יהיר בחליפה

כף רגלי הימנית כבר דרכה בקרון הרכבת, אבל קפאתי באמצע הצעד כשראיתי אותו. שיט! הוא ישב מול המושב הקבוע שלי. פסעתי אחורה.

"היי, שימי לב לאן את הולכת!" בחור מעונב הסתבך עם כוס הקפה שלו ובקושי הצליח לייצב אותה כשעשיתי רברס מחוץ לקרון השלישי מבלי להסתכל והתנגשתי בו. "מה לעזאזל... ?"

"סליחה!" התנצלתי בחופזה והמשכתי ללכת. התכופפתי מתחת לחלון הרכבת ורצתי במורד הרציף כשאני חולפת על פני כמה קרונות. האורות הקטנים שליד כל דלת החלו להבהב באור אדום וקול זמזום חזק אותת שהרכבת תכף יוצאת. קפצתי לתוך קרון מספר שבע בדיוק כשהדלתות החלו להיסגר.

לקח לי דקה שלמה להסדיר את הנשימה מכך שרצתי על פני ארבע קרונות. אני לגמרי חייבת לחזור לחדר הכושר. מצאתי מושב ריק שפנה לכיוון הנסיעה והתיישבתי ליד מישהו במקום להתיישב באחד מששת המושבים שפנו לכיוון הנגדי. האיש הנמיך את העיתון שלו כשהתיישבתי לידו. "מצטערת," אמרתי. "אני לא יכולה לנסוע עם הפנים הצידה." שני המושבים לפניו היו ריקים. לפי כללי ההתנהגות הנאותים ברכבת, הייתי אמורה לשבת באחד המושבים האלה, אבל תיארתי לעצמי שהוא יעדיף צפיפות על פני קיא.

הוא חייך. "גם אני."

הכנסתי את האוזניות לאוזניי, נשמתי בהקלה ועצמתי עיניים כשהרכבת החלה לנסוע. כעבור דקה, הרגשתי טפיחה קלה על כתפי. הנוסע שלידי הצביע על מישהו שעמד במעבר.

הוצאתי אוזנייה אחת בחוסר חשק.

"סוראיה. חשבתי שזאת את."

הקול הזה.

"אהמ... היי." איך לעזאזל קראו לו? אה, רגע... איך יכולתי לשכוח? מיץ'. מיץ' המצייץ. סירבתי לדבר עם אחותי בגלל האסון הזה. הבליינד דייט הכי גרוע בהיסטוריה. "מה שלומך, מיץ'?"

"שלומי טוב. האמת שמעולה, עכשיו כשנתקלתי בך. ניסיתי להתקשר אלייך כמה פעמים. כנראה שמרתי מספר לא נכון כי אף פעם לא ענית לסמסים שלי."

כן. זאת הסיבה.

הוא גירד במפשעה מבעד למכנסיו. כמעט שכחתי את האוצר הקטן הזה. זה בטח היה הרגל שנבע מהתרגשות, אבל בכל פעם שעשה זאת, עיניי עקבו אחרי היד שלו והייתי צריכה לגייס את כל כוחותיי כדי לא להתפקע מצחוק. מיץ' המגרבץ עם הקול המצייץ. תודה, אחותי.

הוא כחכח בגרונו. "אולי נוכל להיפגש לקפה הבוקר?"

המעונב שלידי הוריד שוב את העיתון שלו והביט במיץ' ואחר כך בי. פשוט לא יכולתי להיות רעה לבחור המסכן. הוא היה די נחמד.

"אהמ." הנחתי את היד על הכתף של הבחור שלידי. “אני לא יכולה. זה החבר שלי, דני. חזרנו להיות ביחד לפני שבוע. נכון, מותק?"

פניו של מיץ' נפלו. "אה. אני מבין."

דני המזויף הצטרף לעניין. הוא הניח יד על ברכי. "אני לא חולק, חבוב. אז תתחפף."

"אתה לא חייב להיות כל כך גס רוח, דני." נעצתי בו מבט זועף.

"זאת לא הייתה גסות רוח, בייב. זאת גסות רוח." לפני שהספקתי לעצור אותו, שפתיו היו על שפתיי. וזו לא הייתה נשיקה מהירה. הלשון שלו לא בזבזה זמן ונדחפה לתוך הפה שלי. לחצתי בכוח על החזה שלו והדפתי אותו ממני.

ניגבתי את פי עם גב כף ידי. "מצטערת, מיץ'."

"זה בסדר. אהמ... סליחה שהפרעתי. תשמרי על עצמך, סוראיה."

"גם אתה, מיץ'."

ברגע שהוא הסתלק מטווח שמיעה, יריתי בדני המזויף מבט זועף. "למה לעזאזל עשית את זה, אידיוט?"

"אידיוט? לפני שתי דקות הייתי מותק. תחליטי, חמודה."

"יש לך חוצפה."

הוא התעלם ממני ושלח יד לכיס הפנימי של ז'קט החליפה שלבש כדי להוציא את הטלפון המזמזם שלו. "זאת אשתי. את יכולה להיות בשקט לרגע?"

"אשתך? אתה נשוי?" נעמדתי. "אלוהים, אתה באמת אידיוט."

רגליו היו מתוחות קדימה והוא לא זז כדי לתת לי לצאת, אז דילגתי מעליהן. כשהרים את הטלפון לאוזנו, חטפתי אותו מידו ודיברתי לתוך הרמקול מבלי להקשיב. "הבעל שלך הוא חתיכת אידיוט ענק."

זרקתי את הטלפון חזרה על ברכיו והלכתי לכיוון ההפוך מזה שבו נעלם מיץ'.

והיום רק יום שני הארור.

חרא מהסוג הזה היה סיפור חיי. להיתקל בדייטים גרועים. גברים שמתברר שהם נשואים.

הלכתי לקרון אחר כדי שלא אצטרך להסתכל שוב על "דני" או על מיץ'.

לשמחתי, הקרון שמצאתי לא היה צפוף כמו קודמו, והיה מושב ריק עם הפנים לכיוון הנסיעה. כששקעתי לתוכו מייד הרגשתי איך לחץ הדם שלי יורד. עצמתי עיניים לרגע ונתתי לתנועת הנדנוד של הרכבת להרגיע אותי.

קול מחוספס של גבר הפר את השלווה. "פשוט תעשה את העבודה המזוינת שלך, אלן. תעשה את העבודה שלך. זה יותר מדי לבקש? למה אני משלם לך אם אני צריך לפקח על כל פרט ארור, עד האחרון שבהם? השאלות שלך לא הגיוניות! תבין במה מדובר ותחזור אליי כשיהיה לך פתרון ששווה את הזמן שלי. אין לי זמן לשאלות מטומטמות. הכלב שלי בטח יכול לחשוב על משהו יותר אינטליגנטי ממה שהצעת הרגע."

איזה שמוק.

כשהסתובבתי כדי להעיף מבט על הפנים מהם הגיע הקול, לא יכולתי שלא לגחך לעצמי. כמובן. כמובן! לא פלא שהוא חשב שהוא יכול לחרבן על כולם. עם מראה חיצוני כזה, אנשים ודאי נפלו לרגליו כל הזמן, כלומר ממש נפלו. הוא היה מרהיב. הרבה מעבר למרהיב, מסריח מכוח ומכסף. גלגלתי את עיניי... אבל עדיין לא יכולתי לנתק ממנו מבט.

הבחור לבש חולצה צמודה ומפוספסת שהקלה עליי להבחין בצללית המחוטבת שמתחתיה. ז'קט בצבע כחול נייבי היה מונח על ברכיו. נעליי השפיץ השחורות שעל כפות רגליו הגדולות נראו כאילו צוחצחו הרגע. הוא לגמרי היה בחור מהסוג שנותן לאנשים להבריק את נעליו בשדה התעופה בעוד הוא נמנע מקשר עין איתם. אבל האביזר הבולט ביותר בו היה ההבעה הזועפת שעל פניו המושלמות. הוא סיים את שיחת הטלפון ונראה כאילו מישהו הרגע השתין בתוך הקורנפלקס שלו. וריד בלט בצווארו. הוא העביר את ידו בשערו הכהה בתסכול. כן. זו בהחלט הייתה החלטה טובה לעבור לקרון הזה, ולו רק בשביל הנוף. העובדה שבכלל לא הבחין במה שסביבו רק הקלה עליי ללטוש בו עיניים. הוא היה פאקינג מדליק כשכעס. הייתה לי הרגשה שהוא תמיד כעס. הוא היה כמו אריה - מסוג הזנים שמוטב להתפעל מהם מרחוק, בעוד שמגע ממשי אולי יוביל לנזק בלתי הפיך.

שרווליו היו מופשלים והציגו לראווה שעון ענקי ויקר על ידו הימנית. כשההבעה החמוצה הזאת על פניו, הוא בהה מבעד לחלון ושיחק עם השעון, מסובב אותו קדימה ואחורה. זה נראה כמו הרגל עצבני, מה שהיה אירוני בהתחשב בכך שהייתי בטוחה שהוא עצמו גרם עצבנות להרבה אנשים.

הטלפון שלו צלצל.

הוא ענה. "מה?"

הקול שלו היה בריטון עמוק שתמיד פגע לי ישר בין הרגליים. הייתי גמורה על קול עמוק וסקסי. היה נדיר שהקול גם התאים לגבר.

הוא החזיק את הטלפון בידו הימנית וביד השנייה המשיך לשחק בשעונו.

קליק קליק קליק.

"הוא פשוט יצטרך לחכות," הוא נהם.

"התשובה היא שאגיע כשאגיע."

"איזה חלק ממה שאמרתי לא היה ברור, לורה?"

"לא קוראים לך לורה? אז איך לעזאזל קוראים לך?"

"אז... לינדה... תגידי לו שהוא יכול לקבוע פגישה חדשה אם הוא לא יכול לחכות."

הוא ניתק ומלמל משהו בשקט.

אנשים כמוהו ריתקו אותי. הם הרגישו כאילו העולם היה שייך להם רק בגלל שבורכו בגנטיקה טובה, או שזכו להזדמנויות שהציבו אותם בעמדה כלכלית גבוהה. הוא לא ענד טבעת נישואים. אני מתערבת שהיום שלו היה מורכב אך ורק מפעילויות ששירתו אותו. אספרסו יקר, עבודה, ארוחות במסעדות יוקרה, זיונים חסרי אהבה... וחזור על הכול מהתחלה. צחצוח נעליים ואולי סקווש איפשהו ביניהם.

אני מתערבת שהוא גם אנוכי במיטה. לא שהייתי זורקת אותו מהמיטה, אבל עדיין. אף פעם לא הייתי עם מישהו עוצמתי כמו הבחור הזה, אז לא ידעתי מניסיון איך העוצמה הזאת תתורגם לחדר המיטות. רוב הגברים שיצאתי איתם היו אמנים מזי רעב, היפסטרים, או היפים מחבקי עצים. החיים שלי היו רחוקים מ"סקס והעיר הגדולה." הם היו יותר כמו "סקס והנפילה הגדולה." או "סקס וההשפלה הגדולה." אני מניחה שלא היה אכפת לי להיות הקארי ברדשו של המיסטר ביג הזה ליום אחד. או מר זין גדול במקרה זה. לגמרי.

היה פגם אחד בפנטזיה הקטנה הזו שלי: לחלוטין לא הייתי הטיפוס של הבחור הזה. הוא בטח היה בקטע של בלונדיניות כחושות וכנועות מהחברה הגבוהה, לא בחורות איטלקיות עם קימורים מבנסונהרסט, עם פה גדול ושיער צבעוני. שערי השחור והארוך גלש עד לישבני. נראיתי כמו שילוב של קים קרדשיאן ופוקהונטס עם תחת גדול. כל שבועיים צבעתי את קצות שערי בצבע אחר, תלוי במצב הרוח שלי. השבוע, הקצוות היו צבועים בכחול מלכותי, סימן שהעניינים די טובים. כשהיו צבועים באדום, זה היה סימן שאנשים צריכים לזוז במהירות מדרכי.

המחשבות האקראיות שלי הופרו על ידי צווחת הרכבת שנעצרה. פתאום מר זין גדול קם, והאוויר סביבנו התמלא בעננת בושם יקר.

אפילו הריח שלו היה סקסי אך שתלטני בצורה גועלית. הוא מיהר לצאת מהדלתות, והן נסגרו אחריו. הוא הלך. זהו. נגמרה ההצגה. טוב, היה כיף.

התחנה שלי הייתה התחנה הבאה אז ניגשתי לעמוד ליד הדלת שממנה הוא יצא. הרגל שלי פגעה במשהו דמוי דיסקוס של הוקי, מה שגרם לי להשפיל מבט.

הלב שלי התחיל לדפוק מהר יותר. נראה שמר זין גדול השאיר מאחור חלק מעצמו.

הוא הפיל את הטלפון שלו.

הטלפון המזדיין שלו!

הוא כל כך מיהר לצאת מהרכבת, שהטלפון כנראה החליק מהיד שלו. ואני, ככל הנראה, הייתי עסוקה מדי בלהתפעל מהתחת העסיסי שלו וממכנסיו הצמודים, שלא הבחנתי בכך. הרמתי את הטלפון שלו, שמגעו היה חם בתוך כף ידי. לכיסוי היה את הריח שלו. רציתי לקרב אותו לאפי ולהריח אבל עצרתי את עצמי.

כיסיתי את פי והסתכלתי מסביב. אם חיי היו תוכנית טלוויזיה, פסקול הצחוק היה מופעל עכשיו. אף אחד לא הסתכל עליי. לאף אחד לא היה אכפת שהטלפון של מר גנדרן היה בידי.

מה אעשה איתו?

הכנסתי את הטלפון לתיק המנומר שלי והרגשתי כאילו אני נושאת פצצה, כשעשיתי את דרכי מחוץ לתחנה למדרכה שטופת השמש במנהטן. הרגשתי את הטלפון רוטט מהודעות והוא צלצל לפחות פעם אחת. לא הייתי מוכנה לגעת בו שוב עד שאשתה את הקפה שלי.

אחרי שעצרתי בדוכן הקפה הקבוע שלי, לגמתי את הקפה שלי בזמן שצעדתי את שני הרחובות לעבודה. דווקא היום איחרתי, אז החלטתי לוותר על חשיפת חייו של מיסטר ביג עד אחרי ארוחת הצהריים.

כשהגעתי לשולחן העבודה שלי, הוצאתי את הטלפון והבחנתי שתכף נגמרת הסוללה, אז חיברתי אותו למטען. התפקיד שלי כעוזרת של כותבת טור עצות אגדית בהחלט לא היה משרת החלומות שלי, אבל הוא שילם את החשבונות. איידה גולדמן הייתה הבעלים של "תשאלו את איידה", טור יומי ותיק. באחרונה, איידה ניסתה לטפח אותי וביקשה ממני לנסות לכתוב כמה תשובות. מכתבים נבחרים הודפסו בעיתון, בעוד שתשובות למכתבים אחרים הועלו לאתר של איידה. אחד התפקידים שלי היה לסנן את השאלות שנכנסו ולהחליט איזה מהן להעביר לבוסית שלי.

בעוד שהעצות של איידה תמיד היו רגישות ופוליטיקלי קורקט, נקודת המבט שלי על החיים נטתה להיות עניינית יותר. באופן כללי, בלי זיוני שכל. כתוצאה מכך, היא אף פעם לא פרסמה את התשובות שלי. לפעמים לא עמדתי בכך ולקחתי על עצמי לענות לכמה מהשאלות שלא עברו את הסינון, לאלה שמכתביהם ממילא היו מגיעים לפח האשפה. חלק מהאנשים האלה ממש היו זקוקים לרמז, והרגשתי שזה שירות דב להתעלם מהתחינות שלהם לעזרה.

לא מזמן גיליתי שלבעל שלי יש אוסף פורנו. מה לעשות?

- טרישה, קווינס

מגניב! תשקיעי בוויברטור טוב. ותוודאי שאת מחזירה הכול למקום אחרי שתגמרי בזמן שהוא בעבודה.

השתכרתי במסיבה ונישקתי את החבר של החברה הכי טובה שלי. עכשיו אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. אני מרגישה נורא, אבל אני חושבת שאולי אני מתאהבת בו עכשיו. יש לך מילות חוכמה?

– דנה, לונג איילנד

כן. את זונה. נתראה ביום שלישי הבא, דנה!

החבר שלי הציע לי באחרונה נישואים. אמרתי כן. הוא האיש הכי טוב ומתוק שהכרתי אי פעם. הבעיה היא, שהיהלום שהוא נתן לי קטן ממה שקיוויתי. אני ממש לא רוצה לפגוע ברגשותיו. אני צריכה דרך מנומסת להביע את האכזבה שלי.

– לורי, מנהטן

לאלוהים יש את אותה דילמה בנוגע אלייך, מותק.

נ.ב. כשהארוס שלך יזרוק את התחת האנוכי שלך, תני לו את המספר שלי.

תמיד הרגשתי מלאה באנרגיה הדרושה כדי להתחיל את היום אחרי שעניתי לכמה אימיילים בצורה כנה וישירה. הבוקר חלף במהירות. עד הצהריים, הטלפון של מר זין גדול הוטען במלואו, אז לקחתי אותו איתי לחדר המנוחה והזמנתי אוכל תאילנדי לאיידה ולי.

לאחר שסיימנו לאכול, איידה יצאה מהחדר ואפשרה לי משהו כמו עשר דקות של פרטיות לחטט בטלפון. למרבה המזל, הטלפון לא היה נעול. תחנה ראשונה: תמונות. לא היו הרבה, ואם חשבתי שאאסוף רמזים לגבי טיבו של הבחור על בסיס התמונות בספרייה שלו, יכולתי לחשוב שוב. התמונה הראשונה הייתה של כלב קטן, פרוותי ולבן. נראה כמו סוג של טרייר. התמונה הבאה הייתה של שדיים נשיים עירומים עם בקבוק שמפניה באמצע. הם היו חיוורים, עגולים בצורה מושלמת ולגמרי מזויפים. איכס. ואז היו עוד תמונות של הכלב הקטן, ואחרי זה תמונות של קבוצת נשים קשישות שנראה היה שהן משתתפות בשיעור התעמלות. מה לעזאזל? לא יכולתי שלא לצחוק בקול. התמונה האחרונה הייתה תמונת סלפי שלו ושל אישה זקנה אחת. הוא היה לבוש באופן פחות רשמי, שערו קצת סתור, ולמרבה הפליאה - הוא חייך. הוא נראה כל כך נאה בתמונה הזאת. היה קשה להאמין שזה אותו בחור יהיר בחליפה מהרכבת, אבל הפנים המשגעות אישרו שזה הוא.

נותרו עוד חמש דקות עד שאצטרך לחזור לשולחן העבודה שלי. הטלפון לא היה מחובר לחשבון אימייל, אז פתחתי את רשימת אנשי הקשר שלו והחלטתי להתקשר לשם הראשון ברשימה: אייברי.

***

"נו, נו. גרהם מורגן. עבר הרבה זמן. מה קרה? עברת על כל אותיות האלף-בית ועכשיו אתה מתחיל שוב מהתחלה? אתה זוכר שלא הייתי אחד מהצעצועים שלך, נכון?" שמעתי קול צופר ותנועת מכוניות ברקע, ואחרי זה טריקת דלת שעמעמה את רעשי העיר. "לבניין לנגסטון. ולא דרך הפארק. עצי הדובדבן פורחים ואני לא צריכה עור נפוח לפני הפגישה שלי." היא הפסיקה לנבוח על הנהג ונזכרה בטלפון. "אז מה אתה רוצה, גרהם?"

"אהמ. היי. האמת היא שזה לא גרהם. קוראים לי סוראיה."

"סור-מה?"

"סו-רא-יה. זה נסיכה בפרסית. על אף שאני לא פרסית. אבא שלי פשוט חשב—"

"לא משנה איך קוראים לך, תגידי לי מה את רוצה ולמה את מבזבזת את הזמן היקר שלי. ולמה את מתקשרת אליי מהטלפון של גרהם מורגן?"

גרהם מורגן. אפילו השם הארור שלו היה סקסי. ברור.

"האמת היא שמצאתי את הטלפון הזה ברכבת. אני די בטוחה שהוא שייך לבחור שראיתי הבוקר. שנות העשרים המאוחרות, אולי? שיער כהה מסורק אחורה, קצת ארוך בשביל טיפוס מעונב, מסתלסל באזור הצווארון. הוא לבש חליפה מפוספסת בצבע נייבי. ענד שעון גדול."

"יפהפה, שחצן ועצבני?"

גיחכתי קצת. "כן, זה הוא."

"קוראים לו גרהם מורגן ואני יודעת בדיוק לאן את צריכה להביא את הטלפון."

הוצאתי עט מהתיק שלי. "אוקיי."

"את ליד רכבת מספר 1?"

"אני לא רחוקה."

"אוקיי. אז תעלי על רכבת 1 וסעי איתה עד למרכז העיר. תעברי את רחוב רקטור ותרדי בטרמינל של המעבורת הדרומית."

"אוקיי. אני יכולה לעשות את זה."

"ברגע שאת יורדת, קחי ימינה ברחוב ווייטהול, ואחרי זה שמאלה ברחוב סאות'."

הכרתי את האזור וניסיתי לדמיין את הבניינים שם. זה היה אזור די מסחרי. "אני לא אגיע משם לאיסט ריוור?"

"בדיוק. תזרקי פנימה את הטלפון של המניאק ותשכחי שאי פעם ראית אותו."

השיחה נותקה. טוב, זה היה מעניין.