יהודים מדברים עם הרייך

פתח דבר ינואר 2020, מוסד "יד ושם", ירושלים. נציגים מ־74 מדינות הגיעו לכנס בין־לאומי במלאת 75 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ. האווירה מתוחה מאוד. מתחת לפני השטח מתחוללת "מלחמת נרטיבים": נציגי המדינות מציגים את האופן שבו הם רואים את מה שקרה במלחמה, "מה עשינו אנו" להצלת העולם בכלל והיהודים בפרט. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מוכיח בנאומו את מדינות מזרח אירופה על התנהלותן בעת ההיא ומדגיש את הפשעים שביצעו הכוחות הלאומניים בליטא, בלטביה, באסטוניה, באוקראינה ובפולין. פולין עצמה מחרימה את האירוע במחאה על הדומיננטיות של פוטין והנרטיב הרוסי השולט באירוע. מדינת ישראל, ממשלת ישראל ויד ושם – אינם נוכחים בכנס. הנרטיב הציוני למאורעות מלחמת העולם השנייה והשואה נותר סטטי כמעט לחלוטין בעשורים שעברו מאז, כמעט שלא חודש. הוא משמש היטב את ישראל והציונות עשורים ארוכים ומונח בבסיס קיומן הפוליטי, ההיסטורי והחברתי. העובדה שמדינת ישראל ורבים מאזרחיה כבר נמצאים בנקודת זמן אחרת ומביטים על מאורעות השואה מפרספקטיבה שונה, אינה גורמת לשינוי או עדכון של הנרטיב הפורמלי. לעיתים מתפרסם מאמר כלשהו או שמתחיל דיון או נשמעת אמירה כזאת או אחרת המאתגרת את הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, אולם נראה כי בישראל ישנו נרטיב שהתקבע למעמד של קאנון, כמעט טאבו, והוא פוגע ביכולת שלנו להבין באופן מדויק ורלוונטי את השיח והדינמיקה בין יהודים ובין גרמנים לפני, בזמן ולאחר השואה. רגע לפני שאחרוני האנשים החיים שחוו את מלחמת העולם השנייה עוזבים את העולם, מבקש ספר זה לתת מבט נוסף על המאורעות ולהציע עמדה אחרת לאירועי התקופה ההיא באמצעות הצצה על השיח בין דמויות בזירות השונות באמצעות קריאת תיעוד ראשוני שהותירו אחריהן. הניסיון להביא את הדברים בשם אומרם, כפי שנכתבו בזמן התרחשותם וממקור ראשון בלבד אמור להאיר באור חדש את היכרותנו את רוח התקופה ההיא, ולסלק את הערפל הפרשני שהלך והתעבה במרוצת השנים. לעיתים נראה שהכול כבר נאמר ונכתב על סיפור שואת יהודי אירופה, אך עדיין הסיפורים נראים כאילו הם לקוחים מעולם אחר, אולי "פלנטה אחרת" שעליה דיבר הסופר יחיאל די־נור (קצטניק): דרמה קיצונית, חריגה בממדיה ובעוצמתה, כמעט דמיונית. מלאכתו ומיומנותו של ההיסטוריון היא לפשפש, לחפש ולסדר את העובדות והנסיבות באופן אופטימלי. מנגד, סופר כמו ש"י עגנון כמעט שלא כתב דבר על אירועי השואה, ונראה כי מדובר היה מבחינתו באירוע דרמטי עד כדי כך שתיאורו באמצעים ספרותיים יגרום לכל יצירה להחוויר לעומת המאורעות עצמם. מהותו של ספר זה היא הניסיון לבדוק את אופיו ופשרו של הדיאלוג שהתקיים בין יהודים לנאצים בשנות הרייך השלישי. ננסה לערוך סקירה כרונולוגית שאת ראשיתה בחרנו למקם ערב עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, וסיומה (השרירותי, שנקבע מפאת קוצר היריעה) בחתימת הסכמי השילומים ומימושם ומשפט אייכמן במחצית הראשונה של שנות השישים. נקדים ונאמר שלתנועה הציונית הייתה התעוזה לבוא בדין ובדברים עם הנאצים, אך היא לא הייתה הגוף היהודי היחיד שעשה זאת. גופים יהודיים ציבוריים כמו גם יהודים פרטיים באו בדין ובדברים עם נאצים ושותפיהם ברמות שונות. היו לכך מניעים שונים ונסיבות שונות ומשונות. התנועה הציונית של שנות השלושים והארבעים לא יכלה להיחשב כגוף המייצג את כל העולם היהודי, ולכן אין להתפלא שהתקיימו דיאלוגים רבים בין נאצים ליהודים שלא היו בהכרח בעלי זיקה לציונות או לרעיונות פוליטיים אחרים. יתר על כן, לא כל שיח היה בהכרח פוליטי או בעל חזון כזה או אחר. כיוון שמדובר באחת התקופות הדרמטיות ביותר בעידן המודרני, הרי שמטבע הדברים, הדיאלוג הזה תמיד מתרחש באווירה של דרמה ההולכת ומתגברת. זכורים דבריו של נשיא התנועה הציונית חיים ויצמן בתום הקונגרס הציוני ה־21, ב־16 באוגוסט 1939 בז'נבה. הקונגרס נקטע בגלל הידיעה על חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב שהפך את המלחמה לבלתי־נמנעת. ויצמן פנה אל הצירים המודאגים בפשטות, ביידיש ואמר: "[...] אנו מוקפים אפלה ואיננו רואים דבר מבעד לעננים. בלב כבד אני נפרד מכם... אם כמו שאני מקווה, נישאר בחיים ועבודתנו תימשך, מי יודע אולי יזרח עלינו אור חדש מתוך האפלה השחורה והסמיכה... נשוב וניפגש. נשוב וניפגש בעמלנו המשותף למען ארצנו ועמנו... יש דברים שאינם יכולים שלא להתרחש, דברים שבלעדיהם אי אפשר לתאר את העולם. שארית הפליטה תוסיף לעבוד, להילחם, לחיות, עד שיאיר השחר על ימים טובים יותר. לקראת השחר הזה אני מברך אתכם. מי ייתן וניפגש שוב בשלום..." בתודעה התרבותית והלאומית שלנו מושרשת התפיסה שהיהודים באשר הם, ציונים ולא ציונים כאחד, חתרו תמיד בכל הכוח להצלת בני עמם. עמדה זו מצאה את ביטויה גם בחוק הקובע קריטריונים להענקת אות חסיד אומות עולם מטעם יד ושם. כידוע, יהודי – מציל גדול ככל שהיה – איננו זכאי לאות. ניקולס וינטון, לדוגמה, היה היהודי הבריטי שהביא להצלתם של 669 ילדים יהודים גרמנים ואינו זכאי לתואר הישראלי, והדברים נכונים גם ביחס למצילים יהודים נוספים שנמחקו מן התודעה. הנרטיב הציוני הניח שיהודי אינו זכאי לפרס ולהכרה על הצלה שביצע. זוהי פעולה טבעית ומובנת מאליה שאין להעניק עליה פרסים. אך יש להקדים ולומר: לא תמיד כך היו פני הדברים. שאלת ההצלה והמאמצים לסייע ליהודים הנרדפים אינה כה ברורה ומובנת והדברים יוצגו בהרחבה בהמשך. די אם נצטט את המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק שאמר ביוני 1934, ערב יציאתו לווינה לניתוח שממנו לא שב: "מרגיש אני כי גם תל אביב שלנו והיישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב והאסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם, להכין להם פינה וצל קורה של דירה בכלל, ולו יהא בצריפים, ניצלנו את אסונם למען בצע כסף... העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות. הסימן השני למחלה הוא הספסרות הבזויה, האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סימא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות... והנה הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבי המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות". אחריות רבה הייתה מוטלת על כתפיו של היישוב היהודי בארץ ישראל, אך ביאליק שולל את הפרספקטיבה הרומנטית הרואה ביישוב נקודת אור באפלת אירופה, שבה קיימת ישות יהודית המשנסת מותניים במאמץ מירבי לסייע להצלת אחיה הנרדפים. בחרנו להציג את השיח היהודי גרמני באופן שהוא ברובו הגדול כרונולוגי. חשבנו שגישה כזאת תְשמר קונטקסט היסטוריציסטי של הדברים (מה יכלו המדברים לדעת בזמן שדיברו). תקוותנו היא שכך יהיה נוח יותר לבחון את אופן התפתחות הדברים. שלוש האהבות של מגדה גבלס ב־1 במאי 1945, שעות לאחר התאבדותם של הפיהרר אדולף היטלר ורעייתו אווה בראון בפיהררבונקר שמתחת ללשכתו בברלין, נטלו יוזף גבלס – שר התעמולה הנאצי ומושל ברלין ואשתו מגדה את ששת ילדיהם וילדותיהן ונתנו להם סוכריות שהכילו מורפין. אחר כך שברו לכל אחד מהם גלולת ציאניד אל תוך פיו. כשסיימו את המלאכה, יצאו לחצר הבונקר וחוסלו כנראה יחדיו על ידי איש אס־אס שקיבל פקודה משר התעמולה. איש אס־אס אחר שפך בנזין על הגופות והעלן באש. כך, בגיל 45, הסתיימו חייה של מגדה שנולדה בברלין ב־1 בנובמבר 1901 לאם יחידנית בת 22 שחייתה אז עם מהנדס בשם אוסקר מיטשל. אחרי שנולדה נישאו בני הזוג עד שהתגרשו ב־1904. כעבור זמן לא רב נישאה האם לסוחר יהודי אמיד בשם ריכרד פרידלנדר (1881–1939) והיא ובתה אימצו את שם משפחתו. המשפחה עברה לבריסל לצורכי עסקים וגורשה ממנה לברלין עם פרוץ המלחמה הראשונה. אז התגרשו. מגדה נשארה עם אימה. חברתה הטובה ביותר בשנות ילדותה הייתה ליזה ארלוזורוב, אחותו הצעירה של העסקן הציוני הצעיר והמוכשר חיים ארלוזורוב שגם משפחתה גורשה מבלגיה לגרמניה. חתונתם של מגדה ויוזף גבלס. מאחוריהם, אדולף היטלר. דצמבר1931 עד מהרה הפך הקשר לרומנטי שאמור היה להתנתק עם עלייתו של חיים לפלשתינה. כשעלה לארץ ישראל ב־1923, היא ליוותה אותו לרציף הרכבת, ממררת בבכי ומתחננת שלא ייסע. מגדה הייתה יפה ובוגרת מכפי גילה. היא לא בזבזה את זמנה ובגיל 17, עת הייתה בדרכה הביתה מבית הספר, פגשה ברכבת את גונטר קוונדט (Guenter Quandt, 1881–1954) תעשיין גרמני בן 34 שבין אחזקותיו היו חברת הרכב BMW, קונצרן הכימיקלים אלטאנה ועוד. איש לא יכול היה לעצור את הרומן והם נישאו בינואר 1921. בנובמבר נולד בנם הרלד קוונדט. מגדה מיעטה לראות אותו. היא נסעה לביקור ארוך בארצות הברית ושם התאהב בה עד כלות דודנו של הנשיא הרברט הובר. לאחר שהתגרשה מקוונדט בשנת 1929 נסע האמריקאי הצעיר אחריה לגרמניה לבקש שוב את ידה. העניין הסתיים בתאונת דרכים קשה ומסתורית שכמעט קיפדה את חיי שניהם. בסוף 1928 ביקר ארלוזורוב בגרמניה ונפגש עם מגדה. הם דנו ברעיון הציוני והיא הביעה תמיכה בחזון מדינת היהודים בארץ ישראל. אחרי הגירושים מקוונדט, שהיה נדיב מאוד כלפיה, חודש הקשר עם ארלוזורוב כרומן סוער שנמשך עד אביב 1931. בימים אלה נהגה לענוד שרשרת עם תליון מגן דוד שקיבלה ממנו במתנה. הרומן בין ארלוזרוב למגדה ניצת מחדש כאשר הוא כבר היה נשוי לסימה וכאשר היא נמצאה כבר במערכת יחסים עם גבלס, שהיה מודע לרומן המקביל עם ארלוזרוב. גבלס מציין ביומנו באפריל 1931 אירוע ירי דרמטי בדירתה של מגדה על רקע רומנטי. בתחילה נראה שהיא נפצעה, אולם בדיעבד התברר כי ארלוזרוב ירה באוויר במהלך ויכוח עם מגדה והכדור נתקע במשקוף הדלת ואיש לא נפגע. ב־1930 הצטרפה מגדה למפלגה הנאצית. היא הצהירה אמת על יחסיה עם יהודים בעבר (פרידלנדר וארלוזורוב) ובכל זאת התקדמה במהירות לתפקידי מטה במשרד התעמולה והייתה גם מזכירתו האישית של השר. היא נישאה לגבלס (על אף שיש הטוענים שרצתה את היטלר עצמו ורק התפשרה על שר התעמולה) ב־19 בדצמבר 1931 בטקס נוצרי. היטלר היה העד. עד יומם האחרון נהג הפיהרר לשבת עם מגדה לשיחות ארוכות שנמשכו לעיתים לילות שלמים. מגדה ובעלה הפכו לזוג הייצוגי של הרייך השלישי, המודל למשפחה המושלמת אף על פי שמתחת לחזות היו לחץ ורכילות וקשרים רומנטיים שניהלו שניהם – גבלס עם השחקנית הצ'כית לידה בארובה ומגדה עם נאצי בכיר בשם קארל האנקה. חיים (ויקטור) ארלוזורוב נולד בעיירה רומני שבדרום מערב רוסיה – אוקראינה של ימינו – בשנת 1899. אביו היה הרב שאול ארלוזורוב שהיה גם סוחר עצים ותבואות ובנו של רב העיר מחבר הספר "הגהות אליעזר". כבן לשושלת רבנים למד חיים גרמנית מגיל שש על ברכיה של אומנת פרטית. כתוצאה מהפוגרומים של 1905 שהתרחשו בעיר החליטה המשפחה לעבור לאזור פרוסיה המזרחית. הם הגיעו לקניגסברג וחיים למד בבית ספר גרמני ציבורי רגיל. אביו שהה ברוסיה בעת שפרצה המלחמה הראשונה ולא יכול היה לשוב לגרמניה. המשפחה לא הורשתה להישאר בקניגסברג ולכן עברו לברלין, שם קיבלו את הידיעה שהאב נפטר בפטרוגרד. בצעירותו התעניין חיים בשירה גרמנית ובלט ביכולת כתיבה מרשימה. לכך נוספה משיכתו העזה לציונות ולרעיונותיה. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה הריאלית של ברלין והמשיך ללימודי כלכלה באוניברסיטת פרידריך וילהלם בעיר. הוא סיים את לימודיו כשהסתיימה המלחמה. בתקופת לימודיו הפך לאחד מראשיה של מפלגת הפועל הצעיר בברלין ועורכו של ביטאון התנועה Die Arbeit – העבודה. אז, כאמור, הכיר את מגדה – חברתה של אחותו אלזה. מגדה התלהבה מהרעיון הציוני, התפתח רומן, אבל חיים הכיר את גרדה לבית גולדברג ובהגיעו לגיל 20 נולדה להם בתם שולמית. הוא ביקר בארץ ישראל ב־1922 ועלה לאחר שסיים את הדוקטורט שלו ב־1924. כאן השתלב יפה בהנהגת הפועל הצעיר, ועד מהרה נחשב לראשון מבין עולי העלייה השלישית שהצליח לחדור לשורות ההנהגה הציונית שהורכבה כולה מאנשי העלייה השנייה שכולם היו מבוגרים ממנו בעשר שנים ויותר. היו לו אישיות חזקה ובגרות מחשבתית. בשל השכלתו הרחבה התבטא באופן שוטף וכריזמטי בעברית, ברוסית ובגרמנית. ב־1927 התגרש חיים מגרדה גולדנברג ונשא לאישה את סימה לבית רובין, גרושה ואם לבת בשם נאוה שאותה הסכים לגדל כבתו. בנם המשותף הוא שאול ארלוזורוב. ב־1928 יצא ארלוזורוב בשליחות קרן היסוד לארצות הברית. הוא התנגד בכל מאודו לאיחוד בין הפועל הצעיר, מפלגתו, עם מפלגת אחדות העבודה, אך כשהוקמה הפא"י הפך מיידית לאחד ממנהיגיה. בקונגרס הציוני ה־17 ב־1931 נבחר לחבר הנהלת הסוכנות היהודית ולראש המחלקה המדינית שלה – שר החוץ של המדינה העתידית – "הישוב". הוא היה בן 32, מקורב מאוד לחיים ויצמן ונמנה על סיעתו. היו לו קשרים מצוינים עם הנציב הבריטי העליון סר ארתור ווקופ – יחסים שסייעו מאוד לשיפור הקשר בין ההנהגה הציונית והשלטון הבריטי. הוא הרבה לפרסם מאמרים שהציגו עמדה מתונה מאוד מול הבריטים, ומנגד טען שיש לחזק את הקשר עם ערביי ארץ ישראל ולחזק את שיתוף הפעולה איתם. חיים ארלוזרוב מגדה גבלס מייד עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה החל ארלוזורוב לפעול להעלאת יהודי גרמניה לארץ ישראל באופן מוסכם. הוא קרא לזה ההעברה. ארלוזורוב הבין מהר את האינטרס המשותף שיש לארבעת הצדדים ביציאתם של יהודי גרמניה לארץ ישראל: הנאצים שמעוניינים בהסתלקותם, הציונים שרצו להגדיל את מספרם של היהודים בארץ ישראל, יהודי גרמניה שרצו להציל את רכושם (או לפחות חלק ממנו) מפני הפקעה ונישול, והשלטונות הבריטיים בארץ ישראל שהיו מעוניינים בהשקעת הון ובהגעת כוח אדם משכיל ואיכותי (עד כדי כך שהיו מוכנים שעולה המגיע עם הון של 1000 ליש"ט ומעלה לא ייגרע ממכסת הסרטיפיקטים שהוקצתה לעלייה היהודית.) מצד הנאצים היה זה בעיקר ליאופולד פון מילדנשטיין (1902–1968), מפקדה הראשון של המחלקה היהודית של האס־דה (שירות הביטחון), שהיה תומך נודע של התנועה הציונית ושל הרעיון הציוני שנראה לו יעיל לשם הגשמת מדיניות היודנריין (Judenrein) – ניקוי גרמניה מיהודים. מילדנשטיין, שהיה מהנדס בהשכלתו ואוסטרי במקורו, התנגד לאנטישמיות הגסה של שטרייכר וה"דר שטרימר" שלו. הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב־1928 ולאס־אס ב־1932. באפריל 1933 פנה אליו המשפטן והשופט היהודי ד"ר קורט טוכלר (1894–1978), שהיה ממנהיגי הציונים הגרמנים, וביקש ממנו לכתוב משהו חיובי על התנועה הציונית בעיתונות הנאצית. מילדנשטיין הסכים בתנאי שיינתן לו לבקר בארץ ישראל המנדטורית עם טוכלר עצמו כמלווה. עוד באותו חודש יצאו מברלין לארץ שני הזוגות – מילדנשטיין וטוכלר. "מטרתנו הייתה ליצור בעיתון נאצי חשוב אווירה שתקדם את מפעל הבנייה של ארץ ישראל... גורמים מוסמכים בשני הצדדים אישרו את היוזמה". הם בילו בארץ חודש ימים בצוותא. מילדנשטיין נשאר עוד חמישה חודשים, סייר בארץ ונפגש עם יהודים וערבים, התארח בקיבוצים וחזר לגרמניה כציוני מושבע שאף החל ללמוד עברית. במהלך 1934 הוא פרסם סדרה של 12 כתבות מצולמות מסיורו בארץ ישראל בעיתון "דר אנגריף" – ביטאונו של גבלס – תחת הכותרת "מסע נאצי לפלשתינה". מפת ארץ ישראל הופיעה בחזית הביטאון הנאצי ומילדנשטיין הפליג בשבחים לחלוצים המיישבים את הארץ השוממה ולהישגיהם האדירים. הוא קבע שהיהודים יצרו בארץ ישראל סוג חדש של יהודי החורש את האדמה, מייבש ביצות ומביא תועלת לעולם. הוא הציג את פלשתינה בתור דרך אפשרית לפתרון הבעיה היהודית. לרגל הסדרה הנפיק העיתון את המדליה המופיעה בכריכת ספר זה. מפקדיו בשירותי הביטחון אישרו את עמדותיו ואת מדיניותו. כראש המחלקה היהודית עודד מילדנשטיין הגירה יהודית לארץ. הוא הוציא הנחייה באס־אס לפיה יש לעודד את הפעילות הציונית בקרב הקהילה היהודית בגרמניה, בעיקר בקרב החילונים המתבוללים, גם כאופציה לאידאולוגיה הקומוניסטית והסוציאליסטית. ב־1935 הביא לתיקון סעיף 4 (2) בחוקי נירנברג שהתיר ליהודים להניף דגל בצבעים יהודיים – דגל הכחול־לבן. מילדנשטיין היה האיש שהכניס את אייכמן למחלקה היהודית – כך על פי עדותו של האחרון. הוא נתן לו את ספרו של אדולף בוהם – חבר הוועד הפועל הציוני ודירקטוריון הקק"ל שגם ערך את הירחון הציוני "פלשתינה". בקיץ 1935 השתתף מילדנשטיין בקונגרס הציוני ה־19 בלוצרן כשהוא לובש מדי אס־אס בדרגת אונטרשטורמפיהרר כמשקיף מטעם המשלחת של ציוני גרמניה. ב־1936 הוא נזרק מהשירות על ידי היידריך, שחשב שהגירת היהודים אינה מתקדמת בקצב מהיר מספיק. במקומו נתמנה הרברט האגן (1913–1999) שגם הוא הגיע לארץ ישראל שנה אחר כך ביחד עם פקודו אדולף אייכמן כדי לבדוק אפשרות של הגירת יהודים לארץ, אך הבריטים לא אפשרו את ירידתם מעבר לכמה שעות בחיפה. הראשון מבין הסכמי ההעברה נחתם במאי 1933. את הציונים ייצגה חברת "הנוטע" שהוקמה ב־1924 על ידי "הסתדרות בני בנימין" – ארגונם של בני מושבות העלייה הראשונה בארץ ישראל, שנקראה על שמם של בנימין זאב הרצל ובנימין רוטשילד. מטרת החברה הייתה לגייס הון להתיישבות יהודית חקלאית – רכישת אדמות, חפירת בארות ונטיעת מטעים. בראשה עמדו עובד דנקנר (בן־עמי) וגד מכנס – בני העלייה הראשונה. החברה קיבלה זיכיון בלעדי על ביצוע העברת רכוש עד סך של מיליון מארק מגרמניה לארץ ישראל, כך שהכספים הופקדו לזכות חשבון חברת הנוטע בגרמניה, והיא דאגה לבצע את רכישת הציוד ושילוחו לארץ. הסכם ההעברה השני נחתם לאור לחצים מצד ההסתדרות הציונית והסוכנות על דנקנר ומכנס. הם רצו חלק בעוגה וגם הטמפלרים. ב־18 ביולי 1933 נקבע כי העברת הכספים תתבצע באמצעות חשבון משותף של בנק אנגלו פלשתינה ובנק אגודת הטמפלרים. הסכום המאושר להעברה הוגדל לשלושה מיליון מארק. אולם המאבק בין הגורמים היהודיים נמשך. דרשו ממכנס להתפשר שוב. ההסכם השלישי שנחתם ב־25 באוגוסט 1933 קבע שבנק אנגלו פלשתינה יקים חברת נאמנות חדשה שתתווך את הסכמי ההעברה, והנוטע תקבל אחוזים מכל העברה שתבוצע. ההסכם נחתם בין מיניסטריון הכלכלה הגרמני לחברת אנגלו פלשתינה בע"מ. הוא חל על "בני הגזע היהודי" שהיו או שהינם תושבי או אזרחי גרמניה גם אם הם שוהים מחוצה לה, אך לא ויתרו על אזרחותם והיגרו לארץ ישראל. הוא מבחין בין מהגרים מיידיים למהגרים עתידיים. המהגרים נדרשו להגיש בקשה מתאימה. חלק מהכסף יועבר לגופי ההעברה והיתרה תופקד לזמן קצוב בחשבון בנק מיוחד (חשבון מספר 1) של בנק אגודת הטמפלרים שהיה חלק מהרייכסבנק. ניתן היה להשתמש בכסף לשם רכישת ציוד ומכונות, וכן לשלם עבור סחורות גרמניות שהוזמנו על ידי יבואנים או סוחרים ארץ ישראלים. בנק אנגלו פלשתינה היה צריך לפתוח למפקידים חשבונות בארץ ישראל ולאפשר להם את משיכת הכספים בהגיעם ארצה. למעשה קיבלה חברת ההעברה את הבלעדיות על כלל יצוא ויבוא סחורות גרמניות לארץ ישראל וממנה. הסכמים דומים נחתמו בהמשך גם עם צ'כוסלובקיה, הונגריה ופולין. חברות תיווך רבות החלו לקום בארץ ובגרמניה בשאיפה להשיג עמלות גבוהות על ידי סיוע בהתמודדות עם הבירוקרטיה הגרמנית הנוקשה. מנגד, ההסכם עורר גם התנגדויות ומחלוקות קשות ביישוב ובעם היהודי כולו. הוא עמד בניגוד למדיניות של החרמת גרמניה ואי־קיום משא ומתן איתה בשום צורה ואופן, ופגע אנושות בחרם על סחורות גרמניות שהכריזה יהדות ארצות הברית. הפלג הרוויזיוניסטי של התנועה הציונית עמד במרכז התנגדות זו. הדובר הראשי היה אבא אחימאיר. סם כהן, גם הוא מיוזמי ההסכם, רכש חלק מהביטאון הרוויזיוניסטי "דואר היום" בשאיפה להשקיט מעט את ההתנגדות בקרב ציבור הקוראים. ב־16 ביוני 1933 פורסם בעיתון "חזית העם" מאמר שטען כי "כבודו, זכויותיו, ביטחונו ומעמדו של העם העברי נמכרו לאדולף היטלר תמורת כסף ואתנן... העם היהודי ידע להגיב על נבלה זו". בערבו של אותו היום נרצח ארלוזורוב בחוף תל אביב. ז'בוטינסקי אמר שההסכם הוא "שפל, מכפיר וראוי לכל בוז". עיון ביומניו של בן־גוריון מאותם הימים מעלה כי הוא סבר שיש להזדרז ולהעצים את היישוב בעולים חדשים במספרים גדולים ככל שניתן: "בשובי ארצה לאחר הקונגרס ראיתי שאומנם יש מקום בארץ לעלייה רחבה, לא של מיליונים ולא של מאות אלפים, אבל של רבבות ובקרוב גם יותר. זרם ההון הנוהר ארצה גדל מחודש לחודש. אמרו לי ממקורות בני סמך שבשבועות האחרונים נכנס ל'ברקליס' הסכום של 3,000,000 לירות ארץ ישראליות מיהודי גרמניה בלבד. השאלה הגדולה העומדת לפנינו: איך להפרות הון עצום זה, איך לגייס אותו בשביל יצירת מפעלי חרושת וחקלאות. הלחץ האדיר המעיק על היהודים בגולה מזרים לארץ שפע של אפשרויות כאשר לא היה מעולם, איני רואה כל מניעה לעלייה המונית של רבבות ומאות אלפים במשך השנים הקרובות אם נמצא דרך להפנות את היכולת הגנוזה, החומרית האנושית הזורמת ארצה לאפיק של יצירה פרודוקטיבית ובת קיימא, יש לי הרגשה מבוססת שיש אפשרות ויש הכרח לשינוי הטמפו של עבודתנו. כל ימי היותי ציוני ידעתי שהדבר הכי קטן שאנו עושים בארץ ראוי שנקדיש לו את כל מאודנו ונפשנו. ועוד יום אני רואה ב'בוז לקטנות' מסווה של עקרות וחוסר אחריות ציונית. אבל הגיעו – אם נאבה ואם נמאן – ימי ה'גדולות'. הקטסטרופה של עמנו, המשבר בעולם, הסכנות האורבות לנו בארצות השכנות והאפשרויות המתגלות בארץ – גוזרות עלינו שינוי מידות. ואם אנו נתקלים כאן בעיכוב פוליטי – אין אנו רשאים להתחמק מהמכשול, להתעלם ממנו או להשלים אתו. עלינו לבוא לאנגליה בקלפים גלויים ולהניח על כף המאזנים הפוליטיים את מלוא אסוננו בגולה ומלוא יכולתנו בארץ". בשיח ההיסטורי הציוני בדרך כלל נוטים לעשות הפרדה סמנטית בין המונח "פליט" למונח "עולה", ויוצרים הבחנה בין סיפורם של פליטים וסיפורם של עולים. התנועה הציונית בהנהגת בן־גוריון ידעה מאז ומעולם לתרגם את הבעיה להזדמנות לאומית להצלת העם ולהגשמת הרעיון הציוני. כוחו של היישוב בשנות ה־20 וה־30 בתנועה הציונית גבר, ומעמדו של בן־גוריון התחזק מול מעמדו של חיים ויצמן ומול זרמים אחרים בעולם היהודי. מובן שנסיבות המלחמה העצימו את העניין, ומה שהיה דחוף – הבאת יהודים מגרמניה לארץ ישראל – הפך לבהול והכשיר את דעת הקהל לשיח עם הנאצים. בשנת 1981 מינה ראש הממשלה מנחם בגין ועדת חקירה ממלכתית לחקר רצח ארלוזורוב. בראשה הועמד השופט דוד בכור אך הוועדה לא מצאה את האשמים. שבועות מספר לפני הרצח, במאי 1933, שהה בן־גוריון בוורשה לקראת הקונגרס הציוני ה־18 שעמד להתקיים באוגוסט בפראג. ביומנו הוא מציין כי קיבל לידיו את שני כרכי "הדוח של מילס" ובהם תוצאות מפקד האוכלוסין שערכו הבריטים בארץ ישראל המכילים בלשונו "חומר עשיר ומאלף". עניינה אותו בעיקר שכבת הגיל 20–40 בקרב הגברים וכך רשם לעצמו: "נוצרים – 16,002, מוסלמים – 104,430. סך הכול: 120,432. היהודים – 35,116 שהם 29.16% מכל הגברים הבלתי־יהודים. חסרים לנו איפה עוד 85,312 חלוצים למען נשתווה לגמרי בכוחנו הצבאי ליישוב הבלתי־יהודי בארץ". בן־גוריון מבצע תחשיב ספקולטיבי של מגמות דמוגרפיות שמספר היהודים ישתווה למספר הערבים בעוד 27 שנים. הוא המשיך לדלג מעיר לעיר לצורכי הבחירות הקרבות לקונגרס הציוני. ב־9 ביוני הגיע לבריסק ולצד קריאות תמיכה הוא מתאר קבוצת ברית"אים, (כך במקור) הכוונה לבית"רים רוויזיוניסטים שקוראים לעברו "בוז". ב־11 ביוני הוא הגיע לרובנו. שם קיבל את הידיעה על ההתנקשות בארלוזורוב. בפגישה עם פעילים הוא נשאל שאלות רבות ותמוהות על ארלוזורוב עד שנאמר לו כי ארלוזורוב נהרג. "אמרתי: מה? ונתעלפתי". כשנעור מעלפונו שיגר לארץ טלגרמה שלישית: "לחברים. הבליגו על כאבנו, ואל נקם!" בינתיים ז'בוטינסקי ותומכיו מגיבים ומצביעים על הקומוניסטים כאחראיים לרצח. מדברים על מתנקש ערבי שעשה זאת על רקע פלילי או לאומני. "קיבלתי עיתוני 'הארץ' בהיותי בוורשה וקראתי מה אמרה העיתונות הרביזיוניסטית על ארלוזורוב וחבריו לפני הרצח ומה אמרו אחרי הרצח", כתב בן־גוריון. "למוחרת הרצח קראה העיתונות הרביזיוניסטית את ארלוזורוב המת בשם 'המת היקר' אבל ימים אחדים לפני הרצח כתבו: 'מה שד"ר ארלוזורוב מציע, להפסיק את החרם ולבוא לידי הסכם עם היטלר רק בעד בצע כסף, הרי זה חשוב מאוד ומוזר מאוד. ההסכם הזה שאליו שואף ארלוזורוב וחברו בן־גוריון הוא רק חיקוי להסכם סטלין עם היטלר (ההדגשה במקור).