יהלומים לנצח 2: יהלומים בהתגלמותם

פרק 2זואי

בימים הבאים, מקסים מתנהג אליי באופן שונה. לפעמים הוא סוגד לי על ברכיו, כאילו לא יכול לשבוע ממני, ובפעמים אחרות הוא הודף אותי, מרחיק אותי ממנו בכוונה. זה משחק בלתי נגמר של דחיפה ומשיכה. ובמשך הזמן הזה, הוא מתייחס אליי יפה.

כל עוד אני דבקה בצד שלי בעסקה, גם הוא עושה זאת. הוא מוכיח לי שהוא עומד במילה שלו, ושהוא יהפוך את השהייה שלי לנעימה אם אהיה צייתנית, אבל בו בזמן מבהיר שלא יהסס להעניש אותי באכזריות אם אסטה מהקו.

כשאני שואלת על האישה שאלקסיס עינה, הוא עונה לי שהיא בסדר. אני שואלת גם על אלקסיס, אבל מקסים אומר שהוא שילם על מה שעשה, ושזהו זה. הוא מסרב לגלות משהו נוסף. אני יודעת שהמשפחה שלו עשירה.

ראיתי את הבתים שלהם ואת סגנון החיים שלהם. מקסים אמר לי שהם בעלי עוצמה, אבל לא קלטתי בדיוק עד כמה, עד עכשיו. מי יכול לחמוק מעונש אחרי משהו כמו שאלקסיס עשה? זה לא בסדר. יש בזה משהו מטריד, משמעותי, אבל ישנם כבר כל כך הרבה דברים שאני צריכה להתמודד איתם, שאני חוסמת את המחשבה. הישרדות היא לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרגשי והנפשי, ואני מעבדת את מה שהמוח שלי מסוגל לעבד.

בערב אביבי, כשמקסים שרוי במצב רוח טוב, אני מעיזה להעלות את הנושא שמטריד אותי מאז אותו לילה שבו הוא הציל את האישה ההיא מאחיו. אנחנו יושבים על הספה בספרייה, אני עם ספר בידיי, וכפות רגליי בחיקו של מקסים. הוא קורא מסמכים הקשורים לעבודה, ותוך כדי כך מעסה את כפות רגליי.

"מקסים?"

הוא לא מרים את מבטו מהמסמך שבידו. "ממ?"

"למה אלקסיס לא הורשע?"

הוא מעביר את אגודלו על קשת כף רגלי. "יש עונשים שעדיף שאנחנו ניתן."

"אתה מתכוון לזה שאתם לוקחים את החוק לידיים."

הוא מרפרף על הדף בידו האחת ואומר, "משהו כזה."

אני שומטת את הספר, הוא כבר לא מעניין אותי. "האישה לא הגישה נגדו תלונה?"

"היא לא הייתה צריכה." הוא מפסיק את העיסוי. "אלקסיס נענש, והיא קיבלה פיצוי."

"וזה היה בסדר מבחינתה?"

הוא מוריד את הניירות. "לא לגבי מה שקרה, כמובן, אבל היא הייתה מרוצה מכך שהצדק נעשה." פיו מתהדק. "מה כל השאלות האלה? זה נגמר. את צריכה להפסיק לחשוב על זה."

"אני פשוט לא מבינה."

"מה את לא מבינה?" הוא שואל בחוסר סבלנות.

"איך יכולתם לצאת בשלום מדבר כזה. זה משום שלמשפחה שלכם יש כוח? משום שיש לכם את הקשרים הנכונים?"

הוא לוחץ על כף רגלי. "אל תטרידי את ראשך היפה בדבר הזה. כמו שאמרתי, את צריכה לשכוח שהלילה ההוא קרה."

"פשוט ככה." אני מזדקפת "זה לא משהו שאצליח אי פעם לשכוח."

הוא נאנח. "אני מתחרט שלקחתי אותך לשם. במבט לאחור, זו הייתה טעות."

"למה לקחת אותי באמת?" כשאני מנסה למשוך את רגלי מאחיזתו, הוא מחזיק חזק.

"שאלתי את עצמי את אותה השאלה." הוא מביט באח הריקה. "ידעתי שאצטרך את עזרתך, ושהאישה תרגיש יותר בנוח בנוכחותה של אישה אחרת, מאשר אם עוד גברים ינחתו עליה, אבל גם רציתי שתדעי מיהו אלקסיס באמת."

"לקחת אותי לשם כדי שאראה בעצמי."

הוא מביט בי ישר בעיניים. שום חרטה לא נראית בעיניו. "זה היה חלק מהעניין, כן."

"אתה מעורב בפשעים יותר חמורים מחטיפה?"

החיוך שלו קר. "מה את חושבת?"

"מה זה?" אני שוב מושכת את רגלי, והפעם הוא מניח לה להשתחרר. "סמים? זאת הסיבה לכך שלכולכם יש שומרים? אני מתכוונת, היהלומים הם חוקיים, אם אתה רוכש אותם ממכרה דלטון, כמו שטענת, נכון?"

"את חושבת יותר מדי."

"אבל –"

"מספיק."

הטון הנוקשה משתיק אותי.

בקול רך יותר, הוא מוסיף. "אין יותר דיבורים על זה. מובן?"

אני ממשיכה להביט בו ומרימה את סנטרי. שונאת שהוא משאיר אותי בחשכה. מבטו הופך להיות תוקפני יותר, תשוקה מדממת אל תוך הבריכות האפורות שהיו שטוחות ונטולות רגש רק לפני שנייה, והוא אוחז בלסת שלי בידו הגדולה. מודעות מינית מחלחלת אל תוך הרגע, והאוויר הופך טעון. כשהעיסוי התמים בכף הרגל נשכח לפתע, אני הופכת לטרף.

הוא מושך אותי קרוב יותר אליו, ודקירה של פחד מתערבבת בתוכי עם ציפייה. אני אכן שוכחת. אני שוכחת כל עוד הוא מנשק אותי, וכשהוא מפשיט אותי, אנחנו כבר לא מדברים.

ישנם הרבה נושאים שמקסים לא אוהב לדבר עליהם. אנחנו לא מזכירים את הקפיצה שלי, אבל אני כן מרגישה טוב יותר שעשיתי את זה. חזקה יותר. עשיתי משהו מפחיד ומתחתי את הגבולות שלי. זה חישל את רוחי, וזה עוזר לי לשמור על נפשי בזמן שאני נותנת את גופי לשובה שלי מדי יום. עוזר לי להתעלם מן העובדה שאני גומרת בכל פעם מחדש, שאני משתוקקת למגעו ולפעמים לנוקשות שלו. זה עוזר לי להתמודד עם מי שהפכתי להיות.

לא משנה איך אסתכל על זה, אני לא יכולה לראות את עצמי כמו שמקסים רוצה שאראה. הוא טוען שהוא לא רואה אותי כזונה. זה לא אמיתי. זו העמדת פנים, פנטזיה שהוא גנב מהחלום שלי והוא מממש אותה בטירה על קצה צוק בצרפת. הוא מתייחס אליי כמו אל הנסיכה שתמיד רציתי להיות, ממטיר עליי את כל המותרות החומריים, אבל זה לא משנה את העובדה שאני מוכרת את גופי, או את העובדה שאני כלואה במגדל שלו.

הוא עדיין מאפשר לי לצאת החוצה מתי שאני רוצה, ואני יוצאת לעיתים קרובות, מבלה שעות בתצפית על הים. אני מתהלכת בגנים, במבוך, ויורדת אל החוף. אמור להיות נחמד שם בקיץ. השומרים אף פעם לא מדברים איתי, גם כשאני אומרת להם שלום, אבל הם כן פוקחים עליי עין. אם מקסים בבית כשאני בחוץ, אני רואה אותו לעיתים קרובות עומד על המרפסת, משגיח עליי מרחוק, ומקרוב יותר בכל פעם שאני מעיזה להתקרב שוב אל הצוקים. אני לא מתכוונת לקפוץ פעם שנייה. פעם אחת הספיקה.

אנחנו יוצאים לעיתים קרובות, אוכלים במסעדות בעיר או מבקרים באתרים. אנחנו מתהלכים יד ביד, כמו זוג מאוהב, ומקסים קונה לי פינוקים כמו גלידה וסלסלת תותים. הוא מלביש אותי ומאכיל אותי, ואני אומרת תודה, בחיוך. אני לא אוהבת להיות קישוט על זרועו של מישהו, אבל הוא מתעקש על כך שהיציאות האלה טובות בשבילי. אולי. אולי הן מונעות ממני לצאת מדעתי.

פראנסין מגיעה בכל יום חול ובכל סוף שבוע שני, אבל היא מתחמקת ממני. אני לא נכנסת למטבח. אין לי חברים. אין לי אף איש סוד. כל מה שיש לי הוא המכתבים שלי לדמיאן - אותם אני כותבת בנאמנות מדי שבוע.

מורה פרטי מגיע ומלמד אותי צרפתית. הקורס אינטנסיבי, ארבע שעות לימוד ביום, ושעתיים לשיעורי הבית. זו הסחת דעת טובה בשבילי. תמיד נהניתי מלימוד שפות, ואני לומדת מהר. זה מאוד משעשע את מקסים. הוא נהנה להחזיק אותי על ברכיו מול האח בערבים, ומבקש ממני לחזור על ביטויים ובוחן את אוצר המילים שלי. הוא אומר שהמבטא שלי מקסים. הוא גורם לו לחייך. כשאני לא עובדת בספרייה עם המורה שלי - גבר קשיש שמקסים ללא ספק בחר רק בשל גילו - אני עושה את שיעורי הבית במגדל. משכתי את השולחן אל החלון, ואני משתמשת באדן החלון ככיסא. עכשיו, כשמזג האוויר משתנה, כבר לא כל כך קר כאן למעלה.

החיים שלי נכנסים לשגרה, שגרה צפויה, שמקלה עליי את ההתמודדות, וכשהיסמין מתחיל לפרוח, והפרגים מדממים על פני העשב ליד הצוקים, אני כבר יכולה לנהל שיחה בסיסית בצרפתית ולהבין את רוב מה שאומרים. גם הקריאה שלי לא רעה.

באחר צהריים שטוף־שמש אחד, כשהציפורים מצייצות בגינה, מקסים מגיע הביתה עם קופסה גדולה. עיני הגרניט שלו מבריקות מהתרגשות באופן חריג. הוא מניח את הקופסה על השולחן בחדר האוכל ולוקח את ידי כדי למשוך אותי קרוב אליו.

"בשבילך," הוא אומר, ומביט בי בתשומת לב להוטה.

"בשבילי?" דבר לא מודפס על גביה, שום רמז למה שיש בפנים.

"תפתחי את זה."

אני מושכת את נייר הדבק, אבל לא מצליחה לפתוח את הסגירה.

"פראן," הוא קורא לעבר המטבח. "תביאי זוג מספריים."

אנחנו עדיין מדברים אנגלית כשאנחנו יחד, ההרגל שהחל כשנפגשנו, דבק בנו.

פראנסין נכנסת עם זוג מספריים ומסתכלת על הקופסה בסקרנות.

"מה זה?" אני שואלת, תוך כדי שאני לוקחת את המספריים, לא יכולה שלא לחייך. ההתרגשות של מקסים מידבקת. אף פעם לא ראיתי אותו ככה בעבר.

"מתנה," הוא אומר.

"מתנה?" פראנסין מביטה בו. "פעם ראשונה."

הוא מושך בכתפיו. "את מתכוונת לפתוח את זה עוד היום?"

אני צוחקת. "אולי אתה צריך לפתוח אותה."

"אני רוצה, אבל זה לא עובד ככה עם מתנות." הוא מתקרב אליי, חופן את לחיי ומביט בי במבט כל כך, שהיסודות של המבצר שסביבנו מזדעזעים קצת.

אני קולטת שפראנסין מביטה בנו, ונסוגה צעד לאחור כדי לחמוק מהמגע האינטימי. "מה?"

מקסים מחייך, חיוך רך ואמיתי. "אני אוהב שאת צוחקת. אני צריך לקנות לך מתנות לעיתים קרובות יותר."

"אתה קונה," אני אומרת. "כל הזמן." אני לא מתכוונת להגיד לו שאני מרגישה שהבגדים הראוותניים והתכשיטים הם תגמול על צייתנותי ותשלום עבור גופי. אני חושבת שלא אוכל לעמוד בשידור חוזר של מה שעברתי בליל המכירה הפומבית.

"הדברים ההם, הם דברים שצריכים," הוא אומר. "זה לא אותו דבר."

הדבר גורם לי להיות עוד יותר סקרנית. אני תוקפת את הקופסה עם המספריים, וגורמת לשנינו לצחוק. צחוק קליל ונטול דאגות. עבר הרבה זמן מאז שצחקתי ככה.

לבסוף, אני מצליחה לפתוח את קצוות הקופסה ולהביט פנימה. היא מלאה בחתיכות נייר. אני מביטה בו.

"קדימה," הוא אומר, מאיץ בי.

אני מסיטה את הניירות הצידה ורואה מתכת לבנה. אני קופאת, ומזיזה את הניירות מהר יותר, מפילה אותם על השולחן ועל הרצפה.

אלוהים אדירים. אני מרימה את המדריך למשתמש מהקופסה. מכונת תפירה ניידת ממוחשבת של זינגר, מדגם קוונטום סטייליסט.

אני פוערת את פי בתדהמה ומביטה לעברו. "מקסים."

"מוצא חן בעינייך?" היסוס בקולו.

ההתרגשות חונקת את גרוני. קיבלתי מתנה אמיתית אחת בלבד במשך כל חיי - ספר סיפורי אגדות. הבגדים שמקסים קונה לי נועדו להפוך אותי ליפה עבורו ולהיות מישהי שאפשר להציג לראווה, מישהי שתהיה ראויה להיות תלויה על זרועו. הפרחים שהוא קנה בוונציה היו מחיר טרום־נחמה לפני שכלא אותי בתא. אבל זה? זה שונה. זה לא בשבילו או בשביל האנשים המביטים מבחוץ. זו לא הקדמה לקראת שיעור. זה נטו בשבילי. הדבר הראשון שהוא נותן לי מבלי שזה ידרוש ממני מחויבות כלשהי. המטרה היחידה של המתנה הזאת - היא לשמח אותי.

אני לא יודעת מה מעציב אותי יותר, שהוא האדם הראשון, מלבד אימי המנוחה, שקנה לי משהו, או העובדה שהוא היחיד שהקדיש לי מספיק תשומת לב כדי לדעת מה אני אוהבת. ולא משנה כמה אני שונאת את זה, הוא מבין את החלומות שלי. לא משנה עד כמה אני שונאת את עצמי על זה, המחווה שלו מרגשת אותי. דמעות נקוות בעיניי, לא מוזמנות, לא רצויות, אבל כנות מאוד, כשאני מעכלת את גודל הדבר.

הוא מקמט את מצחו. "מה קרה?"

הוא נראה כל כך שפוף, שאני לא מצליחה לעצור את עצמי מלכרוך את זרועותיי סביבו ולהשעין את לחיי על חזהו. המתנה שלו היא מחווה מקסימה, טהורה, ואני לא מתכוונת להפוך אותה למשהו מגעיל, בכך שאטיח אותה בפרצופו. זה יהרוג כל שריד לטוב הלב שעדיין נותר בליבו האפל, ויוכיח לו שמעשים נדיבים מתוגמלים באכזריות. אני מסרבת להיות המורה שתלַמֵד שיעור בלתי אנושי כזה.

"תודה," אני לוחשת ומחבקת אותו חזק.

הוא משלב את זרועותיו סביבי.

"בבקשה."

פראנסין עומדת בנוקשות, וזוויות פיה נוטות כלפי מטה. עם כל הרגשות שחולפים בי, שכחתי לגמרי ממנה. השארנו אותה בחוץ בתוך הרגע הפרטי שלנו. כשהיא קולטת את מבטי, היא מסתובבת וצועדת בחזרה אל המטבח.

מקסים מנשק את קצה ראשי. "לא רציתי לתת לך את זה לפני שתסיימי את הבחינות שלך בצרפתית. חששתי שלא תתרכזי."

הוא צודק. אני בקושי מסוגלת להתרכז במשהו מלבד העיצובים שכבר מתרוצצים בראשי. "עדיין לא עברתי את הבחינות." זה רק בעוד יומיים.

"מאחר שאני יודע איזו חנונית את, אני בטוח שכבר למדת הכול."

"כמעט."

"תצטרכי ללכת לקנות בדים וחוטים, ואת כל הדברים האחרים שמעצבת בגדים צריכה."

אני מנסה לעצור את הדמעות ומתרחקת כדי להביט בו. "אתה מתכוון לתופרת."

"לא." הוא מעביר את אגודלו תחת עיני וקולט דמעה אחת. "אני חושב שאת צריכה ללכת לבית ספר לעיצוב."

אני מביטה בו. "מה?"

"זה בית ספר טוב, אחד היוקרתיים ביותר במדינה, והוא נמצא ממש כאן במרסיי. כבר בדקתי אותו. תוכלי להתחיל אחרי חופשת הקיץ."

אני מנסה לעכל את המידע. "לא צריך לעבור מבחנים מאוד קפדניים כדי להתקבל?" הם לוקחים רק את הטובים שבטובים, ואני יודעת עד כמה המקומות האלה סלקטיביים.

"כמובן, אבל אין לי ספק שתעברי. ראיתי את הסקיצות שלך."

"אתה חושב שהן שוות משהו?"

הוא מחייך. "ללא ספק."

התרגשות עולה בי, אבל גם בלבול. "למה שתעשה דבר כזה בשבילי?" אני גם יודעת כמה עולים לימודים בבתי ספר לעיצוב. אני לא יכולה אפילו להתחיל לחשוב כמה הוא יצטרך להוציא כדי לשלוח אותי לבית ספר צרפתי יוקרתי.

"זה טוב שיש מטרה בחיים. אני לא מאמין בבזבוז כישרונות. עבודה קשה מתגמלת, ועוד יותר אם העבודה הזאת היא התשוקה שלך."

הוא רוצה שתהיה לי מטרה? שאחיה את התשוקה שלי? לשמח אותי או למנוע ממני לקפוץ מצוקים? המניעים שלו לא ברורים לי. מעולם לא הבנתי אותם. ישנם עדיין כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת על האיש הזה, שגם מחזיק אותי שבויה וגם מגן עליי מפני אנשים כמו אחיו. אני לא יודעת דבר על התשוקה או על המטרה שלו.

"אתה חי את התשוקה שלך?" אני שואלת.

"אני נולדתי לעשות את מה שאני עושה."

"לסחור ביהלומים?" אני אפילו לא יודעת האם הוא מתווך או האם הוא בעלים של רשת יהלומים.

"זה פשוט חלק מהעסק." הוא לוקח את ידי ואומר, "אחר כך נפרוק את מכונת התפירה שלך. בואי איתי להליכה על החוף."

אני להוטה לרצות אותו, לא משום שהוא נתן לי מתנה או משום שהוא מוכן לאפשר לי ללמוד על חשבונו, אלא משום שהוא הראה לי שהוא מסוגל לנדיבות אמיתית, שלא הכול בליבו חשוך.

אנחנו לוקחים את השביל, יורדים למטה במדרגות התלולות. אני לובשת שמלת קיץ וסנדלים, למרות שהימים עוד לא חמים. מקסים עדיין לובש את חליפת העסקים שלו. בחלק החולי, הצוקים מגוננים עלינו מפני הרוח. בכל זאת, הוא מסיר את הז'קט שלו ותולה אותו על כתפיי, ואז חולץ את נעליו וגרביו. אנחנו יושבים קרוב לקצה המים. השמש מנצנצת על פני המים, שצבעם טורקיז. שחף קורא ממקום קרוב.

ריח המלח חזק יותר כאן, והשמש מחממת את גבי. זה נחמד. שלו. נעים. אבל מזג האוויר והנוף אינם הגורמים היחידים לתחושת הסיפוק הזאת. זו הישיבה לצידו, בהרמוניה שקטה. זה להיות משהו שהוא לא רק חפץ, מישהי שיש לה מטרה בחיים, שאינה סובבת סביב אחי והסיבות המסתוריות לכך שמקסים מחזיק בי.

"על מה את חושבת?" הוא שואל במבטא החושני שלו.

אני מפנה אליו את פניי. תווי פניו חדים ובלתי מושכים, כמו ביום שנפגשנו, אבל אחרי כל החודשים האלה, אני מביטה בו במבט אחר. יש לזה מונח. זה נקרא משיכה מינית.

"זואי?"

אני מסיטה את מבטי מהפנים שאני לא אמורה לראותן כנאות, אפילו לא קצת, חופרת באצבעותיי בחול הרך. "חשבתי על דמיאן."

הוא מכסה את ידי בידו. "מה איתו?"

"אני מתגעגעת אליו."

"הוא בסדר. את לא צריכה לדאוג בקשר אליו."

אני מפנה אליו את ראשי במהירות. "יש לך חדשות?"

"אני עוקב אחריו."

אני מזעיפה מבט. "לא אמרת לי."

"זה מובן מאליו, לא?"

אני סורקת את העומק האפור של עיניו, את הסודות שהוא מסתיר ממני. הוא עדיין לא ענה על השאלה שהצגתי לו ביום שבו קפצתי לתוך הים. "למה אתה מחזיק אותי, מקסים? למה אתה מאיים עליי עם החיים של דמיאן?"

מבטו הופך לחסר הבעה. ליבי שוקע. הוא לא ייתן לי להיכנס.

הוא משחרר את ידי ומעביר את אצבעותיו בשערו. "תפסיקי לשאול שאלות שאני לא יכול לענות עליהן."

"לא יכול או לא רוצה?"

הוא קם. "הגיע הזמן לחזור. יש לי עבודה."

עדיין לא. אני לא רוצה שזה ייגמר מהר כל כך. אם למדתי לקח אחד מהשבי שלי, זה להפיק את המרב מהרגעים הטובים. לעולם לא ניתן לדעת מתי יהיה עוד רגע כזה, אם בכלל.

אני מושיטה את ידי וסוגרת את אצבעותיי סביב אצבעותיו כדי לעצור אותו. גבותיו מתחברות יחד כשהוא מביט בי. אני חושבת על הפיקניק ההוא שלנו, איך הוא דחף אותי על השמיכה בגלוי, ואיך זה עורר בי ריגוש.

"הו, פרח קטן שלי." הקול שלו עמוק יותר ומבטו חד יותר. "את לוקחת סיכון כשאת מציגה את התשוקה שלך באופן גלוי כל כך."

"כן," זה כנראה מופיע על פניי. אני משתוקקת לכך שהוא ימתח וימלא אותי. אני ממשיכה למשוך בידו, ומושכת אותו למטה, לצידי. בכל פעם שהוא לוקח אותי, אני פותחת את גופי, הופכת את עצמי לפגיעה, אבל גם הוא הופך את עצמו לפגיע. לכן הוא ממשיך לדחוף אותי באותה עוצמה שהוא מושך אותי. הוא מפחד. בדיוק כמוני. ההכרה הזאת מחלחלת באופן אינטואיטיבי לתוך מוחי, כשהעיניים שלנו נעולות במבט לוהט.

הפעם זאת אני שדוחפת אותו למטה כשידיי על כתפיו. אישוניו מתרחבים. הוא מתנגד קצת, כאילו מהסס האם להיכנע לי, אבל אז הוא נותן לי לדחוף אותו על החול.

אני פותחת את החגורה שלו ומושכת את הרוכסן למטה. הוא כבר עם זקפה, הזין שלו בולט בתוך תחתוניו. אני לא מסתכלת לראות אם יש שומרים על הצוק. אני מפחדת מדי לנתק את קשר העין השברירי שלנו, חוששת שהוא יגיד לי לא. זה שונה. הוא תמיד היה זה שלוקח, זה שקובע את הכללים. מלבד הלילה של המכירה הפומבית, הוא תמיד דאג להנאה שלי, אבל סקס מתרחש בתנאים שלו. גם בפעמים שבהן השתוקקתי לפורקן, הוא דאג לי אחרי שהשתמש באיתותים של גופי, כדי לחזות את צרכיי ולמלא אותם. אף פעם לא ביקשתי את זה, לא ככה, וזה כל כך מפחיד, לעזאזל, כי עמוק בתוכי, בחלק חבוי שלי, אני רעבה לעוד.

אני משתוקקת לרגש חיבה.

רגש חיבה אמיתי.

הגוף שלי מסופק, אבל ליבי ריק כל כך. אין לי אף אחד אחר לפנות אליו, מלבדו. הוא וידא את זה. הוא האיש היחיד שיכול לתת לי משהו, כל עוד אני נעולה בתוך ביתו, והחיים שלי בבעלותו.

"מקסים." השם שלו הוא לחישה שבורה.

עד לאותו רגע, לא הייתי אוחזת בסכין התקווה הזאת בידיי, מוכנה לפורר את ליבי על ידי בגידה ברגשותיי. אבל הוא הפגין כלפיי נדיבות. הוא זה ששם את הסכין הזאת בידיי, כאשר העניק לי תקווה. כל השאר זה מדע. הייתי פתוחה ופגיעה במשך זמן רב מדי. אני רומנטית. זאת פשוט אני. נואשת לכמה פירורים של רגש. הוא רוצה את גופי, אבל אני רוצה שתהיה לי משמעות רבה יותר.

אני רוצה להיות יותר מזונה. יותר מכלי משחק.

זה הסיכון הכי גדול שלקחתי, לשחרר את הזין שלו. אני מתיישבת עליו בפישוק, מדביקה נשיקה אל הקצה שלו. הוא נשען לאחור על זרועותיו, מביט בי בתשומת לב זהירה. אני אוחזת את הבסיס ביד אחת. הוא כל כך קשה, כל כך גברי. מקסים נרעד כשאני מלקקת את הצד התחתון, וכשאני מכניסה אותו אל החלק האחורי של גרוני, הוא נכנע. משהו בתוכי נשבר, כשהוא משלב את זרועותיו מתחת לראשו על החול, וכבר לא דרוך כל כך. אני מתגמלת אותו ומוצצת כמו שהוא אוהב, כמו שהוא לימד אותי. הוא גונח, מרים את ירכיו מעט, אבל שומר על חוסר תזוזה, מאפשר לי לבחור.

ואני בוחרת. אני בוחרת להסיט את התחתונים שלי הצידה ולהוריד את עצמי על האיבר הקשה שלו. עם כל סנטימטר שאני מכניסה אותו עמוק יותר, אני מאפשרת ללהב הקר, המכאיב, של התקווה, להיכנס לתוך ליבי. אני גונחת כשהוא ממלא אותי עד הסוף, מצביטת הכאב שמגיעה עם המתיחה. אצבעותיי נאחזות בחולצתו, הז'קט שלו נופל עלינו כמו גלימה, כשאני רוכנת קדימה ומחליקה את גופי מעלה ומטה. העונג מיוחד. קשה. אפל. אני מייבבת כשהמפשעה שלי נלחצת אל שלו. הזווית נכונה בדיוק, ומוסיפה חיכוך לדגדגן שלי, אבל אני צריכה לראות את הפנים שלו. אני צריכה להביט בעיניו כשאני נופלת, ומתפללת לאלוהים שיהיה שם לפחות ניצוץ קטן של חמימות שמיועד עבורי.

אני נשענת לאחור, מניחה את ידיי על ירכיו ורוכבת עליו. אני ממשיכה להחזיק במבטו כשהפורקן מתחיל להתפתל בתוך גופי. הלסת שלו חשוקה, עיניו האפורות נוצצות. הוא לוהט בדיוק כמוני, אבל הלהבות שלו לא מגיעות עמוק, רק עד העור. עדיין, אני נאחזת במבט החד של העיניים האלה, שחותכות אל תוך נשמתי. אילו רק היה יכול לתת לי טיפה אחת, משהו קטן כדי לשרוד.

אני מתנועעת מהר יותר, הקולות והמחשבות שלי כבר מתנפצים כשהשיא שלי הולך ומתקרב. הזעקה שלי נואשת. "מקסים, בבקשה."

הסיפוק מחלחל לתוך עיניו, מחדד את הקצוות שלו, גורם לו להיראות אכזר יותר כשהוא מזהה את הכוח שיש לו עליי. "בבקשה, מה?"

המילים נשפכות משפתיי, בקשה שמשאירה אותי נטולת כוח לחלוטין. "בבקשה, תאהב אותי."

הוא קופא. עיניו נאטמות. כהרף עין, הוא כבה.

לא.

דמעות צורבות בתוך עיניי. "בבקשה." אני לוחשת. "רק קצת."

וריד פועם ברקתו. לרגע אחד, אנחנו תקועים בתוך אזור ביניים נורא. זהו רגע מכונן. זה הרגע שבו אני מתאהבת בשובה שלי, מודה שאני רוצה – צריכה - ממנו יותר מסקס.

ומייד, ההצגה נגמרת. הוא הופך מצופה לשחקן. הוא אוחז בזרועותיי, הופך אותי. גופו הכבד והזין הקשה שלו מצמידים אותי לחול. הלהט בעיניו הוא חדש. קר. כפתורים מתעופפים כשהוא קורע את החלק העליון של השמלה. הוא הופך את הגביעים של החזיה שלי, חושף את שדיי. אצבעותיו מענישות את הפטמות שלי, מסובבות וצובטות. הוא יוצא ונכנס לתוכי כאילו מנסה לרסק אותי לרסיסים.

הנשימה נעתקת מריאותיו עם כל חדירה. דמעות זולגות מזוויות עיניי. אני נאחזת בכתפיו כשהוא מנענע את אגנו בקצב פראי, מכחיד כל רכות שהייתה קודם. זה חייתי. אלו אנחנו. הייתי טיפשה אם חשבתי שזה יוכל אי פעם להיות אחרת. טיפשה לרצות דברים שלא אוכל לקבל לעולם. הייתי צריכה לדעת, אבל עכשיו מאוחר מדי.

אני מגיעה לשיא בזעקה פראית, גופי וליבי מתפרקים כשהוא שולף את הזין שלו ממני וגומר על השדיים שלי. הנשימה שלו מקוטעת והבעת פניו פראית. אמצעי המניעה כבר עושה את העבודה מזמן, אבל הוא עדיין משתמש בקונדום. ועכשיו, הוא לא גמר בתוכי.

בושה מציפה אותי. הוא השפיל אותי. בכוונה. עוד שיעור. אף פעם לא יהיו לו רגשות כלפיי. אני יכולה להאשים אותו בהכול, אבל השפלתי את עצמי בכך שנפתחתי אליו. הכאב צורב. הוא משסע אותי בחתכים אכזריים, מדויקים. אני לא יכולה לסבול שהוא יראה אותי כך – כמו משהו שמשתמשים בו ומשליכים אותו לאחר מכן. אני אוחזת בבד הקרוע של שמלתי ומכסה את שדיי.

"זואי."

אני מרימה אליו את מבטי. בפעם הראשונה מאז שאני מכירה אותו, הוא לא מוצא את המילים המתאימות. מה שזה לא יהיה שעובר בראשו, אני לא רוצה לשמוע.

"בבקשה," אני אומרת, "אל תגיד כלום."

אני רואה היסוס על פניו כשהוא סורק את פניי. ואז הוא רוכן ומנשק אותי.

הנשיקה פראית. אני משמיעה קול מחאה, מנסה לסובב את ראשי הצידה, אבל הוא אוחז את פניי בידו. אצבעותיו מכאיבות ללסת שלי. שיניו חותכות את לשוני. אני מרפה, נכנעת לאחיזתו. לפחות ככה, אנחנו לא צריכים לדבר.

הוא נותן לי לנשום רק כשכוכבים מתחילים להתפוצץ מאחורי עיניי. אני לא מסוגלת יותר לפגוש את מבטו. אני מסתכלת על השמש מעבר לכתפו, נותנת לקרניים המסנוורות לעוור אותי.

"אני מצטער," הוא אומר ומתיישב כשברכיו משני צידי גופי.

אני צוחקת. "על מה?"

"שקלקלתי לך את הרגע. לא הייתי צריך להשתלט."

אני מושכת בכתפיי, שוקעת קצת יותר עמוק לתוך החול. "זה לא היה הרגע שלי."

הוא מטה את ראשו לעבר השמיים ומעביר את ידו על פניו. הוא פותח את פיו, סוגר אותו שוב, ולבסוף אומר, "אם יש בכך נחמה כלשהי, מעולם לא התנצלתי בפני אף אחד."

"אוקיי." אני עוצמת את עיניי, רואה נקודות אדומות מהשמש.

הייתי יכולה להיות על אי, ניצולה מספינה טרופה, מנסה לשרוד לבד. זה יהיה משחק מרתק, חלום נטול אהבה שאפשר להימלט אליו, אבל החלום הוא כבר לא המפלט שלי. אני חושבת שאיבדתי לגמרי את היכולת הזאת.

האנחה שלו מלטפת את אוזניי. אני פוקחת את עיניי ורואה אותו מכפתר את הז'קט שלו על שמלתי הקרועה ומסדר את הבגדים שלו. הוא קם על רגליו ומציע לי יד.

אני לא לוקחת אותה, וקמה בכוחות עצמי.

עשיתי משהו מתועב. התאהבתי בחוטף שלי מתוך השתוקקות עצומה לחיבה. פתחתי את סגור ליבי, ועשיתי את זה מרצוני. חשפתי את עצמי לדחייה מצידו, וספגתי את זה כמו אגרוף בחזה.

אולי הפסדתי בהימור הזה, אבל אני עדיין עומדת.

מכאן ואילך, זאת אני, לבדי.