טרילוגיית הגרישה 1: צל ועצם

לפני

המשרתים כינו אותם מָלֶנצ'קי, רוחות רפאים קטנות, משום שהיו הקטנים והצעירים ביותר, ומשום שרדפו את בית הדוכס כמו שדונים מצחקקים, מתרוצצים בין חדרים, מתחבאים בארונות כדי לצותת ומתגנבים למטבח לגנוב את אחרוני אפרסקי הקיץ.

הילד והילדה הגיעו בהפרש של כמה שבועות, עוד שני יתומים ממלחמות הגבול, פליטים מרובבי פנים שנקטפו מחורבות ערים רחוקות והובאו לאחוזת הדוכס כדי ללמוד קרוא וכתוב ולרכוש מקצוע. הילד היה נמוך ומוצק, ביישן אך חייכני תמיד. הילדה הייתה שונה, וידעה זאת.

כשהסתתרה בארון המטבח, מקשיבה למבוגרים מרכלים, שמעה את מנהלת משק הבית של הדוכס, אנה קוּיָה, אומרת, "כזאת מכוערת קטנה. אף ילד לא צריך להיראות ככה. חיוורת וחמוצה כמו כוס חלב מקולקל."

"וכל־כך רזה!" השיבה הטבחית. "אף פעם לא גומרת מהצלחת."

הילד, כורע לצדה, פנה אליה ולחש, "למה באמת את לא אוכלת?"

"כי לכל מה שהיא מבשלת יש טעם של בוץ."

"לדעתי הטעם בסדר."

"אתה אוכל הכול."

הם שבו לצותת מבעד לחרך שבין דלתות הארון.

רגע אחר כך לחש הילד, "אני לא חושב שאת מכוערת."

"שששש!" היסתה אותו הילדה. אך בחשכת הארון התגנב חיוך לשפתיה.

בקיץ נאלצו לבצע מטלות במשך שעות ארוכות ואז ללמוד שעות ארוכות עוד יותר בכיתות מחניקות. כשהחום היה בשיאו היו בורחים ליערות לחפש קִני ציפורים או לשחות בפלג הבוצי הקטן, או משתרעים באחו שלהם, צופים בשמש נודדת בעצלתיים מעל ראשיהם ומתלבטים היכן יבנו את משק החלב שלהם והאם יהיו להם שתי פרות לבנות או שלוש. בחורף היה הדוכס עובר לביתו בעיר אוֹס־אַלְטָה, וכשהימים החלו מתקררים ומתקצרים החלו המורים להתרשל בעבודתם, מבכרים לשבת מול האח ולשחק קלפים או לשתות קְבַס. הילדים הבוגרים, משועממים וכלואים בבית, נטו להרביץ יותר, והילד והילדה הסתתרו בחדרי האחוזה שלא היו בשימוש, מעלים מחזות מול קהל של עכברים ומנסים להתחמם.

ביום שבו הגיעו בוחני הגְרישָׁה ישבו הילד והילדה במושב החלון בחדר שינה מאובק בקומה עליונה, בתקווה להציץ במרכבת הדואר, אך במקום זאת ראו מזחלת, טרוֹיקָה רתומה לשלושה סוסים שחורים, חולפת על פני שערי האבן הלבנים של האחוזה. הם צפו בה מפלחת בדממה את השלג עד לדלת הכניסה של הדוכס.

שלוש דמויות הגיחו, עטויות כובעי פרווה אלגנטיים וקֶפְטוֹת צמר כבדות: אחת בארגמן, אחת בכחול כהה ואחת בסגול עז.

"גְרישָׁה!" לחשה הילדה.

"מהר!" אמר הילד.

הם מיהרו לחלוץ נעליים ורצו בדממה במסדרון, חומקים דרך חדר המוזיקה הריק ומזנקים מאחורי עמוד ביציע הצופה אל הטרקלין שבו אהבה אנה קוּיָה לקבל אורחים.

אנה קוּיָה כבר הייתה שם, ציפורית למראה בשמלתה השחורה, מוזגת תה מהסמובר, צרור המפתחות הגדול שלה מצלצל ממפרק ידה.

"אז יש רק שניים השנה?" נשמע קול נשי נמוך.

הם הציצו מבין סורגי מעקה המרפסת אל החדר מתחת. שניים מהגְרישָׁה ישבו ליד האח: גבר נאה לבוש כחול ואישה בגלימה אדומה שהקרינה התנשאות ועידון. השלישי, צעיר בלונדיני, הסתובב בחדר אנה ואנה, מותח את רגליו.

"כן," אמרה אנה קוּיָה. "ילד וילדה, הצעירים ביותר בהפרש ניכר. בני שמונה בערך, אנחנו חושבים."

"אתם חושבים?" שאל האיש בכחול.

"כשההורים מתים..."

"אנחנו מבינים," אמרה האישה. "אנחנו כמובן מעריצים גדולים של המוסד שלכם. הלוואי שאצילים נוספים היו מגלים עניין בפשוטי העם."

"הדוכס שלנו אדם דגול," אמרה אנה קוּיָה.

למעלה במרפסת הנהנו הילד והילדה זה אל זה בכובד ראש. מטיבם, הדוכס קֶרַמסוֹב, היה גיבור מלחמה מהולל וידיד העם. אחרי שחזר מהחזית הפך את אחוזתו לבית יתומים ומעון לאלמנות מלחמה. הורו להם להזכיר אותו בתפילותיהם מדי לילה.

"ואיך הם, הילדים האלה?" שאלה האישה.

"הילדה מוכשרת מעט בציור. הילד מרגיש בנוח בעיקר באחו וביער."

"אבל איך הם?" חזרה האישה ושאלה.

אנה קוּיָה חשקה את שפתיה הכמושות. "איך הם? הם לא ממושמעים, חצופים, וקשורים הרבה יותר מדי אחד לשני. הם — "

"הם מקשיבים לכל מילה שאנחנו אומרים," אמר הצעיר בסגול.

הילד והילדה קפצו במקומם בהפתעה. הוא הביט היישר אל מקום המסתור שלהם. הם התכווצו מאחורי העמוד, אבל היה מאוחר מדי.

קולה של אנה קוּיָה השתלח כצליפת שוט. "אַלינָה סְטָרְקוֹב! מַאלְיֶין אורֶטְסֶב! רדו לכאן מיד!"

אלינה ומאל דשדשו באי־רצון במורד גרם המדרגות הלולייני שבקצה היציע. כשהגיעו למטה קמה האישה באדום מכיסאה וסימנה להם להתקרב.

"אתם יודעים מי אנחנו?" שאלה האישה. שערה היה אפור כפלדה ופניה חרושי קמטים, אך יפהפיים.

"אתם מכשפים!" פלט מאל.

"מכשפים?" נחרה האישה בבוז והסתובבה אל אנה קוּיָה. "זה מה שאתם מלמדים כאן בבית הספר? אמונות טפלות ושקרים?"

אנה קוּיָה הסמיקה במבוכה. האישה באדום פנתה חזרה אל מאל ואלינה, עיניה הכהות רושפות. "אנחנו לא מכשפים. אנחנו אשפי המדע הקטן. אנחנו שומרים על ביטחון המדינה והממלכה שלנו."

"כפי שעושה הארמיה הראשונה," הטעימה אנה קוּיָה בשקט אך ברוב כוונה.

האישה באדום נדרכה, אך אחרי רגע הודתה. "כפי שעושה צבא המלך."

הצעיר בסגול חייך וכרע ברך מול הילדים, אומר בקול רך, "כשהעלים מחליפים את צבעם, אתם מכנים זאת קסם? וכשאתם נחתכים ביד והפצע מחלים? וכשאתם שופתים מים על התנור והם רותחים, זה גם קסם?"

מאל נענע בראשו, פוער עיניו לרווחה.

אבל אלינה הזעיפה פנים ואמרה, "כל אחד יכול להרתיח מים."

אנה קוּיָה נאנחה בייאוש, אך האישה באדום צחקה.

"את בהחלט צודקת. כל אחד יכול להרתיח מים. אבל לא כל אחד יכול לשלוט במדע הקטן. לכן באנו לבחון אתכם." היא פנתה אל אנה קוּיָה. "הניחי לנו עכשיו."

"רגע!" קרא מאל. "מה קורה אם אנחנו גְרישָׁה? מה יקרה לנו?"

האישה באדום הרכינה מבט אליהם. "אם במקרה אחד מכם גְרישָׁה, אז אותו ילד בר מזל ילך לבית ספר מיוחד שבו לומדים הגְרישָׁה להשתמש בכישוריהם."

"הוא יזכה לבגדים משובחים, מזון מעולה וכל אשר יחפוץ לבו," אמר האיש בסגול. "מוצא חן בעיניכם?"

"זאת הדרך הטובה ביותר לשרת את מלככם," אמרה אנה קוּיָה, משתהה עדיין במפתן הדלת.

"אמת ויציב," אמרה האישה באדום, מרוצה ומתרצה להשלים.

הילד והילדה הביטו זה בזה, ומאחר שהמבוגרים לא שמו לב, הם לא ראו שהילדה שולחת יד לתפוס בידו של הילד או את המבט שחלף ביניהם. הדוכס היה מזהה את המבט הזה. הוא בילה שנים ארוכות בגבולות הצפון השסועים, שם נתונים הכפרים תחת מצור מתמיד והאיכרים נלחמים בקרבות במעט סיוע מהמלך או ממישהו אחר. הוא ראה נשים, יחפות וגאות בפתחי בתיהן, ניצבות באומץ מול שורת חניתות. הוא ידע כיצד נראה גבר המגן על ביתו כשרק אבן בידו.