בין דעיכה וקמילה לניצנים ולצמיחה
"אולי תיכנסי לפוליטיקה?" שאלתי פעם את חברתי רונה רמון. ישבנו לפנות ערב בסלון של דירה נחמדה בתל אביב, ועוד בטרם סיימתי להסביר לה עד כמה נחוצה דמות כמוה לפוליטיקה הישראלית, היא חתכה אותי, צחקה צחוק גדול ואמרה: "אין סיכוי שזה יקרה! מה שכן", הוסיפה, "אני מציעה שאתה תיכנס לפוליטיקה. אני אתמוך בך לאורך כל הדרך". צחקתי גם אני.
כמה שנים מאוחר יותר נכנסתי לשדה הפוליטי. זה התרחש בד בבד עם המאבק של רונה על חייה.
■ ■ ■
במהלך השנים 2018-2019 ישבנו חבורה קטנה, בהובלת בני גנץ, והכנו את האפשרות להקים מפלגה חדשה. הבישול היה אטי. ישבנו שעות ארוכות במתחם קטן שבני שכר על טיילת יפו היפה וקרא לו "המקום", והתלבטנו אם להיכנס למגרש הפוליטי, מתי ואיך.
רונה התגוררה באותן שנים ביפו, מעט דרומית מהטיילת, עם מרפסת אל הים. אני עבדתי בירוחם, כמנהל אגפי החינוך, הרווחה והתרבות. הייתי נוסע משם ליפו, יושב עם רונה ואז יושב עם בני והחברים.
באביב 2018 התגלתה אצל רונה מחלת הסרטן. זו כמובן היתה טרגדיה איומה. החיים שלה היו כבר מלאים בכאב ובעצב, אבל היא התעקשה שלא להתכנס בכאבה הפרטי, ולעשות טוב למען אחרים. מאז אסון ה"קולומביה", בחורף 2003, רונה התעקשה שלא להביט על העולם דרך משקפיים של כאב וצער, אלא דרך משקפיים של תקווה. ובתקווה הזו היא הדביקה את כולם.
החודשים הללו היו מלאים עבורי בשעות ארוכות של יפו. המרחק בין "המקום" של בני לדירה של רונה, שהיה לכאורה קצר, היה עצום. מרחק שאינו ניתן למדידה בין ההכנות להולדת מסגרת פוליטית חדשה ובין הגסיסה של חברה אהובה. בין דעיכה וקמילה לניצנים ולצמיחה.
החודשים הללו מלאו בשיחות עומק על המרפסת אצל רונה. שיחות שאולי רק עננים מתקדרים באופק וסוף מתקרב יכולים לזמֵן. דיברנו על משמעות החיים, הילדים שנותרו, המשימה לסיים את בניית "בית אסף" - מכינה לנוער בסיכון על שם בנה שנהרג בתאונה אווירית שש שנים אחרי אביו. וגם על פוליטיקה. ככל שאספה כוחות, רונה התעניינה בהתקדמות היצירה הפוליטית. וגם דחפה ועודדה. לפעמים, כמו אצל רונה, התלוותה לדבריה נימה של פקודה.
גם כשנחלש גופה היא לא חדלה להתעניין. לפעמים שאלה בשקט ובקצרה וביקשה שארחיב בתשובתי. "להקשיב דורש פחות מאמץ", הסבירה. ותמיד דיברה מתוך אהבה ודאגה לארץ הזו. מתוך השבר הגדול של האובדן היא התמסרה לעשייה.
באחת הפעמים בני הצטרף אלי. על המרפסת הצופה לים הם שקעו אל תוך שיחה על עישון - היא על הסיגריות ועל המריחואנה הרפואית שעישנה, בתקווה להקל מעט את הכאבים, והוא על השנים הארוכות שבהן עישן - ועל השנים שהוא מצליח להישמר מהסיגריות. כשבני אמר בחיוך שהיה רוצה להגניב איתה עכשיו איזו סיגריה, היא ענתה לו בחיוך מריר שהיתה מוותרת בשמחה על הסיגריות יחד עם הייסורים.
האישי והציבורי התערבבו. הדעיכה והכאב האישי לצד הצמיחה ותחושת המשמעות נכרכו זה בזה.
■ ■ ■
אחת השיחות האחרונות שלנו הפכה לפרק בספרה "שמים פתוחים", שיצא לאור לאחר מותה בהוצאת ידיעות ספרים. רונה אמרה לי שם:
מהו כוח החיים? הזיק הזה, הניצוץ, לראות מה הדבר הבא. מה אני יכול לעשות הלאה. תמיד לדבר על משמעות. בא לי נורא להגיד שהכוח הוא להתאהב בחיים. לחוות את הצלחת החיים שפעם היתה פה כל כך נוכחת. אבל היום היא נוכחת פחות. הרבה פחות.
החיים הם גם וגם. האבל הוא חלק מהחיים, אבל לא כולם. מבחינתנו צריך לעשות כאן ועכשיו, כי אין לדעת מה מחכה מעבר לפינה. הכי חשוב: להחזיק בתקווה. כמו אז, כשחיכינו לנחיתה של ה"קולומביה". גם כשכבר היה ברור שמשהו לא בסדר, עדיין היתה תקווה. חייכנו וחיכינו, עד שהבנו שהחיים עומדים להשתנות.
תחזיקו בתקווה עד הרגע האחרון.
שם, בדמדומי חייה של רונה, נולדה "חוסן לישראל", שתהפוך בהמשך ל"כחול לבן" ואחר כך תהיה "המחנה הממלכתי". על פניהם הדברים לא קשורים, אלא רק התקיימו במקביל, אך בעומק מהותם, לפחות עבורי, הם לגמרי כרוכים זה בזה. במובן מסוים, העשייה הציבורית שלי היא גם קצת בשליחותה של רונה. יש בה משום היענות לאחת מבקשותיה האחרונות, ומאז היא מלווה אותי.
רונה נפטרה חודשים אחדים לאחר מכן, ימים ספורים לפני שהוקדמו הבחירות. על פי הנחיות מדויקות שהותירה לילדיה ולחבריה טרם מותה, קיימנו טקס אשכבה - ועל פי הוראותיה אני הנחיתי אותו. מיד אחריו יצאתי לישיבה עם בני וחברים נוספים, לסגירות אחרונות לפני היציאה לאור. כמה שבועות אחרי מותה של רונה כבר ערכנו את כנס ההשקה של "חוסן לישראל".
בנאום הבכורה שלי בכנסת אמרתי בין השאר:
רונה היתה חברת נפש, שהיתה מעורבת בכל הדילמות שלי לאורך הדרך. גם בימים קשים, כשהמחלה אוכלת בגופה, היא שאלה אותי מבעד למסכי הכאב על המתרחש בחברה, על המנהיגות הישראלית וכשליה, ועוד דנה איתי באפשרויות לשנות את העולם. "אין לי כוח לכל זה, אבל זה כאילו חזק ממני. אכפת לי מהמקום הזה. מהארץ הזו", היא אמרה.
רונה חסרה לי כאן היום, אבל גם לגמרי נוכחת. הסופר ארי דה לוקה כתב: "כשיש לך געגועים, זה לא חיסרון, זאת נוכחות". מתברר, שגם געגוע יכול להיות נוכחות.
תמונתה בלשכה מנכיחה אותה גם במבט ולא רק בלב. היום ההוא, של טקס האשכבה לרונה רמון ואחר כך הסיכומים לקראת כנס ההשקה של המפלגה החדשה, הסתיים על הסלעים שמעל הים. עם מעט אוויר, גדוש בעצב וגם מלא תקווה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.