טעם 2: טעם האהבה

וֶנְדֶּטָה –נקמת דם.

קראתי איפשהו שמדובר במנהג מימי קדם, לפיו על בן משפחה או קרוב משפחה של הנרצח לנקום את מותו על ידי הריגתו של הרוצח, או מישהו מבני משפחתו. דם תמורת דם, עין תחת עין. בימי קדם לא היה מקום לסליחות, נקמות היו דרך חיים. ועכשיו זאת גם הדרך שלי. בכל לילה כשאני שוכב לישון, מחשבות העבר מתעוררות וצפות כמו עולות מן האוב, מסתחררות סביבי בצבע, במראות, בתמונות, בקולות, מטרידות את מנוחתי. ואז עם נץ החמה, אני מתעורר ומאמץ מחדש את הוונדטה ללבי. הכעס שלי מזין אותה, המפלצת שבי מתעוררת לחיים, מגיחה מהפינות החשוכות, בין אובדן הילדות והתמימות, לבין האסון והעצב, שקטעו את חיי, את המשפחה שלי. היא מרימה את ראשה, מנערת אותו מהחשכה ומציצה, תרה ומחפשת אחר האשמים. אני יודע כמו שהמפלצת יודעת, שכשזה יקרה ונמצא אותם, שום דבר לא יעצור אותנו. נגרום להם להזיע, להתפתל, לכעוס, לצעוק, לפחד, לאבד את היקר להם מכול. בין היתר גם את החיים שהכירו. אחרי שנסיים איתם, לא ישאר שום דבר מלבד זיכרון שמם.

אני חושב על זה כבר הרבה זמן. כבר תכננתי מיליון תכניות, אלפי קרבות, מאות מלחמות, עשרות נקמות, ובקרוב יגיע זמן האמת, ואמת יש רק אחת. אני איש הזעם, החרון והנקמה, ואני מוכן לעשות כל מה שידרש כדי שיעשה כאן צדק. אני בתפקיד השופט והתליין, מוכן להמר על כל הקופה, על הכול. גם אם זה יעלה לי בעתיד, בחיי, באהבה כי אני חייב את זה להורים שלי, אני חייב את זה למשפחה.