יומנו של מוכר ספרים

פברואר

"האם הייתי רוצה להיות מוכר ספרים במקצועי? בסך הכול, ואף שמעסיקי נהג בי בנדיבות ועברו עליי ימים מאושרים בחנות – לא."

– ג'ורג' אורוול, 'זיכרונות מחנות ספרים', לונדון, נובמבר 1936

אי הרצון של אורוול להתחייב למכירת ספרים מובן בהחלט. קיים סטריאוטיפ של בעל חנות ספרים חסר סבלנות וסובלנות, אנטי־חברתי – דמות שדילן מוראן היטיב כל כך לגלם בסדרה הקומית 'ספרים שחורים' – ונדמה (בסך הכול) שיש בו מן האמת. יש כמובן יוצאים מן הכלל, ולא כל מוכרי הספרים הם כאלה. למרבה הצער, אני כן. אבל לא תמיד הייתי כזה. זכור לי שלפני שרכשתי את חנות הספרים הייתי חביב וידידותי למדי. המבול המתמיד של שאלות משעממות, המצב הכלכלי הרעוע של העסק, הוויכוחים המתמידים עם העובדים ועם הלקוחות הרבים מספור, המתישים, המתמקחים, הפכו אותי לכזה. האם הייתי משנה משהו מכל אלה? לא.

כשראיתי את חנות הספרים בּוּק שוֹפּ בוויגטאון בפעם הראשונה הייתי בן שמונה־עשרה, והתכוננתי לעזוב את העיר שבה גדלתי כדי ללמוד באוניברסיטה. אני זוכר שעברתי על פני החנות עם חבר וציינתי שאני בטוח למדי שהיא תיסגר בתוך שנה.

כעבור שתים־עשרה שנים, כשביקרתי אצל הוריי בחג המולד, קפצתי לשם לחפש את הספר 'קדחת הדיג' מאת ליאו ולמסלי, שוחחתי עם בעל החנות והודיתי שאני מתקשה למצוא עבודה שאיהנה ממנה. הוא הציע שאקנה את החנות שלו, כי השתוקק לפרוש. אמרתי לו שאין לי כסף, והוא השיב, "אתה לא צריך כסף – בשביל מה יש בנקים?" כעבור פחות משנה, ב־1 בנובמבר 2001, חודש (בדיוק) אחרי יום הולדתי השלושים ואחד, החנות עברה לרשותי. אולי היה כדאי שאקרא, לפני הקנייה, את מאמרו של ג'ורג' אורוול שפורסם ב־1936, 'זיכרונות מחנות ספרים'. דבריו של אורוול תקפים היום כשם שהיו תקפים אז, והם בבחינת אזהרה בריאה לכל אדם תמים כמו שהייתי אני, שעולם הסחר בספרים משומשים אינו אידיליה. בעל חנות הספרים אינו יושב לו בכורסה ליד אח מבוערת בנעלי בית, מעשן מקטרת וקורא ב'שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית' מאת אדוארד גיבון, בזמן שזרם של לקוחות מקסימים מנהל איתו שיחות נבונות ומשאיר אצלו לבסוף מזומנים מלוא חופניים. למעשה, פני הדברים שונים לחלוטין. מכל ההבחנות שלו באותו מאמר, הערתו של אורוול ש"רבים מן האנשים שבאו אלינו היו נחשבים למטרד בכל מקום אחר, אבל חנות ספרים מספקת להם הזדמנויות מיוחדות" היא אולי הקולעת ביותר.

אורוול עבד בבּוּקְלאבֶרז קוֹרנֶר, הפינה לאוהבי ספרים, בהמפסטד, בזמן שעבד על ספרו 'שאו את נס האספידיסטרה' בין 1934 ל־1936. ידידו ג'ון קמחי סיפר שנראה שהצורך למכור משהו למישהו מעורר בו טינה – רגש שוודאי יעורר הזדהות בלב מוכרי ספרים רבים. כדי להמחיש את הדמיון – ולא אחת, גם את השוני – בין חיי חנות הספרים בימינו ובזמנו של אורוול, כל חודש כאן ייפתח בציטוט מתוך 'זיכרונות מחנות ספרים'.

ויגטאון של ילדותי הייתה מקום סואן. שתי אחיותיי הקטנות ואני גדלנו בחווה קטנה במרחק של קילומטר וחצי בערך מהעיר, ובהשוואה לשדות המלֵחה השטוחים, המנומרים בכבשים, של החווה, נראתה לנו ויגטאון כמו מטרופולין שוקקת. בוויגטאון מתגוררים פחות מאלף אנשים והיא נמצאת בגאלוויי, הפינה הדרומית־מערבית הנשכחת של סקוטלנד. ויגטאון קבועה בנוף של תילי קרח גליים, בחצי אי שנודע בשם מאצ'רס (השם גזור מהמילה הגאלית מאצ'ר, שפירושה אדמת עשב פורייה, משתפלת) ומוקף בקו חוף שאורכו כשישים וחמישה קילומטרים ויש בו הכול מכול וכול: מחופים חוליים ועד צוקים גבוהים ומערות. מצפון ניצבות גבעות גאלוויי, שממה יפהפייה, ריקה כמעט לגמרי, שהדרך דרומה מתעקלת בה. העיר מלאה מבני ציבור ויש בה בניין עירייה מרשים בסגנון ההוטל־דה־ויל בפריז, שהיה פעם מטה המועצה של האזור שכונה בפי בני המקום "הפלך". כלכלתה של ויגטאון התבססה במשך שנים רבות על מחלבה של אגודה קואופרטיבית ועל מזקקת הוויסקי הדרומית ביותר של סקוטלנד, בּלַאדְנוֹך, שהעסיקו מספר גדול של אנשים. אז סיפקה החקלאות לעובד החווה הזדמנויות רבות יותר מכפי שהיא מספקת כיום, לכן הייתה עבודה רבה יותר בעיר ובסביבותיה. המחלבה נסגרה ב־1989, ומאה ארבעים ושלושה אנשים איבדו את מקום עבודתם. המזקקה – שנוסדה ב־1817 – נסגרה ב־1993. הדבר שינה את פני העיר. במקום שהיו בו נפחייה, חנות ירקות, חנות מתנות, חנות נעליים, חנות ממתקים ומלון, היו כעת רק דלתות סגורות וחלונות אטומים.

אבל כעת שב לעיר השגשוג, במידת מה, ועימו תחושת אופטימיות. הבניינים הנטושים של המחלבה התמלאו לאיטם בעסקים קטנים: נפחייה, אולפן הקלטות ויצרן תנורים ממלאים כעת את רובם. בשנת 2000 נפתחה המזקקה מחדש לייצור בקנה מידה קטן, תחת חסותו הנלהבת של ריימונד ארמסטרונג, איש עסקים מצפון אירלנד. המזל החל להאיר פנים לוויגטאון, וכעת יש בה קהילה של חנויות ספרים ומוכרי ספרים. החלונות והדלתות שנסגרו ונאטמו פתוחים שוב כעת, ומאחוריהם פורחים עסקים קטנים.

כל מי שעבד אי־פעם בחנות ציין שהשיחות עם הלקוחות מספקות די והותר חומר לכתיבת ספר – ספרה של גֶ'ן קמפבל 'דברים מוזרים שלקוחות אומרים בחנויות ספרים' הוא הראיה לכך – וכיוון שיש לי זיכרון גרוע להחריד, התחלתי לרשום לעצמי דברים שקרו בחנות כדי שלא אשכח אותם, ואולי אשתמש בהם למשהו שאכתוב בעתיד. התאריך שהתחלתי בו נראה שרירותי, והוא אכן שרירותי. פשוט עלה בדעתי הרעיון להתחיל לרשום דברים ב־5 בפברואר, והרשימות האלה ששרבטתי כדי לא לשכוח הפכו ליומן.

יום רביעי, 5 בפברואר

הזמנות ברשת: 5

ספרים שנמצאו: 5

ב־9:25 התקבלה שיחת טלפון מאדם בדרום אנגליה, ששוקל לקנות חנות ספרים בסקוטלנד. עניין אותו לדעת איך מעריכים את המלאי בחנות שיש בה עשרים אלף כותרים. נמנעתי מהשאלה המתבקשת, "השתגעת?!" ושאלתי אותו מה הציעה בעלת החנות הנוכחית. היא אמרה לו שהמחיר הממוצע לספר בחנות שלה הוא שש לירות שטרלינג, ושהיא מציעה לחלק את הסכום הכולל – 120,000 ליש"ט – בשלוש. אמרתי לו שהוא צריך לחלק את הסכום לפחות בעשר, וסביר שעליו לחלק אותו בשלושים. מכירת כמויות גדולות כמעט בלתי אפשרית בימינו, כי אנשים מעטים כל כך מוכנים לקחת ספרים רבים, והמעטים שמוכנים לכך משלמים מחיר זעום. חנויות ספרים הן נדירות כיום, ואילו המלאי רב. זהו שוק של קונים. גם ב־2001 – השנה שבה קניתי את החנות – כשהמצב היה טוב, בעל החנות הקודם העריך את המלאי, שמנה מאה אלף ספרים, ב־30,000 ליש"ט.

אולי הייתי צריך לייעץ לאיש שהתקשר לקרוא (נוסף על 'זיכרונות מחנות ספרים' של אורוול) את ספרו היוצא מן הכלל של ויליאם י' דארלינג, 'מוכר הספרים שפשט את הרגל אומר שוב את דברו', לפני שיתחייב לקנות את החנות. אלה שתי היצירות שרצוי מאוד לקרוא כאשר שואפים לעסוק במכירת ספרים. לאמיתו של דבר, דארלינג עצמו לא היה מוכר הספרים שפשט את הרגל, אלא רפד מאדינבורו שתכנן מתיחה משכנעת לחלוטין, והאמינו לו שאדם כזה אכן קיים. הפרטים מדויקים להפליא. מוכר הספרים הבדוי של דארלינג – "מפוזר, חולני, במבט מקרי הוא נראה כדמות אנושית נטולת עניין, אולם כשהוא מתלהט הוא מסוגל לבטא את דעותיו על ספרים באופן רהוט במיוחד" – הוא אכן ייצוג אמין ביותר של מוכר ספרים משומשים.

ניקי עבדה בחנות היום. אני כבר לא יכול להרשות לעצמי להעסיק עובדים במשרה מלאה, בעיקר בחורפים הארוכים, הקרים, ואני תלוי בניקי – התימהונית אך המיומנת בעבודתה – שתהיה אחראית לחנות יומיים בשבוע כדי שאוכל לצאת לבצע רכישות או עבודות אחרות. היא בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, אֵם לשני בנים בוגרים. היא גרה בחווה קטנה המשקיפה על מפרץ לוּס, במרחק כעשרים קילומטרים מוויגטאון, ומשתייכת לעדי יהוה. העובדות האלה – והתחביב שלה, הכנת כל מיני חפצים חסרי תועלת ב"מלאכת יד" – מעידות עליה רבות. היא מכינה בעצמה את רוב הבגדים שהיא לובשת, והיא חסכנית כמו אדם קמצן, אבל לאמיתו של דבר היא נוהגת נדיבות רבה בַּמעט שיש לה. בכל יום שישי היא מביאה לי איזה מעדן מיוחד שמצאה בפח הזבל הגדול שמאחורי הסוּפֶּר מוריסונז בעיר סטרֶנראר בערב הקודם, אחרי המפגש באולם קינגדום. היא קוראת לזה "מעדן יום שישי". הבנים שלה קוראים לה "צוענייה מרושלת", אבל היא חלק מהותי מהחנות, לא פחות מהספרים עצמם, ובלעדיה היה המקום מאבד חלק ניכר מקסמו. היום לא היה יום שישי, ובכל זאת הביאה ניקי קצת אוכל מגעיל שבזזה מהפח של מוריסונז: חבילת סמוסות ספוגות כל כך במים, עד שבקושי היה אפשר לזהות שהן סמוסות. היא מיהרה להיכנס לחנות מהגשם העז שבחוץ, השליכה את החבילה לעברי ואמרה, "תראה מה זה – סמוסות. איזה יופי," ואז החלה לאכול אחת מהן, ופיסות מרופשות נפלו על הרצפה ועל הדלפק.

בחופשות הקיץ אני מעסיק סטודנטיות – אחת או שתיים. כך אני מתפנה לעסוק בכמה מהפעילויות שהופכות את החיים בגאלוויי לאידיליה. הסופר איאן ניאל כתב פעם שבהיותו ילד בבית הספר של יום ראשון הוא היה משוכנע שה"ארץ זבת חלב ודבש" שהזכיר המורה אינה אלא גאלוויי – בין השאר משום ששני הפריטים האלה תמיד נמצאו בשפע במזווה בית החווה שגדל בו, אבל גם משום שמבחינתו היה המקום מעין גן עדן. אני שותף לאהבתו כלפי המקום. הסטודנטיות שעובדות בחנות מאפשרות לי מותרות כמו דיג נינוח, טיול בגבעות או שחייה. ניקי קוראת להן "חיות המחמד הקטנות" שלי.

הלקוח הראשון (בעשר וחצי בבוקר) היה אחד מהלקוחות הקבועים המעטים שלנו: מר דיקון. הוא אדם רהוט, באמצע שנות החמישים לחייו, ולו הכרס האופיינית לגברים בגיל העמידה שאינם פעילים גופנית. הוא מסרק את שערו הכהה המקליש על פדחתו באופן הלא־משכנע שבו גברים מקריחים מנסים ליצור רושם שעדיין יש להם רעמה מפוארת. הוא לבוש בהידור רב למדי, כלומר הבגדים שלו עשויים היטב, אבל הוא לא לובש אותם היטב: הוא אינו מקדיש תשומת לב לפרטים כמו כפתורים, רוכסנים ותחיבת החולצה לתוך המכנסיים. נדמה שמישהו תחב את הבגדים שלו לתוך תותח ואחר כך ירה אותם עליו, והם נשארו על גופו כפי שנחתו. במובנים רבים הוא הלקוח האידיאלי. הוא לא משוטט בחנות ומסתכל על הספרים, והוא בא רק כשהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. בדרך כלל מלווה בקשתו בגזיר עיתון של ביקורת מה'טיימס', שהוא מציג בפני מי שנמצא באותו רגע מאחורי הדלפק. לשונו תמציתית ומדויקת, הוא לא מנהל שיחות חולין אבל גם אינו גס רוח, והוא תמיד משלם על הספרים במעמד הקנייה. מעבר לכך אני לא יודע עליו כלום, אפילו לא את שמו הפרטי. לאמיתו של דבר, לפעמים אני תוהה למה הוא מזמין ספרים דרכי, הרי היה יכול להזמין אותם בקלות רבה דרך אמזון. אולי אין לו מחשב. אולי הוא לא רוצה מחשב. ואולי הוא שייך לגזע ההולך ונעלם של אנשים שמבינים שאם רוצים שחנויות הספרים ישרדו, צריך לתמוך בהן.

בשתים־עשרה בצהריים ניגשת לקופה אישה במכנסי דגמ"ח ובכובע ברט, ובידה שישה ספרים, בהם שני ספרי אמנות יקרים, כמעט חדשים, במצב מעולה. סך כל החשבון שלה היה 38 ליש"ט. היא ביקשה הנחה, וכשאמרתי לה שתוכל לקבל את הספרים תמורת 35 ליש"ט, שאלה, "אפשר ב־30 ליש"ט?" כאשר לקוחות – שכבר קיבלו הנחה על מוצרים שנמכרים ממילא במחיר נמוך בהרבה ממחירם הנקוב – מרגישים שיש להם זכות לבקש הנחה נוספת של כמעט שלושים אחוז, הדבר מערער את אמונתי בהגינות האנושית. לכן סירבתי לתת הנחה נוספת. היא שילמה 35 ליש"ט. מאז אני תומך נלהב בהצעתה של ג'נט סטריט־פּורטר שכל מי שלובש מכנסי דגמ"ח יוצנח בכפייה לאזור מפורז.

סך ההכנסות בקופה: 274.09 ליש"ט *

יום חמישי, 6 בפברואר

הזמנות ברשת: 6

ספרים שנמצאו: 5

המלאי המקוון שלנו כולל עשרת אלפים ספרים מתוך המלאי הכולל שלנו, המונה מאה אלף ספרים. אנחנו רושמים אותו במאגר נתונים שנקרא מונסוּן, שעולה לאמזון ולאייב־בוקס. היום לקוח של אמזון שלח לנו מייל לגבי ספר שנקרא 'מדוע יש משהו ולא שום דבר?' ותלונתו הייתה: "עדיין לא קיבלתי את הספר. אנא פתרו את העניין. בינתיים לא כתבתי ביקורת על השירות שלכם." הודות למערך המשובים של אמזון נעשה האיום המרומז הזה נפוץ יותר ויותר, ולקוחות חסרי מצפון כבר השתמשו בו כדי לדרוש החזר חלקי ואפילו מלא לאחר שקיבלו את הספר שהזמינו. הספר נשלח ביום חמישי שעבר וכבר היה אמור להגיע, ולכן ייתכן שהלקוח הזה מנסה לקבל החזר וייתכן גם שהייתה בעיה בדואר, אך בעיות כאלה הן נדירות ביותר. השבתי לו, ביקשתי שימתין עד יום שני, והבטחתי שאם הספר לא יגיע עד אז, הוא יקבל החזר.

אחרי ארוחת הצהריים עברתי על כמה ארגזים של ספרי תיאולוגיה שכומר שפרש מכנסיית סקוטלנד הביא בשבוע שעבר. בדרך כלל אנחנו מעוניינים באוספים שממוקדים בנושא אחד, כי רב הסיכוי שביניהם מסתתרים כמה פריטים נדירים שיעניינו אספנים, ובדרך כלל ערכם גדול. תיאולוגיה היא כנראה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, וכך התברר גם היום: לא היה שם שום דבר מעניין.

אחרי שהחנות נסגרה בחמש אחר הצהריים הלכתי לקו־אופ לקנות אוכל לארוחת הערב. לאחרונה נפרם חור בכיס השמאלי של המכנסיים שלי, ואני כל הזמן שוכח ומכניס לשם מטבעות. לפני השינה, כשהתפשטתי, מצאתי 1.22 ליש"ט במגף השמאלי שלי.

סך ההכנסות בקופה: 95.50 ליש"ט

6 לקוחות

יום שישי, 7 בפברואר

הזמנות ברשת: 2

ספרים שנמצאו: 2

היום היה יום יפה ושטוף שמש. ניקי הגיעה בתשע ושלוש־עשרה דקות, לבושה בחליפת הסקי הקנדית השחורה שקנתה ב־5 ליש"ט בחנות הצדקה בפּורט ויליאם. זאת התלבושת הקבועה שלה מנובמבר ועד אפריל. מדובר בוואנזי מרופד שנועד לסקי, וכשהיא לבושה בו היא נראית כמו אחותם האבודה של הטלטאביז. בתקופה הזאת היא מייללת בלי הרף על הטמפרטורות בחנות, שהן אכן נמוכות, יש להודות. היא נוהגת במיניבוס כחול, שמתאים מאוד לאורח החיים האגרני שלה. כל המושבים הוצאו ממנו, ובמקומם אפשר למצוא כל דבר, החל בשקי דשן וכלה בכיסאות משרדיים שבורים. היא קוראת למסחרית הזאת בְּלוּבֶּל – פעמונית, אבל אני קורא לה בְְּלוּבּוֹטל – זבוב רימות, כי זה מתאים לה הרבה יותר. נוֹרי (עובד לשעבר, שכעת הוא עצמאי ועוסק בנגרות ובעבודות בנייה) הגיע בתשע בבוקר כדי לתקן נזילה בגג של מאורת השועלים, צריף הקיץ שנמצא בגינה.

בשלוש־עשרה השנים האחרונות עובדים באו והלכו, אבל עד לאחרונה תמיד היה לפחות עובד אחד במשרה מלאה. כמה מהם היו נפלאים, אחרים היו בכורי שטן. כמעט כולם נשארו חברים שלי. בשנים הראשונות העסקתי סטודנטים שעזרו בחנות בשבת, יום שהעובדים הקבועים בחנות לא אהבו לעבוד בו, ובין השנים 2001 ל־2008 המחזור העסקי הלך וגדל, למרות הנטייה ההולכת וגוברת לקנות באינטרנט. אחר כך – אחרי הקריסה של האחים ליהמן בספטמבר של אותה שנה – חלה הידרדרות, והמחזור העסקי חזר להיות כפי שהיה בשנת 2001, אבל בינתיים עלו הוצאות התקורה במידה ניכרת.

נורי ואני בנינו את מאורת השועלים לפני כמה שנים, ובמהלך פסטיבל הספרים השנתי של ויגטאון אנחנו משתמשים בה כדי לערוך אירועים קטנים מאוד ומיוחדים. בשנה שעברה הרצה שם האיש המקועקע ביותר בסקוטלנד על תולדות הקעקוע. הוא התפשט ונשאר בתחתונים כדי להדגים אלמנטים שונים תוך כדי ההרצאה. אישה מבוגרת, שחשבה שהמבנה אינו אלא חדר שירותים, הזדמנה לשם במקרה לקראת סוף ההרצאה וראתה אותו עומד שם בעירום כמעט מלא. אני לא בטוח שהיא התאוששה מזה.

לפני שנורי הלך, הוא וניקי ניהלו דיון סוער ששמעתי רק את סופו. הם כנראה דיברו על אבולוציה. זה אחד הנושאים החביבים על ניקי, ולא אחת אני נתקל בעותקים של 'מוצא המינים' במדור הספרות היפה – כי היא מניחה אותם שם. בתור פעולת תגמול, אני מניח עותקים של התנ"ך (שמבחינתה הוא ספר היסטוריה) על מדפי הסיפורת.

בזמן שעברתי על ספרי התיאולוגיה שקיבלנו מהכומר בגמלאות, מצאתי ספר ושמו 'ייסורים עליזים', שמחַברו מתקרא בשם הלא־סביר ה"א מאנהוּד**. מתברר שמאנהוד מתגורר בסאסקס, בקרון רכבת שהוסב למגורים.

סך ההכנסות בקופה: 67 ליש"ט

4 לקוחות

שבת, 8 בפברואר

הזמנות ברשת: 4

ספרים שנמצאו: 4

היום ניקי עבדה בחנות, ואני נסעתי ללידס כדי לבדוק ספרייה פרטית בת 600 ספרים בנושא תעופה. אנה ואני יצאנו מהחנות בעשר בבוקר, וכשניקי נפרדה מאיתנו היא יעצה לי, "תסתכל על הספרים, תחשוב על מספר ואז תציע חצי ממנו." היא אמרה לי גם שכשתגיע האפוקליפסה (או האפוקליפסה על פי ניקי – לא התעמקתי בגרסה שלה, אני לא כל כך מקשיב כשהיא מדברת על ענייני דת), ורק עדי יהוה יישארו על פני האדמה, היא מתכוונת לבוא לבית שלי ולקחת את החפצים שלי. היא כל הזמן סוקרת את הרהיטים שלי, וברור שעל זה היא חושבת.

אנה היא בת הזוג שלי. היא סופרת אמריקאית, והיא צעירה ממני בשתים־עשרה שנים. אנחנו גרים יחד בדירת ארבעה חדרים מעל החנות, עם חתול שחור ששמו קפטן, על שם הקברניט העיוור ב'בצל חורש חלב'. אנה עבדה בנאס"א בלוס אנג'לס ובאה לוויגטאון לחופשת עבודה ב־2008, כדי להגשים את שאיפתה לעבוד בחנות ספרים בסקוטלנד, קרוב לים. המשיכה בינינו הייתה מיידית, ואחרי שחזרה לקליפורניה לזמן קצר, היא החליטה לבוא שוב לכאן. ב־2012 עורר סיפורה את סקרנותה של אנה פסטרנק, עיתונאית שביקרה בוויגטאון בפסטיבל הספרים של אותה שנה, והיא כתבה עליה כתבה ל'דיילי מייל'. זמן קצר לאחר מכן פנה אל אנה מו"ל והציע לה לכתוב ממואר, וב־2013 ספרה הראשון, 'שלושה דברים שצריך לדעת על טילים', אכן פורסם בהוצאת שוֹרט בּוּקס. למרות הצלחתה כסופרת, לפי עדותה שלה אנה היא "אימפרסיוניסטית לשונית", ויש לה נטייה מקסימה ומתסכלת כאחת להמציא את השפה מחדש בזמן שהיא מדברת. היא נוהגת לפרש את המילים שהיא שומעת דרך אוזניים עצומות למחצה ולחזור עליהן בגרסה שדומה במידת מה למקור, אבל בקווי מתאר מטושטשים. התוצאה היא מין נזיד מילים שלפעמים אינו מובן כלל, מתובל בקומץ מילים ביידיש שלמדה מסבתה.

האישה שמוכרת את ספרי התעופה התקשרה בשבוע שעבר ודיברה בבהילות. הספרים היו שייכים לבעלה המנוח, שמת לפני שנה. היא מכרה את הבית ותעבור דירה במרס. הגענו לביתה בשלוש. תשומת הלב שלי רותקה מייד לפאה שהיה ברור מייד שהיא חובשת, שלא להזכיר את הזרעים של עץ ערמונית הסוסים, שהיו פזורים על הרצפה ליד הדלתות והחלונות. היא הסבירה שבעלה מת מסרטן, וכעת היא מקבלת טיפולים נגד אותה מחלה. הספרים היו בעליית גג בראש גרם מדרגות צר. נדרש זמן־מה להסכים על מחיר, אבל בסופו של דבר הסכמנו על 750 ליש"ט תמורת כשלוש מאות ספרים. לא הפריע לה שאשאיר אצלה את שאר הספרים. לו רק היה כך תמיד. בדרך כלל אנשים רוצים להיפטר מהאוסף בשלמותו, בעיקר אם מדובר באוסף של אדם שנפטר. אנה ואני העמסנו ארבעה־עשר ארגזים על המסחרית, ונסענו הביתה. נראה שהאישה חשה הקלה כשהצליחה להיפרד מהתחביב של בעלה. היא ודאי ידעה שהפרדה הזאת תהיה קשה לה, אף על פי שלה עצמה לא היה עניין בנושא. לפני שיצאנו לדרך, אנה שאלה את האישה על כל הזרעים של עץ ערמונית הסוסים שנחו ליד הדלתות והחלונות. התברר להן ששתיהן חולקות פחד מעכבישים, וכנראה ערמונים משחררים איזשהו כימיקל שדוחה אותם.

קניתי את המסחרית (רנו טראפיק אדומה) לפני שנתיים, ושחקתי אותה כמעט לגמרי. אפילו בנסיעות הקצרות ביותר אני מקבל נפנופים נלהבים מאנשים שנוסעים בכיוון הנגדי, וחושבים בטעות שאני הדוור.

אוסף התעופה הזה כולל עשרים ושניים ספרים של הוצאת פטנאם על תולדות התעופה. זאת סדרה ספרים שעוסקת ביצרני כלי טיס, ואפילו בסוגי כלי טיס – פוקר, הוקר, סופרמרין, רוקט איירקרפט, ובעבר הם נמכרו לא רע גם באינטרנט וגם בחנות, במחירים שנעו בין 20 ל־40 ליש"ט לספר. לכן ביססתי את הצעת המחיר שלי על ההנחה שאת ספרי פטנאם אוכל למכור במהירות יחסית ולכסות את העלות.

עסקאות ספרים רבות מתחילות בכך שאדם זר לגמרי מתקשר ומסביר שאדם קרוב אליו נפטר לאחרונה, ושהוטל עליו להיפטר מספריו. מובן שהמתקשר שרוי עדיין באבל, וכמעט בלתי אפשרי שלא להישאב לתוך האבל הזה, ולו במידה מזערית. כשעוברים על ספרים של אדם שמת לומדים משהו על האדם, על תחומי העניין שלו, ובמידת מה גם על אישיותו. גם כשאני מבקר אצל חברים אני נמשך מייד למדפי הספרים שלהם, ובייחוד לכל דבר מפתיע או חריג על המדפים שעשוי לחשוף בפניי דבר שלא ידעתי על אותו אדם. גם על המדף שלי אפשר למצוא פריטים כאלה – בין הסיפורת המודרנית לספרים על אמנות סקוטית ועל תולדות סקוטלנד אפשר למצוא גם עותק של 'דיבורים מלוכלכים ביידיש' וגם את 'איסוף כפיות של הרייך השלישי' – את הראשון קיבלתי במתנה מאנה, ואת האחרון מידידי מייק.

אנה ואני חזרנו מלידס דרך אילקלי מוּר בגשם החורף העז, והגענו הביתה בערך בשבע בערב. פתחתי את הדלת ומצאתי ערמות של ספרים על הרצפה, ארגזים בכל מקום ועשרות אימיילים שמצפים לי. נראה שניקי שואבת איזשהו סיפוק סדיסטי מהשארת הררי ספרים וארגזים בכל רחבי החנות, כנראה כי היא יודעת עד כמה אני מקפיד לשמור על משטחים נקיים, בייחוד כשמדובר ברצפה. אולי משום שמטבעה היא בלגניסטית, היא משוכנעת שהתשוקה שלי לסדר וארגון היא בלתי רגילה ומבדרת, ולכן היא יוצרת בכוונה תוהו ובוהו בחנות ואחר כך, כשאני נוזף בה על כך, היא טוענת שיש לי או־סי־די.

סך ההכנסות בקופה: 77.50 ליש"ט

7 לקוחות

יום שני, 10 בפברואר

הזמנות ברשת: 8

ספרים שנמצאו: 7

בין ההזמנות הופיע גם הספר 'מדריך פֶּבּל מיל לבשר טוב'.

כיוון שאנחנו שולחים כמות נכבדה של חבילות, יש לנו הסכם עם הדואר, ובמקום לגשת עם החבילות לדלפק בדואר ולהניח לווילמה, מנהלת הסניף, להתמודד איתן, אנחנו מסדירים הכול באינטרנט ומביאים את החבילות החתומות בחותמת הדואר אל החדר האחורי בסניף. משם אוספים אותן ומעבירים אותן אל משרד המיון.

סניף הדואר בוויגטאון, כמו סניפי דואר כפריים רבים, הוא חלק מחנות אחרת. במקרה שלנו זוהי חנות עיתונים וצעצועים שבעליה בא מצפון אירלנד, ויליאם שמו. ויליאם רחוק מלהיות נחמד. רחוק מאוד. הוא אף פעם לא מחייך, והוא מתלונן על הכול. אם הוא נמצא בחנות כשאני מביא את שקי החבילות, אני תמיד מקפיד לברך אותו בבוקר טוב. בפעמים הנדירות שבהן הוא טורח להגיב בכלל, הוא רק ממלמל, "מה כל כך טוב בו?" או "אולי זה היה בוקר טוב אם לא הייתי תקוע במקום הנוראי הזה." בדרך כלל, ככל שמברכים אותו לשלום בנימה קלילה יותר, כך התגובה שלו עוינת יותר. כדי שתקבלו מושג על עומק באר הייסורים הפרטית שלו, הוא מדביק את כל המגזינים בתצוגה בשלוש פיסות סלוטייפ כדי שהלקוחות לא יוכלו לדפדף בהם. וילמה היא ההפך הגמור ממנו: היא שנונה, עליזה וידידותית. סניף הדואר הוא הלב האמיתי של קהילת ויגטאון – מתישהו במהלך השבוע כולם מגיעים לשם, ושם שומעים ומספרים את כל הרכילויות, ומדביקים מודעות אבל.

אחרי ארוחת הצהריים נגמר הנייר בקופה הרושמת. התחלתי לחפש עוד אבל התברר שלא נשאר לנו אף גליל, לכן הזמנתי עשרים גלילים – כמות שאמורה להספיק לשנתיים־שלוש. יש לקוות שהעסקים ישתפרו, ומשך הזמן הזה יתקצר.

היום נרשמו עוד שני אנשים למועדון הספר הרנדומלי. מועדון הספר הרנדומלי הוא ענף של החנות שייסדתי לפני כמה שנים, כשמצב העסקים היה בכי רע והעתיד נראה עגום. תמורת 59 ליש"ט לשנה, המנויים מקבלים ספר מדי חודש, אבל הם לא יכולים לקבוע מראש באיזה ז'אנר, ובקרת האיכות כל כולה באחריותי. אני מקפיד מאוד על מה שאני בוחר להניח בארגז שממנו נלקחים, נארזים ונשלחים ספרי מהס"ר. ברור שהמנויים הם קוראים נלהבים, ולכן אני מקפיד לבחור ספרים שלדעתי כל חובב קריאה מושבע ייהנה מהם. אין שם דברים שנדרש ידע טכני מיוחד להבנתם: תערובת של ספרות יפה ועיון – עם נטייה קלה לטובת העיון – וכמה ספרי שירה. בין הספרים שיישלחו בהמשך החודש ישנם 'דרכונים אחרים' מאת קלייב ג'יימס, 'תָּאו של פּרוספֶּרו' מאת לורנס דארל, הביוגרפיה של סארטר שכתבה אייריס מרדוק, 'עיר ושמה אליס' מאת נוויל שוט וספר שנקרא '100+ עקרונות בגנטיקה'. כל הספרים במצב טוב, אף אחד מהם לא היה בעברו ספר ספרייה, וכמה מהם – אחדים בכל שנה – הם בני מאות שנים. אני מעריך שאם חברי המועדון יחליטו למכור את הספרים באיבּיי, הם יקבלו סכום גבוה יותר מזה ששילמו. ישנו פורום באתר של החנות, אבל איש לא משתמש בו, ואני לומד מזה על הטיפוסים שנמשכים לרעיון – הם לא אוהבים מועדונים שבהם צריך לתַקשר עם אנשים אחרים. אולי משום כך הגיתי את הרעיון מלכתחילה – זאת מין גישה גראוצ'ו מרקסית למועדונים. יש במועדון כמאה וחמישים חברים, ומלבד סכום קטן שנדרש לפרסום בעיתון 'ליטֶררי ריוויוּ', השיווק היחיד שאני עושה הוא שפתחתי למועדון אתר ודף פייסבוק. אף אחד מהם לא עודכן לאחרונה. מתברר ששיטת השיווק המוצלחת ביותר היא מפה לאוזן. המועדון הציל אותי מצרות פיננסיות בתקופה קשה מאוד שעברה על שוק הספרים.

סך ההכנסות בקופה: 119.99 ליש"ט

11 לקוחות

יום שלישי, 11 בפברואר

הזמנות ברשת: 7

ספרים שנמצאו: 5

נורי עבד בחנות, ואני נסעתי למכירה הפומבית בדַמפְריס, במרחק כשמונים קילומטר מכאן. זוהי מכירה כללית, ואי אפשר לדעת מה יימצא בה. בחדר המכירה יש הכול, החל בספות וכלה במכונות כביסה, נברשות, שטיחים, תכשיטים ולפעמים אפילו מכוניות. בפעמים הראשונות נסעתי לשם לקנות ספרים, אבל עד מהרה הבנתי שהדרך הזולה ביותר לרהט את הדירה שמעל החנות (שהייתה ריקה כשרכשתי אותה) היא לקנות רהיטים במכירה הפומבית, ולכן, כשהיו לי בחנות עובדים במשרה מלאה, הקפדתי לנסוע לשם באדיקות ביום שלישי מדי שבועיים ולמצוא מציאות: רהיטים עתיקים, יפים וזולים הרבה יותר ממקביליהם החדשים מאיקאה. לעיתים נדירות הייתי חוזר הביתה גם עם ארגז ספרים. לעיתים תכופות הרבה יותר הבאתי איתי שידה ג'ורג'יאנית, סנאי מפוחלץ, מנורה עומדת או כורסת עור. בין הקבועים שם ישנו אנגוס, צוללן בגמלאות ואדם מקסים. הוא ואני נוטים להיצמד זה לזה ולדבר בינינו על הקונים האחרים. הוא המציא כינויים לכל הקבועים – דייב הכובע, הבישוף ואחרים – אף אחד מהכינויים אינו מרושע, אבל כולם מתאימים בדיוק. היום חזרתי ובאמתחתי צמד מחליקי סקי לבנים מעץ, שאציג בחלון הראווה ואחר כך אמכור בחנות. בימינו, משום שאיני יכול עוד להרשות לעצמי להעסיק עובדים במשרה מלאה, כמעט אין לי הזדמנויות להגיע למכירה הפומבית.

כשאנה נמצאת, אנחנו תמיד משתדלים לנסוע לשם, ואני מוצא מישהו שיחליף אותי בחנות. אנה אוהבת את המכירה, אבל היא מגבילה את עצמה לסכום של שלוש ליש"ט בסך הכול, ולכן היא חוזרת תמיד עם הרבה שטויות. כך גם היום – אוסף פיצ'פקעס שכלל כלב קורגי קטן מפליז, חמישה אצבעונים, צרור מפתחות ישנים ומתקן שבור לפרוסות טוסט. אבל פעם אחת היא התגמשה והוציאה לא פחות מ־15 ליש"ט על קופסת תכשיטים שהטבעת שבתוכה נראתה לה מעניינת. היא לקחה אותה לחנות של בונהאם כשהיה שם יום של הערכת שווי בחינם. הם הציעו שהיא תעמיד אותה למכירה. היא קיבלה תמורתה 850 ליש"ט.

זה כמה שנים אני משאיל את הסלון הרשמי שמעל החנות לחוג אמנות יום אחד בשבוע אחר הצהריים. המורה הוא האמן המקומי דיוויד בראון, והשיעור מתקיים בימי שלישי. המשתתפות הן תריסר פנסיונריות. בעונה זו של השנה הבית קר להחריד, לכן השארתי לנורי הנחיות להדליק את תנור העצים ולהפעיל את מפזר החום שעה לפני שהן אמורות להגיע, אבל הוא שכח. אחת מהן כמעט נזקקה להחייאה. בשמחה הייתי מרשה להן להשתמש בחדר חינם אין כסף, אבל בנדיבותן הן משלמות לי מספיק כדי לכסות את הוצאות החימום, ועוד קצת.

כשאנה ואני חזרנו לחנות אחרי המכירה הפומבית, ראיתי שחלקו השמאלי של חלון הראווה מוצף לגמרי (בכל אחד מצידי הדלת יש חלון גדול, ואנחנו מסדרים בהם תצוגות על פי נושא). תמיד הייתה שם דליפה קלה, אבל לא חמורה עד כדי כך. הוצאתי משם את כל הספרים ספוגי המים ונפטרתי מהם. כעת, במקומם, עומדים בחלון הראווה שישה מאגים, מגבת וסיר כדי ללכוד את טיפות המים. כל שנה קורה בבית או בחנות משהו שדורש תיקון מקצועי, והדברים האלה קורים תמיד בחורף, כשמזג האוויר מכה בנו ללא רחם והקופה ריקה מתמיד. אני מנסה לשים בצד בערך 7,000 ליש"ט בשנה לצורכי החזקת הגג מעל הראש והקירות במקומם, ועד כה ההוצאות באמת הגיעו לסכומים כאלה.

אליוט – מנהל פסטיבל הספרים של ויגטאון – הגיע בשבע בערב. מסוף השבוע האחרון של ספטמבר ועד לסוף השבוע הראשון של אוקטובר מארחת ויגטאון פסטיבל ספרותי. במהלך התקופה שבה אני מנהל את החנות צמח הפסטיבל הזה מקומץ אירועים שקהל קטנטן, מקומי בעיקרו, פוקד אותם, לפסטיבל ענקי שמקימים לשמו אוהלים בעלי שלוש מאות מושבים ומקיימים בו יותר ממאתיים אירועים, שכוללים מאורות תרבותיים מכל התחומים. זהו פסטיבל יוצא מגדר הרגיל, וכעת – אחרי ההתחלה הצנועה, שבה כמה מתנדבים ניהלו אותו – יש לו משרד ובו חמישה עובדים בתשלום וקהל בן כמה אלפים שמגיע מכל רחבי העולם. אליוט היה עיתונאי – עיתונאי מצוין. הוא עבר לוויגטאון לפני כמה שנים, ועד מהרה התברר שהוא מתאים מאוד לניהול הפסטיבל, לכן מצאו כסף לשלם לו ויצרו משרה. הוא הפך לחבר טוב שלי, ואני הסנדק של בנו השני. כעת, לצערי, הוא גר בלונדון, ואנחנו מתראים פחות מכפי שהייתי רוצה, אבל כשהוא משתתף בישיבות ההנהלה של החברה המפיקה את הפסטיבל, הוא בא לישון אצלי. כמו תמיד, זמן קצר אחרי שהגיע הוא חלץ את נעליו וזרק אותן על הרצפה. בתוך עשר דקות מעדתי עליהן ונפלתי.

סך ההכנסות בקופה: 5 ליש"ט

לקוח 1

יום רביעי, 12 בפברואר

הזמנות ברשת: 15

ספרים שנמצאו: 14

היום יום קר, חשוך ואומלל. גשם שוטף כל היום. אליוט היה באמבטיה משמונה ורבע עד תשע בבוקר, אז החמצתי את ההזדמנות לצחצח שיניים או להתרחץ לפני פתיחת החנות.

בניגוד למזג האוויר, ניקי הפגינה עליזות ומאור פנים מעצבנים במשך כל היום. דנו ברישום ספרים ל־Fulfilled by Amazon, שירות שאמזון מציעה ובו אנחנו רושמים ומתייגים ספרים במאגר הנתונים שלנו ואחר כך שולחים אותם אל המחסן שלהם בדַנפֶרְמלַיין, והם מאחסנים אותם שם עד שלקוח מזמין אותם. הצוות של אמזון בוחר ואורז את הספרים כשההזמנות מגיעות. זה פותר את בעיית חוסר המקום בחנות, ומועיל במיוחד כשמגיע אוסף ספרים בנושא מסוים, שאולי לא יימכר היטב בחנות. ניקי מסרבת בעקשנות לרשום ספרים ל־FBA, בגלל סדרה של שיקולים שנויים במחלוקת שנוגעים לתחום המוסר ולתחומי פילוסופיה לא רלוונטיים אחרים. אני לא מבין בדיוק, ואפילו לא בערך, למה ניקי מתנגדת כל כך ל־FBA, מעבר לעובדה שזוהי עסקה עם אמזון, שממילא אנחנו מוכרים דרכה חלק מהמלאי בחנות שלנו. מעטים הם מוכרי הספרים שמחזיקים בדעה חיובית על אמזון, אבל למרבה הצער, כשמדובר במכירת ספרים ברשת, אמזון היא החנות היחידה בעיר. כבר ויתרתי על הניסיונות לשכנע אותה: היא מהנהנת בחביבות לשמע ההצעות והבקשות שלי, ואחר כך ממשיכה לעשות בדיוק כפי שעשתה קודם לכן, בלי להתייחס כלל למה שאמרתי.

הקדשנו חלק מהבוקר לסידור תצוגה של אולימפיאדת החורף בחלון שבו אין דליפה, והשתמשנו בזוג מחליקי הסקי הלבנים מעץ משנות העשרים של המאה העשרים שקניתי במכירה הפומבית אתמול. החלון השני עדיין מלא בסירים ובמאגים לקליטת המים הדולפים.

בצהריים אנה ואני נסענו לניוטון סטיוארט, ומשם היא עלתה על האוטובוס לדמפריס ואחר כך על הרכבת ללונדון.

בשתיים בצהריים, אדם עם שפם כמו של רוברט מוגאבה, נשיא זימבבואה לשעבר, הביא שני ארגזי ספרים על אמנות ועל קולנוע. הוא שם עין על כמה ספרים בחנות, לכן הסכמנו שיקבל זיכוי על סך 30 ליש"ט תמורת הספרים שהביא. זה דבר שקורה בחנות כמעט מדי יום, ואחת הדרכים שבהן אנחנו רוכשים מלאי, מלבד פינוי בתים. ברוב הימים מגיע לפחות אדם אחד למכור ספרים, ובערך מאה ספרים ביום מגיעים כך לחנות. בדרך כלל אנחנו דוחים כשבעים אחוזים מתוכם, אבל על פי רוב האדם שהביא אותם רוצה להשאיר אצלנו הכול. המצב הזה יוצר בעיה, כי החנות מתמלאת בארגזי ספרים לא רצויים. בדרך כלל אנחנו משלמים במזומן תמורת ספרים שאנשים מביאים לחנות, כי הכמויות לא דורשות מאיתנו לפתוח את פנקס הצ'קים. יש לנו מחברת ויקטוריאנית נאה לרשום בה את העסקאות האלה, והמוכר צריך לרשום בה את שמו, את כתובתו ואת הסכום, כדי שנוכל לאזן את ספרי החשבונות.

פעם, זמן לא רב אחרי שקניתי את החנות, הביא איש צעיר שעמד להגר לקנדה כמה ארגזי ספרים למכירה. כשביקשתי ממנו לחתום בספר המזומנים, הוא כתב "טום ג'ונס". צחקתי והראיתי לו עוד כמה שמות שהיה ברור שהם מומצאים, אבל אמרתי לו שהוא הראשון שמשתמש ב"טום ג'ונס". הוא השיב, "זה קורה לי הרבה," והלך. כשהתחלתי לתמחר את הספרים שלו, ראיתי שבתוך כל אחד מהם נכתב בעט כדורי השם טום ג'ונס. טעמו בספרים היה דומה מאוד לשלי, אף שהיו בין ספריו כמה שעדיין לא קראתי. הנחתי שגם הם ימצאו חן בעיניי, לכן דגתי לי חצי תריסר ושמתי אותם בצד כדי לקרוא אחר כך. אחד מהם היה 'עלייתו של רם דודל', הפרודיה של ו"א באומן על ספרות מטפסי ההרים.

סך ההכנסות בקופה: 104.90 ליש"ט

8 לקוחות

יום חמישי, 13 בפברואר

הזמנות ברשת: 4

ספרים שנמצאו: 4

אליוט יצא ללונדון בשתיים בצהריים.

אישה צעירה ואימה בילו את רוב שעות אחר הצהריים בחנות. האם נראתה מוכנה לטמפרטורות הנמוכות, אך דומה שהבת אפילו לא שמה לב לכך שהמקום כמעט קפוא. היא פטפטה בקלילות בזמן ששילמה, וסיפרה לי ששמה לורן מקוִויסטין ושהיא לומדת להיות זמרת אופרה. היא נראתה מוכרת במעורפל. כנראה כבר ביקרה בחנות. היא קנתה ערמה מרשימה של חומר די אינטלקטואלי והציעה לי לקרוא את 'כל לב אנושי'. הספר הזה של ויליאם בויד הוא אולי הספר המומלץ ביותר שיעצו לי לקרוא. אני נוטה להימנע מכל ספר שממליצים עליו, ומעדיף לדַמות לעצמי בנאיביות שאני עצמי אגלה את מכרה הזהב הספרותי שלי, אבל התלהבותה הייתה מידבקת כל כך עד שאחרי הארוחה הדלקתי את תנור העצים והתחלתי לקרוא בו. כשהגיעה שעת השינה, כבר הייתי מרותק אליו לגמרי.

סך ההכנסות בקופה: 13 ליש"ט

2 לקוחות

יום שישי, 14 בפברואר

הזמנות ברשת: 4

ספרים שנמצאו: 4

אם יש מישהו שאפשר לומר עליו שהוא מאושיות ויגטאון, זהו וינסנט. הוא נמצא כאן כל כך מזמן, שאף אחד כבר לא זוכר ממתי, אף על פי שילדותו עברה עליו בקלייד. כולם אוהבים אותו, והוא מעניין וערמומי. ישנה שמועה שהוא למד בקיימברידג', אבל עד כמה שידוע לי, אף אחד לא הצליח לאמת אותה. הוא ודאי כבר מעל גיל שמונים, אבל הוא עדיין עובד שעות רבות יותר מכל המכונאים שעובדים אצלו. המוסך של וינסנט היה פעם סוכנות של רנו, והוא מכר שם מכוניות חדשות. אולם התצוגה הישן עדיין נמצא שם, והלוגו הדהוי והסדוק של רנו עדיין מתנוסס עליו, אבל כעת הוא מוכר שם מכוניות שבניסוח מנומס, ראו ימים יפים יותר. פעם, כשביקר אצלי חבר בוטניקאי, ניגשנו לשם למלא את המסחרית בדיזל. החבר שלי קפץ מהמסחרית בהתלהבות וניגש אל אחת מצי המכוניות של וינסנט, שעמדה מחוץ לחדר התצוגה עם ארבעה גלגלים ריקים מאוויר מאז שחזרתי לוויגטאון. הוא הצביע על שרך שצמח בתוך עיגול ההגה וזיהה אותו כמשהו נדיר למדי.

אחרי ארוחת הצהריים נסעתי לחווה בקרבת סטרֶנראר כדי לתת הערכת שווי של עיזבון. פגשתי איכר לח ושתקן בכובע טוויד שהורה לי לנסוע בעקבות הטרקטורון שלו, שהיה מצויד בכל הדרוש, כולל כלב קולי אומלל שישב מאחור בצורה מסוכנת ונבח על המסחרית כל הדרך. עד מהרה הגענו לבית חווה שומם ומבודד, בנקיק של צלע הר בוצית שהגשם האלכסוני הבלתי פוסק מירר את חייה.

כשנכנסנו פנימה הוא הסביר לי שהבית היה שייך לדודו ודודתו. היא מתה לפני חמש שנים, והדוד לפני שנתיים. היה ברור שמאז – ובעצם, מאז מותה של הדודה – לא נגעו שם בדבר. חתול בודד שכב על שמיכה על גבי רדיאטור ליד החלון והביט החוצה אל השדות המוצפים. האיכר הלך לשם כל יום כדי לרוקן את ארגז החול שלו ולהאכיל אותו. הכול היה מכוסה אבק ושערות חתול. היו שם כאלפיים ספרים, דחוסים בכל פינה, וגם מונחים בערמות על כל אחת מהמדרגות. הדודה היא שקראה בהם. ל"מ מונטגומרי, 'מסע בין כוכבים', אגתה כריסטי, יצירות קלאסיות בהוצאת פוליו סוֹסַיֶיטי והרבה ספרי ילדים, כולל סדרות שלמות רבות. רוב הספרים היו בכריכה רכה ומצבם לא היה טוב במיוחד, בין השאר בגלל החתול. הערכתי את הספרייה כולה ב־300 ליש"ט, והוא שאל אם אשקול לקנות את הספרים אחרי שידון בכך עם משפחתו. אמרתי לו שכן, אבל הרבה מהספרים חסרי ערך. הוא השיב שאם יחליט למכור לי אותם, יעשה זאת בתנאי שאקח את כולם.

כשחזרתי לחנות בשעה שלוש, מייד פנה אליי לקוח שניגש לדלפק בלי שום דברי נימוסים ונבח, "חותמות זהב." נאנחתי בתוכי והסברתי היכן נמצא מדור התכשיטים.

סך ההכנסות בקופה: 307.50 ליש"ט

4 לקוחות

שבת, 15 בפברואר

הזמנות ברשת: 6

ספרים שנמצאו: 6

עוד יום אומלל, שלא השתפר בשעה תשע ועשרה בבוקר כשהטלפון צלצל: "זאת בושה וחרפה. אני לא יודע איך אתה מעז לקרוא לעצמך מוכר ספרים ולשלוח זבל כזה," וכו'. הוא המשיך כמה דקות ברוח זו. אחרי בירור נוסף התברר שהוא הזמין ספר מחנות בעלת שם דומה (זה קורה הרבה, כפי שציין טום ג'ונס ברוב תבונתו), ולא היה מרוצה ממצבו. כשהתברר לו שטלפן לחנות הלא־נכונה ושכל העניין לא קשור אלינו, הוא אמר לי שהוא "יפנה לערכאות גבוהות יותר" וניתק.

אישה שלבשה מעין שק שינה, שראשה בקע מחור בחלקו העליון ורגליה בקעו מחור בחלקו התחתון, התלוננה על הקור המקפיא בחנות. החנות ישָׁנה, קרה ומבולגנת. היא נמצאת בבניין גדול בעל חזית שחם ברחוב הראשי של ויגטאון. בתחילת המאה התשע־עשרה התגורר כאן אדם ששמו ג'ורג' מקהאפי. הוא היה ראש העיר, והוא בנה את הבית בסגנון הג'ורג'יאני, שהוא סגנונו עד היום. כל קומת הקרקע מוקדשת כעת לספרים, ובספירה האחרונה היו כאן בערך מאה אלף. בשלוש־עשרה השנים האחרונות החלפנו כל מדף ומדף וערכנו שיפוצים נרחבים, מבניים וקוסמטיים גם יחד. הלקוחות קוראים למקום לא אחת "מערת אלדין" או "מבוך". הוצאתי את הדלתות הפנימיות מהחנות כדי לעודד את הלקוחות לשוטט בה יותר, אבל המעשה הזה, וגם העובדה שמדובר בבית גדול וישן שהחימום בו לא מספק, מובילים להערות לא מחמיאות רבות של הלקוחות בעניין הטמפרטורות.

סך ההכנסות בקופה: 336.01 ליש"ט

8 לקוחות

יום שני, 17 בפברואר

הזמנות ברשת: 9

ספרים שנמצאו: 8

עוד גשם שוטף. לקוחה קשישה החמיאה לתצוגה בחלון הראווה. היא חשבה שהסירים, הקערות והמאגים (שנמצאים שם כדי ללכוד את טיפות מי הנזילה) הם תצוגה בנושא בישול.

לא ראיתי את החתול משבת. אנה חושבת שהוא סובל מבריונות של חתול אויב שבא בלילות וגונב את האוכל שלו. נכון, באמת נדמה שכמויות גדולות של אוכל נגמרות ויש בבית ריח של שתן חתולים, אם כי קפטן אף פעם לא משתין בבית.

הבוקר, כשעברתי על ארגזים מהמחסן הישן שלנו, מצאתי ספר עם חתימה של סר וולטר סקוט. הוא הגיע מאוסף ספרים שקניתי מטירה באיירשייר. ארזתי את הספרים ושכחתי מהם למשך כמה חודשים. תמיד מסעיר לטפל בספר שמישהו שגאונותו הספרותית שרדה יותר ממאתיים שנה החזיק פעם בידו. השוק הכי טוב לדברים כאלה אינו החנות, והם בדרך כלל מגיעים לבסוף לאיביי או נשלחים ללַיוֹן את טֶרנבּוּל, בית מכירות פומביות באדינבורו שבדרך כלל משיג מחירים טובים תמורת המלאי שאני שולח. אנסה באיביי בסכום התחלתי של 200 ליש"ט, ואם הוא לא יימכר אשלח אותו לליון את טרנבול.

המחסן שלנו הוא מבנה בגינה שהותקנו בו מדפים לספרים, משרד קטן ושירותים. הוא עדיין משמש כמחסן, אבל כעת אנחנו מאחסנים בו ארגזי ספרים שאין לנו מקום בשבילם בחנות. בנינו אותו (בשנת 2006) כדי להרחיב את המלאי שלנו באינטרנט ולמכירות מיוחדות. לצורך הטיפול בצד הזה של העסק, העסקתי עובד אחד במשרה מלאה. תחילה היה זה נורי, ואחר כך ידיד מהכפר הסמוך בלאדנוך, שהקדיש את ימיו לרישום הספרים החדשים שנכנסו למלאי ולטיפול בהזמנות ובבירורים. במשך זמן־מה נראה שיש בכך רווח, אבל ככל שרבתה התחרות בשוק האינטרנטי ירדו המחירים, וב־2012 כבר היה ברור שבתחום הזה לא מרוויחים מספיק כדי לכסות את המשכורות, לכן באי רצון רב פיטרתי את העובד האחרון במשרה מלאה ושלחתי את המלאי לחבר בגרימסבי, שניהל עסק יעיל יותר. אבל לפני שעשיתי זאת חיטטתי בארגזים וחיפשתי דברים שעשויים לשפר את איכות המלאי בחנות, ואת הספרים האלה ארזתי בארגז והעברתי לחנות. ההקדשה של סר וולטר סקוט הופיעה בספר מאחד הארגזים האלה. כיום כל דבר שאנחנו קונים (מלבד מלאי FBA – הספרים הנשלחים דרך אמזון) מגיע בסופו של דבר לחנות, ואם יש ספר כלשהו שכדאי לפרסם גם באינטרנט, ניקי או אני מעלים את פרטיו. החיסרון היחיד בשיטה הזאת הוא שהלקוחות נוטים להזיז ספרים ממקומם, ולפעמים אנחנו לא מצליחים למצוא את הספר ולשגר את ההזמנה.

אמנם סקוט היה אדם ידוע כשהקדיש את הספר (למרי סטיוארט), אבל זה קרה שש שנים לפני ש'ווייברלי' יצא לאור ושמו נעשה מוכר בכל בית. הקדשות וספרים שניתנו במתנה מעלים גם את שאלת זהותו של האדם שהספר הוקדש לו: אולי סטיוארט קלי, ידידי הטוב ומחבר הספר 'סקוט־לנד: האיש שהמציא אומה', יֵדע.

באחת־עשרה בבוקר צלצל הטלפון. זאת הייתה וֶלשית אחת, שמתקשרת פעם בכמה חודשים. יש לה הקול המדוכא ביותר ששמעתי בחיי, והיא תמיד מבקשת ספרי תיאולוגיה מהמאה השמונה־עשרה. כשקראתי באוזניה את שמות הספרים שיש לנו במלאי, השיבה תמיד, "אוי, זה מאכזב מאוד־מאוד." היא מתקשרת בקביעות כבר כמה שנים, ואף שבהתחלה קראתי באוזניה שמות ספרים וניסיתי לבדוק אם יש לנו במלאי משהו שהיא עשויה לרצות, אחרי שנים שבהן אני הנמען של אכזבותיה, התייאשתי ואני פשוט ממציא לה שמות של ספרים.

החוואי מסטרנראר התקשר והציע את אוסף הספרים בתנאי שניקח הכול. זאת החלטה קשה, כי יש שם כמות נכבדה של ספרים חסרי ערך, הבית במצב מבחיל ורבים מהספרים נמצאים במקומות לא נגישים. לא רק שנדרש זמן רב יותר לפנות ספרים במצב כזה, גם הגב שלי חורק וחלש. נעשה לי קשה יותר ויותר להתפתל ולהגיע לפינות קטנטנות, אבל אמרתי לו שאקח את הספרים וקבענו שנאסוף אותם ביום שלישי הבא.

סך ההכנסות בקופה: 282.90 ליש"ט

21 לקוחות

יום שלישי, 18 בפברואר

הזמנות ברשת: 5

ספרים שנמצאו: 3

אחת ההזמנות ברשת היום הייתה קשורה לשמורת טבע בזימבבואה שנקראת ואנקי, שם דומה מאוד למילה אוננות באנגלית.

הבוקר קיבלתי הודעה מאמזון, שיידעו אותי שהדירוג שלנו ברשת ירד מטוב לסביר, ואם הוא לא ישתפר הם ישעו את החשבון שלי. אחת ההנאות העיקריות של אדם שמעסיק את עצמו היא שאין צורך לעשות מה שהבוס אומר. ככל שאמזון מתקדמת במסע הצלב שלה להפוך ל"חנות שמוכרת הכול", היא הופכת – לאט אבל בטוח – לבוס של כל הסוחרים העצמאים. אצטרך לגייס עוד חברים למועדון הספר הרנדומלי כדי שאוכל להשתחרר מכבליה של אמזון, שהולכים ונעשים מגבילים. דירוגי הביצועים מתבססים על כמה גורמים, כולל הזמנות שלא סופקו, כמות הביטולים, משלוחים מאוחרים, הפרות מדיניות וזמן תגובה. אלה אמות מידה שלא קל לעקוב אחריהן, לכן אני נוטה להתעלם מהן עד שהם שולחים לי מייל ומודיעים לי שאני בצרות.

משפחה בת ארבע נפשות נכנסה לחנות בשתים־עשרה וחצי. כל אחד מבני המשפחה קנה ספר. כל אחד מהם השיב תשובה שונה על השאלה, "תרצו שקית?"

אימא: "כן, למה לא?"

אבא: "לא."

בן א': "כן."

בן ב': "רק אם יש לך."

באחת בצהריים הופיעה קרול קרופורד. אני אוהב להחזיק בחנות כמה ספרים חדשים, בערך מאה וחמישים ספרים שאנחנו קונים מבּוּקסוֹרס, שמפיצה בעיקר ספרים סקוטיים. קרול היא אחת הסוכנות שלהם. היא אישה מקסימה, ואנחנו תמיד מפטפטים על עניינים שונים לפני שאנחנו ניגשים לעסקי הספרים. הבן שלה, שהיה רק ילד קטן כשהיא התחילה לבוא לחנות, לומד כעת באוניברסיטה. עד לשנה שעברה היא הייתה באה חמושה בתיקי מסמכים ובהם אוגדנים של עטיפות ספרים בתוך ניילוניות, וטופסי הזמנה. עכשיו היא מביאה רק אייפד. היא באה בערך ארבע פעמים בשנה, וקשה להחליט מה לרכוש, בייחוד משום שהלקוחות כבר לא רואים במחיר המומלץ הרשום על הכריכה את המחיר שהם אמורים לשלם. אמזון ורשת ווׄטֶרסְטונז שמו קץ לזה, ושוב אני נתון במצב שבו אם אחליט לקנות, מן הסתם משתלם לי יותר לקנות את אותם ספרים בזול מאמזון מאשר להזמין אותם מבּוקסורס. הזמנתי שניים־שלושה עותקים של כארבעים כותרים חדשים שהופיעו ברשימה שלה, בעיקר כאלה הקשורים למקום או שכתבו אנשים שמוכּרים לי.

בשנת 1899 המו"לים החזקים ביותר בבריטניה סיכמו ביניהם שיספקו ספרים לחנויות רק בתנאי שהם יימכרו במחיר המומלץ ולא בהנחה. הם קבעו שלנוכח כל הפרה של ההסכם הזה, כולם כאחד יפסיקו לספק ספרים לאשם בה. ההסכם הזה נודע כ־Net Book Agreement, ובקיצור NBA. הסידור היטיב עם כולם עד שנת 1991, שבה קמו חנויות הרשת ווטרסטונז ודילונז, וגימדו את החנויות העצמאיות הקטנות. עד מהרה הן הבינו שהן יכולות לעקוף את ה־NBA בעזרת סעיף שמוציא מן הכלל ספרים פגומים. הן סימנו במרקר צלב בקצות הספרים שרצו למכור בהנחה. מדי פעם אני עדיין נתקל באחד העותקים האלה כאשר אני קונה ספרים. קרבות מרים פרצו בין המו"לים לרשתות הגדולות, ובסופו של דבר קבעה הרשות לסחר הוגן שה־NBA אינו חוקי.

אחד מיתרונות ה־NBA היה היציבות הכלכלית שיצר בשוק, שאפשרה למו"לים להוציא לאור ספרים בעלי ערך תרבותי, שערכם המסחרי אולי פחוּת. בלי ה־NBA כבר אין ביכולתם של המו"לים להסתכן כך, ולכן, אף שמספר הספרים המודפסים בבריטניה גדל מדי שנה, מספר הכותרים ירד: מדפיסים עותקים רבים יותר מספרים מעטים יותר. כעת לא המו"לים שולטים בשוק הספרים, אלא הרוכשים עבור רשתות כמו ווטרסטונז וטסקו ו"תאגידים" אחרים, כפי שאורוול ודאי היה קורא להם.

ריח שתן החתולים מתגבר.

סך ההכנסות בקופה: 111.50 ליש"ט

12 לקוחות

יום רביעי, 19 בפברואר

הזמנות ברשת: 8

ספרים שנמצאו: 5

סוף־סוף, יום ללא גשם. רוב היום עבר באריזת הספרים למועדון הספר הרנדומלי ובהתמודדות עם שיטת המשלוח הניאוליתית של הדואר. כיוון שסניף הדואר בוויגטאון סגור בימי רביעי אחר הצהריים, יהיה עליי לגשת אל וילמה מחר בבוקר ולשאול אותה אם תוכל לשלוח אליי את הדוור אחר הצהריים כדי לאסוף ממני שישה שקים של חבילות.

הבוקר העליתי לאיביי את הספר בחתימתו של סר וולטר סקוט. אין הרבה טעם להעלות אותו לאמזון או לאייבּ־בּוּקס. אמנם באייב־בוקס יש מדור של "ספרים חתומים", אבל זה לא ספר של סקוט עצמו ולכן לא יעלה בשום חיפוש.

בעשר וחצי בבוקר באו ארבע גברות קשישות. עבדתי על המחשב בגבי אליהן, אבל שמעתי אותן מעלות השערות בדבר מיקומם של הספרים על מלאכת יד. אחרי דיונים נרחבים, אחת מהן ראתה אותי בפינה ואמרה לאחרות, "למה שלא נשאל את הגברת?"

נורי חושב שהוא יודע למה המים חודרים פנימה ומציפים את חלון הראווה, והציע לתקן זאת.

הגעתי לקטע ב'כל לב אנושי' שבו הבן של לוגן מחליט לקרוא ללהקה שלו "נפשות מתות", ולוגן צוחק ומספר לו שניקולאי גוגול כתב ספר שנקרא באותו שם. לא היה לי מושג, והרגשתי טיפש כמו בנו של לוגן. זה יהיה הספר הבא שאקרא.

סך ההכנסות בקופה: 24 ליש"ט

4 לקוחות

יום חמישי, 20 בפברואר

הזמנות ברשת: 6

ספרים שנמצאו: 6

ניקי נכנסה לחנות בנחת בתשע ורבע בבוקר (באיחור של רבע שעה), הסתכלה בשעון ואמרה, "אוי, כבר מאוחר כל כך?" ואז זרקה את התיק שלה, את הכובע ואת המעיל על הרצפה באמצע החנות, ועלתה למעלה להשתמש בשירותים ולהכין לעצמה כוס תה.

סך ההכנסות בקופה: 88 ליש"ט

7 לקוחות

יום שישי, 21 בפברואר

הזמנות ברשת: 5

ספרים שנמצאו: 5

ההזמנות ברשת היום כוללות את אחד הכותרים הכי משעממים שראיתי זה זמן רב: 'קטלוג ספריית סרטי התחבורה הבריטית מאז 1966'. הוא כולל סרטים מרתקים כמו 'נהלים לנהגי קטרים חשמליים', 'קווי רכבות לסאוּתאֶנד' ו'סחף שלגים בבְּלית גיל'. למרות התפיסה המקובלת שספרים על רכבות הם משעממים להפליא (השם שיצא לאנשים שצופים ברכבות כטרחנים שעוטים מעילי גשם ואוכלים כריכי בננה ודאי קשור לעניין), הם מהספרים הנמכרים ביותר בחנות. גברים הם שקונים אותם, ללא יוצא מן הכלל, ורובם מזוקנים. הגברים האלה נמנים על פי רוב עם טובי המזג שבין לקוחות החנות, כנראה משום שהם שמחים להיווכח שיש לנו מדפים רבים כל כך המוקדשים לרכבות. בדרך כלל יש שם כאלפיים ספרים.

לקוחה אחת בנעלי קרוקס צהובות שאלה איפה נמצאים המדחנים בוויגטאון. כשהסברתי שאין מדחנים ומותר לחנות בכל מקום ללא הגבלה, היא נראתה המומה לגמרי ואמרה, "אלוהים, זה נפלא. כאילו הזמן פה נעצר לפני חמישים שנה."

אתמול בערב, אחרי שקפטן נכנס הביתה, נעלתי את פתח החתולים. הבוקר לא היה ריח של שתן חתולים. כנראה אנה צודקת בעניין האורח הלא־רצוי.

סך ההכנסות בקופה: 24.50 ליש"ט

לקוחה 1

שבת, 22 בפברואר

הזמנות ברשת: 4

ספרים שנמצאו: 4

שיחת הטלפון הראשונה של היום הייתה מגברת פיליפס, שגרה ליד דמפריס: "דע לך שאני בת תשעים ושלוש, ועיוורת."

הלכתי להעריך את הספרים שלה לפני שנתיים בערך – אוסף מעניין בבית נחמד מאוד. כשהגעתי, גיליתי שהיא בישלה ארוחת צהריים לי ולנכד שלה, שבא לביקור. אני כבר אכלתי – כריך יבש במילוי לא מזוהה מתחנת הדלק בניוטון סטיוארט – אבל לא רציתי לסרב לה אחרי שטרחה כל כך. היא הכינה חסילונים במקפא. היום היא התקשרה להזמין ספר, אחד מספרי בַּבָּר, בשביל הנינה שלה. היא אחת הלקוחות המעטים שעדיין מזמינים ספרים באמצעות החנות ולא היישר מאמזון.

אחת מהעוקבות של החנות בפייסבוק נכנסה היום לקנות ספרים. היא והחבר שלה רוצים לעבור לגור כאן, ושמעתי אותה לוחשת, "אל תגיד שום דבר טיפשי, כי הוא יפרסם את זה בפייסבוק." אחר כך אכתוב עליה משהו גועלי. כשפתחתי לחנות דף פייסבוק לפני ארבע שנים בדקתי חנויות אחרות שעשו אותו דבר. התוכן נראה משעמם ורגיל ולא העביר את מלוא האימה, וגם לא את החדווה הגדולה, של עבודה בחנות ספרים. לכן לקחתי סיכון מחושב והחלטתי להתמקד בהתנהגות הלקוחות, בייחוד בשאלות הטיפשיות ובהערות המחוצפות. נראה שזה השתלם, והעוקבים של החנות נהנים יותר ככל שאני כותב על לקוחות בצורה מעליבה יותר. לא מזמן בדקתי מי עוקב אחריי, ומופיעות ברשימה חנויות ספרים רבות.

סך ההכנסות בקופה: 227.45 ליש"ט

14 לקוחות

יום שני, 24 בפברואר

הזמנות ברשת: 3

ספרים שנמצאו: 3

התעוררתי ליום גשום ומדכדך, אבל בתשע וחצי השמש כבר זרחה בעוז. הבנאים הפולנים הגיעו כדי לכרות את גדר השיחים ולהחליפה בחומת אבן חדשה. אחרי שכרתו את הגדר החיה הם החליטו להצית אותה באש, ושמיכה של עשן עבה וצורב ירדה על העיר. במשך רוב שעות היום ראיתי אנשים נכנסים לחנות בצעדים כושלים, משתעלים ומקללים.

סך ההכנסות בקופה: 277 ליש"ט

16 לקוחות

יום שלישי, 25 בפברואר

הזמנות ברשת: 4

ספרים שנמצאו: 4

סנדי, האיש המקועקע ביותר בסקוטלנד, הביא כמה מקלות הליכה שהכין. יש לנו הסדר: הוא מקבל זיכוי של 6 ליש"ט לקנייה בחנות תמורת כל מקל שהוא מביא לי. אחר כך אני מוכר אותם ב־10 ליש"ט למקל. הם נמכרים היטב – אחד או שניים בשבוע – והוא מוסיף תווית ועליה שם העץ ואיזה סיפור מקומי שקשור אליו. הוא מחבב בעיקר פולקלור סקוטי והיסטוריה עתיקה. הוא פגאני, ומתגורר בקרבת סטרנראר, אבל פעם בשבועיים הוא בא לוויגטאון עם חבר ומבלה בעיירה, יוצא לארוחת צהריים או לקפה ותר את החנויות. הוא חביב מאוד, ותמיד רוחו טובה עליו ויש לו משהו מעניין לומר. וגולת הכותרת – הוא אוהב למתוח את ניקי.

בשתים־עשרה בצהריים הכנתי כריך, ואנה ואני יצאנו במסחרית עם חמישים ארגזים בערך אל בית החווה הישן ליד סטרנראר. החוואי בעל שיער השיבה, בכובע הטוויד הלח שלו, שוב קידם את פנינו והוביל אותנו לבית שבו התגורר פעם זוג הזקנים. הבית היה מטונף עוד יותר מכפי שזכרתי. אנה ואני התחלנו לארוז את הספרים בארגזים ולשאת אותם למסחרית. החתול הבודד נשף "מיאו" צרוד בכל פעם שחלפנו על פניו, ואחר כך חזר להביט בעצב על השדות המוצפים, המלאים כבשים שמַפנות את גבן לגשם השוטף.

כמו שקורה בדרך כלל כשמפנים ספרים שהיו באותו מקום זמן ממושך, בסופו של התהליך היינו מכוסים לגמרי בלכלוך ובשערות חתולים – היבט של האמנות המעודנת הנקראת מכירת ספרים שאנשים בדרך כלל לא מעלים על דעתם. שילמתי לחוואי ונסעתי לי משם בחריקות. המסחרית כרעה תחת כובד הספרים.

חוויית פינוי עיזבון של מת מוכרת לרוב האנשים בתחום הספרים המשומשים, ובמשך הזמן אנחנו מאבדים את רגישותנו כלפיה, מלבד במצבים כאלה, שבהם לבני הזוג שמתו אין ילדים. משום מה התמונות על הקירות – הבעל במדי חיל האוויר הבריטי המהודרים שלו, הרעיה כאישה צעירה המבקרת בפריז – מעוררות בלב מין דכדוך שלא נוכח בעסקאות שבהן יש לבני הזוג ילדים חיים. פירוק אוספי ספרים כאלה נראה כמו האקט האחרון של פירוק אישיותם – אתה אחראי למחיקת העדות האחרונה למי שהם היו. אוסף הספרים של האישה הזאת היה תיעוד לאישיותה, לתחומי העניין שלה. הוא היה הדבר הקרוב ביותר לתורשה גנטית שהיא השאירה אחריה. אולי משום כך חיכה האחיין שלה זמן רב כל כך עד שביקש מאיתנו לבדוק את הספרים, כפי שאנשים ששכלו ילד מתקשים לא אחת להוציא פריטים מחדרו במשך שנים רבות.

סך ההכנסות בקופה: 124 ליש"ט

9 לקוחות

יום רביעי, 26 בפברואר

הזמנות ברשת: 4

ספרים שנמצאו: 4

הבוקר לקוח שאל על ספרים מאת נייג'ל טראנטר, והיה ברור שהוא בטוח שאין לנו. הפניתי אותו לחדר הסקוטי, שבו אנחנו מחזיקים את רוב יצירותיו של טראנטר, כולל החומר האדריכלי שלו, מלבד כמה יוצאים מן הכלל. כעבור כמה דקות הוא חמק ויצא מהחנות בתקווה שלא יבחינו בו. יש אנשים שפשוט רוצים שתדע מהם הרגלי הקריאה שלהם, ואין להם שום כוונה לקנות משהו.

אישה מתנשאת להפליא התקשרה ודרשה לקבל את מיטת הפסטיבל למשך הפסטיבל כולו. מיטת הפסטיבל היא מיטה שבנינו בקומת ביניים בחנות בשנה שעברה, בין השאר כמחווה לחנות שייקספיר אנד קומפּני בפריז, כתכסיס יחסי ציבור, וגם לשימוש כמיטה נוספת בעת הצורך. כשאמרתי לה שכנראה לא נאפשר לאנשים ללון במיטה השנה, נראה שהיא לא רוצה להבין. היא המשיכה להתעקש שהיא צריכה את המיטה ל־29 בספטמבר לכל המאוחר. לא עבר זמן רב, והשיחה פנתה לכיוון מבשר רעות כשהיא אמרה את המילים המבהילות, "יש לי מניע נסתר – אני רוצה לדבר איתך ועם אנה."

התברר שהיא כתבה אוטוביוגרפיה. הספר נקרא 'לא, אני לא עולה על הנדנדה'. השיחה הייתה עמוסה באזכורים של אנשים שהיא מכירה בתעשיית המו"לות ("אני לא מתכוונת להוציא בהוצאה עצמית, לידיעתך"), בהתעקשותה למצוא מגיה מטעמה ("אני יודעת ממקורות אמינים שרוב המגיהים גרועים") ובשתיקות רועמות שהיא כנראה ייחסה להן משמעות רבה.

היא דיברה – שוב, באריכות רבה – על תחושתה שעליה להיות חלק מתוכנית הפסטיבל לשנת 2015. היא לעולם, אבל לעולם, לא תהיה חלק מתוכנית של שום פסטיבל.

סיימתי את 'כל לב אנושי'. אהבתי אותו מאוד. התחלתי לקרוא את 'נפשות מתות' של גוגול. היה לנו עותק במדפי היצירות הקלאסיות של הוצאת ספרי פינגווין.

סך ההכנסות בקופה: 66 ליש"ט

7 לקוחות

יום חמישי, 27 בפברואר

הזמנות ברשת: 4

ספרים שנמצאו: 1

בעצת אחותי בדקתי באתר טריפּאֶדווייזר אם מישהו כתב ביקורת על החנות. היו שם תשע ביקורות, ושתיים מהן עסקו באיכות האוכל. אנחנו לא מגישים אוכל. מעולם לא הגשנו אוכל. בשתי ביקורות אחרות התלוננו שהחנות "גדולה פחות" מכפי שציפו שתהיה.

בהשראת הביקורות האלה כתבתי ביקורת מגוחכת שבה שיבחתי את יופיו החיצוני המדהים של הבעלים, את קסמו האישי, את ריחו הנפלא, את המלאי הנהדר, את האווירה המחשמלת וסדרה של סופרלטיבים בלתי סבירים אחרים. הביקורת נמחקה כמעט מייד וקיבלתי אימייל מאיים מהאתר, ובו אזהרה שלא אחטא בכך שוב. נכנסתי מייד לאתר וכתבתי עוד ביקורת אחת, ועודדתי את העוקבים של החנות בפייסבוק לעשות כמוני.

אחרי ארוחת הצהריים הסתכלתי באיביי וגיליתי שהספר בחתימת סר וולטר סקוט נמכר תמורת 250 ליש"ט. שלחתי מייל לקונה הזוכה ושלחתי לו חשבונית. קל להחמיץ דברים כמו חתימות והקדשות חשובות כשקונים ספרים, אבל קל להחמיץ אותן גם כשמוכרים אותם. פעם, זמן קצר אחרי שקניתי את החנות, רכשתי עשרה ארגזי ספרים "על עיוור" מסוחר אחר, אדם ששמו דיוויד מקנוטון, שעסק במסחר בספרים כמעט ארבעים שנה. הוא רצה 10 ליש"ט לארגז והבטיח לי שהמלאי בסדר גמור. לאור עסקאות שעשיתי איתו בעבר, לא הייתה לי סיבה להטיל בכך ספק. אבל לא ציפיתי למצוא ספר בחתימתה של פלורנס נייטינגייל, שהוקדש לאחת האחיות שעבדו תחתיה. זה היה ספר מאת צ'רלס קינגסלי – שכחתי איזה מבין ספריו. פלורנס נייטינגייל אהבה לכתוב הקדשות בספרים ולהעניק אותם לחברותיה, ולכן מסתובבים בחנויות כמה וכמה עותקים כאלה, ובכל זאת הניב הספר 300 ליש"ט באיביי. אחות רחמנייה ממיזורי קנתה אותו. שלחתי לדיוויד ארגז יינות וסיפרתי לו מה קרה. למרבה הצער, הוא מת לפני כמה שנים. הוא היה אחד מהאחרונים בדור שכעת ניתן לראות בו דור של סוחרי ספרים מסורתיים. לפני ימי אמזון ואייב־בוקס – אתרים שאפשר לבדוק בהם מחירים בזריזות – מוכרי הספרים נדרשו לרכוש ולשאת איתם את כל הידע הזה, ודיוויד היה מכרה של מידע ביוגרפי, ביבליוגרפי וספרותי. כעת הידע הזה – שנרכש במהלך חיים שלמים כמעט, שפעם זכה להערכה רבה כל כך והיה אפשר להתפרנס ממנו היטב – חסר תועלת. הסוחרים שהיו מסתכלים על ספר ומייד יכלו לנקוב בתאריך הפרסום, בשם המו"ל ובערך הספר הם מעטים ונדירים, ושורותיהם הולכות ומידלדלות. אני עדיין מכיר אחד או שניים כאלה, והם נמנים עם האנשים שאני מעריך יותר מכול בתחום. כל הסוחרים מהסוג הזה שהכרתי ועשיתי איתם עסקאות – אלה שבאים מעידן של מכירת ספרים שכעת נראה רחוק וקדום – היו, ללא יוצא מן הכלל, ישרים והגונים.

כשסגרתי את החנות מצאתי חתול משוטט בחדר הסקוטי. גירשתי אותו, והוא ירק וברח דרך פתח החתולים.

סך ההכנסות בקופה: 11 ליש"ט

3 לקוחות

יום שישי, 28 בפברואר

הזמנות ברשת: 6

ספרים שנמצאו: 6

שרה מייטלנד הביאה שלושה ארגזי ספרים למכירה מהספרייה האישית שלה. דנו באחד הספרים הידועים ביותר שכתבה, 'ספר שתיקה', ועל האפשרות שהיא תערוך אירוע בהוֹגמַנֵיי, ערב ראש השנה הסקוטי: אולי טיול שקט ובעקבותיו הרצאה על חשיבות השתיקה. שרה גרה בקרבת מקום, בהרים שמאחורי ניוּ לוּס, ומבקרת בחנות מדי פעם. אני תמיד שמח לראות אותה.

הבוקר הלכתי אל קאלום לאסוף שלושים ארגזים שאחסנתי אצלו במחסן. יש שם בעיקר אוסף של חמש מאות ספרים על גולף שאני מנסה להיפטר מהם כבר יותר משנה. קאלום הוא חבר קרוב. אני מכיר אותו בערך שתים־עשרה שנים, ואנחנו יוצאים הרבה לטיולים על הגבעות, להפלגות ולרכיבות אופניים בהרים. הוא גר בבית חווה ישן ליד קירקינר, במרחק של כחמישה־עשר קילומטרים מוויגטאון, עם שלושת בניו, שהצעיר בהם בן עשר והבכור בן חמש־עשרה. הוא מצפון אירלנד, ומבוגר ממני בשנתיים. במהלך חייו כאדם עובד הוא עסק במגוון מרתק של משלחי יד, ממשלחת חקר גיאולוגי בוונצואלה ועד לקטיף אצטרובלים של עצי אורן סקוטיים בהַיילֶנדס, ובסופו של דבר היה ליועץ כלכלי. כעת הוא עוסק, בין השאר, בחטיבת עצי הסקה ומכירתם. אני חושד שאחת הסיבות לכך שאנחנו מסתדרים היטב בינינו היא ששנינו רואים בעצמנו אנשים שלא מתאימים לקריירה משום סוג, ואף שיש בינינו חילוקי דעות בנושאים מסוימים, אנחנו מסכימים על נושאים רבים עוד יותר.

הספרים במחסן שלו הם מאוסף שקניתי מבית במנצ'סטר בשנה שעברה. לא היה לי מקום על המדפים והמחסן שלי היה מלא, לכן כשהציע קאלום אחסון זמני אצלו, קיבלתי את ההצעה בתודה. עכשיו הוא צריך את המקום לעצמו, ויהיה עליי למצוא פתרון אחר.

אחר הצהריים באו מהמגזין 'דמפריס אנד גאלוויי לַייף' לצלם בחנות. לא ברור לי בדיוק לְמה נועדו התצלומים, אבל הם נזקקו לספרים רבים ברקע. הם עבדו שעה, ובארבע אחר הצהריים הלכו.

סך ההכנסות בקופה: 51 ליש"ט

3 לקוחות

* הסכום הזה אינו כולל את המכירות ברשת, שאת הכסף תמורתן מפקידה אמזון בחשבון הבנק של החנות מדי שבועיים. ההכנסות ממכירות ברשת נמוכות בהרבה מההכנסות ממכירה בחנות, ועומדות בממוצע על 42 ליש"ט ביום. מאז שקניתי את החנות בשנת 2001 חלו שינויים טקטוניים בשוק הספרים, ולא הייתה לנו ברירה אלא להסתגל אליהם. אז היו המכירות באינטרנט עדיין בחיתוליהן, והשחקנית הרצינית היחידה בתחום הספרים המשומשים הייתה אֵייבּ־בּוּקס. באותה תקופה מכרו באמזון רק ספרים חדשים. מכיוון שמקימי אייב־בוקס היו מוכרי ספרים, הם שמרו על עלויות נמוכות ככל האפשר. זאת הייתה דרך מצוינת למכור ספרים יקרים יותר – כאלה שהיה קשה למכור בחנויות בדרך כלל – וכיוון שבאותה תקופה אנו, מוכרי הספרים שפעלו בפלטפורמה הזאת, היינו מעטים יחסית, יכולנו למכור במחירים טובים למדי. עכשיו, כמובן, אמזון טורפת את כל מה שעומד בדרכה. היא טרפה אפילו את אייב־בוקס, השתלטה עליה בשנת 2008, והשוק האינטרנטי רווי כעת בספרים, מודפסים ודיגיטליים כאחד. אבל אין לנו ברירה אמיתית אלא להשתמש באמזון ובאייב־בוקס למכירה מקוונת של ספרינו, ואנחנו עושים זאת בחוסר רצון. התחרות הורידה את מחירי הספרים עד כדי כך שמכירת ספרים מקוונת הפכה לתחביב מחד גיסא ולתעשייה גדולה הנשלטת בידי כמה שחקנים ענקיים בעלי מחסנים נרחבים והסכמים משתלמים למשלוחים בדואר מאידך גיסא. קנה המידה הזה אינו מאפשר לעסק קטן או בינוני להתחרות בהם. בשורש העניין עומדת אמזון, ואף שלא יהיה הוגן להאשים אותה בכל חוליי התעשייה, אין ספק שהיא שינתה את פני הדברים מבחינת כולם. לא סתם רשם ג'ף בזוס דומיין בשם relentless.com, שפירושו "נחוש, בלתי מתפשר". גם מספר הלקוחות עלול להטעות – הוא אינו מייצג את מספר האנשים שביקרו בחנות, רק את אלה שרכשו בסופו של דבר ספרים. מספר האנשים שביקרו בחנות בדרך כלל גדול ממנו פי חמישה בערך (הערת המחבר).

** אחד מפירושי המילה manhood הוא פין (הערת המתרגמת).