יומנית של טרנסית ישראלית

דבר הכותבת

קורא.ת יקר.ה,

כל האירועים המתוארים ביומנית זו הינם אירועים אמיתיים שחוויתי בארבע השנים הראשונות מהרגע שיצאתי מהארון הטרנסי. האירועים מתוארים מזווית המבט שלי, וחלקם שוחזרו בדיעבד, כדי לשקף את החוויה המלאה שלי. לעתים, במטרה לשמור על האנונימיות שלי, שונה בחלקו הרקע של האירועים, אך כל החוויות והתחושות הינן אותנטיות ונאמנות למציאות.

בנימה זו ארצה לפנות בבקשה אישית אליך. האנונימיות שלי חשובה לצורך שמירה על ביטחוני האישי, וליכולת שלי לחיות חיים שאינם חשופים מקצה לקצה בסביבה שלי. מי שהיו מעורבות.ים באירועים השונים, או שנחשפו לחלקים מסיפור החיים שלי, יוכלו לזהות ולקשר אותי לסיפור. אם את.ה מזהה אותי, אבקש שלא תשתף.י את השם, או פרטים נוספים עליי עם אחרים.ות, לטובת שמירה על האנונימיות שלי. ראה.י בעצמך שותף.ה לסוד.

מטבעם של האירועים בתקופות שונות בתהליך, חלקם עלולים להכיל טריגרים, שחשוב להיות מודעים.ות אליהם לפני הקריאה. חשוב לזכור שטריגרים הם סובייקטיביים, ולכן הספר עלול להכיל טריגרים נוספים שלא יופיעו ברשימה שאכתוב.

נושאים שעלולים לעורר טריגרים: דיכאונות ואובדנות, טרנספוביה, אלימות (במידה מועטה מאוד), ופירוט מלא על הניתוחים שעברתי ועל ההתאוששות מהם.

ימים אלו קשים ומורכבים עבור הקהילה הטרנסית במדינות שונות בעולם, וגם במדינת ישראל. בחשיפה זו אני מקווה להנגיש את החוויה האנושית שלי בתור טרנסית שחיה בישראל ללא פילטרים או מיסוך, באופן שיעביר את הרגשות המורכבים בצורה הטובה ביותר.

עם זאת, חשוב להדגיש שהחוויה הטרנסית שלי היא אינדיבידואלית, ושאין להכליל את החוויה שלי כלפי טרנסיות אחרות, גם אם קיים בסיס משותף. אירועים שאני חוויתי כטריגריים ומורכבים, יכולים להיות חסרי משמעות עבור טרנסית אחרת שחוותה אותם, ולהפך. אנחנו בנות ובני אדם.

יומנית של טרנסית ישראלית פרק 1: יציאות

20.6.2020

יומנתי היקרה,

זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים, אבל זאת כן הפעם הראשונה שאנחנו נפגשות.

באפריל, לפני חודשיים, התחלתי, ביני לבין עצמי, להתנסות ולהגדיר את עצמי כאישה. נעמדתי מול המראה במקלחת (דבר מורכב שדרש ממני להתמודד עם המראה החיצוני שלי), ואמרתי: "אני בת". זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי מחוברת באמת לעצמי.

מאותו היום, המשכתי בצעדים קטנים ומדודים לשנות את ההתנהגות שלי בצורה שהתאימה יותר לתפיסת הנשיות שלי, מתוך רצון לרמוז, בעיקר לאימא שלי, ואולי קצת להכין אותה, שאני הולכת לצאת מהארון. הקפדתי יותר מבעבר על סידור החדר, התחלתי להתנסח בצורה יותר עדינה כשדיברתי עם אימא שלי, אבל במקביל דאגתי שלא להתבלט יותר מדי. עדיין לא הייתי מוכנה להיחשף בפני החברה או המשפחה. הרגשתי שאני צריכה עוד קצת זמן.

הדברים שעשיתי כדי להראות את הנשיות שלי, או כדי להתחבר אליה יותר, הם לא הדברים שבעיניי באמת מגדירים נשיות. עשיתי אותם כדי להכין, בעיקר את אימא שלי, למה שאספר לה כשאהיה מוכנה.

היום אני כבר לא יכולה לשמור את הסוד הזה לעצמי, ואני מרגישה שאין טעם לחכות עם זה יותר. גם אם זה לא יקרה עכשיו, זה יקרה מתישהו בעתיד, ואין סיבה להמתין. היום אספר לחברתי הטובה סיגל, שעכשיו אני מבינה מה היא מרגישה כשהיא מסתובבת בעולם בתור טרנסית.

מאוד מוזר לי לחשוב שבמשך יותר משנה אני יודעת שהיא טרנסית, ורק היום אני מבינה את הרגשות שמעורבים בכך, מעבר לעניין לשון הפנייה ואת ההתמודדות הבלתי פוסקת מול החברה. אני מבינה שפגעתי בה לפעמים, מתוך חוסר ההבנה של משמעות התהליך הזה. תמיד ראיתי את החבורות המגניבות האלה, שבהן כל אחד ואחת יכול.ה להגדיר את עצמו.ה איך שהוא או היא רוצה, אבל מעולם לא הבנתי שלהגדרה הזאת יש משמעות יותר עמוקה ואישית, שתקפה גם מחוץ למעגל החברתי. רק עכשיו, כשאני בעצמי יוצאת מהארון, אני מבינה מה זה באמת אומר להיות טרנסית, ומה המשמעויות החברתיות והאישיות של זה.

כבר שבוע אני מנסה להיפגש איתה, אבל החרדה החברתית משתקת אותי. אני לא מצליחה למצוא את הכוחות. אני מפחדת שלא אספיק להיפגש איתה לפני שהיא תתאבד, ואני יודעת שהיא מנסה כבר תקופה. אני חייבת למצוא דרך לספר לה, אבל אני מפחדת לעשות את זה בווטסאפ, אני לא רוצה שזה יתגלה לעולם באפליקציה לא מאובטחת ויפגע בעתיד שלי.

יש לי רעיון. אפתח משתמש פיקטיבי בדיסקורד (פלטפורמה לשיחות אישיות וקבוצתיות), ואצור איתה קשר שם, אחרי תיאום בוואטסאפ, וככה אוכל לספר לה בלי לחשוף את הזהות שלי, דרך דפדפן ת’ור האנונימי.

יומנית יקרה, אני כותבת לך שוב אחרי שהצלחתי לשתף אותה. היא מאוד התרגשה בשבילי, ואמרה שהיא תמיד תהיה זמינה לכל דבר שאצטרך. ידעתי שהיא הייתה מחבקת אותי באותו הרגע אם היינו קרובות, כמו שהיא תמיד אוהבת לעשות. במהלך השיחה היא הפנתה אותי לגורם שאחראי על שירות טרנס** בצה"ל שנקרא יוהל"ם ואמרה לי לדבר איתו. הבטחתי לה שאעשה את זה מחר.

אני בהתרגשות שיא, אבל גם קצת מבוהלת. אני מבינה שעשיתי עכשיו צעד משמעותי לכיוון החלום שלי לחיות בתור אישה, כי כבר עכשיו יש מישהי אחת בעולם שיודעת שאני אישה. אבל אני יודעת שמחר אצטרך לחשוף את עצמי בפני אדם שאני לא מכירה עדיין. יש משהו מאוד אינטימי בהיחשפות כזאת.

21.6.2020

יומנתי היקרה,

אני מתרגשת ומפחדת. בשעות הצוהריים התקשרתי ליוהל"ם וסיפרתי לו שאני רוצה להתחיל בתהליך של התאמה מגדרית, ולבקש אישור להאריך שיער. הוא בירך אותי על התהליך ועל הדרך, ואז הודיע לי שאני יכולה להתחיל לפעול לפי חוקי ‘הופעה נשית’ כבר מעכשיו, "אבל זה יחייב אותך ללבוש מדי נשים," הוסיף.

מצד אחד, הרגשתי שאבן יורדת לי מהלב, אך מצד שני, אותה אבן גוררת אחריה מפולת סלעים. אני לא יכולה ללבוש מדי נשים כשאני בכלל בארון מול כל הסביבה הקרובה שלי, אני פשוט עוד לא מוכנה לזה. ניסיתי להבין ממנו אם יש לי דרך לקבל אישור, לפחות זמני, להאריך את השיער, אבל הוא, בטון קר אך מתנצל, אמר שזה לא בסמכותו לאשר דבר כזה, ושאני צריכה לדבר עם קב"ן.

בתפיסה שלי, יציאה מהארון היא תהליך ארוך שדורש הרבה הכנות. אני לא מרגישה שאני מסוגלת ברגע אחד להודיע לכל העולם שאני משנה את השם, דורשת פנייה בלשון נקבה, ומתלבשת בצורה שונה ממה שהתלבשתי עד היום. אולי יעברו חודשים ארוכים עד שאוכל לקבל על עצמי את חוקי ההופעה הנשית. זה כל כך מתסכל שאין הבנה בתוך המערכת הזו שיציאה מהארון היא תהליך ארוך ולא רגע אחד.

אני רוצה כבר להוציא את זה החוצה, אך גם מפחדת מהתגובות הלא רציונליות שעלולות להיות לא.נשים, כמו למשל צחוק של מבוכה ברגע שאספר על כך, או חצאי חיוכים כשיראו אותי בלבוש שלא תואם את המוסכמות החברתיות.

אני חושבת שכרגע אמשיך לשמור את זה בבטן, עד שארגיש מוכנה להתמודד עם התגובות. בינתיים, הדבר הכי נכון בשבילי הוא לבקש לראות קב"ן, ואולי ככה אוכל להשיג פטור שיער שישרת אותי בשלב הביניים הזה – בין הגילוי העצמי לשיתוף המלא.

23.6.2020

יומנתי,

היום הלכתי לראש המחלקה שלי וביקשתי ממנו אישור להיפגש עם קב"ן. הוא הביט בי מבולבל, ושאל בחשש מה קרה ואם יש משהו שהוא יכול לעזור בו. הרגעתי אותו שזה עניין אישי שלי עם ההתנהלות הצבאית. אחרי התעקשות מצידו, הסברתי שאני רוצה לקבל פטור שיער.

"זה הכול?" הוא שאל בגיחוך קל, "זה בסך הכול שיער, למה זה כל כך חשוב לך?"

הרגשתי שאני רועדת מלחץ, לא הצלחתי להגיד את האמת. אמרתי שהגעתי לנקודה שבה אני לא מסוגלת להמשיך לחיות בצורה הזאת יותר.

"אבל," הוא אמר בחשדנות, "מה אם היו קושרים אותך לכיסא ומספרים אותך בכוח? האם זה באמת היה מפריע לך כל כך? זה בסך הכול שיער."

הייתי בשוק. איך הוא בכלל מעז להעלות את המחשבה המצמררת הזאת מולי?

"זה חיים ומוות בשבילי," אמרתי.

שתקנו לכמה שניות שבהן ניסה לבחון האם אני רצינית, ואחריהן אמר שישלח את הבקשה שלי להיפגש עם קב"ן ושהוא יעדכן אותי.

כשיצאתי מהחדר שלו, המילים המזעזעות שלו המשיכו להדהד לי בראש. מכעיס אותי שיש כל כך מעט רגישות לפעמים. כל מה שרציתי זה להיפגש עם קב"ן, למה זה צריך להיות כל כך קשה?

אני כותבת לך עכשיו כשאני מלאת חששות מהפגישה עם הקב"ן. אני לא יודעת איך הוא או היא יגיבו – האם אראה חיוך של זלזול או מבוכה כשאגיד "אני מרגיש שאני רוצה להיות בת"? עם אילו שאלות אצטרך להתמודד? האם אקבל את הפטור? אני גם מפחדת מחובת הדיווח למפקדים, שעלולה לחשוף את הסוד בפני ראש המחלקה שלי.

דבר נוסף, אני מקווה שזאת תהיה קב"נית, כי תמיד יותר קל לי להיפתח בפני נשים.

27.6.2020

יומנתי היקרה,

יום שבת היום, ואימא שלי נמצאת בחדר שלה. אני כבר לא יכולה לשמור את זה בבטן, ואני לא חושבת שיש לי סיבה. אני יודעת שהיא תקבל אותי, ושאני רק צריכה למצוא את הדרך לבוא ולספר לה. חיפשתי באינטרנט על דרכים לצאת מהארון בפני אימא או בפני ההורים, וכל מה שמצאתי שם היה המלצות כמו: "לצאת בתור הומו קודם כדי לבדוק את השטח".

יש לי רעיון למשפט: "אני לא הבן הבכור שלך, אני הבת הבכורה שלך". אבל אני לא רוצה סתם לשלוח לה את ההודעה הזאת בוואטסאפ, אני רוצה להגיד לה את זה פנים אל פנים, ולהיות לידה באותו הרגע, כדי שהיא תראה אותי ואת הרגשות שלי כשאני מניחה את הנפש שלי בתוך המשפט הקצר. חשוב לי לראות אותה, חשוב לי להרגיש אותה ולהתרגש ביחד איתה ברגע המזוקק הזה של היציאה מהארון, אחרי שנים בהן דאגתי להסתיר כל רמז או סימן למי שאני, או למה שהנפש שלי רוצה. אלך לשכב לידה קצת ואחשוב על זה, אני מאמינה שלידה אמצא את המילים הנכונות.

יומנתי, אני כותבת לך עם דמעות של התרגשות. שכבתי לצידה של אימא, כתבתי בוואטסאפ את המשפט "אני לא הבן הבכור שלך, אני הבת הבכורה שלך", והסתכלתי עליו שוב ושוב, רועדת מהתרגשות. היססתי כמה דקות, סובבתי את הפלאפון אליה, תוהה אם אלה המילים הנכונות ומצפה לתגובה שלה ולרגע שבו היא תבין למה אני מתכוונת.

בהתחלה היא הסתכלה מבולבלת ושאלה מה הכוונה. אמרתי שתקרא שוב. היא הביטה בי, הפעם עם דמעות בעיניים, ושאלה אותי אם זה אמיתי. אמרתי שכן. כששתינו עם דמעות היא אמרה לי, "אני מצטערת שנאלצת להסתיר את מי שאת באמת, רק כי לחברה לא היה נוח עם זה," וחיבקה אותי חזק.

בשקט, כי אבא בסלון ועדיין לא יודע, שיתפתי אותה ברצון שתמיד היה לי למדוד חזיות ושמלות, אבל בגלל שהיא לא משתמשת בכאלה, אלא רק בגוזיות, לא הייתה לי באמת אף פעם הזדמנות לנסות. שתינו צחקנו מכך שדווקא ברגע הזה מצאתי לנכון להתלונן על הדרך שבה היא מבטאת את הנשיות שלה.

30.6.2020

יומנתי היקרה,

היום התקיימה הפגישה שלי עם הקב"ן. בחדר ההמתנה הרגשתי שאני רועדת בלי שליטה מפחד ומהתרגשות. בזמן שחיכיתי חשבתי על המילים שיבטאו בצורה הטובה ביותר את מה שאני צריכה.

כשקראו לי נכנסתי לחדר שלו רועדת. בהתחלה פחדתי להגיד מה אני מרגישה, כי זה היה קב"ן ולא קב"נית, ולא כל כך ידעתי איך לומר או להסביר שאני בעצם מרגישה ולא מרגיש.

"אני מרגיש שאני רוצה להיות אישה," אמרתי כשנמאס לי ללכת סחור-סחור.

הקב"ן הסתכל עליי ואמר, "אוקיי."

הייתי קצת מופתעת מהתגובה. חשבתי שהוא הולך לצחוק, חשבתי שאני הולכת לראות לפחות חצי חיוך על הפנים שלו, אבל זה לא היה שם. הוא פשוט שאל, "ומה את רוצה לעשות עם זה?"

הרגשתי הקלה. כל החששות והפחדים שלי התפוגגו כלא היו כשראיתי את המבט הישיר והענייני שלו. הרגשתי שהוא אומר לי "את במקום בטוח עכשיו," מבלי להזיז אפילו שריר בפנים, ושאני יכולה לומר את מה שאני באמת רוצה.

אחרי שתיארתי את מה שאני מרגישה ואת מה שהוביל אותי לרגע הזה, ביקשתי פטור שיער. הסברתי שאני לא יכולה לאמץ את כל כללי הדיגום של הופעה נשית ולהופיע עם מדי נשים ביום־יום כי אני עדיין בארון בפני רוב הא.נשים.

הוא השיב בהתנצלות שאין לו אפשרות לתת פטור שיער, ושזה תפקידו של היוהל"ם.

היוהל"ם? שוב? רציתי להרים טלפון ליוהל"ם ולתת להם להתווכח ביניהם על תפקידו של מי לתת לי את הפטור. ההבנה שאין דרך מסודרת לקבל את המענה לצורך שלי הייתה מתסכלת.

בסוף הפגישה הוא קבע לי את הפגישה הבאה עם קב"נית מהיחידה. אני חייבת לומר שהופתעתי מהיכולת שלי להיפתח בפניו למרות היותו גבר, ואני לא יודעת אם זה מפני שהוא ציין שיצא לו ללוות טרנס בתהליך (הפוך משלי) מול המשפחה שלו, או פשוט בגלל הרגישות שלו.

אני עדיין מרגישה מתוסכלת מהסיפור של פטור השיער. אני לא חושבת שיש לי עוד מה לעשות בנושא חוץ מלצאת מהארון בקצב מהיר יותר, ואני הולכת לעשות את זה, למרות שאני עוד לא יודעת איך.

7.7.2020

יומנתי היקרה,

היום הייתי במסע מייקאובר עם סיגל. בהתחלה חשבתי שזאת תהיה חוויה שהמטרה שלה לגרום לי להיראות יותר נשית ולחוות אופוריה מגדרית, אבל בפועל זה היה מסע שופינג, שממש ממש הופתעתי כשהבנתי שאני מוכנה אליו נפשית כבר בשלב הזה.

כשהיא אמרה לי לפני יומיים שהיא רוצה לעשות לי מייקאובר, דמיינתי שאלך אליה הביתה, היא תאפר אותי ואיראה יותר נשית. אחרי שחשבתי על כך שוב, תהיתי, אולי היא התכוונה בכלל לשופינג? פחדתי שאצטרך לצאת החוצה למפגש של פנים אל פנים עם החברה החיצונית, עם א.נשים זרים.ות, במרחבים ששייכים לנשיות כמו קוסמטיקה, איפור והלבשה נשית. פחדתי מהתגובות, מחוסר הבנה או קבלה, וכל זה בנוסף לחרדה החברתית שאני כבר מתמודדת איתה. אבל הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא. הרגשתי שאם לא אנצל את ההזדמנות הזאת ואלך לשופינג, אצור אצלי איזשהו פחד שייקח לי הרבה מאוד זמן להתגבר עליו. אז החלטתי היום לגייס את כל האומץ שיש בי ולצאת לשופינג איתה.

הגענו לעזריאלי בתל אביב ונכנסנו לחנות איפור. קנינו אודם, קונסילר, סומק ועוד כלי איפור שאני בקושי יודעת מה הם או למה הם משמשים. בחרתי איפור לא עמיד שיורד במים, כדי שאוכל להתאפר כשההורים ואחותי לא בבית, ולהסיר אותו במהירות לפני שהם חוזרים. ככה אוכל לראות את עצמי עם איפור מדי פעם. אחר כך הלכנו לחנות של אורבניקה וקניתי חולצת בטן אדומה עם פרחים, חצאית "מידי" תואמת עם פרחים, שמלה כחולה מיני עם פרחים, ושמלת מידי ורודה חלקה.

זאת הייתה חוויה מאוד מיוחדת שאני שמחה שיצא לי לחוות, הרגשתי שאני נמצאת בעולם מקביל לעולם שהכרתי לפני כן. למדוד את הבגדים מול החברה ולראות את עצמי בהם בציבור, בשלב כל כך מוקדם של התהליך (רק לפני שבועיים בערך יצאתי מהארון בפני אימא שלי), ריגשה אותי וגרמה לי אושר. הפעולות הפשוטות כמו להסתכל על שמלה או על חצאית – לאהוב, לבחור, להחזיק, להיכנס למדוד ולראות את עצמי בה – הפעולות שנראות טריוויאליות ובסיסיות, העצימו את תחושת החיים שלי. ולצד החוויה הזאת, הרגשתי גם את המבטים הביקורתיים של בנות שראו אותי מודדת את השמלות והחצאיות. אבל לא נתתי לזה מקום, מבחינתי אני אחת מהן. וזה שלא חוויתי אלימות פיזית או מילולית מאוד עזר לי לעבור את ההתנסות הזו בצורה טובה. אפילו כשהחברה ביקשה מהמוכרת בחנות של האיפור כלי איפור בשבילי, התגובה של המוכרת הייתה מכילה ומקבלת, "אנחנו במדינת תל אביב, פה מותר."

אני לא יודעת מתי יצא לי שוב לצאת לשופינג, ואני מרגישה שאני צריכה להתאושש קצת, אבל אני מאוד שמחה שהיה לי את האומץ לעשות את זה היום.

עם זאת, החלק המאתגר, אפילו יותר מהיציאה למפגש עם א.נשים זרות.ים, היה דווקא החזרה הביתה, עם שקית של אורבניקה, כשאבא שלי ואחותי עדיין לא יודעים על היציאה שלי מהארון. כמה תחנות לפני שהגעתי הביתה שלחתי הודעה לאימא שלי, ואמרתי לה שאני צריכה דרך להיכנס הביתה עם שקית שיש בתוכה שמלות, כי אני עדיין לא מוכנה לצאת מהארון בפני אבא שלי ואחותי. היא אמרה לי להכניס את השקית לתיק אבל לא הצלחתי למצוא לה מקום בתיק. עד שיש לי שקית עם בגדים ואיפור, אני בעצם לא יכולה להכניס אותה הביתה בלי להיות מתוחקרת. כל כך מתסכל ומכעיס!

אימא שלי הציעה שאחכה לה והיא תעזור לי, כי היא נמצאת במרחק של כמה תחנות אוטובוס ממני. בינתיים היא ביררה מה המצב בבית. היא התקשרה אליי ואמרה לי שאחותי ואבא שלי מדברים בסלון, מה שאומר שאין לי שום דרך להעביר את השקית לחדר מבלי שאחותי תראה. כשאימא שלי הגיעה, העברנו את השקית לתיק שלה, והיא הגניבה אותה לחדר שלי. מייד אחר כך דאגתי להסתיר את הרכישות החדשות שלי בארגז מתחת למיטה, כשמעליהן הנחתי בגדים.

זה מאוד מתיש כל הזמן להסתיר את הדברים שאני עושה, ואני לא יודעת עוד כמה זמן אצליח להתמודד עם ההסתרה הזאת, עם זה שאני צריכה להתגנב כל הזמן, ועם זה שאני צריכה לדבר עם אימא שלי בשקט על הנושא הזה.

אימא שלי אמרה לי שגם לה כבד לשמור את זה בבטן, ושהיא רוצה שאשתף את אבא. אבל אני עוד לא מוכנה, אני חושבת שזה עדיין לא הזמן הנכון.

25.7.2020

יומנתי היקרה,

היום הבנתי שברגע שנוצר סדק קטן בסוד, הוא רק ילך ויגדל – גם אם לא בקצב שתכננתי.

בצוהריים ביקשתי מאימא עזרה עם השעווה שלה. המגע של השעווה היה חם ומוזר, והמריטה כאבה בעוצמה שלא ציפיתי לה. אימא הסבירה שהכאב חזק במיוחד כי היא לא מנוסה בהסרת שיער לאחרות, והציעה שאלך למישהי מקצועית.

בינתיים אבא שלי ישב בסלון מבולבל, ואחרי זמן מה שאל למה אני עושה שעווה. השאלה שלו עוררה בי פחד. לא הייתי מסוגלת לומר לו את האמת, ולא רציתי שהוא ישאל עוד שאלות בנושא כרגע. עניתי בצורה קרה ומתחמקת שפשוט החלטתי שאני לא רוצה יותר את השערות האלה בגוף שלי.

אימא שלי לחשה לי שלאבא מגיע לדעת מה קורה איתי. התנגדתי ואמרתי שאני חושבת שזה עדיין לא הזמן, אבל כשהיא התעקשה שמגיע לו לדעת, הסכמתי איתה. גם לי הייתה תחושה שאבא שלי לא יתקשה לקבל את זה. הסיבה העיקרית שלא סיפרתי לו עד עכשיו הייתה שהתקשורת שלי איתו היא לא מאוד פתוחה, לא כמו עם אימא שלי.

בשעות הצוהריים ישבנו בסלון – אימא שלי, אני ואבא שלי. תהיתי אם זה הזמן הטוב ביותר להעלות את הנושא, בזמן שבטלוויזיה משודרת תוכנית מתיחות, ותיארתי לעצמי שזה יהיה מצחיק, אז בחרתי דווקא בעיתוי הזה שיכול לעזור להקליל את האווירה.

"יש לי משהו לספר לך," אמרתי את המשפט הכי קלישאתי שיכולתי לחשוב עליו. "אני מתחילה בתהליך של שינוי מין."

ידעתי שאני משתמשת במילים שגויות כשאני אומרת "שינוי מין" ולא "התאמה מגדרית", אבל היה לי חשוב שהוא יבין מבלי שאצטרך להסביר יותר מדי למה אני מתכוונת. אבא שלי הסתכל עליי מבולבל.

"אוקי, איפה המצלמות?" שאל בגיחוך כשהוא מפנה את המבט לאימא שלי.

"אין מצלמות," היא השיבה בתקיפות כדי להעמיד את אבא שלי במקום. "עד עכשיו היו מצלמות, אבל עכשיו זאת המציאות," היא הוסיפה.

ציינתי שזה מאוד מצחיק לצאת מהארון דווקא בזמן שמשודרת בטלוויזיה תוכנית מתיחות, אבל זאת האמת.

אבא שלי התעקש להבין מה המשמעות של היציאה שלי מהארון, מה ההשלכות, מה זה אומר עליי ואם זה אומר שאני הולכת להסתובב מעכשיו עם נוצות כמו דנה אינטרנשיונל. הסברתי שהדוגמה שיש לו של דנה אינטרנשיונל היא לא רלוונטית לגביי, ושאני עדיין נשארת עם אותה אישיות. אני עדיין נשארת בתפקיד שלי בצבא ולא איבדתי מהידע שלי רק כי עכשיו אני בעצם בת.

אבל למרות השיחה הארוכה, שהסתיימה כשאני מותשת, אני לא חושבת שאבא שלי באמת מצליח לעכל את זה כרגע. הוא לא כל כך מבין מה המשמעות של זה, והעובדה שהדמות הטרנסית היחידה שהוא מכיר היא דנה אינטרנשיונל, לא תורמת ליכולת שלו להבין. עם זאת, אני מבינה אותו. גם אני חשבתי שלהיות אישה טרנסית פירושו להיות מוחצנת – זו הסיבה העיקרית שלא יצאתי קודם מהארון. גם אני לא הכרתי דוגמה אחרת לטרנסית. אפילו את המילה "טרנסית" לא הכרתי עד שיצאתי מהארון והתחלתי לקרוא על דברים שעד אז לא העזתי לקרוא עליהם. כל מה שהכרנו זה בן שהפך לבת.

אני מאמינה שאבא שלי הוא אדם ליברלי, למרות שהוא טוען שהוא חונך אחרת. ראיתי בשיחה איתו שהוא מנסה להבין, ושפשוט חסרות לו דוגמאות נוספות של נשים טרנסיות. אני מאמינה שכשהוא יבין שזאת מי שאני, הוא יקבל אותי כמו שאני בלי להטיל בי ספק, אבל אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח.

29.7.2020

יומנתי,

יצאתי היום מהארון בפני בל, המפקדת הישירה שלי. זה היה מאוד מרגש לספר לה מה אני מרגישה ואיך אני רואה את עצמי, אבל גם מאוד מוזר. למרות שיזמתי את השיחה, בהתחלה כמעט ולא היה לי מה להגיד. זה תמיד מרגיש כמו נושא גדול וכבד, כשבפועל זה בסך הכול מגדר ולשון פנייה. כלום לא באמת משתנה מעבר לזה.

בערך שעה לפני הפסקת הצוהריים ביקשתי לדבר איתה ביחידות מחוץ לחדר שבו עבדנו. ישבנו על ערמת אבנים שהיו מיועדות לבנייה עתידית בתחום הבסיס, התמקמנו בקושי.

"יש לי משהו לספר," אמרתי, "קצת קשה למצוא את המילים, אז אני אגיד את זה בצורה הכי פשוטה שאפשר – אני מתחילה תהליך של התאמה מגדרית."

היא נראתה קצת מופתעת וחייכה. "וואו, אוקיי," היא אמרה, ולקחה נשימה רגע כדי להתרכז בשיחה, "אז מה זה אומר בעצם?" שאלה.

"זה אומר שמעכשיו כשנדבר בינינו ולא יהיו לידנו א.נשים, או בוואטסאפ, הפנייה אליי היא בלשון נקבה."

מצחיק אותי לחשוב כמה השינוי הזה מהותי בשבילי, וכמה מעטה ההשפעה שלו על הסביבה החיצונית. האמת שלא חשבתי על זה עד היום. בעצם יצאתי מהארון עד עכשיו רק בפני חברה טרנסית אחת, שזה היה מאוד משמעותי עבורה, וגם בפני ההורים שלי, שלהם יש מעורבות רגשית גדולה יותר, והיציאה שלי משפיעה עליהם במעגלים החברתיים שלהם.

אחר כך הסברתי איך אני בעצם מרגישה ביומיום וכמה הדברים הכבידו עליי לפני שסיפרתי לה. ניסיתי לתאר באופן הכי טוב שהצלחתי את החוויה של חיים בגוף שמשויך למגדר הלא נכון, שזה למעשה לחוות באופן מאוד קשה את הדברים הכי בסיסיים בחיים.

"זאת הציפייה החברתית שתיכנסי לשירותי הגברים, או למקלחות, במקרה של הצבא," אמרתי.

אפילו המחשבה על הימצאות במתחמים הגבריים האלה, בזמן שאני כותבת לך, גורמת לי תחושות גועל וחלחלה בכל הגוף. הסברתי למפקדת שהפנייה אלייך בלשון זכר, למרות שאת לא מרגישה שייכות ללשון הפנייה הזאת, מובילה לתסכול חוזר בכל פעם, ולתחושת חוסר אשרור כשזה מגיע ממי שכן מודע.ת לתהליך שאני עוברת. ישנה ציפייה חברתית שתצמצמי את הרגשות שלך למינימום, כי גברים לא אמורים להביע רגשות בציבור, וציפייה חברתית ממך להתלבש בביגוד שלא תואם את הרצון הפנימי שלך. זה ההכרח לייצר קשרים בקבוצה חברתית מסוימת, למרות שאת מוצאת בסיס משותף רחב יותר עם קבוצה חברתית אחרת. ובכל פעם שאת מנסה לצאת מהנורמה החברתית, מכים אותך בחשדנות ובשיפוטיות, שמא את עושה את זה ממניעים אינטרסנטיים נסתרים, ואת למעשה עוברת תהליך של נידוי חברתי.

בזמן שאמרתי את הדברים הרגשתי רעד בכל הגוף. "כל הדברים האלה," סיכמתי כשהצלחתי לקחת קצת אוויר, "הובילו אותי לעשות את הדבר האחרון שהחברה ציפתה ממני לעשות, כדי שבעתיד אוכל לעשות את הדברים שאני יותר מתחברת אליהם, מבלי שאעבור משפט חברתי יומיומי עליהם, כמו למשל להתאפר, ללבוש שמלות, להאריך שיער או לטפח את הציפורניים שלי."

בנוסף לכל שגרת החיים, הסברתי שהמגדר בצבא הוא דבר מאוד דומיננטי, וזה מתחיל במדים ומסתיים במגורים, בהסדרי השינה ובמקלחות. בתור טרנסית בארון, כל הדברים האלה מהווים טריגר בשבילי.

אחרי כמה שניות בהן הסתכלנו על הנוף בבסיס היא שאלה בטון חוקר, "אני חושבת שחלק מהדברים שאני עושה לא משויכים מבחינה חברתית לנשיות. אז למה בעצם זה כל כך מפריע לך לעשות דברים שכן משויכים לנשיות?"

לקחתי נשימה ארוכה. "זה נכון, אבל יש בינינו שני הבדלים גדולים," קבעתי, "ההבדל הראשון הוא שאת אישה סיס,** ואת מרגישה בנוח עם המגדר שהחברה נתנה לך. אני, לעומת זאת, מרגישה שייכת למגדר הנשי יותר מאשר למגדר הגברי שהחברה נתנה לי כשנולדתי."

בעודי משתפת אותה בתחושות שלי, שוב הרגשתי שמתפשט לי בגוף רעד בלתי נשלט, שהתחיל להפריע לי בדיבור. כדי להירגע, לקחתי אוויר והמשכתי, "וההבדל השני הוא שהחברה שופטת פחות נשים גבריות, מאשר גברים נשיים, וזאת מכיוון שאנחנו חיות בחברה פטריארכלית עם בסיס שוביניסטי. המצב הזה גורם למילה "טום-בוי" להיחשב פחות פוגענית כלפי נשים, לעומת המילה "נקבה" שמופנית בעוקצניות כלפי גברים."

בשלב הזה של השיחה חברים מהיחידה קראו לנו ללכת איתם להביא אוכל. היא הסתכלה עליי בציפייה.

"את יכולה ללכת איתם, אני צריכה קצת להירגע מכל הרגשות שמציפים אותי עכשיו," אמרתי בגיחוך קל.

התחבקנו כשהיא מאחלת לי בהצלחה בתהליך ומוסיפה שאם אני צריכה לדבר אני תמיד יכולה לפנות אליה.

כרגע אני מרגישה מאושרת, אבל אני יודעת שהאבן הזאת שירדה לי מהלב, ירדה לזמן מוגבל בלבד. זה שבל יודעת מי אני, זה בהחלט מקל, אבל בקרוב היא עוזבת, ואצטרך לספר את זה גם למפקד.ת הבא.ה, שאני עדיין לא מכירה.

22.8.2020

אני כותבת לך כאן בשעה מאוחרת, השעה היא כמעט 2:00 בלילה.

לפני שעה בערך, אחרי זמן ממושך ששכבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם מסיבה שלא ברורה לי, שמעתי את אחותי במחשב בסלון, והייתה לי תחושה שזה קשור לרצון שלה להפסיק לחיות. התגנבתי לשם, הצצתי על המסך שלה, וראיתי שאכן היא קוראת על אובדנות.

ניגשתי אליה ואמרתי לה שאני יודעת מה היא עושה, ושהיא לא היחידה עם התחושות האלה. היא אמרה לי מה אני מבינה בכלל, אצלי הכול מושלם. אמרתי לה שזה לא נכון, ושהיא לא היחידה עם טיפול פסיכולוגי. היא חשבה שאני משקרת רק כדי לעזור לה להרגיש יותר טוב עם עצמה.

הבנתי שזה הזמן הכי טוב שיהיה לי לצאת מהארון בפניה, גם ידעתי שאימא שלי שומעת את השיחה מהחדר שלה. התחלתי לרעוד בצורה לא רצונית, אבל אני חושבת שהיא לא שמה לב לזה. לא ידעתי איך היא תגיב, אבל הייתה לי תחושה שדווקא עכשיו, כשהיא נמצאת במקום פגיע, יש סיכוי נמוך יותר שהיא תגיב בתקיפות.

"אני צריך לספר לך משהו," אמרתי, "אני הולכת להיות בת."

היא הסתכלה עליי בשוק. "לא נכון," אמרה.

היא שאלה איך זה יכול להיות אם לא היה שום סימן שהראיתי. השבתי שהסתרתי את כל הסימנים בכוונה, לא רציתי שידעו, לא רציתי שזה יפגע לי בחיים. סיפרתי לה שמאז שיצאתי מהארון אני בטיפול פסיכולוגי בצבא, שעוזר לי להתמודד עם כל הסיטואציה החדשה. גם לי זה לא פשוט, גם אני חווה התמודדות עם אובדנות, למרות שזה לא נראה כך, ולמרות שלא עשיתי עם זה עד עכשיו כלום.

הסברתי לה את המחשבות שלי על אובדנות, ואמרתי לה שאחת הסיבות העיקריות שלא התקדמתי עם זה עד עכשיו היא שלא רציתי לפגוע בהורים. היא אמרה לי שהיא יודעת ושהיא מבינה את זה ושגם היא לא רוצה לפגוע בהורים.

"טיפול פסיכולוגי זה לא בושה," אמרתי. אני יודעת שקיימת סטיגמה שגם אני חייתי איתה במשך השנים, שטיפול פסיכולוגי מכתים את קורות החיים או שהוא נחוץ רק למי שנמצא.ת בקצה.

"והוא יכול לעזור מאוד בהתמודדות עם כל המחשבות, עם הסיטואציה ועם הרגשות," הוספתי כשאני מסתכלת לה ישירות לעיניים. אני מכירה את המקום הזה של האובדנות, ואני יודעת עד כמה זה חשוב לדבר ולפתוח את זה, כדי להקל על ההתמודדות של האדם האובדני.ת.

"את כל מה שאת קוראת עכשיו," אמרתי אחרי שתיקה, "קראתי כבר, כולל תוכן של אתרים באנגלית."

היא הביטה בי במבט חלול, והבנתי שרק אם אשתף את החוויה האישית שלי היא תחזור להקשיב.

"אני יודעת שאין שום דבר שאני יכולה להגיד שיכול לעצור אותך מלהתאבד, אם תחליטי."

העיניים שלה נפערו בהפתעה.

"אבל אני כן מקווה שאצליח לעזור לך לרצות לקבל טיפול, כי רק טוב יכול לצאת מזה."

התחבקנו כששתינו קצת דומעות וחזרתי לחדר שלי. בדרך הסתכלתי לכיוון החדר של ההורים. ראיתי שאימא שלי ערה וידעתי שהיא שמעה את הכול. חייכתי אליה ופניתי לחדר. כרגע אני שומעת את אחותי מדברת עם אימא שלי בלחש. אני לא יודעת בדיוק מה היא אומרת, אבל אני יכולה לנחש.

כשאני כותבת לך אני עדיין קצת דומעת. הושלם עוד שלב בדרך היציאה מהארון, וכל המשפחה הקרובה שלי יודעת. אני מקווה שהשיחה עם אחותי תעזור לה לקבל את ההחלטה הנכונה ולהסכים ללכת לטיפול, למרות הסלידה שלה מכל מה שקשור למערכות בריאות הנפש בארץ.

25.8.2020

יומנתי היקרה,

במאמץ לא לפגוע בי, אימא שלי התחילה להתבלבל מדי פעם בלשון הפנייה כלפי אבא שלי, ויש בזה משהו מצחיק מצד אחד, אבל גם מעניין. זה מאוד מצחיק לשמוע את אימא שלי קוראת לאבא שלי מהמטבח ואומרת לו, "את קמה לעשות כלים?" ובעודה מדברת היא מבינה מה היא אמרה לו ומתחילה לצחוק. והוא בתגובה עונה לה, "כן, אני קמה," בקול הכי גברי שלו.

אבל כשהיא מתבלבלת כלפיי בלשון הפנייה ופונה אליי בלשון זכר, זה כואב לי, למרות שאני יודעת שזה לא בכוונה, ושלוקח זמן להתרגל אחרי עשרים שנה. אני מוצאת בזה נקודה מאוד מעניינת של תשומת הלב והיחס ללשון הפנייה אצל א.נשים סיס, שמקבלים.ות אשרור חברתי מלא למגדר שלהן.ם, לעומתי, שהאשרור החברתי היחיד שאני מקבלת בשלב הזה הוא מהבית, מהממונה בצבא ומהחברה הטרנסית שאני מכירה. אני מקווה שיום אחד גם אני, כמו אבא שלי, אוכל לצחוק על סיטואציות שבהן יתבלבלו כלפיי בלשון הפנייה. אני חושבת שאם אגיע ליום הזה, אדע שהשגתי את המטרה הנפשית שלי מול עצמי – להיות חזקה ובטוחה מספיק במגדר שלי, ללא תלות באשרור חיצוני.

גם הנושא של האשרור החברתי הוא נושא מעניין בעיניי. לפני שיצאתי מהארון תמיד עשיתי את מה שנכון בשבילי, גם כשזה התנגש עם מה שציפו ממני. התגובות מעולם לא הפריעו לי. אבל היום אני מרגישה פגיעה יותר, וזה גורם לי לתהות אם מה שעשיתי בעבר פשוט היה בתחום המקובל ולכן לא עורר תגובות, או שדווקא עכשיו, כשאני עושה את הדבר הכי אמיתי בשבילי, התחלתי להזדקק לאשרור חברתי כן (מה שקצת אירוני, כי תהליך ההתאמה המגדרית סותר את מה שמקובל בחברה).

27.8.2020

יומנתי היקרה,

בל, המפקדת שלי, בחפיפה עם נוגה, המחליפה שלה, ושוב חזרתי לסיטואציה שאני בארון בפני כל הסובבים.ות אותי. כדי לא להרגיש שאני הולכת אחורה, היום אזרתי מספיק אומץ כדי לספר לנוגה, המפקדת החדשה, שהגיעה אלינו לפני כמה ימים.

ניגשתי אליה רגע אחרי שכולם.ן במשרד הלכו להביא אוכל, וסיפרתי לה שאני מתחילה תהליך של התאמה מגדרית, ושהפנייה אליי היא בלשון נקבה מעכשיו (לפחות כשאנחנו לא ליד א.נשים, כדי שלא אצא מהארון בטעות). היא הסתכלה עליי במבט חתום, אני חושבת שאפילו שריר לא זז בפנים שלה, ואמרה שאני יכולה לפנות אליה עם כל דבר שאני צריכה, ולבקש כל עזרה שאני זקוקה לה במסגרת הצבא.

הרגשתי שהיא לא מתרגשת מזה, אבל אני רעדתי במשך שעות אחר כך. הרגשתי הצפה רגשית מאוד חזקה, שברגע שהיא מתחילה לוקח לה המון זמן עד שהיא נרגעת, ועד שהרגש יוצא לאט־לאט מכל התאים בגוף. אני מקווה שזה יהפוך להיות קל יותר עם הזמן.

למרות הכול, אני שמחה שהצלחתי. לפחות עכשיו תהיה לי דמות אחת בתחומי הצבא שאיתה אוכל להרגיש בנוח לדבר בלשון נקבה, ושלפעמים, כשלא נהיה ליד א.נשים, גם היא תוכל לפנות אליי בלשון נקבה.

כשהלכנו להביא אוכל ורציתי לפנות אליה, השתמשתי במשפטים כמו "עליי ללכת לשולחן", או "אלך להביא קצת סלט" כי קשה לי מאוד לדבר בלשון זכר על עצמי, והיו שם הרבה א.נשים, כך שלא יכולתי לדבר בלשון נקבה. לכן בחרתי במשפטים עם שמות פועל, אך הם בנויים בצורה תחבירית שלא טבעית עבורי, ומקשים מאוד על הדיבור. אני מקווה שאצליח לאזור מספיק אומץ כדי לצאת מהארון בקרוב, ושלא אצטרך להתמודד עם זה עוד הרבה זמן.

30.8.2020

אני שוב כותבת לך כשאני רועדת מהתרגשות.

היום, אחרי ארוחת הצוהריים, נוגה לקחה אותי לשיחה במשרד שבו עבדנו. כשנשארנו לבד בחדר הרגשתי איך ההצפה הרגשית והרעד בגוף חוזרים אליי. הדיסוננס בין הפורמליות בתגובה שלה לבין הרגשות שהציפו אותי בשיחה האחרונה, גרם לי להיות מתוחה לקראת השיחה היום.

"מאוד התרגשתי כשיצאת מהארון בפניי," היא אמרה.

הרגשתי איך האוויר חוזר לי לגוף, למרות שהרעד המשיך בשלו.

"במשך כל הסופ"ש חשבתי על מה שסיפרת לי וקראתי על זה הרבה חומרים באינטרנט. דרוש המון אומץ כדי לעשות צעד כזה."

התגובה שלה ביום חמישי גרמה לי לחשוב שהיא מתורגלת בכאלה שכבר יצאו מהארון בפניה בעבר, או שלכל הפחות היא לא מייחסת לזה הרבה חשיבות. ממש לא ציפיתי שהיא תיקח אותי לשיחה ותגיד לי שהיא לא הפסיקה לחשוב על זה בכל הסופ"ש. אני חושבת שהשיחה איתה היום ממש שימחה אותי, כי אני יודעת שגרמתי לה להיחשף לקהילה שלמה, ושאולי אפילו שיניתי אצלה משהו בתפיסה.

סיפרתי לה על הניסיון שלי להוציא פטור שיער דרך קב"ן, ושזה לא צלח, והסברתי כמה הנושא כואב וחשוב לי. היא אמרה שכדי לטפל בזה, נצטרך לדבר עם יהורם, ראש הענף (המפקד של ראש המחלקה), כי הוא זה שאחראי בפועל על הענישה אם אקבל תלונה בנושא. הסכמתי לפנות אליו. תמיד הייתה לי תחושה טובה כשנתקלתי בו, הוא עשה רושם נחמד ולא מאיים, למרות התפקיד הבכיר שלו.

בהמשך היום היא שוחחה איתו, וקראה לי לשיחה אצלו. כשנכנסתי אליו למשרד הוא חייך אליי והשרה אווירה רגועה וטובה, כמו שהוא תמיד נוהג לעשות. שולחן ארוך יחסית הפריד בינינו. התחלתי להרגיש איך הרעד הרגשי מנסה שוב להשתלט עליי.

"הגעתי אליך כי יש עניין שאולי תוכל לעזור לי איתו," אמרתי בלשון פנייה ניטרלית כלפיי. "לפני חודשיים בערך התחלתי בתהליך של התאמה מגדרית." הרעד השתלט עליי לגמרי.

"קודם כול, תודה על השיתוף," הוא אמר בטון חם ורגוע, "זה לא מובן מאליו שבחרת לשתף אותי, וזאת התמודדות מורכבת."

"תודה," אמרתי כשהצלחתי להסדיר קצת את הנשימה, "חלק מהמורכבות היא הנושא של פטור השיער שלא הצלחתי להוציא."

הוא הסתכל עליי במבט אמפתי ומבין, ואמר שמבחינתו כל תלונה שתגיע אליו בנושאים האלה תעבור ללא ענישה מצידו ושהוא ייתן גיבוי מלא לכל מה שנדרש מאחורי הקלעים, מבלי לחשוף את התהליך שאני עוברת, עד שאצא מהארון באופן מלא.

אני ממש שמחה שיוצא לי לעבור את התהליך הזה בסביבה שמקבלת אותי ותומכת בי. אני יודעת עד כמה זה לא דבר מובן מאליו במציאות של היום, ועל אחת כמה וכמה במסגרת נוקשה כמו צה"ל.

ברגעים כאלה אני פשוט רוצה להגיד תודה לחיים.

17.9.2020

יומנית יקרה,

היום עברתי את טיפול הלייזר הראשון שלי. הגוף עדיין שורף וכואב מאוד, אבל אני בהתרגשות שיא וממש באופוריה. אני יודעת שמדובר בהליך שלוקח שנים כדי להשלים אותו באמת, אבל אני מרגישה שאני כבר מתקדמת לעברו בצעדי ענק.

המחשבה הזאת, שלא אצטרך לגלח את שיער הפנים שלי יותר, או ששיער הגוף שלי יעלם ויפסיק לעורר בי דיספוריה מגדרית בכל פעם שאני מסתכלת עליו, משמחת אותי מאוד. אני רק מחכה שהזיפים שגורמים לי לדיספוריה ביום־יום, ומונעים ממני לעבור*** בתור אישה, כבר לא יהיו שם, ושלא אצטרך לדאוג יותר בקשר לזה.

אפילו הפעולה הזאת, לגלח את השיער בפנים, מעוררת בי בחילה, גועל, דיספוריה ודיכאון בכל יום מחדש. אני לא יכולה יותר עם התחושה הזאת ועם הנראות הזאת, ואני אעשה הכול כדי להגיע לנראות שאני רוצה, כלומר לעבור בתור אישה באופן מלא ברחוב, כמה שיותר מהר. קבעתי את טיפול הלייזר הבא לעוד חודש מהיום, ואני רק מחכה להגיע אליו כבר.

עוד דבר שאני מצפה לו מאוד, זה להתחיל טיפול בציפורניים אצל אותה קוסמטיקאית, אבל בשביל זה אצטרך קודם לצאת מהארון בפני כל הסביבה הקרובה שלי, ואני חושבת שזה ייקח עוד זמן. ובכל אופן, המחשבה על לעשות אצלה גם ציפורניים, כמובן בצבע ורוד, וגם לסדר גבות מלהיבה אותי.

1.10.2020

היה לי יום מרגש היום.

במרכז הגאה עומדת להיפתח קבוצת תמיכה חדשה, שמיועדת לנשים טרנסיות, אותה ינחו ליבי (עובדת סוציאלית) ואיימי (אישה טרנסית).

היום בשעות הצוהריים יצאתי מהביתן שבו אני עובדת לנשום קצת אוויר בחוץ, כי הרגשתי בעומס נפשי. מצאתי את עצמי מתהלכת מצד לצד, כי לראשונה בחיי עברתי ממצב שבו יכולתי לתכנן עשרים שנה קדימה מה בדיוק אני הולכת לעשות, למצב שאני לא יודעת מה הולך להיות איתי בעוד דקה. לראשונה התמודדתי עם תהליך שלא ממש ידעתי עליו, והרגשתי כאילו שאני עומדת על סף תהום חשוכה. רגשות של דאגה לצד התרגשות, פחד לצד תקווה ועצבות לצד שמחה רצו במהירות גבוהה לכל אורך הגוף שלי.

אחרי דקות ארוכות בהן ניסיתי להירגע בחוץ, קיבלתי שיחה מליבי. היא שאלה איך אני מרגישה ואמרה שמדובר בשיחת תיאום ציפיות ראשונית לפני שיאשרו לי להצטרף לקבוצה, כי הן מתכננות שלקבוצה יהיה אופי התפתחותי מסוים ורגיש.

אמרתי שאני רוצה להצטרף כדי להגדיל את מעגל החברות שלי בקהילה, שכרגע עומד על חברה טרנסית אחת, שאני נפגשת איתה לעתים רחוקות. אחת הציפיות שלי מהקבוצה הזאת, היא לקבל מקום שבו אוכל לשתף חוויות שאני מתמודדת איתן, ולקבל תמיכה ועצות מחברות קהילה שכבר התמודדו עם חוויות דומות ולמדו מסיטואציות דומות ושונות בתהליך.

אחרי שיחה של כחצי שעה, ליבי אישרה את הצטרפותי לקבוצה, ואמרה שזה בדיוק מה שהקבוצה שואפת לתת לחברותיה. היא סיפרה לי שהקבוצה הייתה צריכה להתחיל כבר מזמן, ושהפתיחה הרשמית שלה נדחתה כדי לאפשר מפגשים פרונטליים בתקופה הזאת של הקורונה. עם זאת, אחרי שדחו את הפתיחה כבר מספר פעמים, הן החליטו שלא לדחות יותר ולפתוח אותה בכל מצב, גם אם זה אומר לקיים את המפגשים בזום. ככה שההצטרפות שלי הייתה ממש ברגע האחרון. מזל.

הפגישה הראשונה של הקבוצה תהיה ב־15.10, וזה מאוד מרגש. אני מקווה שאצליח להתמיד ולהגיע לכל הפגישות, כי אני לא רגילה לזה. תמיד היה לי קשה לצאת מהבית כדי להיפגש עם א.נשים בגלל החרדה החברתית שאני מתמודדת איתה.

15.10.2020

היום הייתה הפגישה הראשונה של קבוצת התמיכה במרכז הגאה.

התרגשתי לפגוש נשים טרנסיות אחרות, ולשמוע אותן מספרות על השלבים השונים שלהן בתהליך. אני חושבת שיש משהו מאוד מנחם בלראות לאן נשים טרנסיות אחרות מצליחות להגיע בתהליך, מבחינה חיצונית, נפשית והישגית. בנוסף, הבנתי שהקבוצה הזאת יכולה לתת לי אפשרות לשמוע המלצות על הצעדים הבאים שלי, כמו למשל הוועדה להתאמה מגדרית ומקומות טרנס*פרנדליים להסרת שיער בלייזר.

אני מרגישה שבקבוצה הזאת גם אוכל למצוא את הנשים שאוכל להתקרב אליהן כדי לקבל ולתת את התמיכה שאני צריכה, כי מאוד חסר לי בפן החברתי חברים וחברות שאני יכולה לפנות אליהן.ם תמיד.

עוד דבר שאהבתי בקבוצה, הוא פער הגילים בין נשות הקבוצה. העובדה שיש נשים שהתחילו את התהליך בגיל 16, וכאלה שהתחילו אותו בגיל 40, מראה שתהליך ההתאמה המגדרית לוקח זמן אבל אין לו גיל. אין גיל שבו כבר לא ניתן לאמץ את הזהות המגדרית שעושה אותך שמח.ה, ושגורמת לך להרגיש שייך.ת לעצמך. ההבנה הזאת גרמה לי לנשום לרווחה, כי אני יודעת שלא פספסתי את ההזדמנות שלי ושעדיין אוכל להגיע לנראות שארגיש שלמה איתה, ואפילו בתקווה, יום אחד "לעבור" בתור אישה – כלומר, שלשון הפנייה בה ישתמשו זרות.ים כלפיי תהיה נקבה מבלי שאצטרך לתקן.

29.10.2020

יומנה יקרה שלי, אני רוצה לשתף אותך בדבר הגדול שעשיתי היום.

זה היה יום מאוד עמוס ומורכב. הבוקר התעוררתי עם אומץ חדש ועם תחושה שאני לא מוצאת סיבה להמשיך לשמור את הסוד הזה בבטן, והחלטתי שהיום אצא מהארון בפני כולן.ם. כשסיפרתי על זה לנוגה, המפקדת שלי, היא אמרה לי שקודם כול צריך לספר על זה למפקד שלה, אותו מפקד שהפנה אותי לקב"ן, כדי שלא ישמע את זה בעקיפין. פחדתי, לא ידעתי איך הוא יקבל את זה ולא רציתי להתמודד מולו לבד, אז ביקשתי ממנה שתהיה איתי כשאני מספרת לו. "זה הולך להיות מורכב," אמרתי לה, והיא הסכימה איתי.

בסביבות 10:00 בבוקר הלכנו לכיוון המשרד שלו. זה היה יום שמשי וחיפשנו מקומות מוצלים לצעוד בהם. פגשנו אותו בדרך, והמפקדת שלי פנתה אליו ואמרה, "הוא רוצה לספר לך משהו."

אזרתי את כל הכוחות שהצלחתי כדי להגיד, "אני מתחילה בתהליך של התאמה מגדרית."

הוא הביט בי נבוך. מנסה להסתיר חצי חיוך שעלה. "אוקיי. וואו. ומה המשמעויות של הדבר הזה מעכשיו?" שאל.

הסברתי שאין הרבה השלכות, ושהדבר העיקרי הוא הפנייה אליי בלשון נקבה. אחרי שיחה קצרה על הנושא, על המחשבות ועל התחושות שלי, הוא איחל בהצלחה ושאל אם אני רוצה שהוא יעביר את המסר הלאה. אמרתי שכן, והבנתי שאין יותר סודות – כולן.ם ידעו עכשיו, ועדיף שמי שמשרתים.ות איתי ישמעו את זה ממני.

כינסתי את כל מי שמשרתים.ות איתי באופן ישיר (חלקן.ם כבר ידעו), ומצאתי את עצמי עומדת מול בערך עשרים א.נשים, בתוך משרד קטן וצפוף, כשאני רועדת מפחד ומהתרגשות, ולצידי נוגה. ידעתי שיקבלו אותי, לא היה לי ספק, אבל לעמוד מולם.ן ולשתף אותם.ן בדבר הכי אישי ורגיש אצלי, מהמקום הכי פגיע שלי, הביא אותי לקצה. נדרשו ממני כל העוצמות שיכולתי לגייס כדי לעמוד בסיטואציה הזאת בלי להתעלף מפחד. הלב שלי דהר.

אחרי כמה שניות בהן הצלחתי להתאפס על עצמי, אמרתי בקול רועד, "אני מתחילה בתהליך של התאמה מגדרית, ומעכשיו הפנייה אליי בלשון נקבה."

"סוף סוף!" אמרה המפקדת ושברה את הדממה, "עכשיו אני יכולה לפנות אלייך תמיד בלשון נקבה בלי להחליף כל הזמן כשאנחנו לא לבד."

נשמתי לרווחה. חלק מהא.נשים מסביב תמכו, איחלו בהצלחה וניגשו כדי לחבק, חלק חייכו ממבוכה, וזה נראה שחלק גם התרגשו מדי בשביל להגיב במעמד הזה. אמרתי שאני שמחה שזכיתי להיות בסביבה תומכת בנקודת ההתחלה של התהליך הזה.

זאת הייתה בדיוק השעה של ארוחת הצוהריים, ככה שמהכינוס הלכנו להביא אוכל. מרגע זה כבר לא הייתי צריכה לדבר בשמות פועל כשאני ליד מי שלא יודעות.ים על התהליך שלי. יכולתי פשוט לדבר כמו שאני מדברת איתך, בלשון נקבה. ובמקום להגיד "עליי ללכת להביא אוכל", או ללחוש, "ברצוני ללכת לדבר עם מישהו", ולהישמע מתנשאת מכל הבחינות, אני יכולה פשוט להגיד "אני הולכת להביא אוכל", בלי להתנצל על מי שאני ועל הדרך שלי. וזאת תחושה מדהימה, כאילו חזרתי לחיים שמעולם לא היו לי.

בהמשך היום יצא לי לדבר עם הסביבה הפחות קרובה, עם מחלקות וקבוצות שונות שאין לנו עבודה ישירה ביחד, ששמעו על התהליך שלי דרך ראש המחלקה, באו, בירכו, התרגשו ואיחלו הצלחה בתהליך. סיימתי את היום כשאני מותשת אבל עם המון אדרנלין והתרגשות מהצעדים המשמעותיים שעשיתי, כשהחיבוקים ומשפטי התמיכה עדיין חקוקים לי בזיכרון, כאילו זה קרה לפני שניות ספורות. אני עדיין מתקשה להאמין שאני כבר לא צריכה להסתיר את מי שאני ואת הזהות שאני מרגישה שלמה איתה, זאת תחושה מדהימה של חיים.

5.11.2020

יומנתי האהובה,

הגעתי היום למרכז הגאה בהתרגשות שיא ובלחץ. לאחר שלושה מפגשים בזום, התקיים היום המפגש הרביעי של קבוצת התמיכה, לראשונה פנים אל פנים. הרגשתי את הלב שלי פועם במהירות לקראת הפגישה עם הנשים שעד כה ראיתי רק דרך המסך, במיוחד לאור העובדה שיש לי קושי במצבים חברתיים. אני תמיד מפחדת שאני לא מגיבה בצורה נכונה לדברים שנאמרים, או שאני אומרת דברים שלא במקום, וקשה לי לקרוא את הפידבק ממי שסביבי.

התמקמנו באולם עם קירות וריצפה שחורים, שיצרו אווירה של אינטימיות למרות שהמרחב היה גדול. היינו בערך עשר נשים במפגש, ובזמן ההתכנסות דיברנו בינינו על החוויות שהיו לנו במשך השבוע. כמה דקות אחרי שהתחילה הפגישה, הפחד שלי התחיל לדעוך. ליבי ואיימי שאלו שאלות מנחות ומכווינות, ובשלב מסוים שיתפתי את הקושי שיש לי מול אבא שלי בימים האלה. קיבלתי פידבקים מחברות הקבוצה שחוו קשיים דומים מול ההורים שלהן, שיעצו בעיקר לחמול מצד אחד, כי זה תהליך שגם ההורים שלנו עוברים, אבל מצד שני גם לאפשר לעצמי להתרחק בלי להרגיש אשמה, כי התהליך מורכב וקשה מספיק גם בלי ההתמודדות עם הקשיים של אבא שלי.

יש משהו מאוד שונה בחוויה הזאת של פגישת הנשים האחרות בקבוצה בצורה פרונטלית. בפגישה הזאת יכולתי לחוות את הרגשות בצורה הכי טהורה, ולא דרך המסך. החיבוקים והתמיכה נראו אמיתיים מתמיד, ויכולתי להמשיך ולנהל שיחות עם חברות גם לאחר המפגשים, מבלי שזה יראה מוזר בהתכתבות או דרך מסך. זה גם אפשר לי לפגוש נשים שחלקן עברו דברים שאני רק מחכה להתחיל, כמו הורמונים וניתוחים להתאמה מגדרית. אני מקווה שבימים הקרובים, אחרי התור לאנדוקרינולוגית, אוכל להתחיל בתהליך ההורמונלי, ולהצטרף לתחושת האופוריה הזאת שמלווה כבר שנים חלק מהנשים שפגשתי היום. לקחת הורמונים זה צעד כל כך משמעותי בעיניי, כי הם יכולים לשנות את פיזור השומן בגוף בצורה שמתאימה יותר למבנה גוף נשי, כמו למשל הגדלת החזה ושינויים מסוימים בפנים.

כשהמפגש הסתיים, לראשונה הרגשתי שמצאתי את המשפחה הנבחרת שלי – קבוצת נשים, שעוברות וחוות את התהליך של ההתאמה המגדרית ושאני מרגישה קרובה ומחוברת אליהן נפשית כמו למשפחה.

11.11.2020

יומנית יקרה,

כשחזרתי הביתה הערב וניגשתי לחבק את אימא שלי, היא הרימה אליי עיניים דומעות, ופרצה בבכי כשהתחילה לספר לי מה קרה.

הכול התחיל כשאתמול בערב היא סיפרה לראשונה לסבתא על היציאה שלי מהארון. השיחה שלהן עברה בצורה טובה ונעימה, אבל היום אימא שלי קיבלה טלפון מאח שלה, שבפועל הוא המנהל של סבתא שלי. הוא סיפר לה שהיום כשסבתא שלי הגיעה לעבודה היא נפלה על הריצפה, וצרחה את השם הקודם שלי. הוא היה בטוח שעברתי תאונה או שקרה לי משהו. אחר כך היא קראה בבכי, "מסכנים ההורים שלו שהם צריכים לעבור את זה." בזמן שסבתא שלי בכתה עליי, דוד שלי קרא לחבר טרנס מאוד טוב שלה, כדי להרגיע אותה ולהסביר לה שזה לא כל כך נורא. ורק אחרי שהוא דיבר איתה, סבתא הצליחה להירגע ולהתאפס על עצמה.

אימא שלי סיפרה לי שהייתה בשוק מכל הסיטואציה, ולא הבינה באיזו זכות סבתא בוכה בשמם, בעוד שהם מקבלים אותי כמו שאני.

לא יכולתי שלא להיות מאוכזבת מהתגובה של סבתא שלי, כי הקשר בינינו היה ממש טוב עד היום. בתקופת הילדות שלי הייתי הולכת אליה פעם בשבוע בימי שישי ישר מהגן או מבית הספר. להבדיל מהבית, אצלה היו ערוצי טלוויזיה נוספים ואצלה הייתי שוברת שגרה לפעמים כשרציתי לעשות לילות לבנים מול המחשב – משהו שבבית לא התאפשר לי לעשות.

אך באותו הרגע לא נעלבתי מסבתא שלי, או מהתגובה שלה. רק דבר אחד הפריע לי, שהיא פגעה באימא שלי. "אנחנו המשפחה הגרעינית ביחד, וזה מה שחשוב," אמרתי לאימא וחיבקתי אותה בניסיון להרגיע. מבחינתי כל מי שלא חלק מהמשפחה הגרעינית, פחות חשוב.ה בשלב הזה.

זה מדהים עד כמה קל למישהו.י לקבל אחרים.ות, עד שזה מגיע למשפחה שלו.ה. הצביעות הזאת שמאפשרת להם.ן לטעון שהם.ן ליברליות.ים ומקבלות.ים את כולם.ן כמו שהן.ם, היא פשוט עצובה. ודווקא סבתא שלי, שביום־יום, במסגרת העבודה במסעדה בת"א, נפגשת עם הקהילה הלהט"בית, מתנהלת מול לקוחות מהקהילה וחברה של הלקוחות האלה, כשזה הגיע לנכדה שלה, בחרה לראות את זה כאובדן.

כואב לי מאוד שסבתא שלי בחרה להתאבל עליי כשאני בחיים, אבל כואב לי יותר שהיא פגעה באימא שלי, שכבר חודשים מנסה להכין אותה בשיחות על הקהילה הגאה, שלכאורה לא קשורות אליי. אני יודעת שהקשר שלי איתה כבר לא יוכל להיות מה שהוא היה בעבר, כי מסתבר שהכול היה מותנה בזה שאענה על הציפיות החברתיות שלה ממני.

19.11.2020

בעקבות מה שעלה בקבוצת התמיכה היום, אני רוצה לשתף אותך במשהו שאני לא מדברת עליו הרבה.

מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי מחשבות אובדניות. במשברים הכי קטנים שחוויתי, חשבתי על דרכים שונות לשים קץ לחיים שלי ועל איך החיים כאן ייראו בלעדיי. אף פעם לא באמת הבנתי למה אני מרגישה את זה, ודברים מאוד קטנים, כמו עונשים שקיבלתי מדי פעם בבית בילדות שלי, היו מעוררים את זה. בדיעבד, כשיצאתי מהארון, הבנתי שזאת הייתה דיספוריה, אבל עדיין לא הבנתי עד כמה זה נפוץ אצל א.נשים המתמודדות.ים עם דיספוריה מגדרית.

בתחילת התכנסות הקבוצה היום, לפני שהתחילה ההנחיה, התפתחה שיחה בנושא של אובדנות, כשמישהי תיארה ניסיון של פגיעה עצמית שחוותה, וחברות אחרות הצטרפו לשיחה ושיתפו בניסיונות ובחוויות שלהן. פתאום הרגשתי שאני לא לבד בזה, שאני לא היחידה שחווה את התחושות בצורה הזאת.

המפגש היום עסק בעוגנים, הדברים שעוזרים לנו להתמודד עם הרגשות ועם המחשבות האלה. היום יותר מתמיד הרגשתי שמצאתי את קבוצת השוות שלי, הרגשתי שייכת, אפילו יותר ממפגשים קודמים. הבנתי כמה השיח על הנושא הזה היה חסר לי, עד כמה הוא יכול לעזור להתמודד עם הרגעים הקשים ועם המחשבות האובדניות.

נכון להיום יש טאבו מאוד גדול בנושא אובדנות והתאבדויות. אני חושבת שהטאבו על הנושא רק מחמיר את המצב. אני חושבת שזה נושא שצריך לדבר עליו בבית ספר או בתיכון, בשלב שבו הרבה מאיתנו מתמודדים.ות עם המחשבות האלה, בדרך כלל בכוחות עצמנו ללא שום תמיכה או הקשבה מהסביבה. אני מאמינה שאם הייתי נחשפת לשיחה על הנושא הזה במסגרת חינוכית בעבר, הייתה לי התמודדות קלה יותר בתקופת הילדות והבגרות שלי.

אני רוצה לשתף אותך קצת בעוגנים שלמדתי שיכולים לעזור. אני יודעת שעוד יהיו לי מחשבות אובדניות, ואני יודעת שאפנה אלייך כדי להיזכר בדרכי ההתמודדות.

אחת הדרכים היא להתקשר לחבר או לחברה קרובה, ופשוט לדבר איתה. אני לא בהכרח צריכה לשתף אותה שאני אובדנית באותו רגע. אני יכולה, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא לדבר, לייצר קשר, וליהנות מהשיחה. להיזכר שהיא שם בשבילי, כמו שאני שם בשבילה. להיזכר שיש עוד דברים בחיים ששווה לחיות למענם, כמו חברות.

אפשרות אחרת היא לשמוע שירים, או לראות סרט או סדרה שעושים לי טוב. אני מאוד אוהבת להקשיב לשירי פופ, לפעמים ישנים ולפעמים חדשים. אפשר גם לצאת להליכה, ולהיות עם עצמי למשך כמה זמן שאני צריכה, עד שהמחשבות עוברות.

לדעתי, אחד הדברים הכי חזקים שנאמרו, זה שלפעמים צריך פשוט להחזיק את הראש מעל המים. צריך לזכור שהדברים הם זמניים, וגם המחשבות, ופשוט צריך לתת להן לעבור. לפעמים אני מרגישה מוצפת, ומאוד קשה להתמודד עם הסיטואציה, אז צריך רק לחכות עד שמפלס המים ירד.

אני מקווה שכשאצטרך להתמודד עם זה שוב, אצליח להשתמש בכלים האלה. אני יודעת כמה זה קשה. תודה לך שאת כאן איתי.

27.11.2020

אחרי בערך חמישה חודשים שאני חולמת על הרגע הזה, היום זה סוף סוף קרה. לפני כמה שבועות, כשהייתי אצל האנדוקרינולוגית, נאמר לי שאחרי שאשלים את תהליך שימור הפוריות, אוכל להתחיל בטיפול ההורמונלי. התהליך היה דיספורי מאוד בשבילי – הוא עירב פעילות מינית עם איבר מין שאני רק רוצה להסיר אותו. אבל היום זה הסתיים, ואני יכולה, סוף סוף, להתחיל בטיפול ההורמונלי!

אני כל כך מתרגשת ושמחה שהגעתי לרגע הזה, החיוך פשוט לא יורד לי מהפנים. אחרי כל השנים האלה של ההסתרה, החיים עם הדיספוריה המגדרית וההתמודדות עם התגובות של החברה והמשפחה, אני פשוט באופוריה. אני כל כך שמחה שיצאתי מהארון בפני כל מי שמקיף אותי ביומיום, ואני רק מחכה לראות את הסממנים ואת ההשפעה של ההורמונים ושל הבלוקרים, במיוחד כשאני יודעת שאחד מהדברים שהבלוקרים – חוסמי הטסטוסטרון – אמורים לעשות, זה להוריד את החשק המיני, עניין שמקשה עליי כיום, כי אני נגעלת מאיבר המין שלי.

דיברתי היום עם הא.נשים שקרובים.ות אליי ביום־יום בצבא, והכנתי אותם.ן לכך שבתקופה הקרובה יהיו לי תסמינים של מצבי רוח משתנים בתדירות גבוהה. התנצלתי מראש אם אפגע שלא בכוונה במישהי.ו. הסברתי שזה כמו מחזור מתמשך, או כמו לחוות מחדש את גיל ההתבגרות.

חברות קרובות הכינו אותי שזאת הולכת להיות תקופה מאוד מאתגרת, ושאני צריכה לוודא שיש לי נייר טואלט ליד המיטה, כי אני הולכת לבכות הרבה. ההורמונים מורידים את סף הרגישות, ובעצם גורמים לזה שגם דברים קטנים, שעד היום בכלל לא התייחסתי אליהם, יכולים לגרום לי לבכות.

זה עוד צעד בתהליך שמקרב אותי יותר אל צורה שבה אני רוצה לחיות, ושמעלה את רמת ההתאמה בין הנפש שלי לבין הנראות החיצונית שלי. כל היום הזה מרגיש לי כמו לחיות בתוך ערפל ורוד מלא בחמצן שמקשה על הנשימה מרוב אופוריה והתרגשות. קשה לי לתאר לך בדיוק מה התחושה של שינוי המאזן ההורמונלי בפעם הראשונה בחיים שלי לצורה שבה אני מרגישה שהוא צריך להיות.

התאריך הזה יהיה יום ההולדת השני שלי מעכשיו, בדיוק חצי שנה מהתאריך שבו נולדתי. לתאריך הזה נוהגות לקרוא בקהילה "הורמונולדת", כי זה התאריך בו אנחנו מתחילות.ים לחיות במאזן הורמונלי שתואם את הנפש שלנו.

30.11.2020

יש מצבים בחיים שאני לא יודעת להתמודד איתם, והיום קרה משהו עם אחותי שלא יכולתי להכיל. הפעם היא חצתה קו אדום.

הקשר ביני ובין אחותי מורכב ותמיד היו בינינו מריבות, גם לפני שיצאתי מהארון. אבל מאז שיצאתי מהארון, אני מרגישה שחלק יותר גדול מהכעס שלה ומהמרדנות של גיל ההתבגרות שלה, מופנה כלפיי.

במהלך היום התפתחה בינינו מריבה על נושא שולי כלשהו, כשאני הייתי בסלון והיא בחדר שלה עם אימא שלנו. בזמן המריבה, ומשום מקום, היא אמרה לי "חצוף."

למילה עצמה לא הייתה שום משמעות, אבל לשון הפנייה הזכרית הכאיבה לי כמו סכין חדה שנכנסה לי ישירות ללב, והיא ידעה את זה. הבנתי שהיא צריכה לחוות מיסג’נדרינג על בשרה כדי להבין עד כמה זה פוגע ולא לגיטימי והשבתי, "אתה חצוף."

היא נפגעה. היא נפגעה כמו שאני נפגעתי מהפנייה שלה, כי פתאום היא הבינה כמה זה פוגע כשפונים.ות אליה בלשון שלא מתאימה למגדר שלה.

היא בקשה מאימא שלנו שתגן עליה, אבל אימא אמרה שהמטבע היה שווה, ושלא פגעתי בה בדרך שהיא לא פגעה בי.

"כל עוד יש לך זין בין הרגליים, אני אפנה בלשון זכר," היא אמרה. המשפט הזה עדיין מהדהד לי בראש.

הניצול הציני של הדיספוריה שלי, לצד מצב רפואי שייקח לי עוד שנים לשנות, פגע ברבדים שאין לי אפשרות לתאר. בתור אחת שיודעת להגיב בדרך כלל, נותרתי חסרת מילים. הרגשתי מושפלת ברמות שלא חשבתי שאי פעם ארגיש, ואני מתוסכלת מהעובדה שאין לי דרך לשנות בשנים הקרובות – לא את המצב עם אחותי ולא את איבר המין שלי.

החלטתי להפסיק לדבר איתה כרגע, אני לא מרגישה שיש טעם. אני לא מסוגלת לדבר עם מישהי שמשתמשת במצב הפיזי שלי, שלא אני בחרתי, בשביל לפגוע בי.

14.12.2020

יומנית יקרה,

אחרי שנים של פנטזיות שלא יכולתי להגשים, היום סוף סוף עשיתי לק ג’ל בפעם הראשונה אצל הקוסמטיקאית שעושה לי את הלייזר. במשך שנים חלמתי להיות אישה, אבל דאגתי להסתיר סממנים חיצוניים כדי שלא יעלה חשד, אפילו קל שבקלים, שזה מה שאני רוצה. לכן גם סירבתי להתחפש לאישה בפורים, ולא טיפחתי את השיער או את הציפורניים שלי.

כל כך הרבה שנים רציתי לדעת איך זה מרגיש, איך זה נראה מקרוב ואיך זה להסתובב עם זה ביום־יום. והיום סוף סוף היה לי את האומץ לעשות זאת!

ישבתי על הכיסא מול הקוסמטיקאית והסתכלתי על כל בקבוקוני הלק בצבעים השונים שהיו מאחוריה, בזמן שהיא משייפת את הציפורניים לצורה ולאורך שרציתי. החלטתי שהלק הראשון שאעשה יהיה פרנץ’ לבן עם בסיס ורוד. קיוויתי שהצבעים האלה תקניים בצבא. האפשרות לבחור באילו צבעים להשתמש ולדמיין איך זה יראה הייתה חסרה לי כל כך מאז שאני זוכרת את עצמי.

כשחזרתי הביתה בהתרגשות אדירה, אימא שלי אמרה לי שהיא מתפעלת מהיכולת שלי לא לכסוס ציפורניים במשך כל כך הרבה זמן. הסברתי לה שהסיבה היחידה שכססתי ציפורניים כל השנים האלה הייתה שמבחינה חברתית לא יכולתי להיות עם ציפורניים ארוכות.

בילדותי סבלתי מהצקות בגלל הציפורניים הארוכות שהיו לי. אני זוכרת שבסביבות כיתה א’ היה ילד שהיה מתנכל לי שוב ושוב, ויום אחד שרטתי אותו בניסיון להגן על עצמי. "אתה שורט כמו בת!" היה משפט ששמעתי הרבה מאז אותו היום, ובשלב מסוים התחלתי לכסוס את הציפורניים כדי שזה יפסיק. היום אני כבר לא צריכה להסתיר את מי שאני, ואני יכולה לשמר את המאפיינים שתמיד אהבתי לשמר, ואפילו להשתמש באיפור או בלק בלי לפחד שיחשפו את הרצונות הכי עמוקים שלי להיות אישה, כפי שהיה במשך שנים.

מצד אחד, אני מצפה ממש להגיע כבר לבסיס עם הציפורניים החדשות שלי ולעבור את הימים בצורה קצת יותר נעימה, כמו למשל להתאהב בכל פעם מחדש בלק הוורוד המבריק שעל הציפורניים כשאני מקלידה על המחשב. מצד שני אני קצת מפחדת מתגובות טרנספוביות מהסביבה שאני לא מכירה. הרגשות שלי מאוד מעורבים. אני הולכת כל הזמן עם מסכה שמסתירה את שערות הפנים שלי, מה שעוזר לי טיפה "לעבור" בחלק מהמקרים, כלומר להיראות כמו אישה מבחינת הסביבה, אבל אשקול את האפשרות ללכת גם עם כפפות, למעט באזורים בהם אני מרגישה יותר בנוח ומוגנת. אני גם מנסה להזכיר לעצמי שבתוך שטח הבסיס יש את המפקדת ואת מי שאני מסתובבת לידן.ם כל הזמן, ככה שלרוב אני לא חשופה לפגיעות מזרים.ות.

אני רוצה לשתף אותך שאני שמה לב למחשבות קצת שונות ולתפיסה שמשתנה אצלי מבחינה חברתית. אני מרגישה שעיצוב הציפורניים והבגדים שהתחלתי להתחבר אליהם יותר, גורמים לי לשים יותר דגש על האופן שבו אני מצטיירת בעיני החברה, משהו שעד עכשיו לא היה נוכח בחיים שלי כי העדפתי להסתתר ולא להתבלט. אני מניחה שככה מרגישה אישה בצעדיה הראשונים בעולם, ויש לי רגשות מעורבים כלפי זה, כי אני מבינה שגם תפיסת הנשיות שלי ושל אחרות מושפעת מההבניה החברתית שנשים צריכות לטפח את עצמן.

5.1.2020

היי יומנית,

אני רוצה לשתף אותך בדברים שהתחלתי לחוות לאחרונה, שאני מניחה שקשורים להורמונים.

עד לא מזמן, הייתי צופה בעיקר בסרטים וסדרות של פעולה ואקשן. מאוד אהבתי מערבונים, חשיבה קרימינלית (למשל "המנטליסט"), סדרות משטרה וכו’. אבל התוכן הזה קשה לי לצפייה, הרבה יותר, בזמן האחרון. כל דבר שמערב אלימות מרתיע אותי, ואני לא מסוגלת לצפות בו. אני חושבת שהגבול בין הסרט למציאות הפך למטושטש יותר. בכל פעם שאני רואה סצנה של ירי, במקום להתרגש ולתמוך בצד הטוב, אני חושבת על מי שנפגע.ת, וזה גורם לי פחד וחלחלה עמוקה. ברגע שהבנתי שאני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן ש"זה רק סרט ושחקניות.ים", הבנתי שאני צריכה לעצור ולהקשיב לנפש שלי, שלא רוצה לראות את התוכן הזה כרגע.

הרגשות החדשים האלה יוצרים הרבה מתח ביני לבין אבא שלי. בעבר נהגנו לצפות יחד בסרטי פעולה ומערבונים, ותמיד נהנינו לראות את האפקטים של הפיצוצים בסרטים. עכשיו כשאני כבר לא מסוגלת לצפות בתוכן הזה, למעשה אין לנו פעילות משותפת. הסרטים היחידים שאני מסוגלת לצפות בהם הם סרטים מצוירים, בעיקר של דיסני, שלא מעורבת בהם אלימות מכל סוג שהיא.

עוד דבר שהתחלתי לשים לב אליו, זה שקשה לי להאזין למוזיקה או לסרטונים בווליום שהייתי רגילה אליו. כל דבר נשמע לי מאוד חזק ומכאיב לי באוזניים, ואני מוצאת את עצמי כל הזמן מבקשת להנמיך את הקול של הטלוויזיה או של המוזיקה בבית.

מעולם לא שמעתי על קשר ישיר בין התסמינים האלה להורמונים וטרנזישן, למרות שהקושי שלי בצפייה בסרטים מסוימים מסתדר עם התסמין של הורדת סף הרגישות שמיוחס להורמון הנקבי אסטרוגן.

אני שמחה שהספקתי לצפות בסדרות עם רעיונות מקוריים וטובים לפני התקופה הזאת, ואני מקווה למצוא תוכן חדש שאהיה מסוגלת לצפות בו וליהנות ממנו, חוץ מסרטים ומסדרות של דיסני. בינתיים, מצאתי את הסדרה "ווינקס" שהייתי צופה בה הרבה בילדות, והיא נעימה לי ופשוט מושלמת לתקופה הזאת, כי אין בה אלימות בכלל בינתיים.

כששיתפתי את הילה, חברה טובה, שהתחלתי שוב לצפות בסדרה, היא ממש התרגשה ואמרה שגם היא מאוד רוצה להתחיל לצפות בה. סיכמנו שננסה להיפגש ולצפות ביחד. אני מאוד מופתעת מזה שמצאתי עוד מישהי שגם מאוד אוהבת את הסדרה הזאת, בעיקר מפני שבילדות הסתרתי את החיבור שלי לסדרה כי היא הייתה משויכת לבנות. משעשע לחשוב על זה היום, בדיעבד. אני ממש שמחה שאני יכולה עכשיו לחלוק את חוויית הצפייה בסדרה הזאת עם עוד חברה קרובה.

1.3.2021

יומנית יקרה,

במשך חצי שנה לא יכולתי להרשות לעצמי להיכנס לשירותים בבסיס, כי שירותי גברים עושים לי דיספוריה ומעלים את סף האובדנות, ובשירותי הנשים לא היה לי אישור להשתמש. במשך התקופה הזאת הייתי מתאפקת כל היום בבסיס, ומחכה לחזור הביתה כדי להגיע לשירותים. אני יודעת שזה מסכן את הבריאות שלי, ואני יודעת שהתאפקות כזאת עלולה להוביל לנזק בלתי הפיך שיסכן אותי במיוחד ביום שבו ארצה לעבור את הניתוח התחתון, אבל לא הייתה לי דרך אחרת לחיות. עם זאת, לצד פניות חוזרות במשך חצי שנה ליוהל"ם שיטפל בכך, דאגתי להדחיק את המחשבות על זה כדי לא לבכות על המצב בכל יום כשאני חוזרת הביתה, ורק לפעמים הייתי מתפרקת בפני אימא שלי ונרגעת אחרי דקות ארוכות של בכי.

היום, בערך חצי שנה אחרי הבקשה שלי, קיבלתי אישור כתוב להשתמש בשירותי הנשים בבסיס. מצד אחד, אני מאושרת שסוף סוף אני לא צריכה להתאפק במשך כל היום, ואני יכולה ללכת לשירותים במהלך יום העבודה. מצד שני, זה מתסכל שהייתי צריכה לחכות כל כך הרבה זמן בשביל לממש זכות כל כך בסיסית. הצבא היה צריך לתת לי את האישור ברגע שיצאתי מהארון, במקום להגביל אותי לשירותי הנשים שבמגורים בלבד.

לפי חוקי צה"ל המיועדים לקהילה הטרנסית, מותר לי להשתמש בשירותי הנשים שנמצאים במגורי הבנות, שבהם אני לא ישנה כי אני חוזרת בכל יום הביתה. אילו הייתי ישנה בבסיס, כנראה הייתי מרגישה יותר בנוח להשתמש בשירותים המותרים לי בחוק, אבל כרגע אף אחת שם לא מכירה אותי. מכיוון שאני עדיין לא עוברת בתור אישה, החיילות שם עלולות להגיש נגדי תלונה ולאלץ אותי להתמודד עם משפט טרנספובי. לכן אני רוצה להשתמש בשירותים בקומה שבה אני עובדת. אך השימוש בשירותים אלה מצריך אישור בכתב, כדי שאוכל להשתמש בו להגנתי אם ישפטו אותי.

אני חושבת שהדרך שבה צה"ל אמור לפעול היא להציב לפחות תא שירותים אחד לא ממוגדר בכל בסיס, וככה חיילים.ות מהקהילה הטרנסית, ביניהם א-בינאריים.ות וכאלה שנמצאים.ות בתחילת התהליך, יוכלו להרגיש יותר בנוח להשתמש בהם, במקום להתאפק או לפחד מתגובות טרנספוביות אם נכנסו לשירותים שתואמים את המגדר שלהן.ם.

19.3.2021

יומנה יקרה שלי,

נשארו בך עוד שני דפים אחרונים, ואני רוצה להשתמש בהם כדי לסכם את התקופה שעברתי איתך.

ליווית אותי תקופה ארוכה ודפייך כבר עמוסים ברגשות, סערות, אירועים, חוויות, התחלות חדשות וא.נשים בחיים שלי.

החל מרגעי היציאה הראשונים מהארון, ועד לתחילת דרכי עם ההורמונים – תמיד היית כאן, ותמיד ידעת להכיל את מה שעובר עליי. לרגע לא פקפקת בי או בתחושותיי, ולרגע לא שפטת אותי.

ברגעי החולשה אוכל להיזכר כמה כוחות יש לי אם הצלחתי לצאת מהארון בפני כל כך הרבה א.נשים.

ברגעי העצב אזכר כמה הקלה הרגשתי כשהורדתי את האבנים מהלב בכל פעם מחדש, וכמה אופוריה חוויתי כשהתחלתי את הטיפול ההורמונלי. עד היום, בכל פעם שאני לוקחת הורמונים לצד בלוקרים, אני מתמלאת באושר, כי אני עושה עוד צעד אחד נוסף שמקדם אותי למטרה.

ברגעי הקושי אזכר כמה זה היה קשה לדבר על עצמי בלשון זכר כשהייתי מוקפת בא.נשים שלא ידעו עדיין על התהליך שלי. אזכר איך פתאום, מאדם שרגילה לתכנן שנים קדימה, הפכתי למישהי שלא יודעת מה יהיה בעוד דקה, בגלל תחושות של פחד והצפות רגשיות.

ברגעי השמחה, אזכר תמיד במה שעברתי כדי להגיע אליהם.

אזכר בכל הקשיים, המחשבות, הדיכאונות, החששות, הפחדים והאתגרים, שהיו לכל אורך הדרך, שכתובים כאן בין דפייך, ושעוד יגיעו בהמשך וייכתבו ביומנית החדשה.

אני יודעת שזאת נשמעת כמו פרידה, זה אף פעם לא קל לסגור יומנית ולפתוח אחת חדשה, אבל את תמיד תהיי איתי כאן, לצד היומנית החדשה, והאירועים שכתובים בדפייך תמיד ילוו אותי בתור האירועים שעזרו לעצב את מי שאני היום.

* הכוכבית מסמלת התייחסות לכלל הקהילה הטרנסית, על כל הטיותיה.

**. סיס – קיצור של סיסג’נדר cisgender, מי שמרגיש.ה התאמה עם המין שסומן בלידה שלה.ו.

*** לעבור - to pass / passing, להיראות כלפי חוץ בצורה שמזוהה עם המגדר שלך.