בין אחרית לראשית
ביום שלישי, 12 בדצמבר 1978, בקור מקפיא ותחת מטחי גשם כבדים, הובאה גולדה מאיר, שנפטרה חמישה ימים קודם לכן, למנוחת עולמים בבית העלמין בהר הרצל בירושלים. “השמים בכו על גולדה“, כתב סופר מעריב. עיתונים אחרים ציינו כולם כי גולדה הובאה לקבורה בדומיה ובאיפוק מרבי בלוויה שבה לבקשתה לא נישאו הספדים. רבים מהמשתתפים היו חבריה לדרך ציבורית ארוכה, והדומייה והמועקה מתחת לים המטריות בבית העלמין לא נבעו מן הסתם רק מהכאב על לכתה של חברה לשנים ארוכות של צעידה משותפת, אלא גם מהתחושה המציקה שאולי זה תומו של עידן. רק כשנה וחצי קודם איבדה מפלגת העבודה בפעם הראשונה את מוסרות השלטון לטובת יריבתה המרה זה שנים, “הליכוד“, ממשיכת דרכה של התנועה הרוויזיוניסטית בראשות ז‘בוטינסקי. היו שראו במותה של גולדה, שהייתה מהדמויות המזוהות ביותר עם דרכה של תנועת העבודה, מקל נוסף בגלגלי הכרכרה המקרטעת של מפלגת העבודה.
אולם הימים לאחר מותה היו דווקא ימים של עדנה מלווה בהרבה רצון טוב ביחס לדמותה של המנהיגה, שידעה תסכול וצער לאחר פרישתה מראשות הממשלה. דומה שלזמן מה דחק מותה של גולדה הצידה את המחלוקות על דרכה ועל דמותה. התקשורת מלאה בכתבות שהדגישו את דבקותה ברעיונות שבהם האמינה, את מסירותה ללא גבול למדינת ישראל ולמפעל הציוני, את הכוונות הטובות שעמדו מאחורי התנהלותה המדינית ובראשן הרצון בשלום, את הישגיה בתחומים החברתיים, את פשטות הליכותיה, את יושרה הרב ואת השבחים הרבים שהעתירו עליה אישים שונים, שותפיה לדרך וגם יריביה: “אני מבקש להביע את צערי על פטירתה של גולדה מאיר, בת מהוללת לישראל, אישה דגולה בתולדות האומה אשר זכרה יהיה חרוט על לוח לבה של האומה בכול הדורות“, אמר ראש הממשלה מנחם בגין. מנהיג מפלגת העבודה שמעון פרס אמר: “בעיני מאות מיליוני אנשים בעולם ייצגה גולדה מכסימום נשי ואנושי. בעינינו היא פסגה מחנכת. היא זכתה במעמדה המיוחד הודות לאישיותה“. גם מנהיגים רבים בעולם, ובהם האישים שהיו מעורבים, חלקם עד צוואר, בתהליכים המדיניים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, העתירו עליה שבחים. הנרי קיסינג‘ר, האיש שידע “שעות גולדה“ רבות ושהיחסים בינו לבינה בתקופת היותה ראש הממשלה ידעו מעלות ומורדות, הסכמות לצד ויכוחים מרים, הגיע לישראל כדי להשתתף בלווייתה והיטיב לברור את המילים לתיאור דמותה: “גולדה מאיר הייתה אידיאליסטית ללא אשליות. העולם יהיה בודד יותר ללא גולדה מאיר“. גם הנשיא לשעבר ניקסון חלק לה שבחים: “מנהיגה אמיצה, דיפלומטית מוכשרת, מדינאית חזקה, ידידה אמיתית של החירות ואישה בעלת לב טוב ורחום“.
אולם את המילים החמות ביותר על גולדה אמר דווקא האיש שהיה אויבה המר במרבית ימיה כראש ממשלה, האיש שהוליך את צבאו למלחמה עקובה מדם שגבתה מישראל מחיר דמים כואב והותיר את גולדה מאיר כואבת ומיוסרת, נשיא מצרים אנואר אל־סאדאת. במברק תנחומים ששלח לנשיא המדינה יצחק נבון ביום מותה של גולדה לא חסך הנשיא המצרי במילים כדי לתאר את דמותה ואת תרומתה לתהליך השלום. אלו היו הימים שבין החתימה על הסכם קמפ דיוויד שחתמו ראש ממשלת ישראל מנחם בגין והנשיא סאדאת בספטמבר 1978, לבין החתימה על הסכם השלום בין השניים ובין מדינותיהם ב־26 במארס 1979. באותם הימים התנהלו בין נציגי ישראל לנציגי מצרים דיונים קשים, לעיתים נוקבים, שאף נדמו כמעמידים את הסיכויים לחתימה על הסכם השלום בספק. במברקו כתב סאדאת:
בעת שאני שולח לך את תנחומיי הכנים, אני חייב לציין למען ההיסטוריה שהיא תמיד הייתה אויב אצילי במהלך העימותים בינינו, שכולנו מקווים שהסתיימו לתמיד. בשעה שאנחנו פועלים כדי להשיג הסכם שלום מלא וקבוע עבור עמי האזור, אני מוכרח לציין שהיה לה תפקיד שאינו מוטל בספק בהתנעת תהליך השלום הזה, כשחתמה איתנו על הסכם הפרדת הכוחות הראשון.
היא הוכיחה תמיד שהיא מנהיגה פוליטית מהמדרגה הראשונה, וראויה לתפוס את מקומה בהיסטוריה שלכם ואת מקומה הרם בין מנהיגיכם.
גולדה? פורצת הדרך לשלום? הרי מאז תום מלחמת יום הכיפורים הלך והתגבש הנרטיב שמשפיע מאוד על הדיונים והעמדות בציבור הרחב שנוגעים למלחמת יום הכיפורים: “סרבנות השלום הישראלית“ בראשות גולדה מאיר אל מול הנכונות המצרית להתפשר ולהגמיש עמדות.
האומנם כן? ואם כך מדוע כתב סאדאת את מה שכתב? האם הוא התכוון רק לתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים וחתימת הסכם הפרדת הכוחות, שאותה נתאר בסוף הספר, או שבדבריו על היותה “יריב אצילי“ הוא כיוון גם לשנים שקדמו למלחמה?
ומה אמרה גולדה זמן קצר לאחר המלחמה? בישיבת מרכז מפלגת העבודה ב־5 בדצמבר 1973 היא אמרה למי שטענו שמלחמת יום הכיפורים פרצה כי ממשלתה לא עשתה די למען השלום:
יבוא יום – אמרתי היום לחברים כשאכלנו ביחד ארוחת צהריים באולם למטה – חבל שאני כבר לא אהיה אז, אבל יבוא יום ויפתחו את הארכיונים ואפשר יהיה לפרסם את הכול. יהיו דברים מאוד מעניינים וחשובים – ושלום לא [כלומר לא הגענו לשלום]. דברים חשובים מאוד, שבוודאי יוכיחו שמצדנו, כשהלכנו, במידה שהלכנו לדברים חשובים אלה, דרכנו הייתה לשלום, ולא אנחנו מנענו את השלום.
אבא אבן, שר החוץ בכל שנות כהונתה של גולדה מאיר בראשות הממשלה, אמר לאחר שנים כי ממשלת גולדה הייתה מעורבת במגעים ובמהלכים רבים, שונים ומשונים, שנועדו להגיע לשלום, וכי הממשלה מעולם לא אמרה “לא“ לניסיון כלשהו לקדם הסדר מדיני.
אז איך קרה שממשלה שהייתה מעורבת במהלכים כאלו יותר מכל ממשלה אחרת בתולדות ישראל מואשמת כסרבנית שלום סדרתית, ומדוע מהלכים רבים כל כך לא הביאו לתוצאה המיוחלת?
עתה אכן נפתחו במידה רבה הארכיונים, ויצאנו לבדוק אילו “דברים חשובים ומעניינים“, כדברי גולדה, עונים על השאלה אם ישראל היא זו שמנעה את השלום, וכיצד מנהיגה שנהנתה בתחילת שנות השבעים מתמיכה של כתשעים אחוזים מאזרחי ישראל בדרך שבה היא ממלאת את תפקיד ראש הממשלה, הידרדרה לשפל בדעת הקהל בשנים לאחר מלחמת יום הכיפורים.
ביקשנו לבחון את השאלות האלו דרך התבוננות בכמה נקודות מפתח בתהליכים המדיניים שהתחוללו לפני המלחמה, ובעיקר בהחמצה לכאורה של ישראל להגיע להסדר מדיני שימנע מלחמה בשתי הזדמנויות פז: היוזמה להסדר חלקי בחורף-אביב 1971, וההליך שמכונה “יוזמת איסמאעיל“ בחורף-אביב 1973. נסקור את ההתפתחויות העיקריות בדרך שבה ניהלו גולדה מאיר ושותפיה להנהגת ישראל את העניינים המדיניים עם שכנותיה. במרכז ספרנו העמדנו את דמותה של ראש הממשלה גולדה מאיר ולצידה את מי שאנו רואים כשותפה הבכיר להתוויית המדיניות, שר הביטחון משה דיין.
הבאת הדברים שהתרחשו כמה שנים לפני 1973 מתבקשת מאחר שהתהליכים המדיניים במזרח התיכון בשנים שלאחר 1967 היו רצף של חוליות בשרשרת אחת, וכל שלב ניזון מקודמיו. הניסיון לתאר את הסיבות לפרוץ מלחמת יום הכיפורים בהסתמך רק על החודשים שקדמו לה מציג תמונה חלקית שעלולה לחטוא לאמת. מסע אחורה בזמן הוא חלק מהבנת ההקשר שבו התקבלו החלטות בשעת המבחן של שנת 1973.
המחקר המקיף שערכנו לצורך כתיבת הספר הביא אותנו לתובנות כי הצגת התהליכים המדיניים במזרח התיכון בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים כהחמצת הזדמנות לשלום מצידה של ישראל והאשמת ההנהגה הישראלית בדחיית הצעותיו הנדיבות לכאורה של סאדאת להסדר מדיני מבטאות ראייה חד־צדדית ובלתי מאוזנת.
ממשלת ישראל בראשותה של גולדה מאיר לא הייתה סרבנית מדינית סדרתית. היא לא דחתה יד פייסנית מושטת לשלום של מצרים אלא דחתה תביעות אולטימטיביות קיצוניות של סאדאת שלא התקבלו גם על דעת המתווכים האמריקנים. אומנם גם ישראל הציגה מדיניות קשוחה וזהירה ובכך תרמה לבלימת ההתקדמות המדינית, אולם היא הציעה דרך מדינית חלופית שיכלה למנוע מלחמה והֵגנה על פי הבנתה על האינטרסים החיוניים של ישראל באותן השנים. יש להכיר בכך שהדרך הזו הייתה הנתיב הנבחר להשגת שלום בין ישראל למצרים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים ובשנים שבאו אחריה. המשכו של השער יבסס את קביעותינו אלו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.