יהודה

1

כשכוכבים מעלי, מנקדים את הרקיע בצפופה עבה וחמשת ילדי הקטנים חבוקים בזרועותיי. חשתי מאושר לרגע. הם היו פעוטות. משחקים במשחקים של פעוטות, חושבים מחשבות של פעוטות ותמימים, בתמימות נקיה וצחה כעין הבדולח.

עת השחר האיר, כשעמדתי לקום ממיטתי לקריאת שמע של שחרית, והם, כשהקדימו לקום. עלו על מצעי, צוהלים וצוחקים. מלאי רוח חיים אחר שינה לא ארוכה, חשתי במערבולת של ידיים ורגליים קטנות עפות ומתערבבות להם, וידעתי שמבורך אני, וחפצתי לשמור את הרגע הזה לעולמי עולמים. אלא שנץ החמה כבר עלה וזמן קריאת שמע של שחרית הגיע ואושר מתפוגג לו בסערת החיים, מהר מכפי שאנחנו יכולים לדמיין.

רק יממה לאחר מכן, הכל יראה רחוק כל כך, וכל הרכוש שצברתי, וכל החלומות והתקוות, והחיוכים הזכים של הילדים יתנפצו להם, בסערת המלחמה הארורה הזאת, אבל אז עדיין לא ידעתי זאת.

שמש חורפית שטפה את משטחי העשב הירוק, דשא רענן וצמחים בני-יומם. באותו בוקר יצאתי לעמל יומי מביתי שבגבול החורש והתכופפתי להרים את קורת העץ העבה שסגרה על הדיר שכן רועה צאן היא מלאכתי, מלאכה מתישה הייתה זאת, אך שכרה ושלווה בצידה. לאחר שהסטתי את הדלת, שטפו הכבשים את מורדות הכפר בסדר מופתי, אליותיהם מתנודדות, בד כרוך להגן על חלבם ואני אחריהם, מוציא מפי הברות גרוניות של הרגעה.

מראות חדגוניים חלפו מול עיני במהירות. האבן הצבועה שסימנה אלפיים אמה תחום שבת, והחורש, ירוק, עז, נפרש לכל רוחב העיניים. ההר הגדול ניצב מולו, מצוקיו החדים מתנשאים לגובה עצום ונשפכים היישר אל כרמי הענבים ומטעי האפרסקים של אנשי הכפר. למרגלות המצוקים הנישאים, צמחו בצפיפות שיחי הדס. בימי משתה ושמחה, הייתה בלהה הקשישה קולעת כילות מענפיהם. חתן וכלה היו מובלים בנקישות חליל, יין נשפך מצינורות כמים והלילה שהואר בעשרות לפידים מפיצי חום ואור, היה דחוס בקולות שירה.

עול היה מושלך יתום במישורי הסחף שבעמק. מזרה ודקר לצידו ותבואה נעה ברוח, צופה בעינים כלות למנחת העומר ולימים שאחרי חג הפסח, בהם יבואו הנערים, בידם מגל קציר ומגל יד, ויעלו מזור למכאוביה.

מנחת העומר, הרהרתי, הייתה נאספת במוצאי החג, אז היו היהודים עולים מהנפות, מהעיירות ומכל המחוזות הסמוכים. בטפטוף קלוש שהלך והתגבר, נשפך אל שדות השעורה, היכן שהיה העומר נקצר שכן, אין מביאין את העומר אלא מן השדות המודרמות והמנונרות לכך שבהן חמה זורחת ומהן חמה שוקעת. מקצתם באו בצעדה ארוכה, אחרים היו סמוכים מאוד. כל המבואות והדרכים כוסו בהמוני כפריים צוהלים ונרגשים שבאו לחזות ולראות במו עיניהם. וכיוון שחשכה, היה אומר להם שליח בית דין בקול גבוה אשר נישא על פני האדמה: 'בא השמש?' והעם היה משיב בקול גדול: 'הין!' היה שואל ומשלש מפני הביתוסים והעם היה עונה כנגדו.

היה שואל: 'מגל זו?' ומשלש, והם עונים, 'הין!' 'קופה זו?' והם אומרים 'הין!' 'אקצור?' והם אומרים לו 'קצור!'

ידיהם האחוזות במגלים של שלושת הקוצרים נעו בזריזות ועומרי השעורים שנכרכו עוד מערב יום טוב על ידי שליחי בית הדין הגדול אשר בירושלים, קרסו על הקרקע, רוחבם כמלוא אגרוף.

העלוהו בקופות לירושלים והביאוהו לעזרת המקדש, חבטוהו בקנים ובקלחים רכים של כרוב שלא ימעך והיו מעבירים אותו באש באבוב מנוקב. שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו, נתנוהו ברחיים של גריסים וניפוהו בשלש עשרה נפות, עד שנופה עשרון. אזי נתן בו הכהן שמן ולבונה, יצק ובלל, הניף, הגיש, קמץ והקטיר.

והיו יוצאים אל חוצות ירושלים אשר מלאו בקמח וקלי, בלילות של חיטים נפרשו בשווקים והמון אדם געש וסער סביב מוכרי התבואה החדשה שהותרה כעת, בשעת הקרבת המנחה לקל עליון.

'קל עליון, הו', חדרה המחשבה המבעיתה בתוכי, כשעלתה ירושלים בזיכרוני הכפוי, 'אבא גדול שבשמים'.

כשלתי על סלע, נרפה באחת מן הדרך, אף הצאן פסק ממרוצתו המטורפת והתפזר בשדה שכוסה בקוצים ודרדרים. בשנה שעברה, שנת השמיטה, שבתו השדות ולא נעשתה מלאכת אדמה ואף השנה לא עלו האיכרים בנחלות אבותיהם החרוכות, שכן הפחד שלט בכל וגם בתוכי.

זה כחמש שנים שהארץ בוערת בלהבות אש של יגון ואובדן. יודפת הובסה, גמלא נמחקה מעל פני האדמה, הגברים נהרגו, חמשת אלפים מתושביה הושלכו במורד המנומר בסלעי בזלת, והשאר מצאו את מותם האלמוני והחסר טעם בידי לוחמים רומאים, ארורים.

כמה זמן נותר לנו?

האם דווקא הכפר שבו אני חי, הקטן והמרושל יחמוק מבין פעימות המלחמה אל צללי ההדחקה והרוגע הבוגדני.

ניערתי את ראשי בקדרות, מנסה להיתלות בסברות פוליטיות קלושות. אגריפס השני מלך הבשן, פרס חסות על השטח הדרומי של הגולן ושלח את חייליו להילחם כתף לצד כתף עם הרומאים נגד אחיו. הכפר ניצב על קו התפר, וייתכן וישאר לפליטה. אלא שהיום חלף מהר והגיע הזמן לשוב בדרך המייגעת שעשינו עם שחר.

התרוממתי, מתחיל לטפס בערוץ הנחל שבקצה המדרון. כשהתקרבתי עוד, חשתי במוזרות לא מוגדרת שהקיפה את העמק. מן דממה מבשרת. מיהרתי ללכת, מדרדר אבנים קטנות וכמעט שמחליק על הבוץ הלח, כדי לגלות שהמעיין צבוע באדום. עוד ועוד אדום כהה הגיע מלמעלה, מתערבל בשניות בתוך המים הזורמים.

ואז, כשהבנתי שהנוזל האדום הינו דם, היה כבר מאוחר מידי לשנות את הגורל!