טירונות של הלב

לא האמנתי שאפשר לאהוב אותי. פשוט לא האמנתי. 

כל פעם שמישהו חדש הגיע לחיי, והחליט בהחלטת יחיד שהוא פה כדי להישאר הייתי בטוחה שמשהו לא בסדר איתו. 

לא האמנתי שאפשר לאהוב אותי. 

חיפשתי איך להרוס גם את הקשרים הכי טובים, בעיקר את אלה שהיה נראה שהם פה כדי להישאר.

ידעתי שאפשר לאהוב אותי, ושאני כן הבחורה להתאהב בה, אבל כמעט אף פעם לא הרגשתי ככה בפנים. 

כמעט חיים שלמים סוג של "מתכוננת" לרגע הזה, שבו אשלים את המסע שלי... לרגע שבו אהיה אני. 

פחדתי לתת למישהו להכיר אותי, היו יותר מדי פצעים שהיה צריך לרפא. במקום לבקש עזרה, במקום להרשות למי שרואה ורוצה לרפא.נכנסתי לבועה משלי וחשבתי לעצמי: ״אצא ממנה בגרסה הכי חזקה שלי, חכו לי!״

קטע. 

אף אחד לא מחכה בחוץ, מחוץ לבועה. גאווה וסיפוק עצמי - כן.

אף אחד לא עצר וחיכה שם שאשלים עם עצמי וארפא את פצעיי. מן הסתם, גם לא הייתה לי ציפייה שמישהו יחכה. גם אם מישהו חצה ב״אין כניסה״ - הוא נתקל בפנים בחומות.

בחומה הראשונה ב״מה אתה עושה? אני לא מוכנה..." ובחומה השנייה ב״אימאלה, צא מכאן!״

כדי להבין איך זה מרגיש, תארו לעצמכם רגע את ההרגשה שאתם יוצאים לא מוכנים, לפני שהספקתם לשים נעליים, להתיז בושם, לזרוק עוד מבט במראה ולדאוג למסטיק מרענן בפה. ככה הרגשתי כלפי מי שניסה להיכנס אלי. הרגשתי לא ״מוכנה״. 

היום, אני כבר מודעת לזה, בזמן שאני ״מתכוננת״, מישהו בצד השני גם כן עלול לאבד את החשק בינתיים. וגם - זה בסדר לצאת פחות מוכנה. 

אז די, מקסימום, אצא יחפה, הכי הרבה, אצא עם שפריץ אחד של בושם פחות, מקסימום מבט אחד פחות במראה, הרי תהיו בטוחים שהסתכלתי בה מיליארד פעם, אז עוד מבט אחד לא יגלה לי משהו חדש שלא ראיתי קודם שישנה את התמונה, ולא יאשר לי משהו שלא אישרתי כבר קודם.

אי אפשר לחכות לַרגע כל החיים, לפעמים צריך פשוט לקפוץ לתוכו.