוך של חתול - אפוף סודיות, שחצני. עוד סיבה שבגללה אני מעדיפה כלבים. אסור לסמוך על חתולים, כי אם תמות הם יאכלו לך את הפרצוף. (אין לי שום הוכחה לזה. רק תחושת בטן ממש חזקה.) "אז עזבי גלידה. אני מרגישה חיוורת ומכוערת."

עכשיו אני מחייכת. כבר היינו בסרט הזה. אני שמחה להמשיך לשתף פעולה. "אולי פשוט נתרענן קצת וננסה שוב?" אני מציעה בקול של מי שמציע עזרה נדיבה. טמגוצ'י זוקר אוזניים.

נוּרה מהנהנת בהסכמה. "בדיוק מה שחשבתי." היא שולחת אלי עוד חיוך ורצה החוצה לכיוון חדר השינה של אמא שלי, שידוע גם בכינוי הרוֹדיאוֹ דרַייב של הקוסמטיקה. כשחושבים על כל הדברים שמונחים שם על מדף הפורמייקה הסדוק, קשה לא לרייר בציפייה - קופסאות נוצצות של צלליות עיניים של "שאנל", מסיכת קוויאר של "לָה פְּרֵרי", אייליינר קוטור של "איב סן לורן". אה, ומישהי אולי רוצה קרמים מקוריאה? כן, בבקשה. כל פינוק קטן ומושחת טומן בחובו הבטחה לעתיד טוב יותר כבר מחר. כאילו, הכול עכשיו ממש מחורבן, אבל אני באמת חושבת שהברונזר הזה בגוון מוזהב ישנה את המצב מקצה לקצה.

האירוניה היא שהמוצרים היקרים האלה עומדים בניגוד מוחלט למעשיוּת של אמא, שאף פעם לא עושה עניין משום דבר. היא נוהגת בטויוטה פריוס, מקפידה בטירוף על מִחזּור (לפעמים אני חושבת שהיא הביאה ילדה לעולם רק כדי שיהיה מי שיעזור לה להפוך את ערימת הקומפוסט), ומוצאת כל מיני שימושים לגרבונים קרועים. נשארו לכם חתיכות קטנות של סבון? שימו אותן בקצה של גרבון קרוע וככה תוכלו להמשיך להשתמש בהן עד הרגע האחרון. כשאני מציינת את הצביעות הזאת באוזני אמא, היא מבטלת אותה מיד. "מה שתגידי," היא אומרת. "זה בסך הכול חלק מהמסתורין של הזהות הנשית שלי." על זה אני לא מתווכחת. אנחנו, בנות המין הנשי, יודעות להכיל תכונות סותרות. אבל השורה התחתונה היא שהגלוסים והקונסילרים הם הגילטי פלז'ר של אמא שלי. והפלז'ר המובהק של נוּרה ושלי הוא להתאפר בזמן שאמא מלמדת בקולג' הקהילתי בשכונה.

כשאני נכנסת לחדר, נוּרה מורחת גלוס של "דיור" ומסתכלת החוצה דרך התריסים. "ג'ונס נמצא שוב בחצר האחורית שלך."

אני חוצה את השטיח ומסתכלת יחד עם נוּרה דרך החלון. כן, זה הוא. השכן שלנו יצא החוצה עם כובע שמש ורוד ורחב, טישרט לבנה, קרוקס צהובות וסארונג צבעוני כל כך שהוא מכאיב בעיניים - בשיא הרצינות, מי יצר את הבגד המזעזע הזה?

הוא מחזיק שני קנקנים של נוזל כהה כלשהו ומשאיר אותם על המרפסת האחורית שלנו. זה בטח תה קוֹמבּוּצ'ה. האיש והאגדה עם הזקָן מאוהב באמא שלי, מכין תה בעצמו, מגדל דבורים, ועל הטישרט האהובה עליו כתוב "האהבה עיוורת צבעים". כמובן, זה שקר. האהבה בהחלט מבחינה בין צבעים. דוגמה: כשתפסתי אומץ ואמרתי למישהו מכיתה ז' שאני מאוהבת בו, הוא ענה, "אני מצטער, אבל אני פשוט לא נמשך לבנות עם מראה אסייתי." מאז, חיי האהבה שלי התקדמו באותו נתיב מקולל. הזוגיות האחרונה שהיתה לי נגמרה בפיצוץ נורא. קראו לו פוֹרֵסט והוא בגד בי במסיבה של פגישת המחזור. הכרזנו רשמית על פרידה. אני משפשפת את צד הגוף כי אני מרגישה פתאום כאב חד שם - כנראה גזים, בטוח לא הזיכרון של פורסט.

"זה קצת קריפי שהוא מביא לאמא שלך דברים כל הזמן. כמו מין חתול רחוב שמשאיר עכברים על המרפסת." נוּרה סוגרת את המכסה של השפתון ומצמידה את השפתיים. הצבע האדום הכהה מתאים לאישיות שלה. עדינות היא לא בדיוק חלק מאוצר המילים שלה.

אני משלבת ידיים על החזה. "לפני שבועיים הוא הביא לה אלבום מלא פרחים מיובשים." אמא היא אולי מרצה לביולוגיה, אבל האהבה הגדולה שלה היא בוטניקה. ג'ונס אולי לא ניחן בחוש אופנתי, אבל יש לו חושים טובים אחרים. בזה מוכרחים להודות.

נוּרה מתרחקת מהחלון וזורקת את השפתון על כיסוי המיטה שאמא קנתה בשוק הפשפשים. אמא מתה על דברים ישנים. "זה הספר שהוא הכין לה? 'סחלבים נדירים בצפון אמריקה'?" היא עומדת עכשיו ליד שידת הלילה של אמא ומחטטת לה בדברים. כזאת חוצפנית.

"לא," אני אומרת. "זה משהו אחר." אף פעם לא שמתי לב באופן מיוחד לספר הזה. כאילו, סחלבים נדירים, למה שזה יעניין אותי.

נוּרה פותחת את הספר. "מה את יודעת, תראי מה מצאתי." היא נוקשת באצבע על עמוד הפתיחה ומתחילה לקרוא. "הָנאקוֹ היקרה שלי -"

לוקח לי שנייה לקלוט מה קורה פה. היקרה? הנאקו? אני מזנקת וחוטפת לה את הספר מהידיים.

"את ממש כמו חַטפָני," היא ממלמלת ומשעינה את הסנטר על הכתף שלי.

כתב היד מסודר אבל נוטה הצִדה, והעיפרון דהוי כמעט לגמרי.

הנאקו היקרה שלי,

אתן למילים הבאות להביע את מה שאני לא מסוגל לומר:

מי ייתן ואֶקרַב אלייך

אלייך כחצאית רטובה

אל גופה של נערת מֶלח.

חושב עלייך תמיד.

 - בהשראת יָמָאבֶּה נוֹ אָקָהיטוֹ

שלך,

מאקוֹטוֹ "מאק"

2003

נוּרה שורקת בשקט. "נראה לי שג'ונס הוא לא המעריץ הלא־הכי־סודי היחיד של אמא שלך."

אני מתיישבת על המיטה. "אמא אף פעם לא הזכירה אף אחד שקוראים לו מאקוֹטוֹ." אני לא יודעת מה אני מרגישה בקשר לעובדה הזאת. מוזר לחשוב על החיים שהיו להורים שלך לפני שנולדת. אולי זה אומר שאני מרוכזת בעצמי, אבל לצעירים כמוני מותר להאמין שהכול התחיל רק ברגע שהם נולדו. משהו כמו: איזי נמצאת כאן עכשיו. כדור הארץ, אתה מוזמן להתחיל להסתובב. אני לא יודעת, אולי זה קשור לעובדה שאני בת יחידה. או שאולי אמא שלי אהבה אותי כל כך, שרק בגללה אני מרגישה ככה.

אני עדיין מעכלת את זה ונוּרה פתאום אומרת, "הֵיי, תקשיבי. נולדת ב־2003."

"כן." אני בולעת רוק ובוהה בעמוד. המחשבות של שתינו פונות באותו כיוון, שנראה לא הכי סביר אבל איכשהו נכון. אמא אמרה שהיא נכנסה להיריון איתי כשהיתה בשנה האחרונה באוניברסיטה. ההורים שלי למדו שניהם בשנה הרביעית. הרווארד, מחזור 2003. אבא שלי היה גם הוא סטודנט, שהגיע לביקור מיפן. סטוץ של לילה אחד. אבל לא טעות, היא תמיד טענה בתוקף. ממש לא טעות.

אני נועצת מבט בשם. מאקוטו. מאק. מה הסיכוי שלאמא שלי היו רומנים עם שני גברים יפנים שונים באותה שנה שבה נולדתי? אני מסתכלת על נוּרה. "אולי זה אבא שלי." כשאני אומרת את המילים בקול זה נשמע מוזר, כבד. נושא שעדיף לא לגעת בו.

הנושא של אבא היה תמיד לא יותר מהערת שוליים בביוגרפיה שלי. איזי היא תוצאה של מפגש ב־2003 בין הנאקוֹ טָנאקָה לגבר יפני אלמוני. מה שמעיק עלי זה לא שאני לא יודעת מה המוצא המדויק שלי. אני שייכת למאה העשרים ואחת; אני ממש לא מתביישת בחיי המין המשוחררים של אמא שלי. אני מכבדת את ההחלטות שלה, אפילו שהשילוב של המילה אמא והמילה מין עושה לי חשק לשרוף משהו.

מה שמכאיב לי בנשמה זה הדברים שאני לא יודעת. כשאני הולכת ברחוב, אני מסתכלת על אנשים ותוהה: אולי אתה אבא שלי? אולי אתה מכיר את אבא שלי? אולי אתה יודע עלי משהו שאני לא יודעת?

נוּרה בוחנת אותי. "אני מכירה את המבט הזה שלך. את מתחילה לקוות."

אני מצמידה את הספר אל החזה שלי. לפעמים קשה לי לא לקנא בבסטי שלי. יש לה כל כך הרבה דברים שאין לי - שני הורים ומשפחה מורחבת ענקית. הייתי אצלה בבית בחג ההודיה. זה היה ממש כמו החוויה האמריקאית האולטימטיבית, רק עם דוד שיכור, המון דיבורים בפרסית, רוטב רימונים, ועוגות אפרסמונים במקום פאי תפוחים. היא יודעת בדיוק מאיפה היא באה, מי היא ומה הסיפור שלה.

"ברצינות," אני אומרת לבסוף.

נוּרה מתיישבת ותוקעת בי מרפק. "ברצינות? האיש הזה יכול להיות אבא שלך. והוא יכול גם לא להיות אבא שלך. אין טעם להסיק עכשיו מסקנות." מאוחר מדי.

כשהייתי ילדה חשבתי המון על אבא שלי. לפעמים דמיינתי שהוא רופא שיניים או אסטרונאוט - ופעם, אפילו שאני לעולם לא אודה בזה בקול רם, קיוויתי שהוא לָבָן. האמת היא שהייתי רוצה ששני ההורים שלי יהיו לבנים. לבן זה צבע נפלא. לבן זה הצבע של הבובות שהיו לי ושל הדוגמניות והמשפחות שאני רואה בטלוויזיה. כמו הקיצור של השם שלי, עור בהיר יותר ועיניים עגולות יותר היו ממש מקילים את החיים שלי ונותנים לי הרגשה שאני הרבה יותר שייכת לעולם.

אני מסתכלת על הדף. "בהרווארד בטח יש רישומים של הסטודנטים שלמדו שם." המשפט יוצא לי מגומגם. אף פעם לא העזתי לחפש את אבא שלי. אני אפילו לא באמת מדברת עליו. קודם כול, אמא אף פעם לא עודדה אותי לדבר עליו. האמת היא שחוסר הרצון שלה לדבר עליו עשה את ההפך מלעודד אותי. אז שתקתי, כי לא רציתי לעורר סערות ביחסי האמא־בת השלווים שלנו. אני עדיין לא רוצה. אבל אני גם לא צריכה לעשות את זה לבד. בשביל מה יש חברות טובות? בשביל לעזור לשאת בנטל, לא?

קליק. הֶבזק. נוּרה מצלמת את הדף בטלפון שלה. "אנחנו נחקור את העניין הזה," היא מבטיחה. אלוהים, הלוואי שיכולתי לשמור בצנצנת סגורה את הביטחון שלה, את האמון שלה בעצמה. הלוואי שהיה לי אפילו חצי מהאמון הזה. "את בסדר?" היא שואלת.

השפתיים שלי רועדות. משהו מפרפר לי בתוך החזה. זה יכול להיות סיפור רציני. רציני מאוד. "כן. פשוט קשה לי לעכל הכול."

נוּרה מושכת אותי אליה ומחבקת אותי חזק. אנחנו מתחבקות עד שאני נרגעת. "אל תדאגי," היא אומרת ברצינות. "אנחנו נמצא אותו."

"את באמת חושבת ככה?" אני נותנת לכל התקווה לזרוח לי בתוך העיניים.

החיוך החתולי חוזר. "אני בטוחה בזה כמו שאני בטוחה שאני מכורה לסינבון."

"אם ככה, אז את כנראה בטוחה מאוד."

היא מהנהנת מיד ובביטחון מלא. "אנחנו נמצא אותו."

אתם רואים? היא תסכים למות בשבילי.