טרילוגיית נעולה 3: לעד איתך

לקחתי נשימה עמוקה והבטתי על הדלת של דירה מספר 312. עוד לא החלטתי אם אני רוצה להתקדם או לא. האמת שלא הצלחתי להיזכר ברגע שבו החלטתי לבוא עד לכאן. אבל הינה אני, בלב פועם ובידיים מזיעות, מתלבטת בעד או נגד להרים את היד אל דלת העץ ולדפוק.

אלוהים, למה אני כל כך עצבנית?

אולי עוד כמה נשימות עמוקות יעזרו. לקחתי כמה — פנימה, החוצה, פנימה, החוצה — ובחנתי את סביבתי. המסדרון היה ארוך וריק. ציורים מופשטים במסגרות זהב היו תלויים על הקירות. הבניין אומנם היה נחמד, ונמצא באזור טוב בעיר, אבל השטיח היה ישן ומרופט. עלי כותרת של ורדים היו מפוזרים על הרצפה מול מפתן אחת הדלתות בהמשך המסדרון. הם בטח נשארו ממחווה רומנטית של מישהו. מתוק.

מצידו השני של המסדרון נפתחה דלת המעלית. הבטתי וראיתי זוג צועד בכיוון המנוגד. ידו של הגבר, שלבוש בחליפה יפה, הייתה מונחת על שיפולי גבה של האישה. שערה הבלונדיני היה אסוף בפקעת מושלמת. אפילו מאחור הם נראו יפים. היה ברור שהם מאוהבים.

מצחיק איך אני רואה רומנטיקה בכל מקום. אולי זה בגלל מצב הרוח שלי.

פניתי בחזרה אל הדלת שמולי. היא הייתה פשוטה ורגילה, אבל משהו בה נתן לי הרגשה מבשרת רעות.

טוב, כדאי לגמור עם זה.

משכתי את התיק שלי גבוה יותר על כתפי ונקשתי בדלת.

כמעט דקה עברה ואף אחד לא ענה. השענתי את אוזני על הדלת והקשבתי. היה שקט. אולי טעיתי בדירה. בדקתי את כף ידי, שעליה שרבטתי את הכתובת בעט אדום, אך היא נמחקה מהזיעה שלי.

לא משנה. ידעתי שאני במקום הנכון.

"תנסי לצלצל בפעמון," אמר איש בהמשך המסדרון.

"בפעמון?" שאלתי, אבל הוא כבר נכנס לדירה שלו.

לא שמתי לב שיש פעמון, אבל בכל זאת חיפשתי על הקיר ליד המשקוף. מצאתי שם כפתור קטן ועגול. מוזר שלא ראיתי אותו קודם. הרמתי אצבע רועדת ולחצתי.

נביחה רמה קרעה את האוויר, וכמעט קפצתי מתוך נעליי כשליבי הולם בחזי. בדרך כלל אני לא מפחדת מכלבים, אבל כבר הייתי כל כך עצבנית שדי היה בדבר קטן מאוד כדי להבהיל אותי. תנועה נשמעה מבפנים וקול דיבר בחומרה אל החיה. כמה שניות לאחר מכן נפתחה הדלת.

סטייסי עמדה בפתח, ופניה היו חמות יותר ממה שהיו בדרך כלל איתי. חיוכה הרחב מדי שלח צמרמורת בגבי. היא הייתה לבושה בחולצת טריקו דהויה ובג׳ינס — רחוק מאוד מהלבוש שבו נהגתי לראות אותה בעבודתה בבוטיק של מירבל. היא הייתה יחפה, ובהונותיה היו צבועות בלק ורוד. היא נראתה רגועה. נינוחה.

אני הרגשתי בדיוק להיפך.

חיוכה התרחב. "באת."

"מסתבר שכן."

היא לא זזה כדי לתת לי להיכנס, כך שעמדתי במקומי והעברתי את משקלי מרגל לרגל במבוכה. האם היא שומעת את ברכיי נוקשות? הייתי בטוחה שכן.

"אוי, סליחה! בואי תיכנסי." היא זזה הצידה ונתנה לי לעבור על פניה.

עשיתי צעד זהיר פנימה וסקרתי את דירתה. היא הייתה נחמדה. לא נחמדה כמו הדירה של הדסון — הדירה של הדסון ושלי, בעצם — אבל נחמדה יותר מהסטודיו שבו גרתי פעם בשדרת לקסינגטון. המקום היה סטרילי וקר, אם כי מסודר למשעי מלבד שולחן המטבח לשמאלי. הוא היה מכוסה בערמות על ערמות של ניירות, שהזכירו לי את חלקם העליון של ארונות התיוק במשרד של דיוויד בסקאי לאונץ׳.

"בבקשה." סטייסי הצביעה על הספה בחדר המגורים שלה. היא הייתה זהה לספה שבמשרדו של הדסון — עור חום עם משענות ידיים גדולות. הערצתי כל כך את העיצוב שהזמנתי ספה דומה, יקרה פחות, למשרד במועדון. הדסון ואני חנכנו למעשה את הספה בסיבוב של סקס לוהט. הגרסה של סטייסי לא הייתה מהסוג הזול יותר, ובהתחשב במראה המתחסד שלה, היה לי ספק אם היא חנכה אותה עם מישהו.

אבל מוזר שלכולנו יש טעם דומה.

למעשה, מה שמוזר הוא שאני כאן בכלל ומגלה מה הטעם של סטייסי. למה אני כאן? הגוש ההדוק בבטני אמר שזו החלטה לא נכונה. כדאי שאלך.

אבל לא הייתי מסוגלת. משהו השאיר אותי שם בכוח רב. כאילו נעליי עשויות מתכת והרצפה היא מגנט־על. ידעתי שהכול בראש שלי — שפיזית אני יכולה לצאת מהדלת מתי שארצה. ובכל זאת נשארתי, בניגוד לשיקול דעתי.

משכתי את כתפיי לאחור בתקווה שזה יגביר את הביטחון העצמי שלי והתיישבתי. שקעתי עמוק יותר ממה שציפיתי כך שברכיי היו גבוהות יותר מירכיי. נראיתי והרגשתי מגוחכת. הינה הלך הביטחון העצמי.

"אני כל כך מצטערת," התנצלה סטייסי. "הקפיצים שבורים. זוזי קצת הצידה וזה יסתדר."

התרוממתי באופן מגושם מהנקודה הקעורה וזזתי הלאה על הספה. התיישבתי לאט ובדקתי את מוצקותה. למזלי, הקפיצים באמת היו שלמים. קור הרוח שלי, לעומת זאת, לא היה שלם.

סטייסי התיישבה בכורסה לידי. חתול אפור גדול התחכך ברגלה ונשף לעברי. העוינות של החתול הזכירה לי את הנביחות מקודם. הבטתי סביבי אבל לא ראיתי סימן לכלב. סטייסי בטח נעלה אותו בחדר אחר. מוזר שיש לה שתי חיות מחמד בדירה קטנה כל כך. בכלל לא הייתי מנחשת שהיא אוהבת חיות.

אבל גם לא הייתי מנחשת שהיא תלבש ג׳ינס וחולצת טריקו. כל הדברים הבלתי צפויים הם הסיבה שאני על קוצים, אמרתי לעצמי. זה הכול.

"אני יכולה להביא לך משהו? מים? תה קר?"

"לא, תודה." שילבתי את רגליי. "האמת שאני קצת מוגבלת בזמן. אכפת לך אם נגמור עם זה?" זה היה שקר. לא הייתי צריכה להיות בשום מקום. אפילו לא חיכה לי נהג. באתי ברכבת התחתית במקום לבקש מג׳ורדן להסיע אותי. ג׳ורדן מדווח להדסון, ולא רציתי שהוא ידע על הביקור הזה.

"כן. בטח." היא קמה וניגשה לטלוויזיה. שמתי לב שהמחשב שלה מחובר לטלוויזיה, וכשהיא הדליקה אותה, שולחן העבודה של המחשב הוצג על המסך השטוח הגדול.

החתול האפור, שאיבד את זוג הרגליים שעליו התחכך, עבר לרגל שלי.

נהדר. עכשיו תהיה לי פרווה אפורה על כל המכנסיים השחורים שלי. איך אסביר את זה להדסון? אולי אספיק להחליף בגדים לפני שהוא ישים לב.

סטייסי פטפטה בזמן שדפדפה בקבצים במחשב שלה. "האמת היא, לא הייתי בטוחה שתבואי. לא נראית מעוניינת לפני כן. הופתעתי לקבל את ההודעה שלך."

"כן, גם אני לא הייתי בטוחה שאבוא. הסקרנות ניצחה." אולי זה היה בגלל החיה שלרגליי, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על האמרה ׳הסקרנות הרגה את החתול׳.

לעזאזל, מה אני עושה? האם מאוחר מדי להתחרט על זה?

לא יהיה מאוחר מדי עד שהיא תתחיל להקרין את הסרטון. אבל לא אוכל לסגת עכשיו, נכון? לעולם לא אפסיק לתהות אילו סודות יש לסטייסי על הדסון.

אולי הייתי צריכה לשאול אותו על כך במקום להגיע לכאן.

"טוב, התכוננתי למקרה שכן תגיעי. אני רק צריכה לטעון את הקובץ. חכי רק רגע. הוא כאן באיזה מקום."

נדמה היה שלוקח לסטייסי שעות לחפש במחשב שלה. כל שנייה שעברה הייתה מייסרת. מחשבות על מה שעשוי להיות בסרטון שלה הציקו בשולי תודעתי — הדסון בוגד בי בדרכים שונות. ניסיתי להתנער מהתמונות, אבל הן נדבקו, צבטו אותי, התחננו על תשומת ליבי.

כססתי חצי מהציפורניים שלי לפני שניסיתי לבסוף להרגיע את המתח. "אולי תוכלי לספר לי מה יש בו בזמן שאנחנו מחכות."

"הו, אני לא יכולה." היא שלחה אליי עוד חיוך חמים. "לא תאמיני עד שתראי. אבל תסמכי עליי. זה ישנה את כל מה שאת יודעת על הדסון. הוא שקרן, את יודעת." היא אף פעם לא חייכה כל כך הרבה. כאילו היא נהנית מחוסר הנוחות שלי. כאילו היא מתענגת על הרס מערכת היחסים שלי עם הדסון.

"הוא לא שקרן. אני סומכת עליו." אני זו ששיקרה לו. הדסון רק הוכיח את עצמו שוב ושוב.

"את תראי."

הביטחון שלה העלה גבשושיות על עורי. אין מצב שהיא צודקת. אני מכירה את הדסון. הוא לא מסתיר סודות מפניי.

"אה! מצאתי!" אמרה סטייסי בקול מתנגן. "את בטוחה שאת לא רוצה כלום לפני שנתחיל? מים? תה קר?"

חרקתי בשיניי, והגוש בבטני התהדק עם כל שנייה שחלפה. "אמרתי לא, תודה."

"פופקורן?" היא צחקה. "אני תמיד אוהבת לאכול פופקורן כשאני צופה בטלוויזיה. פופקורן ואם־אנד־אמס."

"תראי, סטייסי, בעיניי זה לא בידור. את אומרת שיש לך משהו שיגרום לי לשנות את הרגשתי בקשר להדסון. את חושבת שאני רוצה את זה?"

זה מגוחך. מה אני עושה כאן, ועוד מאחורי גבו של הדסון? אני צריכה לדבר איתו, לשאול אותו על הסרטון המטופש הזה במקום לצפות בו בהיחבא. אני אפילו לא יודעת אם אני יכולה לבטוח באישה שמולי. אולי כל עניין הסרטון הזה הוא תחבולה.

קמתי ללכת. "אני לא צריכה להיות כאן. אני חייבת ללכת." פניתי לעבר הדלת.

"לא! חכי! הוא כבר התחיל."

שוב גברה עליי סקרנותי. פניתי בחזרה אל הטלוויזיה. המסך היה חשוך, אבל היו קולות עמומים ברקע. לאט־לאט נעשו הקולות ברורים יותר. זה היה הדסון.

"אני רוצה אותך, יקרה. לא משנה מה יידרש כדי שזה יקרה. לא משנה מה אצטרך לעשות. לא משנה מה אצטרך להגיד. אני חייב שתהיי בחיי."

המסך היה חשוך, אבל זיהיתי את המילים. הוא אמר לי אותן — קודם. במועדון.

"זאת בדיחה חולנית או משהו?"

"פשוט חכי בסבלנות," סטייסי צחקקה.

המסך החל להתבהר והתמונה נעשתה ממוקדת. הדסון שכב על מיטה בגבו למצלמה, עירום לגמרי. שלחתי מבט זועם אל סטייסי על כך שראתה את החבר שלי בלי בגדים, אבל מילותיו הבאות של הדסון משכו אותי בחזרה אליו. "לא משנה מה אצטרך להגיד, יקרה. אני חייב שתהיי בחיי."

המילים היו מוכרות, אבל אף פעם לא ראיתי את התמונה הזאת. לא הכרתי את המיטה או את החדר. לא הייתי נוכחת כשזה צולם. נענעתי בראשי — לא, לא, לא. אלה המילים שלי. ׳יקרה׳ הוא השם שלי. עם מי הוא חולק את המילים שלי?

המצלמה החלה לנוע והתקרבה אל הדסון. עצרתי את נשימתי בציפייה לראות אל מי הוא מדבר, בלי רצון לראות את ההוכחה.

אבל ככל שהמצלמה התקרבה, המיקוד היטשטש. עד כדי כך שאי אפשר היה לפענח מה קורה או מי נראה על המסך. היה זה כמו מבט דרך שמשה קדמית מלוכלכת או עדשות מגע עכורות. מצמצתי שוב ושוב בניסיון להבהיר את הטשטוש, להפוך את התמונה לברורה. הייתי נואשת לראות מה קורה, נואשת לראות מי נמצא שם. למרות שלא רציתי, היה לי דחף כזה.

ניגשתי לטלוויזיה והכיתי בידי על צידה בניסיון לחדד את התמונה. "תראי לי, לעזאזל," צעקתי על התמונה. "תראי לי מה את מסתירה!"

הכיתי בטלוויזיה שוב ושוב, ידיי האדימו מעוצמת המכות, ונשימתי נעשתה כבדה מהמאמץ. הייתי חייבת לראות, חייבת לדעת. תחושת הבטן שלי גילתה לי את האמת — התשובות היו טמונות בסרטון. מה שהייתי זקוקה לו, מה שהייתי אמורה לראות, נמצא כאן, על המסך הזה. מעבר לטשטוש היה הדבר שממנו הכי חששתי, הפחדים העמוקים ביותר שלי, הדמיונות האפלים ביותר שלי — הדבר שעלול להרוס את הכול.

הדבר שעלול להפריד ביני לבין הדסון לנצח.