טלוויזיה

הפסקתי לראות טלוויזיה. הפסקתי בבת אחת, לחלוטין, עם כל התוכניות, אפילו עם הספורט. הפסקתי לפני קצת יותר משישה חודשים, בסוף יולי, מיד אחרי סוף “הטוּר דה פראנס“. כמו כולם, צפיתי בשידור המקטע האחרון בדירה שלי בברלין, בשלווה, זה היה המקטע של השאנז אֶליזֶה שהסתיים בספרינט מרשים של האוזבקי, אָבְּדוּגָ‘פָּרוֹב, ואז קמתי וכיביתי את הטלוויזיה. אני עדיין רואה בדמיוני את התנועה ההיא, תנועה פשוטה מאוד, רכה מאוד, שביצעתי כבר אלף פעם: הזרוע שלי נמתחת ולוחצת על הכפתור, התמונה מצטמצמת ונעלמת מהמסך. וזהו, זה היה הסוף, זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי טלוויזיה.

מקלט הטלוויזיה עדיין בסלון, עזוב וכבוי, לא נגעתי בו מאז. אני מניח שהוא עדיין תקין, צריך רק ללחוץ על הכפתור כדי לבדוק. זה מקלט קלאסי, שחור ומרובע, הניצב על מעמד עץ מצופה לכה, בעל שני חלקים, מגש ורגל: הרגל בצורת ספר שחור ודק הפתוח הצידה, כתוכחה אילמת. המסך, שצבעו לא מוגדר, עמוק ולא מצודד כלל, שלא לומר ירוק, קמור קלות. על המקלט, שבצדו לוח קטן המיועד לכפתורי הבקרה, ניצבת אנטנה גדולה בצורת וי הדומה דמיון לא מבוטל לזרועות לובסטר, ומאפשרת לפיכך אחיזה דומה, למקרה שנרצה לתפוס את הטלוויזיה בשתי האנטנות ולהשליך אותה לסיר מים רותחים, כדי להיפטר ממנה באופן סופי עוד יותר.

ביליתי את הקיץ לבדי בברלין, באותה שנה. דֶלוֹן, בת זוגי לחיים, בילתה את החופשה באיטליה עם שני הילדים, הבן שלי והתינוק שאנחנו עדיין מצפים לו, תינוקת, לדעתי. למעשה, הנחתי שזו תינוקת כי הגינקולוג לא ראה פין בבדיקת האולטרסאונד (כשאין פין, זו לעתים קרובות תינוקת, הסברתי).

הטלוויזיה לא מילאה תפקיד גדול במיוחד בחיי. לא. צפיתי בה בממוצע שעה או שעתיים ביום (ייתכן שאפילו פחות מכך, אבל אני מעדיף להגזים מלהחמיא לעצמי בהערכת חסר). פרט לאירועי ספורט מרכזיים שנהגתי לעקוב אחריהם בהנאה, לחדשות או לכמה ערבי בחירות שהזדמן לי לצפות בהם מפעם לפעם, לא ראיתי יותר מדי טלוויזיה. מתוך עיקרון ונוחות מעולם לא צפיתי בסרטים בטלוויזיה, למשל (מאותה סיבה שאיני קורא ספרים בכתב ברייל). אפילו היה נדמה לי באותו רגע אף כי מעולם לא העמדתי זאת למבחן המציאות — שאני יכול להפסיק לצפות בטלוויזיה מהיום למחר ללא כל בעיה, בלי שייגרם לי שמץ של אי נוחות, במילים אחרות, שאני בשום אופן לא מכור.

אבל כבר לפני כמה חודשים הבחנתי בשינוי קל מאוד בהתנהגותי. את אחר הצהריים ביליתי כמעט תמיד בבית, לא מגולח, לבוש איזה סוודר ישן ונוח במיוחד, וצפיתי בטלוויזיה שלוש או ארבע שעות ברצף, שרוע למחצה על הספה, קצת כמו חתול בארגז החול שלו מבחינת החירויות שלקחתי לעצמי, רגליי יחפות והיד במקום חשוב. כן, אני. באותה שנה, בניגוד לשנים אחרות, הזדמן לי לעקוב אחרי אליפות צרפת הפתוחה בטניס בטלוויזיה מתחילתה ועד סופה. בהתחלה הסתפקתי במשחק אקראי פה ושם, אבל אחר כך, כשהגיע שלב רבעי הגמר, התחלתי להתעניין בטורניר באמת, או לפחות זה מה שהסברתי לדלון כדי לנסות להצדיק את שעות אחר הצהריים הארוכות שביליתי בבטלה מול המסך. על פי רוב הייתי לבדי בבית באותם ימים, אך לעתים גם העוזרת הייתה שם לידי בסלון וגיהצה את החולצות שלי בזעם אילם ועצור. בימים הגרועים ביותר השידורים החוזרים החלו בשתים־עשרה בצהריים ונגמרו בלילה. בסופם הייתי חולה ותשוש, מוחי היה ריק, רגליי כשלו, עיניי קהו. הייתי הולך להתקלח ורוחץ את פניי ארוכות במים פושרים. כל שאר הערב הייתי מחוסל, ואף שמשהו עדיין מונע ממני להודות בכך בפני עצמי, עליי להכיר באמת: מאז התחלתי להתקרב לאיטי לגיל ארבעים אני לא מסוגל יותר, מבחינה גופנית, לעמוד בחמש מערכות של טניס.

חוץ מזה לא עשיתי כלום. כשאני אומר כלום, אני מתכוון לכלום — אף לא דבר, פזיז או מאולץ, מכוח ההרגל או העצלות. כשאני אומר שלא עשיתי כלום, כוונתי לומר שלא עשיתי אלא את ההכרחי בלבד, חשבתי, קראתי, האזנתי למוזיקה, עשיתי אהבה, יצאתי לטיולים, הלכתי לבריכה, ליקטתי פטריות. כדי לא לעשות כלום, בניגוד להשערה הנפוצה והנמהרת, יש צורך בשיטתיות ובמשמעת, בפתיחות מחשבה ובריכוז. אני שוחה חמש מאות מטר מדי יום עכשיו, במהירות של שני קילומטרים לשעה, לאט, אני יודע, בדיוק עשרים בריכות ברבע שעה, או שמונים בריכות בשעה. אבל אין לי עניין בביצועים. לא, אני שוחה כמו גברת זקנה (אבל ללא כובע רחצה), ראשי ריק ממחשבות, קשוב לתנועותיי ולגופי, מרוכז בגריפותיי ובסדירותן, פי פעור מעט ופולט רסס של בועות קטנות המתנפצות אל פני המים עם כל נשיפה. לאט, בתוך הבריכה הכחלחלה שמימיה הצלולים עוטפים את איבריי מכל עבר, אני מותח את זרועותיי לפנים והודף מלוא הזרוע מים, בעוד רגליי מתקפלות לקו הברכיים, ומיד זרועותיי מתיישרות שוב באיטיות ורגליי דוחפות את המים לאחור באותה תנועה מתואמת וסינכרונית. לסיכום, אני מדרג את השחייה גבוה מאוד בסולם התענוגות שהחיים מזמנים לנו, לאחר שבעבר המעטתי מעט בחשיבותה ומיקמתי אותה הרבה אחרי האהבה הגופנית, שהייתה עד כה הפעילות המועדפת עליי, חוץ מלחשוב, כמובן. למען האמת אני אוהב מאוד לעשות אהבה (ביותר מדרך אחת) ואף שאיני מעוניין להתייחס כאן לסגנון האישי שלי (אבל הוא דומה הרבה יותר לשלווה החושנית של שחיית חזה מאשר לאנרגיה הפרועה והגברית־ראוותנית של ארבע מאות מטר פרפר), אומר רק שאהבה פיזית מסבה לי איזון פנימי עמוק, ושלאחר מעשה, בשעה שאני מתנמנם על גבִּי ברכּוּת המצעים ומתענג על מתיקותו הפשוטה של הרגע החולף, אני חש פרץ של מצב רוח טוב, המתגלם בחיוך קל ובלתי צפוי שעולה על פניי ובמין זיק שובב וחצוף בעיניים. גם השחייה מסבה לי סיפוק דומה, אותה מלאות גופנית, שבהדרגה, לאט לאט, כמו גל, מתפשטת לנפש ומעלה על פניי חיוך.

וכך, בעודי עסוק בלא לעשות כלום, גיליתי שלא נשאר לי זמן לצפות בטלוויזיה.

הטלוויזיה מציעה מחזה ראווה, לא של המציאות, אף שהיא דומה לה מכל הבחינות (בקטן יותר, הייתי מוסיף, איני יודע אם כבר הזדמן לכם לצפות בטלוויזיה), אלא של הייצוג שלה. במבט ראשון, אותו ייצוג ניטרלי לכאורה של המציאות, שהטלוויזיה מציעה בצבע ובשני ממדים אכן נראה אמין יותר, אותנטי יותר, מתקבל יותר על הדעת מהייצוג המעודן יותר והעקיף הרבה יותר, שהאמנים משתמשים בו כדי לבטא את המציאות ביצירותיהם. אולם אם האמנים מייצגים את המציאות ביצירותיהם, הלוא הם עושים זאת על מנת לתפוס את העולם ולעמוד על מהותו, ואילו כאשר הטלוויזיה מייצגת את המציאות היא מייצגת אותה כשלעצמה, ללא כוונה, אפשר לומר, מתוך דטרמיניזם טכני ותו לא, מתוך חוסר שליטה. זאת ועוד; העובדה שהטלוויזיה מציעה דימוי מוכר וקל לזיהוי של המציאות, אין משמעה שאפשר להחשיב את הדימוי שהיא מציעה ואת המציאות כשווי ערך. כי רק אם אנו סבורים שעל המציאות להיות דומה לייצוג שלה כדי להיות אמיתית, אין כל סיבה לחשוב שדיוקן של איש צעיר שצייר אחד מרבי האמן של הרנסנס הוא ייצוג נאמן פחות של המציאות מזה של סרטון מהימן לכאורה של קריין בעל שם עולמי בארצו, המגיש את מהדורת החדשות על המסך הקטן.

אשליית המציאות בציור רנסנסי, אותה אשליה המושגת באמצעות צבעים ופיגמנטים, שמנים ומשיחות מברשת על הבד, תיקונים קלים במכחול ואפילו באצבע, בעזרת שפשוף פשוט בקצה הבוהן של משחת שמן הפשתן הלחה מעט עדיין; אשליה זו, שאנו עומדים לפני דבר־מה חי, לפני בשר ושיער, לפני אריג או בדים, שלנגדנו דמות מורכבת, אנושית, בעלת פגמים וחולשות, מישהו בעל היסטוריה, אצילות, רגישות ומבט משלו — כמה מילימטרים מרובעים של צבע, בדיוק, מייצגים את עוצמת אותו מבט בן מאות שנים? — היא אשליה השונה מהותית מזו שמספקת הטלוויזיה כשהיא מייצגת את המציאות, אשר איננה אלא תוצר מכני של טכניקה חלולה.

באותה שנה החלטתי לבלות את הקיץ לבדי בברלין כדי להתמסר לחיבור המחקר שלי על טיציאן וֶצֶ‘לִיוֹ. זה כמה שנים היה בכוונתי לכתוב מאמר רחב יריעה על יחסי הגומלין בין האמנות לשלטון. בהדרגה הלך הפרויקט שלי והתמקד במאה השש־עשרה באיטליה, וביתר דיוק בטיציאן וצ‘ליו ובקַרל החמישי, עד שלבסוף קבעתי כמרכז הסימבולי של מחקרי את המעשה הבדיוני במכחול, אותה אגדה המספרת כי קרל החמישי רכן כדי להרים מכחול שנשמט מידי טיציאן באָטֶלְיֶה של הצייר, והיא שהעניקה למחקר את שמו, “המכחול“. בתחילת אותה שנה עזבתי את משרתי כמרצה באוניברסיטה ולקחתי שנת שבתון כדי שאוכל להקדיש את עצמי להכנה למחקר. במקביל, היות שנודע לי על קיומו של מכון מחקר פרטי בברלין הנכון לסייע לחוקרים מסוגי, הגשתי בקשה למלגה והכנתי מסמך ובו תיארתי בפרוטרוט את תוכניותיי והדגשתי במיוחד את ההכרח שבנסיעתי לאָאוּגְסְבּוּרְג למטרות מחקר, אותה עיר שהייתה מקום משכנו של קרל החמישי בין 1530 לשכחתי בדיוק מתי (אני ותאריכים), ומעל לכול, העיר שטיציאן צייר בה רבים מהדיוקנאות המפורסמים ביותר של קרל החמישי, הדיוקן הגדול על הסוס ממוזיאון הפְּרָאדוֹ, למשל, וגם קרל החמישי מהפִּינָקוֹטֶק במינכן, היושב בפנים חיוורות ומעוררות רחמים ובידו כפפה. המשמעות והחשיבות של הנסיעה לאָאוּגְסְבּוּרְג עבורי היו ברורות מאליהן, אבל עם זאת הייתי מוכן בהחלט להודות שפרויקט טיציאן וצ‘ליו שלי היה מעט פחות גרמני ממה שביקשתי לנסות ולטעון במאמר הקצר והרהוט שחיברתי כדי להגיש את מועמדותי לאותה מלגה, וגם שבאופן עקרוני אפשר, למשל, להגיע לאאוגסבורג מפריז ממש באותה קלות כמו מברלין. מינכן הייתה מושלמת. אבל זכיתי במלגה, בסופו של דבר (נו מה), ושלושתנו עברנו לגרמניה. דלון נסעה שוב בתחילת יולי, הפעם לחופשה באיטליה עם שני הילדים, אחד על הידיים ואחת בבטן (עניין נוח עד מאוד כשעמוסים תמיד, כמוה, בכמות לא שפויה של מזוודות ותיקי יד), ואני ליוויתי את שלושתם לשדה התעופה: כרטיסי הטיסה היו אצלי. אני יכול ממש לראות את עצמי באולם שדה התעופה, ניגש ללוח שמכריז על ההמראות בראש מורם, הכרטיסים בידי, משווה בין השניים לרגע במבט מבולבל. אחר כך חזרתי אל דלון שחיכתה לי לצד העגלה שלה, ואמרתי לה — אינני בטוח אם עליי להביא כאן בכזה דיוק את כל המילים שהגיתי בברלין בזמן שהייתי שם — שער עשרים ושמונה. אתה בטוח? שאלה דלון. התעורר בי חשש קל, לפתע. שער עשרים ושמונה, כן (חזרתי כדי לוודא). התנשקנו ארוכות לפני שעזבתי, ונפרדתי מהם לשלום לפני דלפק הבידוק בשער מספר עשרים ושמונה, החלקתי בידי ברכּוּת על ראשו של בני ועל הסוודר של דלון שלי כדי לגעת בבטנה בעדינות, והבטתי בהם כשעברו תחת שער הניצחון התכליתי של גלאי המתכות. להתראות, להתראות, נופף לי בני לשלום (וישר התחשק לי לבכות; כל כך מתאים לי).

כשחזרתי הביתה הכנסתי מעט סדר בחפציי, ארגנתי את חדר העבודה שלי בתשומת לב כדי שהכול יהיה מוכן לעבודה (תכננתי לתקוף את המחקר שלי מוקדם מאוד למחרת). ראשית, רוקנתי לחלוטין את הרהיט השחור הגדול עם המדפים בחדר העבודה שלי, שניירות רבים הצטברו עליו מאז הגעתי לברלין. היו שם דואר וקבלות, כרטיסי ביקור, מיני מסמכים לא ממוינים הקשורים להכנות לעבודתי, כמה מטבעות וכרטיסים ישנים להופעות, וכן כמות נכבדה של גזירי עיתון בצרפתית ובגרמנית ששמרתי מכל משמר כדי לקרוא בהם בשקט במועד מאוחר יותר. נראה שגזרתי את כל המאמרים האלה בתשומת לב לאורך זמן, אני ממש רואה את עצמי יושב בחדר העבודה שלי וגוזר אותם בזהירות, ואז קם להניח אותם על אחד המדפים בשידה, לצד גזירי עיתון אחרים שנידונו גם הם להיזרק רק בשלב מאוחר יותר, או שמא אף להיקרא ביום מן הימים. לאחר שרוקנתי את השידה לחלוטין, התחלתי למיין את הגזירים הללו. ישבתי בנוחות בחדר העבודה, בשיכול רגליים, לגופי סוודר הצמר הישן שלי שאת שרווליו הרפויים הפשלתי עד המרפקים, לידי שקית אשפה גדולה פתוחה מפלסטיק שחור, הרמתי כתבה אחר כתבה מראש הערימות שסביבי, החילותי לעיין בהן מעט, כמובן, מטבע הדברים (לעתים המריצה אותי התודעה הארכיונית שלי לקום לקחת עט משולחן העבודה כדי להעיר על איזו פסקה, לסמן איזה משפט, לתארך איזה גזיר נייר), ולבסוף השלכתי אותן לשקית האשפה. לא שמרתי אלא כמה פריטים נדירים ביותר שנבחרו בקפידה, שאת העונג שבקריאתם דחיתי לעת עתה, אחוז ציפייה מתוקה, ומיד כשסיימתי את סידור חדר העבודה הלכתי להניח אותם על שידת הלילה בחדר השינה. אחר כך כיבדתי את החדר בטאטוא קצר, פתחתי את דלת הזכוכית המובילה למרפסת כדי לאוורר היטב את החדר, יצאתי לנער את השטיחים באוויר הפתוח ופיניתי את המיטה מהמזוודה שלי ומתיק הציור שנח עליה. משהשלמתי את ההכנות האלה ניגשתי לכוון את השעון המעורר לשעה רבע לשבע בחדר השינה, ואחרי שווידאתי בפעם האחרונה שהדירה מסודרת, חדר העבודה מוכן ומזומן, שולחן העבודה מאורגן, חבילת נייר צחה וברה ממתינה ליד המחשב, והספרים והמסמכים שלי ערוכים ומוכנים להיפתח, סגרתי בעדינות רבה את דלת חדר העבודה שלי, הלכתי לסלון, התיישבתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה.