טיפול בשתיקה

1

אין סביבה מלחיצה יותר מחדר המתנה בבית חולים. השורות של כיסאות הפלסטיק עם ריפוד הוויניל התלוש והקרוע, הזמזום השקט של המכונות לממכר חטיפים, שאיפת האוויר הקולקטיבית כשרופאי הטיפול הנמרץ מגיעים עם חדשות, המופנות בדרך כלל לאחרים — נדמה שכל פרט ופרט נועד להגביר את המתח שאתה שרוי בו. שלא לדבר על הסיבה שאתה נמצא שם מלכתחילה.

מגי תמיד אמרה שסבלנות היא הסגולה שלי, כאילו תכונות טובות זה משהו שבני זוג מחלקים ביניהם, כמו את מטלות הבית. אני מדמיין אותה עכשיו מחכה להודעת טקסט או לאימייל או לאורח, ברך אחת מתנועעת מעלה־מטה על הספה, השנייה שקטה תחת ידי המרגיעה. כמה אנרגיה דחוסה בתוך אישה קטנה כל כך. לעיתים קרובות תהיתי איך היא לא מותשת לגמרי מרוב דאגה לכל אחד ולכל דבר. מעולם לא רציתי לשנות אותה, בסך הכול רציתי לוודא שכל האנרגיה העצבנית הזאת לא תסבך אותה בסבך כזה שאפילו אני לא אצליח להתיר. רשמתי ארבעים שנות הצלחה בתחום, ופתאום אנחנו כאן. החיים מלאי הפתעות.

מעל לראשי השעון משמיע צליל תקתוק חזק במיוחד בשעה העגולה. משך ההמתנה הארוך לא מבשר טובות. מי כמו מגי יודעת. היא ודאי היתה מאבחנת בקלות את מצבה עכשיו — הודות לארבעה עשורים של עבודה בתור אחות, בתוספת אינספור פרקים של סדרות בית חולים בהן צפתה. "טכיקרדיה קשה," היא היתה אומרת לי בביטחון רב כשישבנו זה לצד זה על הספה בשבת בערב, ומנמיכה את עוצמת הקול של הטלוויזיה כדי שלא תתחרה בדברי הפרשנות שלה. "חבל, בחור כל כך צעיר... איכשהו המחלה הזאת תמיד תוקפת טיפוסים עירוניים, שמת לב? הם חיים כל הזמן במתח בלתי נסבל..."

"פרופסור הובס?" רופא ניצב לפני וידו מושטת.

"כן, זה אני," אני אומר ומתרומם לאיטי. הוא משדר יעילות, החל בשביל המדויק בשערו וכלה בנעליים המבריקות. אפילו תג השם שלו נעוץ במקביל לתפר התחתון של כיס החולצה. פתאום אני מודע מאוד לחזותי ומעביר יד נבוכה בשערי.

"אני דוקטור סינג, האחראי על הטיפול באשתך. תואיל לבוא איתי בבקשה?"

אני עובר בעקבותיו בדלתות הכפולות ולרגע אחד מרשה לעצמי לדמיין שהוא מוביל אותי למגי. אבל הוא מכניס אותי לחדר צדדי מול כלובי המשוגעים, ושארית התקווה מתפוגגת. הרופא מתיישב מול צג המחשב ומצביע על הכיסא הנוסף. הוא מדליק את המחשב ומעלעל בניירות שבפינת שולחנו, והמאוורר העומד מדגדג את שוליהם.

"מצטער. קצת חם היום, נכון? לא ברור מתי החום יישבר."

הזיעה המצטברת בבתי השחי שלי ממחישה היטב את דבריו של הרופא, המצטיינים בלשון המעטה. אין לי כוח להגיד ולו מילה אחת על מזג האוויר, ואני משפיל מבט אל כפות רגלי.

המחשב מתעורר בקול גרגור ומציל אותי ממבוכתי. אחרי דקה בערך הרופא נאנח. "פרופסור הובס, אני אגש ישר לעניין. הפרוגנוזה לא טובה. אשתך הגיעה לכאן עם קריסה של מערכת העצבים. למרבה המזל, הפרמדיקים הצליחו להסדיר את דרכי הנשימה שלה, וזה הישג גדול, בהתחשב בפרק הזמן שבו היתה מחוסרת הכרה. אבל עדיין מוקדם לומר איך ישפיע עליה המחסור בחמצן. לעת עתה היא מורדמת. כשהיקף הנזק יתברר, נבחן את אפשרויות הטיפול, תוך התחשבות בדעתך כמובן..."

זה האות שעלי לדבר עכשיו. פספסתי הרבה אותות כאלה בשנה האחרונה, אבל אני עדיין מזהה בקלות את המחוות שמלוות אותם — הרמת גבות, הטיית ראש, כחכוח בגרון. הרופא בוחר באפשרות האחרונה.

"אה, פרופסור הובס, אני מבין שקשה לך, אבל היה סמוך ובטוח שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו למען אשתך. בינתיים נשמח להעמיד לרשותך את המשאבים שלנו. צוות הסיוע למשפחות —"

"אני לא צריך סיוע," אני קוטע אותו, וקולי צרוד יותר משזכרתי, וגם חרישי יותר.

"ובכן, זה בהחלט לא מתאים לכולם. לפי הרישומים שלנו כבר קיבלת הפניה לסיוע אצלנו, נכון? אבל לא הגעת בתאריך..."

הוא מרים את עיניו מהצג ואני מסיר את המשקפיים, מרים קצה חולצה ומנגב את הכתמים שעל העדשות, אבל לא בטוח שאני משפר את המצב. מגי קראה לזה "טקטיקת הימנעות", ובצדק.

"תשמע, לא מתפקידי להגיד לך מה לעשות. אני לא יכול להכריח אותך להיפגש איתם. רק תרשום לפניך את האפשרות הזאת, בסדר? הם כאן, והם זמינים עשרים וארבע שעות ביממה. אנחנו רואים מצבים כאלה לעיתים קרובות מאוד, והמטפלים שלנו קיבלו הכשרה מיוחדת... הכי חשוב שתדע שאתה לא לבד."

כמה אירוני. הרי זו בדיוק הנקודה. אני לבד. לבד יותר משהייתי אי פעם. לבד יותר משהייתי לפני מגי, כי לא באמת מבינים מה זאת אומרת להיות לבד עד שמרגישים שלמים ביחד.

"כמו שאמרתי, בשלב הזה אנחנו יכולים רק לעקוב אחר ההתקדמות של גברת הובס. לכן אני מציע שתלך הביתה, תישן ותאכל. אבל קודם, אם אתה מעוניין, אנחנו יכולים לגשת לאשתך."

"כן," אני ממלמל. "כן כן, אני צריך לראות אותה."

"פרופסור, אני בטוח שאין צורך לומר לך את הדברים, אבל כך אנחנו נוהגים עם כל קרובי המשפחה: אשתך נמצאת במצב עדין מאוד כרגע. אל תיבהל מהמראה שלה, ואם משהו מטריד אותך אל תהסס ליידע אותי או את האחיות. היא מאושפזת בינתיים בחדר פרטי, אבל יש הרבה אנשי צוות בסביבה, למקרה הצורך."

הרופא קם ואני אחריו, מודע היטב לתנועותי האיטיות יותר, המעידות על שישים ושבע שנותי. האם רופאים מוותרים עליך מוקדם יותר אם הם מרגישים שאתה זקן מדי? שאין לצדך די ילדים אבֵלים? אני מקווה שלא, למען מגי.

אני יוצא בעקבות הרופא, חולף על פני חדר המיון של הפצועים המהלכים, ממשיך במסדרון שלאורכו כיסאות גלגלים ריקים ואנשי צוות נחפזים וטרודים המנווטים בסבך אינסופי של מבטי קרובים. אני תוהה אילו עוד משפחות נכנסו היום לסיוט של חייהן. המיטות המופרדות בווילונות הולכות ומתמעטות, עד שאנחנו נכנסים בתנופה למחלקת הטיפול הנמרץ, שבסופה שורת דלתות בעלות ידיות מתכת.

מגי נמצאת מאחורי אחת מהן. זה ברור, כי הרופא מאט, בודק את האיתורית שלו ומביט ימינה ושמאלה. מתחשק לי לומר "לא", להצמיד את זרועותיו לגופו ולרתק אותו למקומו. אבל מה זה משנה, בטווח הארוך? לא אוכל להימנע לנצח מהתמודדות עם מה שעשיתי. אני תוחב את החולצה לתוך המכנסיים ומכניס את הידיים לעומק הכיסים בתקווה שיפסיקו לרעוד.

נקישה שקטה נשמעת כשהוא פותח את הדלת בשתי ידיו. הוא נכנס ומחזיק אותה פתוחה בשבילי, אבל כתפי רחבות מדי וברגע מביך אני נאלץ להצטדד ולהרכין את הראש כדי להיכנס, ואף על פי כן נתקל במשקוף העליון. טרם הצלחתי להיפטר מהמבוכה הכרוכה בהיותי האדם הגבוה ביותר בכל חדר נתון.

באפלולית קשה לי לזהות את מגי. המיטה מורמת ומוקפת סוללה של מכונות מזמזמות. קשה להאמין שחייה תלויים במכשיר שדומה לקולט־הלחות שאני מוריד בכל חורף מעליית הגג, לפי הוראתה, כדי שימלא את תפקידו במרתף. כשאני מתקרב, עיני מסתגלות לחשכה ונשימתי נעתקת. לבסוף היא נפלטת בגניחה שקטה, שמגיעה לאוזניו של הרופא.

"צר לי מאוד, פרופסור —"

"אפשר לגעת בה?" אני מתעלם מהתנצלותו ונעמד לצד מיטתה.

"בהחלט. אחת האחיות תציג בפניך את שגרת הטיפול שלנו. הן ישמחו להרכיב איתך תוכנית יומית. ועכשיו אשאיר אתכם לבד לזמן מה."

לרגע אני מרגיש כמו בירח הדבש שלנו, כשבעל האכסניה מיהר לצאת מחשש שנזנק זה על זה עוד לפני שהדלת תיסגר. הייתי נותן הכול כדי לחזור לשם עכשיו — מגי פרועה ואימפולסיבית, אני חסוד ונבוך, ובכל זאת איכשהו תמיד מספיק לה.

היא נראית קטנה יותר כשראשה מונח על הכרים המדכאים האלה של בית החולים. ידיה מוטלות על הסדין, עדינות כתמיד, הצינורית האדמדמה מתפתלת לאורך הוורידים הבולטים מהעור הלבן, הדק. אין כיסא ליד המיטה. נראה שאני לא אמור לשבת. אבל איך אוכל להשאיר אותה כאן? היא תיבהל נורא אם תתעורר, לא רק ממצבה אלא גם מכך שאין לה עם מי לדבר ועם מי לחלוק את תחושותיה. אני יודע שאכזבתי את מגי. אני יודע שהיא נזקקה להרבה יותר מתיבת־התהודה הדוממת שהייתי בחודשים האחרונים.

כשאני נוגע בה כעת, בזהירות, כאילו היתה החתול העצבני של השכנים, כף ידה חמימה. זה כל כך לא טבעי. אפילו בערבי הקיץ החמים ביותר יכולתי לסמוך על מגי שתניח יד קרירה על מצחי כשאני חוזר מרכיבה על האופניים. חיים שלמים אני משמש לה כפפה אנושית ומחזיר את זרימת הדם לכפות ידיה. ומה עכשיו? תמיד נזקקנו זה לזה, אבל יותר מכך בחרנו זה בזה, רצינו זה בזה — לא יודעים להעריך את ההרגשה הנהדרת הזאת עד שמאבדים אותה.

אני שומע אִוושה מאחורי ומסתובב בזהירות, בלי לעזוב את ידה של מגי. האחות הגיעה, וכיסויי הפלסטיק הכחולים שעל נעליה מרשרשים על רצפת הלינולאום כשהיא בוחנת את הנתונים על גבי הצגים בקצה החדר. אין לי מושג כמה זמן היא נמצאת שם, אבל היא שמה לב שהסתובבתי, ואני תוהה אם שלחו אותה כדי שתפקח עלי עין.

"אני יכולה להביא לך כיסא," היא אומרת במבטא החמים והמרגיע של יורקשייר, "לא בריא שתעמוד כל הזמן." היא בבירור צעירה, לא יותר מעשרים וחמש. היא ניחנה בקסם הקליל הזה של מגי, היכולת להאיר כל חדר ולפוגג כל מתח בבת אחת. אני נזרק ארבעים שנה אחורה, אל הגשם הקל ופנסי הרחוב ומזמורי חג המולד המושרים בקולות שיכורים, שהיו הפסקול של פגישתנו הראשונה.

"להביא?" היא קוטעת את זיכרונותי. "זו באמת לא בעיה."

"תודה. אני אשמח מאוד."

כמעט יממה שלמה החזקתי מעמד, אבל דווקא מפגן החביבות הזה מאיים למוטט אותי. עד מהרה האחות חוזרת ואף טורחת לפתוח למעני את הכיסא המתקפל. אני מרגיש כמו אורח כבוד בפיקניק שהייתי מעדיף לברוח ממנו.

"איך קוראים לך?" אני שואל, לא טורח אפילו לפענח את תג השם באפלולית הזאת, לא מוכן להסתכן ולהעיף מבט בחזה של אישה אחרת כשאשתי שוכבת כאן לצדי.

"דייזי," היא אומרת. "אבל אני ממש לא פרח."

אני מנסה לחייך, והמחצית התחתונה של פני כמעט נסדקת מרוב מאמץ.

"באמת כואב לי הלב לראות אותה ככה," אומרת דייזי, שמבחינה בזוויות פי הנשמטות. לרגע או שניים אנחנו צופים במגי, בחזה העולה ויורד ביעילות מדוקדקת, בשפתיים הפשוקות במקצת במעין כניעה מתמדת. מה לה ולזה — הנשימות הקצובות, השקט, טרחת האחיות הנדיבה, הרחומה, שאפיינה גם את מגי, עד שהיא נענשה על כך.

"אתה יכול לדבר איתה, אתה יודע," אומרת דייזי. "נורא שקט כאן, אנשים מפחדים לדבר בקול. אבל אתה חייב להתגבר על זה. תן לאשתך לשמוע את הקול שלך."

אני בולע רוק. מעניין מה דייזי היתה אומרת אילו ידעה את סודי. היא נראית חכמה מכפי שנותיה, ואין ספק שראתה לא מעט סבל. אבל האם היתה מבינה?

אני נזכר בפעם הראשונה שקולי בגד בי. הייתי קרוב מאוד להודות במעשי. התוצאות נפרשו לנגד עיני והאשמה היתה ברורה ומוחצת כל כך, שפשוט הייתי מוכרח לספר למגי. המילים עמדו על קצה לשוני, או כך לפחות חשבתי. אזרתי אומץ ועליתי לאט במעלה המדרגות, אל חדר השינה שלנו.

מהפתח ראיתי אותה באפלולית, צל של עצמה, נאבקת להתרומם לישיבה ולהגיע אל כוס המים שעל שידת הלילה. ידעתי שאסור לי לפגוע בה עוד יותר. היא בקושי החזיקה מעמד; לא יכולתי להפיל עליה עוד חדשות רעות. לא יכולתי לספר לה את מה שהייתי חייב לספר, כי היה ברור לי שהיא תעזוב אותי. ובכל יום שחלף מאז ללא יכולת לדבר חייתי עם רגשות האשם האלה, עם הבושה הצורבת. החנקתי את עצמי, אבל איכשהו זה היה עדיף על המחשבה שאאבד את מגי לנצח.

דייזי מכחכחת בגרונה ומחזירה אותי למציאות. "אל תבין לא נכון, אני לא רופאה, אבל ראיתי כל מיני דברים, ולפעמים קול מוּכר עושה דברים ששום צינורית לא יכולה לעשות. המטופל שומע אותך. זה מזכיר לו את הדברים הטובים שכדאי להתעורר בשבילם. זה מעודד להחלים, אתה מבין?"

אני לא מבין אבל מהנהן. אני רואה שאכפת לה ממגי, אף שהיא סתם עוד מטופלת ברשימה ארוכה. האצבעות של דייזי גדולות, ארוכות ועבות, אך הן נעות ברכוּת כשהיא מיישרת את הבד שהתקפל בגלל הצינורות הכרוכים סביב צווארה של מגי. אני יודע שמגי היתה מעריכה את המחווה הזאת.

"אתה יכול לספר לה מה שלומך," מציעה דייזי. "בטח יש לך מה לספר לה. אולי משהו מטריד אותך ותרצה לחלוק אותו איתה?"

"ועוד איך." אני מנסה להישמע קליל אבל נשמע מאולץ.

"סליחה? לא שמעתי. מִלמלת," אומרת דייזי, מעיפה מבט אחרון במוניטור ליד מגי וסוגרת את דפי הנתונים.

"אני מצטער. כן, באמת יש משהו שאני צריך לספר לה. משהו חשוב. אני לא יודע למה לא סיפרתי לה קודם."

אפילו הניסוח המרומז הזה די בו לרסק אותי. אני מהדק בכוח את אגרופי על שפתי ומכריח את עצמי להביט במגי. איך לא שמתי לב שהיא נעשתה זעירה ושברירית כל כך? היא תמיד היתה קטנה, נמוכה ממני בשלושים סנטימטר לפחות. בחורף הראשון לחיינו המשותפים הייתי המום מכמות הסוודרים שבהם עטפה את גופה הזערורי רק כדי שתצליח לתפקד בדירה השכורה שלנו. ההסקה המרכזית התקלקלה לעיתים קרובות, ומגי קיפצה מרגל לרגל כמו מדריכת כושר בעוד אני חובט ללא הועיל בכל הכפתורים בארון מערכת ההסקה. כבר אז למדתי שמגי מפיצה חום בכל אשר תפנה.

"זה לא הזמן להתייסר, וגם לא כדאי שתכביד עליה. אל תשפוך את הכול בבת אחת, בטח לא בהתחלה — שים לב, אתה לא רוצה להפחיד אותה. תשתדל להיות חיובי. תזכיר לה שאתה אוהב אותה. ספר לה על כל הפעמים שבהן הראית לה את זה."

אני כנראה נראה לה מבוהל ממש, כי דייזי מניחה יד על כתפי, לחץ קל שמיישר את הקמטים בחולצתי.

"ואל תדאג יותר מדי. פשוט תדבר אליה. אל תבזבז את הזמן הזה."