יום אחד בדצמבר

מפליא איך כל האנשים שמשתמשים בתחבורה הציבורית בחורף לא קורסים ומתים מעודף חיידקים. בעשר הדקות האחרונות השתעלו עלי והתעטשו עלי, ואם האישה שלפניי שוב תנער את הקשקשים שלה עלי, אני עלולה להעיף עליה את הקפה הדלוח שלי שאני לא מסוגלת לשתות יותר כי הוא מלא בקרקפת שלה.

אני כל כך עייפה שהייתי יכולה להירדם ממש כאן, בקומה העליונה של האוטובוס המתנודד והעמוס לעייפה הזה. תודה לאל שסוף כל סוף גמרתי את העבודה לחג המולד, כי אני חושבת שהמוח או הגוף שלי לא היו יכולים לעמוד במשמרת נוספת מאחורי דלפק הקבלה של המלון הנוראי הזה. אולי מהצד של הלקוחות הוא נראה מקושט להפליא בגרלנדות ובאורות צבעוניים, אבל צעד אחד מאחורי הווילון הסתתר גיהינום חסר נשמה. אני למעשה ישנה, גם כשאני ערה. אני מתכננת באופן כללי להיכנס לתרדמת חורף עד השנה הבאה ברגע שאגיע אל בית הוריי מחר, עם הנוסטלגיה הנעימה שלו. יש משהו מרגיע ועוטף בלעזוב את לונדון לחופשה של חיי כפר שלווים במידלנדס בחדר השינה של ילדותי, גם אם לא כל זיכרונות הילדות שלי הם זיכרונות מאושרים. גם במשפחות המלוכדות ביותר יש טרגדיות, ולצערי, הטרגדיה שלנו הגיעה מוקדם והיתה קשה מנשוא. אבל אני לא אתעמק בה, כי חג המולד אמור להיות זמן של תקווה ואהבה, ומה שהכי מושך אותי ברגע זה ממש זה שינה טובה. שינה, ובין לבין התקפי אכילה תחרותית עם אחי, דריל, וחברתו, אנה, ומגוון רחב של סרטי חג מולד דביקים. כי לעולם לא יימאס לי לצפות בבחור אומלל שעומד בחוץ בקור, עם שלטים אילמים המכריזים בפני אשת חברו הטוב ביותר שבלבו השבור הוא יאהב אותה לנצח. אם כי — האם זו רומנטיקה? אני לא בטוחה. זאת אומרת, זה סוג של רומנטיקה, בדרך שמאלצית כזאת, אבל זה גם אומר שהוא החבר הכי מחורבן על פני כדור הארץ.

החלטתי להפסיק לדאוג מהחיידקים פה, כי כבר נכנסו לי למערכת מספיק כדי להרוג אותי, אם זה מה שהם מתכוונים לעשות. אז אני משעינה את המצח שלי על החלון המכוסה אדים וצופה ברחוב קמדן חולף על פניי בזוהר אורות חג המולד וחלונות הראווה הבוהקים שמוכרים הכול, ממעילי עור ועד למזכרות קטנות וקיטשיות של לונדון. השעה עוד לא ארבע אחר הצהריים ובכל זאת לונדון כבר כמעט חשוכה. נראה לי שהיום בכלל לא היו שעות של אור.

אני מביטה בהשתקפות שלי בחלון ורואה את הילת הנצנצים הדבילית שהבוסית הבהמה שלי הכריחה אותי לשים על הראש. אני נראית בה כמו ילדת בית ספר שנבחנת לתפקיד המלאך גבריאל בהצגת חג המולד. אני צריכה להוריד אותה, אבל מגלה שלא באמת אכפת לי. גם לשאר הנוסעים באוטובוס לא אכפת. לא לבחור שלידי, במעיל הגשם הרטוב, שתופס יותר מחצי מושב כשהוא נרדם על העיתון מאתמול, לא לחבורת תלמידי בית הספר שצועקים זה על זה במושב האחורי, ובוודאי לא לגברת הקשקשים שלפניי, עם עגילי פתיתי השלג המנצנצים שלה. האירוניה שבבחירת התכשיטים שלה לא חמקה מעיניי. אילו הייתי קצת יותר כלבה הייתי טופחת על כתפה ואומרת לה שהיא מושכת תשומת לב אל סופת הקשקשים שהיא מותירה פה עם כל ניעור של הראש. אבל אני לא כלבה. או שאולי אני כלבה שקטה בתוך הראש שלי. אבל כולם ככה, לא?

אלוהים, כמה עוד תחנות יש לאוטובוס הזה? אני עדיין כמה קילומטרים מהדירה שלי והוא כבר מלא כמו קרון בקר ביום שוק.

קדימה, אני חושבת, זוז. קח אותי הביתה. אם כי הבית יהיה מקום די מדכא עכשיו כשהשותפה שלי, שרה, נסעה להורים שלה. רק עוד יום אחד ואז גם אני אעוף משם, אני מזכירה לעצמי.

האוטובוס עוצר בטלטלה בסוף הרחוב, ואני מסתכלת בנהר האנשים המנסים לרדת ממנו בדיוק כשאחרים מנסים לפלס את דרכם פנימה. זה כאילו הם חושבים שזו איזו תחרות של כמה אנשים יכולים להיכנס לחלל אחד קטן.

בחור אחד יושב על אחד המושבים המתקפלים בתחנת האוטובוס. לא ייתכן שזה האוטובוס שלו כי הוא שקוע בספר עב הכרס שבידיו. אני שמה לב אליו כי הוא אדיש לדחיפות ולדחיקות שמתרחשות ממש לפניו, כמו איזה אפקט מיוחד בסרט, שבו מישהו לגמרי נינוח בזמן שהעולם מסתחרר סביבו כמו קלידוסקופ ויוצא מפוקוס.

אני לא יכולה לראות את פניו, רק את קצה שערו בצבע החול, בתספורת מעט ארוכה שבוודאי מסתלסלת מעט כשהשיער גדל. הוא עטוף במעיל מחויט בצבע כחול כהה ובצעיף שנראה כאילו מישהו סרג לו אותו במיוחד. זה קיטשי ולא צפוי לעומת המגניבות של המראה הכללי שלו — מכנסיים כהים צמודים ומגפיים כהים — ואת כל תשומת הלב שלו הוא מפנה לספר שלו. אני ממצמצת, מנסה להוריד את הראש כדי לראות מה הוא קורא, מנגבת את האדים מהשמשה בשרוול המעיל כדי לראות טוב יותר.

אני לא יודעת אם תנועת היד שלי על הזגוגית או האורות המרצדים מעגיליה של גברת קשקשים נקלטו בזווית העין שלו, אבל הוא מרים את ראשו וממצמץ כמה פעמים בזמן שהוא מפנה את תשומת לבו אל החלון שלי. אלי.

אנחנו נועצים מבט זה בזה ואני לא יכולה להסיט את עיניי. אני מרגישה את השפתיים שלי זזות כאילו אני מתכוונת לומר משהו, אלוהים יודע מה, ופתאום אני מרגישה שאני חייבת לרדת מהאוטובוס הזה. דחף מציף אותי לצאת החוצה, להגיע אליו. אבל אני לא עושה את זה. אני לא מזיזה שריר, כי אני יודעת שאין שום סיכוי בעולם שאצליח לעבור את האיש במעיל הגשם שלידי ולהידחף באוטובוס המלא לפני שהוא יֵצא מהתחנה. אז אני מחליטה בחלקיק שנייה להישאר נטועה במקומי ומנסה לשכנע אותו לעלות על האוטובוס על ידי שימוש בכמיהה החמה והנואשת שבעיניי.

הוא לא יפה ברמה של כוכב קולנוע או מושלם בצורה קלאסית, אבל הוא משרה איזו אווירה של זריקוּת סטודנטיאלית כזאת, וקסם כן ואמיתי של מי שתוהה "מי, אני?" וזה תופס אותי. אני לא יכולה לפענח ממש את צבע העיניים שלו מכאן. ירוק, הייתי אומרת, או אולי כחול?

וזהו זה. אולי זה מהרהורי לבי המשתוקק, אבל אני בטוחה שגם אצלו ראיתי סוג של מכת חשמל. כאילו ברק משונן בלתי נראה חיבר בינינו. הכרה. הלם טהור, חשמלי, בעיניו העגולות. הוא עושה משהו שנראה כמו התבוננות מעמיקה יותר, מסוג הדברים שאנשים עושים כשהם מגלים במקרה חבר ותיק שלא ראו שנים רבות והם לא מאמינים שהוא שם.

זה מבט של שלום לך, וגם אוי אלוהים, זו את, וגם אני לא מאמין, איזה יופי לראות אותך, כל זה במבט אחד.

עיניו נשלחות במהירות אל התור המידלדל שעדיין מחכה לעלות לאוטובוס, ואז עולות אלי בחזרה, ואני כאילו שומעת את המחשבות מתרוצצות בראשו. הוא תוהה אם זה יהיה טירוף לעלות על האוטובוס, מה הוא היה אומר אלמלא הפרידו בינינו זגוגית ועדר של אנשים, אם הוא היה מרגיש טיפשי לעלות במדרגות בדילוגים של שתיים שתיים כדי להגיע אלי.

לא, אני מנסה לשדר בחזרה. אתה לא תרגיש טיפשי. אני לא אתן לך. פשוט תעלה על האוטובוס המחורבן כבר! הוא נועץ בי את מבטו ואז חיוך איטי מזדחל על פניו הנדיבים, כאילו הוא לא יכול להחזיק אותו בפנים. אני מחייכת בחזרה, כמעט מאושרת. גם אני לא יכולה להימנע מזה.

בבקשה, תעלה על האוטובוס. הוא מזנק, מחליט החלטה פתאומית, סוגר את הספר בטריקה ודוחף אותו אל תיק הגב שבין רגליו. הוא מתקדם עכשיו ואני עוצרת את נשימתי ומצמידה את כל כף ידי אל הזגוגית, מאיצה בו למהר, גם כשאני שומעת את הלחישה המחליאה של הדלתות הנסגרות ואת שחרור בלם היד.

לא! לא! אוי אלוהים, אל תעז לצאת מהתחנה הזאת! חג המולד עכשיו! אני רוצה לצרוח, גם כשהאוטובוס משתלב בתנועה וצובר תאוצה והוא עומד בחוץ חסר נשימה על הכביש, רואה איך אנחנו נוסעים משם. אני רואה את התבוסה מכבה את האור בעיניו, ומכיוון שזה חג המולד ומכיוון שהרגע התאהבתי ללא תקנה בזר מוחלט בתחנת אוטובוס, אני מפריחה לעברו נשיקת פרידה ומשעינה את מצחי על השמשה ומביטה בו עד שהוא יוצא מטווח הראייה שלי.

ואז אני קולטת. לעזאזל. למה לא למדתי משהו מספרי ההדרכה הדביליים האלה וכתבתי משהו שהייתי יכולה להחזיק מול החלון? הייתי יכולה לעשות את זה. הייתי יכולה אפילו לכתוב את מספר הטלפון שלי באדים. הייתי יכולה לפתוח את הזגוגית הקטנטנה ולצעוק את השם שלי ואת הכתובת, או משהו כזה. אני יכולה לחשוב על עוד כמה דברים שהייתי יכולה וצריכה לעשות, אבל באותו רגע אף אחד מהם לא עלה בדעתי כי פשוט לא יכולתי להתיק ממנו את עיניי.

למתבונן מהצד זו היתה יכולה להיות סצנה של שישים שניות מתוך סרט אילם. מעכשיו והלאה, אם מישהו ישאל אותי אם אי פעם התאהבתי במבט ראשון, אני אומר כן, לדקה אחת מופלאה ב-21 בדצמבר 2008.