הקדמת המחבר למהדורה העברית
לפני שנים רבות, כששהיתי בקרן אפריקה כדי לאסוף חומר לרומן שלי, הימים האחרונים, פגשתי גבר איטלקי בשנות השבעים לחייו בנמל אַסַבּ שבאריתריאה, שבזמנו עדיין השתייכה לאתיופיה.
טִיוֹ – "דוד" – כך כולם כינו אותו בחיבה, הכריז על עצמו כאינסַבְּיאטי. משמעות המילה היא "לכוד בחול", והיא משמשת לתיאור דגים שנשטפו לחוף. השימוש בה היה נפוץ לגבי אותם איטלקים שהשתתפו בפלישתו של מוסוליני לאתיופיה ב־1936, ובחרו להישאר שם אחרי תבוסת איטליה במלחמת העולם השנייה.
למרות שהוא הצליח אך בקושי לפרנס את עצמו כפקיד קבלה במלון היחיד שיועד לתיירים באַסַבּ, טִיוֹ התענג על עקירתו מאירופה. הוא נשבה בקסם תרבותה העשירה של אתיופיה, ובקסם יופיים של תושביה המגוונים, במיוחד נשיה.
טיו ואני בילינו לילות וימים רבים של אושר בחברת הנשים שלו. ברגעי הפיכחות שלנו שוחחנו על הקַסְטָה – שהיא ללא ספק הקסטה הגדולה בעולם – זו שאליה שנינו השתייכנו: הקסטה של "האחרים", הגולים, המהגרים, הפליטים, העקורים וכל שאר האנשים חסרי הייעוד. זרים שהורשו – אם התמזל מזלם – להתחיל חיים חדשים, אך לרוב נאלצו להתמודד עם חוסר אמון, עם אפליה, עם קסנופוביה ואפילו עם רדיפות.
מאז אותם ימים דמות האינסַבְּיאטי שבתה את דמיוני. עם הזמן האמנתי שבני הקסטה המסוימת הזו, בדומה לדגים שנשטפו אל החוף, רכשו ידע רב יותר על ממלכת הים ועל ממלכת היבשה מאשר ילידי אותן ממלכות. ובדרך כלשהי, רבים מחברי הקסטה שימרו במהלך חייהם את הרעננות המובנית בהם, והציעו את עצמם כשי לאלה שניחנו בתבונה ויכלו לתפוס את מהותם השונה אך האקזוטית והיפהפייה. וחשוב מזה, כאנשים שנאלצו מסיבות פוליטיות או כלכליות לעזוב את סביבתם הטבעית, הם ניצבו בפני גחמות החיים כשהם מצוידים במודעות עמוקה יותר לצלו של המוות – מודעות שהעצימה את נחישותם לשרוד. גם כשנאבקו בדיכאון שבמצב הגלותי, כשנשחקו מן המציאות הקשה של הנידוי, כשדיכאו את הכמיהה לבית גידולם הטבעי וכשסבלו מן האיום המרחף על ראשיהם – להיות לחסרי ערך בשל קשיי ההשתלבות והקבלה לחברה – הם הצליחו לעצב חיים ראויים להערצה והעשירו לנצח את הארצות שאירחו אותם.
לקוראים מסוימים עשויה תפיסתי להיראות רומנטית. ייתכן. ועם זאת, האם יכחיש מישהו את העובדה שמרבית ההיסטוריות והתרבויות שלנו נוצרו בידי עמים עקורים?
כשתפיסה זו משמשת כנקודת המוצא שלי, הרי שהדרך הטובה ביותר מבחינתי לתאר את טורקי צעיר היא כפרקי זיכרון של גולֶה, המנסה לחיות את שארית חייו בהמתנה לכַּרוֹן שישיט אותו אל עברו השני של נהר הסְטיכְּס. הרומן מורכב משלושה עשר סיפורים קשורים זה לזה, ושואף לספק דיוקן אימפרסיוניסטי של טורקיה במהלך שנותַי המעצבות – 1935-1956 – שנים שבמהלכן הרפובליקה הטורקית, שזה עתה קמה מחורבות האימפריה העות'מאנית, התאמצה עדיין לכונן עצמה כמדינה אירופית מודרנית. המכשולים שניצבו בפניה נראו בלתי עבירים.
מבחינה דמוגרפית היתה האימפריה העות'מאנית כור היתוך של מגוון עמים, גזעים, תרבויות ודתות. התפרקותה המעשית התרחשה אחרי מלחמת העולם הראשונה ואחרי מלחמת העצמאות שבאה בעקבותיה והובילה לייסוד הרפובליקה. אלה היו תשע שנות מלחמה מרה, שגבתה מחיר כבד ממשאבי המדינה כמו גם מתושביה. שתי המלחמות הרצופות גרמו גם לדלדול המיעוטים. רבים מהם נשארו נטועים באזורים שהאימפריה העות'מאנית איבדה, ומספרים גדולים מאלה שנותרו במקומם היגרו, בסופו של דבר, לארצות אחרות.
מבחינה פוליטית, התהווה שבר חמור בין האֵירוֹפילים החילונים, שהיו נחושים להעמיק את הרפורמות של אטאטורק, לבין התיאוקרטים המוסלמים השמרנים, בני בריתם של אלה שעדיין השתוקקו לשליטה אימפריאליסטית. בצל החיכוכים הללו, אידיאולוגיה חדשה, הקומוניזם, ניסתה לפלס לעצמה דרך. למרות התנאים הקשים הללו, הגרעין הפרוגרסיבי והדור שהוא עיצב – דור הידוע בכינוי "ילדיו של אטאטורק" – הביאו את טורקיה, בשנות החמישים, אל המאה העשרים.
ישנן תיאוריות רבות המנסות לענות לשאלה כיצד הדבר התאפשר. התְקֵפה ביותר ביניהן, לדעתי, רואה בקיום המשותף של כל הגזעים, התרבויות והדתות את הגורם לשגשוגה ולהדרה של האימפריה העות'מאנית. כך היה גם ברפובליקה החדשה, גם אם תחת טלטלות בלתי נתפסות: על־אף כמה שעות חשוכות מאוד למיעוטים, החילוניות והשוויון לבני כל העמים שררוּ והיו לעיקרון המקודש ביותר בחוקה.
אני נולדתי בשנת 1935 לתוך טורקיה המעורערת הזו, וחשתי כאחד מ"ילדיו של אטאטורק". רק בסוף שנות החמישים, אחרי שנסעתי לאנגליה כדי ללמוד תיאטרון, החלה הגלות שכפיתי על עצמי. שתי סיבות תרמו להחלטתי, שתיהן פוליטיות.
הסיבה הראשונה היתה דיכוי חירויות בסיסיות, בעיקר חופש הביטוי – שנפגע קשות כבר במהלך מלחמת העולם השנייה – דיכוי שנאכף לעתים באלימות על ידי ממשלתו של עַדְנַן מֶנְדֶרֶס בשנות החמישים. הדוגמאות הנוראות ביותר לאותו דיכוי הן המזימות שנרקמו כדי להשתיק את נאָזים חִכְּמֶת, אחד המשוררים הגדולים במאה העשרים. הוא נחון באותה תקופה לאחר למעלה מעשר שנות מאסר שריצה בשל היותו קומוניסט. חִכְּמֶת אמנם חמק מרדיפות נוספות כשהצליח לברוח לברית המועצות, אך סבלותיו רדפו טורקים צעירים רבים – כמוני, למשל – ששאפו לקריירה אמנותית. אנחנו הערצנו את חִכְּמֶת וראינו בו התגלמות אל במובן התרבותי ובמובן הפטריוטי. חשבנו שבהקדשת חיינו לאמנות ולספרות נוכל ליצור תור זהב של נאורות, ובכך לרומם את טורקיה אל המעמד הגבוה שהיא ראויה לו בעולם המערבי. אם טורקיה דחקה את חִכְּמֶת – מוֹרֵנוּ – לגלות, אין לנו אלא ללכת בעקבותיו.
הסיבה השנייה השלימה את הראשונה. שנות החמישים היו גם תקופה שבה החלו יהודי טורקיה לחוש בזרמים תחתיים של אפליה ביחס לאוכלוסייה שהיתה מוסלמית בעיקרה. שעה שהמדינה הוציאה לפועל תכניות תיעוש ועיור ונהנתה מצמיחה כלכלית לא מבוטלת – התפתחות שבעקבותיה שגשג המסחר של רבים מהלא־מוסלמים – שָׁבָה ועלתה הטינה הריאקציונרית מימים עברו. היהודים החלו לחשוש שהממשלה, והאוכלוסייה בעקבותיה, עלולות לסגת אל הקסנופוביה שהובילה לשנים הטראומטיות 1942-1944, שנים שבהן היהודים, וכמוהם גם השבתאים (הידועים גם בשם דֶנְמֶה), הארמנים והיוונים, נאלצו לשלם מס עושר מפלה (וַרלוּק וֶרגיסי) – מס שהיה כבד כל כך עד שרק מעטים הצליחו לשלם אותו, בעוד שהשאר נאלצו להשלים עם החרמת כל רכושם או נשלחו למחנות עבודה – כפי שקרה גם לאבי. הפחד הזה האיץ ביהודים רבים להגר לאירופה, לארצות הברית ולמדינה היהודית הטרייה, מדינת ישראל. השאר, כמו בני משפחתי, נשארו במקומם. הם טענו בתוקף שההיסטוריה עומדת לצדם, שזה למעלה מאלפיים שנה חיים היהודים בחלקו זה של העולם, שהקהילה מורכבת כיום מצאצאי הרוֹמַניוֹטים של ביזנטיון כמו גם מצאצאי היהודים שהתיישבו במזרח התיכון אחרי חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה; אך יותר מכול הם היו צאצאי היהודים – הידועים כיום בהכללה כספרדים – ששרדו את האינקוויזיציה הספרדית ונענו להזמנתו של הסולטאן בַּאיֶזִיד השני להתיישב באימפריה העות'מאנית. אחדים מהם אף ציינו שהם התגוררו בארץ הזו הרבה לפני הטורקים, כיוון שהטורקים היגרו אליה ממרכז אסיה פחות מאלף שנה קודם לכן.
הטיעונים ההיסטוריים לא הרשימו אותי. גלותו של חִכְּמֶת וסלידתי מכל סוג של אפליה הן שקוממו ותסכלו אותי. ולפיכך, כמו רבים מהצעירים קצרי הרואי, הוצאתי את עצמי לגלות. כיוון שידעתי מעט אנגלית והכרתי את הספרות האנגלית, שכנעתי את עצמי שבטווח הארוך אצליח להפוך את האנגלית לשפתי. וכך התיישבתי באנגליה.
במבט לאחור, אני מאמין שהפחדנות היא שדחקה בי להחליט את ההחלטה הזו. תחושת האשם שליוותה את זניחת תרבותי וארצי, ולא פחות מזה – את זניחת יהודי טורקיה, מקננת בי עד היום.
מאידך גיסא, אותה תחושה העצימה את הציווי לשאוף לקיום משותף של קהילות רב־תרבותיות ורב־אתניות, אשר סימלו בעינַי את מהותה של טורקיה. את הטוב העליון (סוּמוּם בּוֹנוּם) שהוא מקור האתוס של טורקי צעיר.
כל פרק שנארג בספר הזה מספר את סיפורו של אדם בעל רקע שונה. וכל דמות ראשית משמשת להארת האושר שבפלורליזם – הדרך שבה תרבויות, דתות ועמים שונים זה מזה יכולים להגיע לסולידריות גם, ואולי במיוחד, בעת קיומן של מחלוקות קשות. בין שהצליחו ובין שנכשלו, הגברים והנשים ברומן טורקי צעיר הם מאמינים אדוקים בכך ששונות לא רק מעשירה את החיים, אלא אף מרוממת את ארצם לכדי שגשוג, אושר והישגים גדולים מתמיד. הם מתחייבים לשמוח "ברב־גוניותם האינסופית של אנשים ממש כשם שאנו שמחים ברב־גוניותו האינסופית של הטבע." הם מוקיעים את השאיפה ל"דגל בלעדי, ארץ בלעדית, אלוהים בלעדי" ומבקשים לשמר "כל תרבות, כל גזע, כל אמונה, כל דגל, כל מדינה, כל אל – על השונה ועל הייחודי שבהם." הם שואפים להיות "טורקים ואזרחי העולם גם יחד, גם אינדיבידואל וגם כולם!"
פברואר 2009
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.