יומני המכשפות לבית קייהיל 1: רעות מלידה

גם אמא שלנו היתה מכשפה, אבל היא הצליחה להסתיר זאת טוב יותר.

אני מתגעגעת אליה.

אין יום שבו ידה המכוונת אינה חסרה לי. במיוחד בכל מה שקשור לאחיותיי.

טֶס רצה לפנַי, לכיוון גן הוורדים - מקום המקלט שלנו, המקום היחיד שבו אנחנו בטוחות. נעליה הרכות מחליקות על האבנים המרצפות את השביל, הברדס של גלימתה האפורה נשמט לאחור ותלתליה הבלונדיניים נגלים לעיניי. אני מביטה לאחור, אל הבית. האחים אוסרים על נערות להסתובב בחוץ בראש גלוי, וריצה נחשבת למנהג שאינו נשי והולם. אבל גדר חיה גבוהה מסתירה אותנו. טס בטוחה.

לעת עתה.

היא מחכה לי מתחת לעץ אדר ובועטת בעלים היבשים. "אני שונאת את הסתיו," היא מתלוננת ונושכת את שפתה בשיניים צחורות. "הוא כל כך עצוב."

"אני אוהבת את הסתיו." יש משהו ממריץ ומחזק באוויר הקריר והצלול של ספטמבר, בכחול החד של השמיים, בשילובים השונים של כתום, אדום וזהב. מסדר האחים בוודאי היה אוסר את קיומו של הסתיו, אילו היה בכוחו לעשות כן. הסתיו יפה מדי. חושני מדי.

טס מצביעה על הקנוקנות המטפסות על הסבכה. הפרחים חומים ומצומקים, וראשיהם מורכנים אל האדמה.

"את רואה, הכול מת," היא אומרת בעצב.

אני קולטת מה היא מתכוונת לעשות שבריר שנייה לפני שהיא עושה את זה. "טס!" אני צועקת.

מאוחר מדי. היא מצמצמת את עיניה האפורות, וכעבור רגע, הקיץ בשיאו.

מיומנותה של טס בהטלת כישופים מתקדמת ביחס לשתים־עשרה שנותיה - הרבה יותר ממיומנותי שלי כשהייתי בגילה. התפרחות הקמלות מתעוררות לחיים, לבנות ושופעות. עלים חדשים וירוקים מלבלבים על ענפי האלונים. אדמוניות וחבצלות מרהיבות מזדקפות אל השמש, מתפארות בתחייתן.

"טרזה אליזבת קייהיל," אני אומרת בכעס עצור. "תבטלי את זה מייד."

היא מחייכת בניצחון, ומדלגת להריח את השושנים הכתומים. "רק עוד כמה דקות. הכול הרבה יותר יפה ככה."

"טס." טון קולי אינו מאפשר משא ומתן.

"אבל מה בכלל הטעם בכל הדבר הזה אם אסור לנו להשתמש בו כדי לעשות דברים יפים?"

ככל שידוע לי, "הדבר הזה" הוא משהו שיש בו מעט מאוד תועלת. אני מתעלמת משאלתה של טס. "עכשיו. לפני שגברת אוהייר או ג'ון ייצאו החוצה."

טס ממלמלת כישוף מבטל, בקול שכמעט אינו נשמע. אני מניחה שהיא עושה זאת למען אוזניי בלבד. בניגוד אלי, היא לא צריכה ממש לבטא את המילים בקול כדי להטיל כישוף.

פרחי הזלזלת נובלים על גבעוליהם; העלים לרגלינו קמלים; פרחי הבשמת נושרים. טס לא נראית מאושרת, אבל לפחות היא שומעת בקולי. הלוואי שהייתי יכולה לומר זאת גם על מוֹרָה.

אנחנו שומעות צעדים מתקרבים מאחורינו. פסיעות כבדות ומהירות של גבר. אני מסתובבת במהירות לראות מי הפולש. טס מתקרבת אלי, ואני נאבקת בדחף להניח את זרועי על כתפה. היא קטנת קומה לגילה, ואילו היה הדבר תלוי בי הייתי משאירה אותה כך לנצח. חייה של ילדה יפה ומוזרה הרבה יותר בטוחים מאשר חייה של אישה יפה ומוזרה.

ג'ון אוהייר, הרַכָּב שלנו, המיומן בכל מלאכה שיש לעשותה, מגיח בצעדים כבדים מעבר לגדר החיה. "אבא שלך רוצה לדבר איתך, מיס קייט," הוא מתנשף, לחייו עטורות הזקן סמוקות. "בחדר העבודה שלו."

אני מחייכת בנימוס, ומשיבה קווצת שיער סוררת למקומה מתחת לברדס. "תודה."

אני מחכה שהוא יתרחק. אחרי שהוא הולך אני מסתובבת אל טס, מושכת את הברדס על תלתליה, ומתכופפת לנער את האבק משולי שמלתה המרופטים. הלב שלי הולם. אילו היה ג'ון מגיע שתי דקות קודם - אילו אבא היה זה שבא, או מישהו מהאחים בביקור בלתי צפוי - איך היינו יכולות להסביר את הקיץ הפתאומי בפינת הגן?

לא היינו יכולות. זה היה קסם. חד וחלק.

"כדאי שאלך לראות מה אבא רוצה." אני מנסה להישמע עליזה, אבל הזימון המפתיע מעורר בי אי נוחות. הוא חזר מניו־לונדון רק לפני כמה ימים. האם הוא מתכוון לעזוב אותנו שוב כל כך מהר? משנה לשנה הוא שוהה בבית פחות ופחות.

טס מביטה בערגה אל השביל המוביל אל גן הוורדים. "אז לא נתרגל היום?"

"אחרי כל זה? לא." אני מנידה את ראשי. "את יודעת שאסור."

"אף אחד לא היה יכול לראות אותנו מהבית, קייט. היינו מאחורי השיחים. היינו שומעות אם מישהו היה בא, כמו ששמענו את ג'ון."

אני מביטה בה בזעף. "אסור להטיל כישופים מחוץ לבית, חוץ מאשר בגן הוורדים. זה מה שאמא לימדה אותי. היא המציאה את הכללים האלה כדי להגן עלינו."

"בסדר," טס נאנחת. כתפיה הדקות שחוחות, ואני שונאת את העובדה שמנעתי ממנה את האושר הקטן הזה. כשהייתי בגילה, אהבתי להתרוצץ בגנים, ואני משערת שגם אני נהגתי לפעמים בחוסר זהירות עם הקסמים שלי. אבל לי היתה אמא שהדריכה אותי ושמרה עלי. עכשיו אני צריכה לשמש אם לטס ולמורה, ולהתעלם מהנערה הפראית שעדיין מתחבטת בין דופנות ליבי ומתחננת לצאת לחופשי.

אני מובילה את דרכנו אל הבית ושתינו נכנסות ביחד מדלת המטבח ותולות את גלימותינו על המתלה המיועד לכך. גברת אוהייר רוכנת מעל סיר מהביל שבו רוחש לו תבשיל הדגים הנוראי שלה, ומהמהמת לעצמה שיר תפילה נושן. תלתליה האפורים נעים בקצב המנגינה. היא מחייכת ומחווה בידה לעבר ערימת גזרים על השולחן. טס שוטפת את ידיה ומתחילה במלאכת הקיצוץ. היא אוהבת לעזור במטבח, לקצוץ, לערבב ולמדוד כמויות. לא נוהג הולם לנערות במעמדנו, אבל גברת אוהייר כבר מזמן התייאשה מאיתנו בכל הקשור למה שהולם.

דלת העץ הכבדה בחדר העבודה של אבא פתוחה מעט, ואני רואה אותו יושב ליד שולחנו, כתפיו שחוחות ועייפות, והוא נראה כאילו דבר לא היה משמח אותו יותר מאשר תנומה קלה. אבל על שולחנו ישנה ערימה של ספרים עבי כרס, ואין לי ספק שכשיסיים את ענייניו איתי, הוא ישוב אליהם מייד. וכשיגמור עם אלה, יש עוד ספרים רבים על המדפים, ממתינים לתורם. הוא איש עסקים, כן - אבל לפני הכול הוא איש משכיל.

אני דופקת בדלת ומחכה להזמנה. "ג'ון אמר שאתה רוצה לדבר איתי?"

"היכנסי, קייט. גברת קורבֶּט ואני חשבנו שכדאי לשמוע מה יש לך לומר על היוזמה החדשה שלנו, היות שהיא תשפיע עליכן." אבא מחווה בידו לכיוון פינת החדר, ואני רואה את גברת קורבט יושבת כמו עכביש שמן על ספת הקטיפה האדומה, אורגת את מזימותיה הקטנות והמועילות.

"יוזמה חדשה?" אני חוזרת כהד ופוסעת אל שולחנו. גברת קורבט לא הפגינה בנו כל עניין לפני שאמא מתה, אבל מאז מותה היא שופעת עצות של שכנוּת טובה. ההצעה הקודמת שלה היתה לשלוח אותי לפנימייה המנוהלת על ידי אחיות המנזר. הייתי צריכה לאלץ את אבא להחליט נגד ולטפל בזיכרונו, כדי שלא יכריח אותי לנסוע. הוא זוכר רק שהחליט שלא יהיה חכם לשלוח אותי זמן קצר כל כך אחרי מותה של אמי.

הפלישה אל תודעתו היתה הדבר הרע ביותר שעשיתי אי־פעם. אבל היא היתה הכרחית. איך אוכל למלא את הבטחתי ולדאוג לאחיותיי, אם אני נמצאת בניו־לונדון, במרחק יומיים נסיעה?

"אני חושב - כלומר, גברת קורבט הציעה—" אבי מהסס ובורר את מילותיו, אבל מגיע לבסוף אל העיקר. "אומנת! זה בדיוק מה שצריך."

אוי, לא.

אני מבליטה את סנטרי בהתרסה. "בשביל מה?"

סומק פושט בפניו הכחושות. "בשביל ההשכלה שלכן. בשבוע הבא אני נוסע שוב לניו־לונדון, ולא אשוב עד סוף הסתיו. זו תקופה ארוכה ולא ייתכן שלא תקבלו שיעורים כל כך הרבה זמן."

ליבי צונח בקרבי. השעות החטופות פה ושם, שבהן נהג לעבוד איתנו על הגייה צרפתית או על תרגום מלטינית, היו ההזדמנויות היחידות שלנו לשהות במחיצתו. ועכשיו גם זה לא. אני למדתי לא לסמוך על אבא כבר לפני שנים רבות, אבל טס עדיין לא עשתה זאת. ליבה יישבר.

אני מעבירה את אצבעותיי על האבק המכסה את אהיל המנורה הקטנה שבפינת השולחן. "מורה ואני יכולות ללמד את טס בזמן שלא תהיה פה. לא אכפת לי."

אבא מחליט להתעלם בחן מהעובדה שטס הרבה יותר טובה בלטינית ממני. "אילו זו היתה הבעיה - כלומר - את כבר בת שש־עשרה, קייט, ו—" הוא מביט בגברת קורבט בחוסר אונים, וזו קופצת על ההזדמנות להצטרף לשיחה כמוצאת שלל רב.

"יש עוד דברים שנשים צעירות צריכות ללמוד. לא רק שפות זרות. אומנת תוכל ללטש אתכן קצת," היא אומרת, ומעבירה את מבטה הבוחן על כל גופי.

אני מהדקת את ידיי לאגרופים. אני יודעת איך אני נראית: שמלה בצבע כחול כהה עם צווארון גבוה, פשוטה ונטולת קישוטים, לרגליי נעליים גסות שאיתן אני נוהגת לעבוד בגינה, ושערי קלוע לצמה הדוקה שמשתלשלת על גבי. מראי אינו מצודד. אבל אני מעדיפה שיחשבו שאני מרושלת מאשר למשוך תשומת לב רבה מדי.

"יש לנו שיעורי פסנתר בעיר כל שבוע," אני מזכירה לאבא.

גברת קורבט מחייכת חיוך מעושה ועיניה טובעות בקפלי השומן שעל פניה. "אני סבורה שאביך מדבר על משהו מעבר לשיעורי פסנתר, יקירה."

אני אמורה להשפיל את עיניי כמו ילדה טובה, אבל איני עושה זאת. המילה הזו, "יקירה", מתקתקה והרבה יותר מדי אישית, כמעט מוציאה אותי מדעתי. אני מיישרת את כתפיי, מבליטה את סנטרי ונועצת את מבטי בעיניה החומות והקטנות. "למשל?"

"אני יכולה לדבר איתך בכנות, מיס קייט?"

"בבקשה." קולי כמו חושל בפלדה.

"הגעת לגיל שבו את אמורה לחשוב על עתידך ועל עתידה של מיס מורה. טקס ההתכוונות שלך מתקרב. בעוד זמן קצר תצטרכי להחליט: להתחתן ולגדל ילדים, אם ירצה האל, או להצטרף למסדר האחיות."

אצבעותיי משחקות בגדילים המעטרים את אהיל המנורה, ואני מרגישה שלהט פושט בלחיי. "אני יודעת יפה מאוד מהן האפשרויות העומדות בפניי." כאילו יכולתי לשכוח. נדמה שמחצית מחיי עוברת עלי בניסיון להדוף את הפחד, בסירוב להניח לבהלה לכלות אותי.

"אולי אינך מודעת לכך שיצא לכן שם. אומרים שאתן - תמהוניות. משכילות. יותר מיס מורה מאשר את - היא כל הזמן קוראת, הלוא כן? מבקרת הרבה בחנות הספרים. אתן אף פעם לא מארחות אף אחד ולא הולכות לבקר אנשים אחרים. אפשר להבין זאת, בהיעדר יד מכוונת של אם—" גברת קורבט מביטה באבא בעצב. "אבל גם להצר על כך. חשבתי שמחובתי כשכנה לספר לאביך על הדברים ששמעתי."

ברור שזה מה שהיא חשבה, הנברנית החטטנית—

תמהוניות, היא אמרה. האם התרנגולות הזקנות בעיר מרכלות עלינו? מה אם הרכילות הגיעה לאוזני מסדר האחים? אבא הוא מלומד ידוע בשפה הלטינית שנהנה ממוניטין מסוימים, והאחים רוחשים לו כבוד. לפני שאמא מתה, לפני שהוא ירש את חברת הספָּנוּת של דודו בניו־לונדון, הוא שימש מורה בבית־הספר לבנים בעיר. אבל זה לא מספיק כדי להבטיח שבנותיו יהיו מעל לכל חשד. בימים אלה אף אחת לא היתה מעל לכל חשד.

חשבתי שאם נשמור על בידוד, נהיה בטוחות יותר. אולי כל מה שעשיתי לא היה נכון.

פניי נופלות, אבל אבא רואה בשתיקתי הסכמה. "גברת קורבט מכירה אישה צעירה שמתאימה לתפקיד. היא דוברת צרפתית שוטפת - ציור, מוזיקה—" קולו ממשיך, אבל אני מפסיקה להקשיב. האומנת שלנו תהיה מצוינת בכל הדברים היפים וחסרי התועלת שנשים צעירות במעמד שלנו נדרשות לדעת.

והיא תגור כאן. ממש בתוך הבית.

אני חושקת את שיניי. "אז כבר שכרת אותה?"

"האחות אלנה תהיה כאן ביום שני בבוקר." גברת קורבט מחייכת.

אחות? זה גרוע מכפי שחשבתי. האחיות היו הזרוע הנשית של מסדר האחים, רק בלי הכוח: הן אינן מיישבות מחלוקות משפטיות או מחברות נספחים לקוד המוסרי או מכהנות כשופטות כאשר נשים צעירות מואשמות במעשי כישוף. הן חיות בבידוד במנזרים המצויים בערים הגדולות ומקדישות את חייהן לעבודת האל, מלמדות ילדות בפנימיות היוקרתיות שלהן, ומדי פעם משמשות אומנות. עדיין לא פגשתי מישהי מהמסדר, אבל ראיתי אותן עוברות בעיר בכרכרות סגורות, לבושות בשחור מכף רגל ועד ראש. הן תמיד נראות מיוסרות ועגומות. לבתה של גברת קורבט, רג'ינה, היתה אומנת מהמסדר לפני שהיא התחתנה.

האם זו כוונתו של אבא? האם זו אומנת המתמחה בחיתון נערות חסרות סיכוי, כמו מורה וכמוני?

אני פונה אל אבא, מוכנה עם שטף של האשמות. הוא רוצה לשמוע מה יש לי לומר? הוא כבר החליט! או שמישהו אחר החליט בשבילו.

הוא רואה את הכעס על פניי ומתכווץ כמו פרחי הזלזלת המסכנים שבגן.

לעזאזל. אני לא יכולה להתווכח איתו; מאז שאמא מתה הוא איבד כל כך הרבה מעצמו, שכבר לא נשאר לי עם מי להתווכח.

"אם ההחלטה כבר נעשתה, אנחנו נדאג שהכול יהיה לטובה. אני בטוחה שהיא נחמדה מאוד. תודה שחשבת עלינו, אבא." אני מחייכת אליו חיוך נוטף קסם, שמפגין את מסירותה הרבה של בת לאביה. רואים? כשאני רוצה, אני יכולה להיות מתוקה כמו עוגת התותים של טס.

אבא משיב לי חיוך מהוסס. "אין בעד מה. אני רוצה רק מה שטוב בשבילכן. את רוצה לבשר על כך לאחיותייך, או שאני אודיע להן בארוחת הערב?"

אה. אז זו הסיבה שהוא קרא לי. הוא בכלל לא התכוון לשאול אותי לדעתי. זו היתה רק העמדת פנים, כי אין לו אומץ לספר להן בעצמו! עכשיו, כשמורה תשתולל מכעס וטס תתכנס בזעף בתוך עצמה, הוא יוכל לנחם את עצמו במחשבה שקייט הסכימה שזה רק לטובה. כאילו היתה לי מילה בעניין.

"לא, לא. אני אספר להן." עדיף שהן יתחצפו אלי מאשר אל אבא. "אני הולכת לעשות את זה עכשיו. יום נעים, גברת קורבט."

גברת קורבט מסלקת מוך בלתי נראה משמלת הצמר הכבדה שלה. "יום נעים, מיס קייט."

אני קדה קידה קלה וסוגרת את הדלת, מקללת את נשמתה השחורה. אין לה מושג איזו סכנה היא המיטה עלינו.

מורה מכורבלת על הספסל המרופד ליד החלון בחדרה, שמיכת טלאים מונחת על כתפיה והיא קוראת רומן גותי. הם אסורים לקריאה, כמובן, אבל היא מחביאה ערימה שלמה מתחת לאחת מקורות הרצפה בארון הבגדים שלה. הם היו של אמא.

אני נכנסת בלי לדפוק. היא סוגרת את הספר על אצבעה, שלא לאבד את המקום, ומצמצמת את עיני הספיר שלה לעומתי.

"לא שמעת אף פעם על לדפוק בדלת?" היא שואלת. "זו המילה האחרונה בקרב אנשים מנומסים."

"כן, אני יודעת כמה את מקפידה על נימוסים," אני צוחקת.

"מה קרה?" היא מיישרת מעט את גופה, ורגל יחפה מציצה מתחת לשמלתה הכבדה. "תספרי לי מהר. אני חייבת לגלות מה קורה לנערה המסכנה הזו. הדוכס עומד לבצע בה את זממו."

אני מפלבלת בעיניי. ממש חומר קריאה הולם לאישה צעירה. אם אבא יתפוס אותה, אפילו הוא לא יעבור על זה בשתיקה. אבל יש לנו דאגות גדולות יותר כרגע.

"אבא החליט לשכור אומנת. מישהי ממסדר האחיות."

מורה מקפלת את פינת העמוד ומניחה את הספר מידה.

זה לא סוף העולם. אבל זה אומר שהכול יהיה הרבה יותר קשה עכשיו, במיוחד אם היא תהיה מתחסדת צבועה ופטפטנית. גם כך קשה לנו לשמור על סודנו מפני אבא וג'ון וגברת אוהייר ולילי, המשרתת האישית שלנו. דיירת חדשה בבית - מישהי שתקדיש את כל זמנה לשפוט ולחנך אותנו - תקשה עלינו הרבה יותר.

"אבא החליט, מה? כאילו יש לו מספיק אומץ ותושייה כדי לחשוב על זה בעצמו." מורה נוקשת באצבעה על החלון. בחוץ, אנחנו רואות את גברת קורבט עולה אל הכרכרה שלה, גלימתה מתנופפת ברוח. היא נראית כמו עורב גדול ושמן.

גם אני חשבתי אותו דבר על אבא, אבל אני לא אוהבת לשמוע את מורה אומרת את זה.

"אוף, אל תעשי לי פרצוף חמוץ עכשיו. את יודעת שאני צודקת." היא מסיטה את הווילונות לצדדים כדי שניטיב לראות. "את חושבת שהיא רוצה להתחתן איתו?"

"להתחתן איתו?" אבא לעולם לא יתחתן שוב.

"אלמנים מתחתנים, קייט. במיוחד אלמנים שיש להם שלוש בנות. זה קורה כל הזמן בספרים שלי. היא תהיה אמא חורגת מהגיהינום."

מורה זזה קצת ומפנה לי מקום לידה. שתינו מציצות מהחלון ומסתכלות על גברת קורבט בחשדנות.

"אבא לא נראה לי מעוניין בה אפילו טיפה," אני מכריזה.

"ברור שהוא לא מעוניין בה. שום דבר לא מעניין אותו חוץ מהספרים שלו והעסק שלו. הוא אף פעם לא נמצא כאן. אנחנו נהיה תקועות איתה, לא הוא. וגם עם האומנת הזאת." מורה מעקמת את חוטמה.

אני מחכה לפיצוץ המתקרב. טס ואני, אנחנו ציור עדין בצבעי מים בהשוואה למורה, שהיא ציור בצבעי שמן עשירים, עם שיער להבה ומזג תואם. היא קצרת רוח. היא נמהרת. נוחה לכעוס.

"אולי זה לא יהיה כל כך גרוע. אולי אומנת תכניס קצת חיים למקום הזה," היא אומרת לבסוף.

אני נועצת בה מבט נדהם, כאילו צמח לה ראש נוסף. "את רוצה אומנת? שתגור פה? כשאני מציעה שאולי תתאמני קצת בפסנתר את מתנפלת עלי, אבל את תקבלי בברכה מישהי זרה שהתפקיד היחיד שלה הוא לרדות בנו?"

"לפחות את תפסיקי לרדות בנו," היא רוטנת. "אני כבר בת חמש־עשרה, קייט. אני לא צריכה שתשגיחי עלי. אני לא תינוקת כמו טס. ואפילו היא כבר לא ממש תינוקת."

אני מרימה את נעלי הקטיפה הכחולות שלה הזרוקות באי סדר על הרצפה. "אני יודעת."

"באמת? את מתנהגת כאילו את לא יודעת." מורה נוהמת משהו שאני לא שומעת, והנעל שבידי הופכת פתאום לעכביש. הוא מתחיל לזחול על זרועי וממשיך לטפס עליה. אני קופאת במקומי, אבל רק לשנייה או שתיים.

אני לא נערה עדינה וחלשה, שמפחדת מדברים שאורבים בחשכה.

בזכות מורה. הקסם הטמון בתוכי התעורר כשהייתי בת אחת־עשרה, אבל אצלה זה קרה רק כשהיתה בת שתים־עשרה, ואז הכול התפרץ בן־לילה. היא היתה מסוחררת כולה. אחרי שאמא מתה, היא היתה בלתי נסבלת. היינו באבל - בקושי יצאנו מהבית חוץ מאשר לכנסייה - אבל כשהיינו בבית היא נהגה בחוסר זהירות נוראי. חייתי בפחד תמידי שאחד המשרתים יתפוס אותה - או, חס וחלילה, אבא. פזיזותה היתה נושא למריבות אין ספור. אחרי הריבים שלנו, היו רוחות מזוויעות מגיחות מארון הבגדים שלי; עכבישים זחלו במיטתי וטוו את קוריהם בשערי; נחשים התלפפו סביב קרסוליי וליחכו את כפות רגליי בלשונותיהם המחורצות.

עד מהרה למדתי לחלץ את עצמי מהמצבים האלה בכוח מחשבותיי. ולמדתי גם לעולם, לעולם לא להראות פחד. אמא לימדה אותנו שכוחה של מכשפה טמון כולו במחשבה. אנחנו לא יכולות לשנות דברים, רק את האופן שבו אנשים רואים אותם, ובמקרים נדירים מאוד - את האופן שבו הם זוכרים אותם.

"קוֹמוּטוֹ," אני אומרת, והעכביש הופך שוב לנעל קטיפה. אני זורקת אותה אל ערימת נעליים ליד הארון.

"את לא יוצאת מדעתך מרוב שעמום, קייט? אני משתגעת. אם לא היו לי הספרים שלי, כבר הייתי משליכה את עצמי אל הנהר." היא מסיטה את מבטה, קמה על רגליה ומתמתחת, בד שמלתה הדוק על גופה. היא זקוקה לשמלות חדשות שיתאימו לקימוריה החדשים. "אילו חיים יש לנו כאן? אנחנו מסתובבות בבית כמו רוחות רפאים. את לא מרגישה לפעמים שאת משתוקקת ליותר?"

מה אני מרגישה? כבר שנים שאיני מרשה לעצמי לחשוב מה אני רוצה. זה גם לא משנה. לא רציתי שאמא תמות; לא רציתי שאבא יהפוך לצל של עצמו; לא רציתי לשאת באחריות לשלומן של אחיותיי. ובוודאי שאף פעם לא רציתי להיות מכשפה.

עד כה, היקום עדיין לא התחשב במשאלות ליבי.

מורה עדיין סבורה שהיא יכולה לסובב את העולם על פי רצונה. היא תלמד.

זיכרון צף ועולה בי - אני רצה בגן, וילד בלונדיני עם עיניים ירוקות ושובבות רודף אחרי. אני נותנת לו לתפוס אותי והוא מדגדג אותי עד שאני כבר לא יכולה לנשום. מצחו צרוב השמש כמעט נוגע בשלי, והמבט שלו, וגופו שמצמיד את גופי אל הדשא. הוא צוחק ומגלגל את גופו הצידה, לחייו סמוקות כמו שערה של מורה, ופתאום אנחנו יודעים שאנחנו כבר מבוגרים מדי בשביל המשחקים האלה.

אני נושכת את שפתי - הרגל שאינו הולם, אני יודעת, מה גם שטס למדה אותו ממני. "מה את רוצה לעשות? מה אני מונעת ממך - להיות מוזמנת לתה מנחה אצל גברת אישידה? לצאת לקניות עם רוז קולייר וכריסטינה וינפילד?"

"לא. לא יודעת. אולי!" מורה מתחילה לצעוד כה וכה בחדר.

אלי הטוב. אם מורה שוקלת לעשות את הדברים שציינתי, היא כנראה בודדה הרבה יותר מכפי ששיערתי. "אף אחד לא אמר שאסור שיהיו לך חברים. את יכולה להזמין אותן לתה מתי שאת רוצה."

"כאילו הן יבואו! בקושי מכירים אותנו ואנחנו מתלבשות כמו יתומות עניות. וחוץ מזה, את הבכורה, אז את תצטרכי להיות המארחת, ואת מעדיפה להתבודד."

אני מתיישבת בלאות על מיטתה של מורה, ומיישרת בידי את כיסוי המיטה הצהוב שאמא תפרה באחת מתקופות ההחלמה הארוכות שלה. מורה צודקת; אין בי כל רצון לשבת עם בנות העיר האווילות ולנהל איתן שיחות חולין נתעבות. אבל אני מוכנה לעשות זאת. למענה. כדי לשמור על ביטחוננו. "זה באמת מה שאת רוצה?"

היא מסובבת את הגלובוס הגדול שאבא העניק לה ליום הולדתה. "אני לא יודעת. אבל אני כן יודעת שאני רוצה יותר ממה שיש לנו עכשיו. אנחנו צריכות להתחיל לחשוב על העתיד שלנו, לא? איך אנחנו אמורות למצוא מישהו להתחתן איתו אם אנחנו אף פעם לא יוצאות מהבית?"

"את מדברת כאילו אנחנו בהסגר או משהו," אני אומרת. "אנחנו יוצאות מהבית."

"רק לכנסייה ולשיעורי פסנתר." מורה מסובבת את הגלובוס מהר יותר ויותר, עד שהוא נראה כמו רצף מטושטש, ירוק־כחול, של מקומות שאותם לעולם לא נראה. "לך אין בעיה. את תתחתני עם פול ותלדי לו תינוקות ותגורי בבית השכן כל החיים. אין לי מושג איך תצליחי לא למות משעמום, אבל לפחות זה כבר מוסכם. מה איתי?"

אני מתעלמת מחיצי הלעג. "זה בכלל לא מוסכם. הוא לא טרח לבקר אותי אפילו פעם אחת." אני מסדרת את הכריות שלה בשורה ישרה, וטופחת עליהן בכוח רב יותר מכפי שצריך. "אולי הוא התאהב באיזו עירונית."

"הוא לא התאהב בשום עירונית." מורה מחייכת אלי חיוך מריר. "היינו כבר שומעות. גברת מקלאוד כבר היתה מספרת לכולם."

מר מקלאוד הוא נכה ורתוק למיטתו, ופול הוא בנה היחיד של אמו ומשוש חייה. פינוק היתר שהיא מרעיפה עליו נמאס עליו. הופתעתי כשנודע לי שהוא נסע לאוניברסיטה. אף פעם לא היו לו ציונים טובים בבית־הספר; אבא נאלץ לתת לו שיעורים נוספים. עכשיו אני משערת שהוא פשוט רצה לצאת מהבית הקודר הזה. ובכל זאת, זה לא תירוץ לא לבוא לבקר. הוא לא היה בבית כבר ארבע שנים. אפילו לא בחג המולד. אפילו לא בהלווייתה של אמא.

"טוב, בשבוע הבא את כבר תדעי." מורה עומדת מול המראה ומעבירה בין תלתליה את המסרק הישן של אמא, שעשוי משריון צב. "את חוששת?"

"לא," אני משקרת. "זה רק פול. וחוץ מזה, אני כועסת עליו."

"אז תצטרכי להתגבר על זה. זה לא שגברים עומדים בתור להתחתן איתך." אני שרועה על מיטתה פשוטת איברים, ומורה אומדת אותי במבטה. "תבקשי מהאומנת שתזמין לך שמלה חדשה. משהו אופנתי. שהוא לא יראה אותך ככה."

"לפול לא יהיה אכפת." או שכן? הילד שאיתו גדלתי לא היה חושב על זה בכלל.

אני צריכה להניח את גאוותי בצד ולנסות לרצות אותו. זה מה שנערה טובה ומעשית אמורה לעשות.

"תסתכלי על עצמך." מורה מושכת אותי עד שאני עומדת לצידה מול המראה. קווצות שיער השתחררו מהצמה ועל שרוולי יש כתם דיו. אבל גם כשאני במיטבי, אני לא יכולה להתחרות בה. מורה תמיד היתה היפה של המשפחה. השיער שלי הוא חלק ובלונדיני, עם רמז קלוש לאדמוניות, לא כמו תלתלי האש היפים שלה, ועיניי אפורות ומשעממות כמו של אבא. וגרוע מכך, סנטרי הבולט מרמז על עקשנות. אבל זה סוד שקשה לשמור עליו - סוד שמתגלה אחרי חמש דקות של שיחה איתי.

"את מוזנחת," היא אומרת בישירות. "אבל את יכולה להיות יפה מאוד אם תשתדלי. כדאי לך, קייט. בעוד חצי שנה תצטרכי להתחתן עם מישהו. את לא יכולה להישאר כאן ולשמור עלינו לנצח."

בעוד חצי שנה אהיה בת שבע־עשרה - אבל בעוד שלושה חודשים כבר אדרש להודיע על אירוסיי. המחשבה מכרסמת בקור רוחי.

מורה צודקת. היא אומרת בדיוק את מה שאמרה גברת קורבט - אם כי לא באותה צורה, ובטח שלא מאותן סיבות. אבל אילו היתה אמא בחיים, מורה ואני היינו מקבלות הזמנות לתה ומארחות בעצמנו, מציגות את עצמנו כנשים צעירות, פנויות ובשלות לנישואים. דחיתי את כל זה עד עכשיו, מחשש שאקלקל איכשהו, ושאמשוך אלינו תשומת לב. עכשיו חיכיתי כבר יותר מדי זמן, והעיכוב עשה בדיוק את מה שחששתי ממנו.

אסור לנו לתת לאחים סיבות לחשוד בנו.

"אני חושבת שאנחנו צריכות לתת לאומנת הזדמנות. נהיה זהירות," מורה מבטיחה.

"היא תגור פה. היא לא תסכים שתקראי את הרומנים שלך, או שטס תמשיך עם הלימודים שלה, או שאני אעבוד כל היום בגינה." ליבי צונח כשאני חושבת על זה. הגינון הוא החירות היחידה שאני מרשה לעצמי. אם האומנת תכריח אותי להישאר בתוך הבית כל היום ולצייר סלסלות עם פירות, אני אשתגע. "אם היא תבין מה אנחנו—"

מורה מחייכת בזחיחות ואוספת את תלתליה לפקעת. "אם היא תעשה בעיות, נשנה לה את הזיכרון. זה לא מה שמכשפות רעות עושות?"

אני מסתובבת אליה בכעס. "זה לא מצחיק." אחיותיי אינן יודעות שניחנתי ביכולת לבצע קסם תעתועי מוח. היא נדירה מאוד, ונחשבת לקסם האפל ביותר שיש. אמא היתה היחידה שידעה על כך, ואפילו היא פחדה מאוד.

מורה מהדקת את שערה למקומו בסיכות. "סתם צחקתי."

"אז אל תצחקי. אסור להיכנס למחשבות של אנשים ולשנות דברים! זה פולשני מדי. זה—" אני עוצרת את עצמי לפני שאני אומרת רוע.

אבל מורה נועצת בי את מבטה במראה, כאילו קוראת את מחשבותיי. "אנחנו מכשפות, קייט. ככה נולדנו. קסם הוא לא בושה, בלי קשר למה שהאחים רוצים שנחשוב. זו מתנה. הלוואי שכבר תשלימי עם זה."