יומרה קטלנית – מדוע סוציאליזם לא יכול לעבוד

פרק 1. בין אינסטינקט לתבונה

Consuetudo est quasi altera natura (ההרגל הוא כמו טבע שני).

קיקרו

Les lois de la conscience que nous disons naître de la nature, naissant de la coustume (כללי המוסר, שאנו גורסים כי מקורם בטבע, לידתם במנהג).

מישל דה מונטן

Zwei Seelen wohnen, ach! in meiner Brust

Die eine will sich von der anderen trennen.

(אבוי, שתי נשמות פועמות בחזי,

האחת מבקשת להיפרד מרעותה).

יוהן וולפגנג פון גתה

 

אבולוציה ביולוגית ותרבותית

בעיניהם של הוגי העת העתיקה, קיומו של סדר פעולות אנוש הנעלה מכוח השגתה של החשיבה המקטלגת היה בבחינת דבר בלתי אפשרי. אפילו אריסטו, שחי בתקופה מאוחרת יחסית, עדיין האמין כי הסדר שבין בני אדם כוחו יפה עד למקום שאליו מגיע קולו של הכרוז ולא יותר, ואשר על כן מדינה המונה מאה אלף איש אינה אפשרית. ובכל זאת, מה שאריסטו חשב לבלתי אפשרי כבר התרחש במועד שבו כתב את הדברים. על אף הישגיו המדעיים, כשהגביל אריסטו את הסדר האנושי לטווח קולו של הכרוז הוא דיבר מתוך האינסטינקט שלו ולא על בסיס תצפית או חשיבה.

קל להבין אמונות כאלו, משום שהאינסטינקטים של האדם, שהתפתחו במלואם הרבה לפני זמנו של אריסטו, לא נועדו לסביבה שבה אנחנו מצויים היום או למספרי האנשים שבקרבם אנו חיים כעת. אותם אינסטינקטים היו מותאמים לחיים בחבורת נוודים קטנה, שבמסגרתה התפתחו המין האנושי ואבותיו הקדומים יותר לאורך כמה מיליוני שנים שבהן הלך הומו־ספיינס ולבש את צורתו. אותם אינסטינקטים מוּרָשים שימשו כדי להכווין את שיתוף הפעולה בין בני החבורה, ושיתוף פעולה זה היה מטבע בריאתו מסכת מגעים צרה ומצומצמת בין אנשים שהכירו זה את זה וסמכו זה על זה. אותם אנשים פרימיטיביים הונחו בידי יעדים משותפים קונקרטיים, ובידי תפישה דומה של סכנות והזדמנויות – בעיקר מקורות מזון ומחסה – שהיו מצויות בסביבתם. אותם אנשים לא רק שמעו את הכרוז: הם בדרך כלל הכירו אותו באופן אישי.

ניסיון רב יותר היה עשוי להעניק לכמה מהחברים המבוגרים יותר בלהקות אדם אלה סמכות מסוימת, אך מה שיצר את התיאום בפעילות האנושית בקבוצה היו בעיקר המטרות המשותפות והתפישות המשותפות. דרכי תיאום אלו היו קשורות בטבורן לאינסטינקטים של סולידריות ואלטרואיזם – אינסטינקטים שחלו על בני החבורה שאליה השתייכת, אך לא על בני חבורה אחרת. חברי הקבוצות הקטנות האלו יכלו להתקיים רק כחברים בקבוצה: אדם בודד היה הופך עד מהרה לאדם מת. אשר על כן, האינדיבידואליזם הקדמוני שתיאר תומס הובס הוא לא יותר ממיתוס. הפרא לא חי איש לעצמו, והאינסטינקט שלו הוא קולקטיביסטי. מעולם לא הייתה "מלחמת הכול בכול".

למעשה, אלמלא היה הסדר הנוכחי קיים, גם אנחנו היינו מתקשים להאמין בקיומו של אינדיבידואליזם כזה, והיינו פוטרים כל תיאור שלו כמעשה נס שאינו יכול לקום ולהפוך למציאות. האחראי העיקרי ליצירת סדר מיוחד במינו זה, ולקיומה של האנושות במבנה הנוכחי ובגודלה הנוכחי, הוא התפתחותם ההדרגתית של כללי התנהגות אנושית מסוימים (במיוחד אלה הקשורים ברכוש היחיד, ביושר, בחוזים, בחליפין, בסחר, בתחרות, ברווח ובפרטיות). כללים אלה מועברים מדור לדור באמצעות מסורת, הדרכה וחיקוי, ואינם נובעים מאינסטינקט. הם מכילים בעיקר איסורים המקצים תחומים שבהם יכולות להתקבל החלטות של הפרט. האנושות הצליחה ליצור ציוויליזציה באמצעות פיתוח כללים ולמידה לציית להם (ראשית בשטחו של שבט מסוים, ואז על פני שטחי ארץ רחבים יותר). במקרים רבים, כללים אלה אסרו על אדם לפעול מכוח דחפיו האינסטינקטיביים, ולא היו תלויים עוד בכך שכל בני האדם יחזיקו בתפישה משותפת לגבי אירועים. כללים אלו יצרו בפועל מוסריות חדשה ושונה – ואני אעדיף כאן להגביל את התייחסותי למונח "מוסריות" למערכת כללים זו – שדיכאה או הגבילה את "המוסריות הטבעית" – כלומר, את האינסטינקטים שקשרו את בני החבורה המצומצמת והבטיחו שיתוף פעולה בתוך הקבוצה, במחיר של מניעת התרחבות הקבוצה או הגבלתה.

אני מעדיף להגביל את המונח "מוסריות" לאותם כללים לא־אינסטינקטיביים שאפשרו לאנושות להתפשט אל תוך סדר מורחב, וזאת משום שמושג המוסר יש בו היגיון רק כשהוא מונגד להתנהגות אימפולסיבית בלא מחשבה מצד אחד, ולעניין רציונלי בתוצאות מסוימות מצד שני. רפלקס מובנה אינו דבר שיש בו איכות מוסרית, ו"סוציו־ביולוגים" המחילים מונחים כמו אלטרואיזם ביחס לרפלקס כזה (ושהיו צריכים, כדי להישאר עקביים, לראות בהזדווגות את המעשה האלטרואיסטי מכול) פשוט טועים. אלטרואיזם הופך למושג מוסרי רק כאשר כוונתנו היא לומר שאנחנו צריכים לפעול בעקבות רגשות "אלטרואיסטיים".

יש להודות כי זו לא בדיוק הדרך היחידה שבה אפשר להשתמש במונחים האלה. ברנרד מַנדֶוויל זעזע את בני־זמנו כשטען כי "העיקרון המרכזי העושה אותנו יצורים חברתיים, הבסיס האיתן התומך בכל הסחר והתעסוקה, ללא יוצא מן הכלל" הוא הרשע. מנדוויל התכוון לטעון כאן, כדי לדייק, כי הכללים של הסדר המורחב התנגשו באינסטינקט המובנה שקשר בין בני החבורה המצומצמת.

ברגע שנתייחס למוסר לא כאל אינסטינקטים מובנים אלא כאל מסורות נלמדות, תעלינה שאלות מעניינות מסוגים שונים לגבי הקשר שלהן למה שאנו מכנים בדרך כלל תחושות, רגשות או סנטימנטים. לדוגמה, מוסר הוא דבר נלמד, אך אינו מתפקד תמיד ככלל מפורש, ועשוי להתגלות, ממש כמו אינסטינקט אמיתי, בדמות רתיעה מעורפלת או שאט נפש מסוגים מסוימים של פעולה. לעיתים קרובות תחושות אלו מלמדות אותנו כיצד לבחור מבין אפשרויות או להימנע מפעולה מסוימת הנובעת מהדחף האינסטינקטיבי המולד שלנו.

אפשר לתהות כיצד ההגבלות על הדחף האינסטינקטיבי שלנו משמשות לתיאום פעולתם של הרבים. לדוגמה, ציות מתמשך לצו ואהבת לרעך כמוך היה מונע את צמיחתו של סדר מורחב, שכן האנשים החיים כעת בתוך הסדר המורחב יוצאים נשכרים מכך שאינם אוהבים לרעם כמותם, ומכך שהם מיישמים בקשריהם עם אנשים אחרים כללי סדר מורחב כמו קניין היחיד וחוזים – במקום את כללי הסולידריות והאלטרואיזם. סדר שבו הכול אוהבים לרעם כמותם יהיה סדר שבו רק מעטים יוכלו לפרות ולרבות ולמלא את הארץ. למשל, אילו היינו מגיבים לכל הפניות אל לבנו החם שבהן אנו מופצצים באמצעי התקשורת, היה נגזל מאיתנו זמן רב שאותו היינו יכולים להקדיש לדברים שלהם אנו מוכשרים באמת, וסביר להניח כי היינו משתעבדים לקבוצת אינטרס מסוימת או להשקפה מסוימת לגבי החשיבות היחסית של צרכים מסוימים. פעולה המוּנעת מאהבת רענו כמונו לא הייתה מניבה מזור של ממש לפגעי הגורל שמהם אנחנו מוטרדים. במטבע דומה, התוקפנות האינסטינקטיבית שלנו כלפי זרים חייבת להיות מרוסנת כדי שאפשר יהיה להחיל כללים מופשטים זהים על הקשרים בין כל בני האדם, כך שנוכל להגיע למקומות החורגים מגבולותינו או אפילו מגבולות ארצנו.

יצירת דפוסים שמעל לרמת הפרט – כלומר, מערכות שיתוף פעולה – תבעה מפרטים לשנות את תגובתם ה"טבעית" או ה"אינסטינקטיבית" לאחרים, ודרישה זו נתקלה בהתנגדות עזה. המסקנה שהתנגשות כזו באינסטינקט המובנה – "חטאי הפרט" כפי שכינה אותם ברנרד מנדוויל – מניבה "תועלת ציבורית", והמסקנה שיש צורך בריסון אינסטינקטים "טובים" מסוימים אצל בני אדם כדי לפתח את הסדר המורחב, עמדו בשלב מאוחר יותר בלב מחלוקת. למשל, רוסו אימץ את צד ה"טבעי", אך בן תקופתו דיוויד יוּם הבחין על נקלה כי "במקום ש[הנדיבות] תכשיר את בני האדם לחיים בחברות גדולות... ההיפעלות הנאצלת הזאת מנוגדת לחיים כאלה כמעט כמו האנוכיות הצרה ביותר."

חשוב לשוב ולהדגיש כי ההגבלות על הנהגים המקובלים בקבוצה הקטנה הן הגבלות שנואות. והסיבה לכך, כפי שנראה בהמשך, היא שהפרט המציית להגבלות – אף שחייו תלויים בציות זה – אינו מבין ועל פי רוב אף אינו יכול להבין כיצד ההגבלות האלו פועלות ואיך הן מועילות לו. הוא מכיר חפצים רבים שנראים לו נחשקים, אך הוא אינו מורשה לתפוס אותם, והוא אינו יכול להבין כיצד תכונות מועילות אחרות בסביבתו תלויות במשמעת שנכפית עליו – משמעת האוסרת עליו לשלוח את ידו ולאחוז בחפצי החמד. אנו מתעבים את המגבלות האלו במידה כזו, שקשה לומר שבחרנו בהן; נכון יותר יהיה לומר שאותן מגבלות בחרו בנו: הן אפשרו לנו לשרוד.

אין זה מקרה שכללים מופשטים רבים, כמו אלה הנוגעים לאחריות הפרט ולרכוש היחיד, מקושרים לכלכלה. מראשיתה עסקה הכלכלה בדרך שבה מתהווה סדר מורחב של מגעים אנושיים באמצעות תהליכים של שונות, דילול ובירור החורגים בהרבה מחוג ראייתנו או מיכולתנו לתכנן. אדם סמית היה הראשון שתפש כי נתקלנו בשיטות לארגון שיתוף הפעולה הכלכלי של בני אדם, החורגות בהרבה מגבולות הידע והתפישה שלנו. ייתכן שטוב היה לתאר את "היד הנעלמה" שלו כדפוס נעלם או בלתי ניתן לצפייה. למשל, מערכת המחירים בשוק מובילה אותנו לעשות דברים באמצעות יצירת נסיבות שאיננו מודעים להן, ברובן, המניבות תוצאות שלא התכוונו אליהן. בפעילות הכלכלית שלנו אין אנו יודעים מהם הצרכים שאנחנו מספקים, ולא מהם מקורותיהם של הדברים שאנו מקבלים. כמעט כולנו משרתים אנשים שאיננו מכירים, ושאפילו עצם קיומם נסתר מאיתנו; ומן העבר השני, אנחנו חיים על שירותיהם של אנשים אחרים, שגם על אודותיהם איננו יודעים דבר. כל זה אפשרי משום שאנחנו ניצבים בתוך מסגרת רחבה של מוסדות ומסורות – כלכליות, משפטיות ומוסריות – שאל תוכה אנחנו מתאימים את עצמנו באמצעות ציות לכללי התנהגות מסוימים שלא אנו יצרנו, ושמעולם לא הבנו אותם באותה דרך שבה אנו מבינים איך מתפקדים הדברים שאנו עצמנו ייצרנו.

כלכלנים מודרניים מסבירים כיצד התהווה סדר מורחב כזה, ואיך הסדר הזה עצמו מהווה תהליך איסוף־מידע המסוגל לאחזר ולהשתמש במידע המפוזר במקומות רבים, בדרך ששום גורם תכנון מרכזי – שלא לדבר על פרט כלשהו – אינו מסוגל לדעת כמכלול, להחזיק בו או לשלוט בו. סמית הבין כי הידע האנושי מפוזר במקומות רבים. כדבריו, "סוג התעשייה המקומית שבה ישתמש הפרט בכספו, ובחירת המוצר שעשוי להניב את הערך הגדול ביותר נעשים בידי אותו פרט, לפי מצבו המקומי, בדרך שהיא בעליל טובה בהרבה מזו שיוכל המדינאי או המחוקק לבצע בשמו." או כפי שניסח זאת הוגה כלכלי חריף מחשבה במאה התשע־עשרה, יוזמה כלכלית תובעת "ידע דקדקני באלף פרטים קטנים, שאיש לא ילמד אותם למעט אדם שיש לו עניין לדעת אותם." מוסדות איסוף־מידע כמו השוק מאפשרים לנו להשתמש בידע מבוזר, שאינו נגיש לתצפית, כדי ליצור דפוסים הנישאים מעל לרמת הפרט. עם התפתחותם של מוסדות ומסורות על בסיס דפוסים אלה, לא היה עוד צורך לאנשים להתאמץ כדי להגיע להסכמה על מטרה מאוחדת (כפי שהיה בחבורה המצומצמת), משום שכעת אפשר היה להשתמש בידע ובכישורים שהיו פזורים על פני ארץ רבה כדי לשרת יעדים שונים.

התפתחות זו בולטת לעין בתחום הביולוגיה כמו גם בתחום הכלכלה. אפילו בביולוגיה במובנה המצומצם "שינוי אבולוציוני בכלל נוטה לעבר חיסכון מרבי בשימוש במשאבים" ולכן "אבולוציה הולכת 'באופן עיוור' בנתיב השימוש המרבי במשאבים." יתר על כן, ביולוג בעידן המודרני ציין בצדק כי "אתיקה היא לימוד הדרך להקצות משאבים" – וכל זה מצביע על הקשרים ההדוקים שבין אבולוציה, ביולוגיה ואתיקה.

מושג הסדר הוא עניין מוקשה – ממש כמו מקבילותיו המקורבות "מערכת", "מבנה" ו"דפוס". עלינו להבחין בין שתי המשגות שונות אך מקורבות של סדר. "סדר" יכול לשמש לתיאור התוצאות של פעילות מנטלית של סידור או מיון עצמים או אירועים בהיבטים שונים לפי התפישה החושית שלנו, כפי שמורה לנו לעשות הסידור מחדש של העולם החושי בדרך מדעית, או כסידור הפיזי המסוים שבו עצמים או אירועים אמורים להימצא או כזה המיוחס להם בזמן מסוים. סדירות וסדר הם כמובן רק היבטים בזמן ובמרחב של אותו סוג של קשר בין מרכיבים.

בעקבות ההבחנה הזו, נוכל לומר שבני אדם קנו להם את היכולת ליצור ארגון מוסדר עובדתית המשרת את צורכיהם, משום שהם למדו לארגן את הגירוי החושי מסביבתם בהתאם לכמה עקרונות שונים, כשארגון־מחדש זה משוּכב (מונח כשכבה נוספת) על סדר המיון הנובע מחושיהם ומהאינסטינקטים שלהם. סידור במובן של מיון עצמים ואירועים הוא דרך לסדר מחדש באופן פעיל את העצמים והאירועים כדי ליצור תוצאות רצויות. אנחנו לומדים למיין עצמים בעיקר באמצעות השפה, שבאמצעותה אנחנו מתייגים סוגים ידועים של עצמים, וגם קובעים מה ייחשבו בעינינו עצמים או אירועים מאותו מין או ממין שונה. אנחנו גם לומדים מהנוהג, מהמוסר ומהחוק על ההשפעות החזויות של סוגי פעולות שונים. למשל, הערכים או המחירים שנוצרים באינטראקציה בשווקים עשויים להיות שיכוּב נוסף של אמצעים למיון סוגי פעולות שונים לפי משמעותם בסדר שבו הפרט הוא רק מרכיב אחד בתוך מכלול שמעולם לא יצר.

הסדר המורחב לא נוצר בבת אחת, כמובן; התהליך נמשך זמן ארוך הרבה יותר – אולי מאות אלפי שנים ולא חמשת אלפים או ששת אלפים שנה – והניב מגוון עשיר יותר של תצורות מזה שניתן ללמוד מהתפתחותו בסופו של דבר לציוויליזציה כלל־עולמית; וסדר השוק נוצר בשלב מאוחר יחסית. המבנים, המסורות, המוסדות ומרכיבים אחרים בסדר הזה עלו בהדרגה עם בחירת וריאציות של דרכי התנהגות מורגלות. כללים חדשים אלה התפשטו לא משום שאנשים הבינו כי הם יעילים יותר, או בשל חישוב שהורה כי הם יובילו להתפשטות, אלא פשוט משום שהם אפשרו לקבוצות שאימצו אותם להתרבות בהצלחה רבה יותר ולכלול בתוכן זרים.

התפתחות זו התממשה, אם כן, באמצעות התפשטות נהגים חדשים בתהליך של העברת הרגלים נרכשים שהיה מקביל לאבולוציה ביולוגית אך גם שונה ממנה במובנים חשובים. בהמשך אבחן כמה מאותן הקבלות ונקודות שוני, אך כאן נוכל להזכיר שהאבולוציה הביולוגית הייתה מתבררת כהרבה יותר איטית לצורך תהליך של שינוי או החלפת התגובות המובנות של בני האדם לאורך עשרת אלפים או עשרים אלף שנה שבהן התפתחה ציוויליזציה – שלא לדבר על האיטיות המשוועת של האבולוציה הביולוגית בהשפעה על מספר גדול בהרבה של אנשים שאבותיהם הצטרפו לתהליך רק לפני כמה מאות שנים. ובכל זאת, ככל שידיעתנו משגת, כל הקבוצות הציוויליזציוניות הקיימות היום מחזיקות ביכולת דומה לרכוש תרבות באמצעות למידת מסורות מסוימות. משום כך, אין זה סביר כי הציוויליזציה והתרבות הן דבר שנקבע ומועבר באופן גנטי. כל בני האדם היו חייבים ללמוד אותן באמצעות מסורת.

ההתייחסות הברורה המוקדמת ביותר לעניין זה שאני מכיר באה מפי א"מ קאר־סונדרס, שכתב כי "בני אדם וקבוצות נבחרים באופן טבעי על פי המנהגים הנהוגים אצלם, לא פחות מכפי שהם נבחרים על־פי אופיים הגופני והנפשי. הקבוצות שאימצו את המנהגים המקנים את היתרון הגדול ביותר ייהנו מיתרון במאבק המתמיד עם קבוצות שכנות שאימצו מנהגים שיתרונם פחוּת". עם זאת, קאר־סונדרס הדגיש את היכולת להגביל אוכלוסייה ולא להגדילה. למחקרים עדכניים יותר ראו את אלנד ואת פארב; את סימפסון, שתיאר תרבות, בניגוד לביולוגיה, כ"אמצעי החזק ביותר של התאמה"; את פופר שטען כי "אבולוציה תרבותית ממשיכה את האבולוציה הגנטית באמצעים אחרים"; ואת דרהאם, שהדגיש את ההשפעה של מנהגים ותכונות מסוימות בהעצמת ההתרבות האנושית.

ההחלפה ההדרגתית הזו של תגובות מובנות בכללים נלמדים יצרה הבחנה מעמיקה והולכת בין בני אנוש לבעלי חיים, אף כי הנטייה לפעולת המונים אינסטינקטיבית נותרה אחד מכמה מאפיינים חייתיים שנשמרו אצל האדם. אפילו אבותיו החייתיים של האדם כבר רכשו כמה מסורות "תרבותיות" לפני שנעשו, מבחינה אנטומית לפחות, לאדם המודרני. מסורות תרבותיות כאלו גם סייעו בעיצוב כמה חברות בעלי חיים, כפי שאפשר למצוא בקרב ציפורים וקופים, וככל הנראה גם בקרב יונקים רבים אחרים. אך השינוי המכריע מחיה לאדם נבע מהגבלות על התגובה המובנית ששורשן בתרבות מסוג זה.

כללים נלמדים, שפרטים למדו לציית להם מתוך הרגל ובדרך כמעט בלתי מודעת בדומה לאינסטינקטים מוּרָשים, החליפו בהדרגה את האינסטינקטים המורשים. עם זאת, קשה לנו להבחין בין שני הגורמים האלה המשפיעים על ההתנהגות, משום שיש ביניהם קשרים מורכבים. דרכי התנהגות שנלמדו בינקות הפכו חלק מאישיותנו לא פחות מדברים שהיו מובְנים בנו עוד לפני שהתחלנו ללמוד כללי התנהגות. היו אפילו כמה שינויים מבניים בגוף האדם, שנוצרו משום שסייעו לאדם לנצל בדרך מלאה יותר את ההזדמנויות שהוענקו לו בזכות התפתחות תרבותית. לענייננו, אין גם חשיבות רבה לשאלה באיזו מידה המבנה המופשט שאנחנו מכנים "מחשבה" מועבר בדרך גנטית ומגולם במבנה הפיזי של מערכת העצבים המרכזית שלנו, או עד כמה הוא בסך הכול כלי קיבול המאפשר לנו לספוג את המסורת התרבותית. גם התוצאות של העברה תרבותית וגם התוצאות של העברה גנטית יכולות להתכנות "מסורות". החשוב כאן הוא ששתיהן מתנגשות זו בזו לעתים תכופות בדרכים שהוזכרו קודם.

גם האוניברסליות המלאה כמעט של כמה תכונות תרבותיות אינה מוכיחה ששורשיהן הם גנטיים. ייתכן שיש רק דרך אחת לעמוד בדרישות מסוימות ליצירת סדר מורחב – ממש כפי שהתפתחות כנפיים היא ככל הנראה הדרך היחידה שבה אורגניזמים הצליחו לקנות להם את יכולת המעוף (השורשים הגנטיים של כנפיהם של חרקים, ציפורים ועטלפים הם שונים למדי). ייתכן גם שיש רק דרך בסיסית אחת לפתח שפה פונטית, ולכן קיום תכונות משותפות מסוימות בכל השפות גם הוא אינו הוכחה כשלעצמה לכך שמדובר בתכונות המובנות בנו מלידה.

 

שתי מערכות מוסר בשיתוף פעולה ובקונפליקט

האבולוציה התרבותית, והציוויליזציה שהיא יצרה, הניבו שונות, אינדיבידואליזציה, עושר גדל והולך וגידול עצום של המין האנושי, אך עלייתה ההדרגתית הייתה רחוקה מלהיות חלקה. לא השלנו מעלינו את מורשת החבורה שחבריה באים במגע פנים־אל־פנים, והאינסטינקטים האלה לא "הותאמו" במלואם לסדר המורחב החדש יחסית, וגם לא נעשו חסרי משמעות בעקבות עלייתו.

עם זאת, אסור להתעלם מהיתרונות המובהקים שמקנים לנו כמה אינסטינקטים, כולל הכישור הייחודי שאפשר לנו להתנתק מכמה גישות אינסטינקטיביות, לפחות באופן חלקי. לדוגמה, בשלב שבו התרבות החלה לבוא במקומם של כמה אופני התנהגות מובנים, האבולוציה הגנטית כבר העניקה ככל הנראה לבני האדם מגוון עשיר של תכונות שהיו מותאמות לגומחות סביבתיות רבות ושונות שאל תוכן חדר האדם יותר מכפי שהיו מותאמות להן התכונות של כל חיה לא־מבויתת – ומצב זה נוצר ככל הנראה עוד לפני שחלוקת העבודה המתרחבת בתוך קבוצות סיפקה סיכויים חדשים להישרדותם של בני אדם מסוגים מסוימים. אחת התכונות המולדות החשובות ביותר, שסייעה להחליף אינסטינקטים אחרים, הייתה יכולתם הרבה של בני אדם ללמוד איש מרעהו, בייחוד באמצעות חיקוי.

הארכת תקופת הילדות וההתבגרות, שתרמה ליכולת הזו, הייתה ככל הנראה הצעד המכריע האחרון שנקבע בידי האבולוציה הביולוגית.

יתר על כן, המבנים של הסדר המורחב מורכבים לא רק מפרטים אלא גם מתת־סדרים רבים – לעיתים קרובות חופפים – שבתוכם תגובות אינסטינקט נושנות, כמו סולידריות ואלטרואיזם, ממשיכות לשמר מידה של חשיבות בכך שהן מסייעות לשיתוף פעולה מרצון, וזאת על אף העובדה שתכונות אלו, כשלעצמן, אינן יכולות ליצור בסיס לסדר מורחב יותר. חלק מהקושי שלנו היום נובע מכך שעלינו להתאים בלי הרף את חיינו, את מחשבותינו ואת רגשותינו כדי לחיות בו־זמנית במסגרת סוגים שונים של סדרים, הכפופים לכללים שונים. אילו היינו מחילים בלי שינוי ובהתרת רסן מוחלטת את כללי המיקרו־קוסמוס (כלומר, את כללי הקבוצה או החבורה הקטנה או, נאמר, של משפחתנו) על המאקרו־קוסמוס (הציוויליזציה בכללה), כפי שהאינסטינקטים שלנו והכמיהה הרגשית שלנו גורמים לנו לשאוף לעשות, היינו גורמים לחורבנה של הציוויליזציה. אך אילו היינו מחילים תמיד את כללי הסדר המורחב גם בהתאגדויות האינטימיות יותר שלנו, היינו גורמים לריסוקן. משום כך, אנחנו חייבים ללמוד לחיות בשני עולמות באחת. אם נחיל את השם "חברה" על שניהם, או אפילו על כל אחד מהם, לא נצא נשכרים מכך, והדבר אף עלול להיות מטעה מאוד (ראו פרק 7).

ועדיין, למרות היתרונות שיש ליכולתנו המוגבלת לחיות בו־זמנית במסגרת שני סדרים של כללים ולהבחין ביניהם, אף אחת מהמשימות אינה קלה. למעשה, האינסטינקטים שלנו מאיימים תדיר למוטט את עמודי המבנה כולו. נושאו של ספר זה מזכיר במובן מסוים את תרבות בלא נחת, הגם שמסקנותיי שונות מאוד מאלה של פרויד. למעשה, ההתנגשות שבין מה שאדם אוהב על פי האינסטינקט שלו לבין כללי ההתנהגות הנלמדים שאפשרו למין האנושי לצמוח – התנגשות שמלַבּה המשמעת של "מסורות מוסריות מגבילות או דכאניות", כניסוחו של ד"ט קמבל – היא אולי הנושא המרכזי בתולדות הציוויליזציה. נוצר הרושם שקולומבוס זיהה מיד כי חייהם של "הפראים" שבהם נתקל היו מספקים הרבה יותר מבחינת האינסטינקטים האנושיים המובְנים. כפי שאטען בהמשך, אני סבור שהכמיהה למורשת הקדמונית המיוצגת בדמותו של הפרא האציל היא המקור העיקרי למסורת הקולקטיביסטית.

 

טבע האדם נוגד את הסדר המורחב

קשה לצפות מבני אדם לחבב סדר מורחב המנוגד לכמה מהאינסטינקטים העזים ביותר הטבועים בהם, או להבין על נקלה שסדר זה מניב להם את הרווחה החומרית שגם בה הם חפצים. הסדר המורחב הוא אפילו "לא טבעי" במובן הפשוט של המילה, בכך שהוא אינו תואם את טבעו של האדם במובן הביולוגי. משום כך, חלק ניכר מהדברים הטובים שעושים בני אדם בסדר המורחב אינם נובעים מכך שהסדר הזה טוב מטבעו; אך בה בעת מעשה כסילות הוא להכפיש את הציוויליזציה משום כך כמלאכותית. היא מלאכותית רק באותו מובן שבו רוב ערכינו, לשוננו, האמנות שלנו וחשיבתנו התבונית הם מלאכותיים: הם לא מוטמעים גנטית במבנים הביולוגיים שלנו. אבל במובן אחר הסדר המורחב הוא טבעי לחלוטין: במובן זה שהוא התפתח, ממש כמו תופעות ביולוגיות דומות, בדרך טבעית ובמהלך של ברירה טבעית (ראו נספח א).

עם זאת, נכון הדבר שחלק ניכר מחיי היומיום שלנו, והעיסוק ברוב משלחי היד, אינו מעניק סיפוק של ממש לתשוקות "אלטרואיסטיות" המפעמות עמוק בקרבנו לעשות את הטוב. בפועל, הנוהג המקובל תובע מאיתנו לעיתים קרובות שלא לעשות את מה שהאינסטינקט שלנו דוחף אותנו לעשות. בניגוד לסברה הרווחת, אין כאן התנגשות בין רגש להיגיון, אלא בין אינסטינקט מובנה וכללים נלמדים. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, ההליכה בעקבות הכללים הנלמדים האלה מניבה בדרך כלל תוצאה המספקת לקהילה בכללה תועלת רבה יותר מאשר רוב הפעולות ה"אלטרואיסטיות" הישירות שאדם מסוים עשוי לבצע.

סימן בולט אחד להבנה הדלה של עקרון סדר השוק היא התפישה הרווחת כי "שיתוף פעולה עדיף על תחרות". שיתוף פעולה, כמו סולידריות, מניח מראש קיום מידה רבה של הסכמה על מטרות וגם על השיטות שישמשו בחתירה להשגתן. יש בכך היגיון רב בקבוצה קטנה, שחבריה חולקים הרגלים, ידע ואמונות מסוימים על האפשרויות העומדות לרשותם. אין בכך כל היגיון כשהבעיה היא התאמה לנסיבות שאינן ידועות; אך תיאום המאמצים בסדר הרחב נשען דווקא על אותה התאמה לנסיבות לא ידועות. תחרות היא הליך של גילוי, הליך שהוא חלק בלתי נפרד מכל אבולוציה, ואשר הוביל את בני האדם להגיב בבלי־דעת למצבים חדשים; ואנחנו מצליחים לשפר את יעילותנו באמצעות עוד תחרות דווקא, ולא באמצעות הסכמה.

כדי שנוכל לנקוט פעולה מועילה, התחרות תובעת מהמתחרים לציית לכללים ולא להשתמש בכוח פיזי. רק הכללים יכולים לאחד סדר מורחב (יעדים משותפים יכולים לעשות זאת רק בעיתות חירום זמניות, היוצרות סכנה משותפת לכול. אותה "מקבילה מוסרית למלחמה" שהועלתה שוב ושוב במטרה לעורר את הסולידריות בין בני האדם היא פשוט נסיגה לעקרונות גסים ובסיסיים יותר של תיאום). אין צורך שהכול ידעו או שהכול יצטרכו לדעת את כל המטרות שהם חותרים אליהן, או את האמצעים המשמשים להשגתן, כדי שהללו יובאו בחשבון בסדר ספונטני. סדר כזה נוצר מעצמו. ההתאמה המשתפרת של הכללים ליצירת סדר כזה, לא נבעה מכך שבני האדם הבינו טוב יותר את תפקידה של ההתאמה הזו, אלא משום שאותן קבוצות ששינו את הכללים בדרך שעשתה אותם מותאמים יותר נהנו מפריחה ומשגשוג. ההתפתחות הזו לא הייתה לינארית: היא נולדה מהליך מתמשך של ניסוי וטעייה, מ"התנסות" מתמדת בזירות שבהן ניצבו זה מול זה סדרים מתחרים. לא הייתה כאן כוונה להתנסות – אך השינויים בכללים שנוצרו בזכות תאונות היסטוריות היו המקבילה למוטציות גנטיות, והשפיעו בדרך דומה.

התפתחות הכללים לא התרחשה באין מפריע, משום שהכוחות שאכפו את הכללים לא תמכו בדרך כלל בשינויים שהתנגשו בהשקפות מסורתיות על הנכון והצודק, אלא התנגדו להם. במטבע דומה, אכיפתם של כללים שזה עתה נלמדו, ושמאבק ממושך נדרש להתקבלותם, חסמה לעיתים את השלב הבא באבולוציה, או הגבילה הרחבה נוספת של התיאום בין פעולותיהם של פרטים. סמכות בעלת כוח כפייה יזמה רק במקרים נדירים הרחבה של התיאום, אף כי לפרקים היא הפיצה את המוסריות שכבר התקבלה בתוך הקבוצה השלטת.

כל זה מאשר שהתחושות שמתעמתות עם הגבלות הציוויליזציה הן אנכרוניסטיות – תוצר של התאמה ששרדה מן העבר הרחוק לגודלן של קבוצות ולמצבן. זאת ועוד, אם נניח כי הציוויליזציה היא תוצר של שינויים הדרגתיים כפויים במוסריות, כי אז נהיה חייבים לקבל את המסקנה כי לעולם לא תהיה לנו דרך לזהות מערכת אתית שיש לה תוקף.

אולם נשגה אם נסיק על בסיס ההנחות האבולוציוניות האלו לבדן כי הכללים שהתפתחו תורמים תמיד, או בהכרח, להישרדות האוכלוסיות המצייתות להם ולהגדלתן. חובה עלינו להראות, בסיוע ניתוח כלכלי (ראו פרק 5), כיצד כללים שנוצרו בדרך ספונטנית נוטים לקדם את הישרדותם של בני אדם. ההכרה בכך שכללים נוטים להיבחר באמצעות תחרות, על בסיס הערך ההישרדותי שלהם, אינה פוטרת את הכללים האלו מבחינה ביקורתית. הטעם לכך הוא, לכל הפחות, השכיחות הגבוהה של התערבות כופה בתהליך האבולוציה התרבותית.

עם זאת הבנה של אבולוציה תרבותית אכן תיטה להעניק חסד מחמת הספק לכללים מבוססים ובעלי ותק, ולהעמיס את נטל ההוכחה על כתפי אלה המבקשים לחולל בהם רפורמות. אמנם אין בידינו דרך להוכיח את עליונותם של מוסדות השוק, אך סקירה היסטורית ואבולוציונית של הופעת הקפיטליזם (כמו זו שתוצג בפרקים 2 ו־3) תסייע לנו להסביר כיצד עלו על הבמה מסורות פורות כאלו על אף חוסר הפופולריות שלהן והיותן בלתי מכוונות, וכמה רבה חשיבותן למי שנמצאים בתוך הסדר המורחב. אבל קודם אני מבקש לסלק מן הדרך שהתוויתי זה עתה אבן־נגף של ממש בדמות התפישה השגויה הרווחת לגבי יכולתנו לאמץ מנהגים מועילים.

 

החשיבה אינה מדריך לאבולוציה התרבותית אלא תוצר שלה, והיא מבוססת על חיקוי יותר מאשר על תובנה או היגיון

הזכרנו קודם כי היכולת ללמוד באמצעות חיקוי היא אחד היתרונות המרכזיים שבהם זכה המין האנושי לאורך נתיב התפתחותו האינסטינקטיבית הממושכת. למעשה, ייתכן כי היכולת החשובה ביותר שבה ניחן הפרט האנושי באופן גנטי, מעבר לתגובות מולדות, היא יכולתו לרכוש מיומנויות באמצעות למידה חקיינית. לאור זאת, חשוב להימנע מלכתחילה מתפישה הנובעת ממה שאני מכנה "היומרה הקטלנית": הרעיון שהיכולת לרכוש מיומנויות נובעת מחשיבה רציונלית. ההפך הוא הנכון: בדיוק כמו המוסר שלנו, גם יכולתנו לחשוב היא תוצר של תהליך ברירה אבולוציונית. עם זאת, יסודו בהתפתחות נפרדת, כך שאסור לנו להניח בשום מקרה כי החשיבה הלוגית שלנו ניצבת בדרג נעלה יותר, וכי כללי המוסר התקפים הם רק אלה שעמדו במבחן החשיבה ההגיונית.

אבחן נושאים אלה בפרקים הבאים, אך כבר כאן אפשר להציב רמז למסקנותיי. את כותרתו של פרק זה, "בין אינסטינקט לתבונה", יש להבין מילולית. כוונתי הייתה להפנות את תשומת הלב למה שנמצא בין האינסטינקט לבין התבונה – מצב שמביא לנטייה להתעלם ממנו, על בסיס ההנחה שאין דבר בין אינסטינקט לבין תבונה. כלומר, אני עוסק כאן בעיקר באבולוציה מוסרית ותרבותית – אבולוציה של הסדר המורחב. אבולוציה זו נמצאת לעיתים תכופות מעבר לאינסטינקט ולעיתים קרובות אף מנוגדת לו (כפי שראינו זה עתה), ומצד שני (כפי שנראה בהמשך) אינה יכולה להיווצר מכוח תכנון תבוני.

השקפותיי בנושא, שחלק מהן ביטאתי כבר בעבר, ניתנות לתמצות בדרך פשוטה. למידת דרכי התנהגות אינה תוצאה של תובנות, היגיון והבנה כמו שהיא המקור שלהן. האדם אינו נולד חכם, רציונלי וטוב – הוא צריך ללמוד כדי להיעשות כזה. לא האינטלקט שלנו הוא שיצר את המוסר שלנו; בפועל, אינטראקציות בין בני אדם, שבהן מושל המוסר שלנו, מאפשרות את צמיחתה של חשיבה רציונלית ואת היכולות המקושרות אליה. האדם נעשה אינטליגנטי בשל קיומה של מסורת – אותו דבר השוכן בין האינסטינקט לבין ההיגיון – שאפשרה לו ללמוד. מסורת זו, בתורה, לא נבעה מהיכולת לפרש עובדות נצפות באופן רציונלי. היא הורתה לאדם, בהכללה, מה עליו לעשות או לא לעשות בתנאים מסוימים, אך לא אמרה לו מה הוא צריך לצפות שיתרחש.

אתוודה: אני מחייך בעל כורחי כשאני קורא ספרים על אבולוציה, כולל כאלה שנכתבו בידי מדענים גדולים, המסתיימים – כפי שקורה פעמים רבות – בהכרזה נלהבת כי אף שעד כה הכול התפתח בתהליך של סדר ספונטני, מכאן ואילך שומה על הבינה האנושית – בשלב זה, שבו הכול נעשה כה מורכב – לאחוז במושכות ולשלוט בכל התפתחות עתידית. חשיבה משאלתית זו זוכה לעידוד בתופעה שכיניתי בעבר "רציונליזם קונסטרוקטיביסטי". תופעה זו נפוצה בחשיבה המדעית, והיא זוכה לביטוי מפורש בכותרתו של ספר מצליח מאוד מאת אנתרופולוג סוציאליסטי נודע, האדם יוצר את עצמו. את הכותרת הזו אימצו סוציאליסטים רבים כסוג של סיסמה. הנחות אלו כוללות את התפישה הלא־מדעית ואפילו אנימיסטית כי בשלב מסוים נמסכה החשיבה או הנשמה האנושית הרציונלית בעורקי הגוף האנושי המתפתח והפכה למדריך חדש ופעיל להתפתחות תרבותית עתידית – כל זאת במקום מה שקרה באמת: הגוף האנושי רכש בהדרגה את היכולת לספוג עקרונות מורכבים מאוד, שאפשרו לו לנוע בהצלחה רבה יותר בסביבתו. התפישה הגורסת כי אבולוציה תרבותית מאוחרת לאבולוציה ביולוגית או גנטית פוסחת על החלק החשוב ביותר בתהליך האבולוציוני – אותו תהליך שבמהלכו נוצרה התבונה עצמה. עצם הרעיון שהתבונה – פרי האבולוציה כשלעצמה – תוכל לקבוע את האבולוציה העתידית שלה עצמה (לצד שלל דברים אחרים שהיא אינה כשירה לעשותם) כולל סתירה מובנית וקל להפריכו (ראו פרקים 5 ו־6). מדויק פחות להניח שהאדם החושב יוצר את האבולוציה התרבותית ושולט בה, מאשר לומר שהתרבות והאבולוציה יוצרות את כושר החשיבה. כך או כך, עצם הרעיון כי בנקודה מסוימת נכנס התכנון המודע בנעליה של האבולוציה הטבעית כמוהו כהמרת הסבר מדעי בהנחת התרחשות על־טבעית. מנקודת מבט של הסבר מדעי, החשיבה האנושית לא פיתחה את הציוויליזציה ובוודאי לא הנחתה את האבולוציה שלה – אלא שהחשיבה האנושית והציוויליזציה התפתחו במקביל. מה שאנחנו מכנים חשיבה אינו דבר שהפרט נולד איתו, אלא דבר הנולד עם מוחו. חשיבה גם אינה משהו שהמוח מייצר, אלא משהו שהכישורים הגנטיים שלו (לדוגמה, מוח בגודל מסוים ובמבנה כזה או אחר) מסייעים לו לרכוש עם השנים ממשפחתו ומעמיתים בוגרים אחרים, באמצעות ספיגת תוצאות מסורת שאינה מועברת בדרך גנטית. במובן זה, חשיבה היא פחות ידע בדוק על העולם או פירוש של דברים המתרחשים בסביבתו של אדם, ויותר היכולת לרסן אינסטינקטים – יכולת שהאדם התבוני אינו יכול לבודקה בגלל השפעותיה על הקבוצה. החשיבה שעוצבה בידי הסביבה שבה גדל הפרט מתאימה בתורה את השימור, ההתפתחות והעושר של המסורות שמהן שואבים הפרטים בחברה. החשיבה מועברת בעיקר באמצעות משפחות, ולכן היא משמרת כמה וכמה זרמים מקבילים שמהם יכול לדלות כל אדם חדש בקהילה. למעשה, אפשר אפילו לתהות אם פרט שלא נהנה מהזדמנות לשאוב מסורת תרבותית כזו יכול להיחשב בעל כושר חשיבה.

ממש כפי שהאינסטינקט קדום יותר מהנוהג והמסורת, כך אלו האחרונים קדומים יותר מהתבונה: הנוהג והמסורת ניצבים בין האינסטינקט לתבונה – מבחינה לוגית ופסיכולוגית כמו גם על רצף הזמן. הם אינם נובעים ממה שמכונה לעיתים הלא־מודע, הם אינם תוצר של אינטואיציה וגם לא של הבנה רציונלית. הנוהג והמסורת מבוססים על הניסיון האנושי, במובן זה שהם לבשו את דמותם במהלך האבולוציה התרבותית, אך הם לא נוצרו בעקבות הסקת מסקנות מושכלת מעובדות מסוימות, או ממודעות לכך שדברים פועלים בדרך מסוימת. בהתנהגותנו מושלים דברים שלמדנו, אך תכופות איננו יודעים מדוע אנחנו עושים את שאנו עושים. כללים מוסריים נלמדים ומנהגים החליפו בהדרגה תגובות מובְנות. זה לא אירע משום שאנשים הכירו בעדיפותם מכוח התבונה, אלא משום שהם אפשרו את צמיחתו של סדר מורחב שעלה על כל דמיון, שבו התקיים שיתוף פעולה יעיל יותר, אם גם עיוור, שאפשר לחברי הסדר המורחב לשמר מספר רב יותר של חברים ולבוא על מקומן של קבוצות אחרות.

 

מנגנון האבולוציה התרבותית אינו דרוויניאני

הטיעון שלנו מוביל אותנו לבחון ביתר עיון את הקשר שבין תורת האבולוציה להתפתחות התרבות. נושא זה מעלה כמה שאלות מעניינות – וברבות מהן הכלכלה מאפשרת לנו גישה לתשובות הנבצרות מתחומי חקר אחרים.

עם זאת, הנושא אפוף ערפל כבד, שיש לאזכר כאן את טיבו, ולו כדי להזהיר את הקורא כי איננו מתכוונים לפזר ערפל כזה גם כאן. הדרוויניזם החברתי יצא מנקודת הנחה שכל מי שחוקר את התפתחות התרבות האנושית חייב לדבוק בתורתו של דרווין. זו טעות. אני מלא הערצה לצ'רלס דרווין, כראשון שהצליח בניסוחה של תורה עקבית (אם גם חלקית) של אבולוציה בתחום כלשהו. אך היגע הרב שלו בניסיון להמחיש את הדרך שבה פועל התהליך האבולוציוני ביצורים חיים שכנע את הקהילה המדעית בדבר שהיה כבר שגור בתחום מדעי הרוח – לפחות מאז זיהה ויליאם ג'ונס בשנת 1787 את הדמיון הניכר שבין לטינית ויוונית לבין סנסקריט, ואת השורש המשותף שהיה לכל השפות ההודו־אירופיות בשפה זו. דוגמה זו מזכירה לנו כי תורת דרווין או התורה הביולוגית של האבולוציה לא הייתה הראשונה או היחידה מסוגה – וכי למעשה היא מובחנת ושונה במקצת מתיאורים אבולוציוניים אחרים. רעיון האבולוציה הביולוגית מקורו בחקר תהליכים של התפתחות תרבותית שזכו להכרה קודם לכן: תהליכים שהובילו להתגבשותם של מוסדות כמו שפה (כפי שעלה ממחקריו של ג'ונס), חוק, מוסר, שווקים וכסף.

משום כך אחת השגיאות החמורות בתחום ה"סוציו־ביולוגיה" היום טמונה בהנחה כי שפה, מוסר, חוק וכיוצא בזה מועברים באמצעות התהליכים ה"גנטיים" שעליהם מצביעה הביולוגיה המולקולרית היום, ולא כתוצר של אבולוציה בררנית המועברת באמצעות למידה חקיינית. הרעיון הזה שגוי לא פחות מהרעיון הנמצא מעברה השני של הקשת הרעיונית – קרי, שהאדם המציא או תכנן באורח מודע מוסדות כמו מוסר, חוק, שפה או כסף, ואשר על כן גם יכול לשפרם כרצונו; רעיון שהוא שריד לאמונה התפלה שתורת האבולוציה בתחום הביולוגיה נדרשה להתמודד עימה: שבמקום שבו יש סדר, בהכרח התקיים מְסדר. גם כאן נמצא כי תיאור מדויק ניצב בין האינסטינקט לתבונה.

רעיון האבולוציה ותיק יותר בתחום מדעי הרוח ומדעי החברה מאשר בתחום מדעי החיים, ואני אף מוכן לטעון שדרווין שאב את רעיונות היסוד של האבולוציה מתחום הכלכלה. כפי שאנו למדים ממחברותיו, דרווין קרא את אדם סמית בשנת 1838, כאשר גיבש את תורתו (ראו נספח א להלן). כך או כך, לעבודתו קדם בעשרות שנים, ובפועל במאה שלמה, מחקר שעסק בצמיחתו של סדר ספונטני מורכב בתהליך אבולוציוני. אפילו מילים כמו "גנטי" או "גנטיקה", שהם בימינו ביטויים טכניים בתחום הביולוגיה, לא הומצאו בידי ביולוגים. למיטב ידיעתי, האדם הראשון שדיבר על התפתחות גנטית היה הפילוסוף והיסטוריון התרבות הגרמני הֶרדר. אנחנו מוצאים את הרעיון שוב אצל וילַנד ופעם נוספת אצל הומבולדט. מכאן שהביולוגיה המודרנית שאלה את תפישת האבולוציה מחקר בתחום התרבות שקדם לה. העובדות האלו ידועות היטב, במובן מסוים, אף כי כמעט תמיד הן נשכחות.

תורת האבולוציה התרבותית (המתוארת לעתים גם כאבולוציה נפשית־חברתית, על־אורגנית או אקסוסומטית) ותורת האבולוציה הביולוגית אמנם מקבילות בכמה מובנים חשובים, אך רחוקות מלהיות זהות. למעשה, הן יוצאות תדיר מהנחות שונות למדי. אבולוציה תרבותית היא, כניסוחו הקולע של ג'וליאן האקסלי, "תהליך שונה במידה קיצונית מאבולוציה ביולוגית, עם כללים, מנגנונים ומוֹדליוּת משלו, שאי אפשר להסבירה במונחים ביולוגיים בלבד." אם לעמוד על כמה מההבדלים החשובים: התורה הביולוגית היום דוחה את רעיון הורשת תכונות נרכשות, אך כל ההתפתחות התרבותית נסמכת על הורשה כזו, במובן של תכונות כמו כללים שאינם מובנים אלא נלמדים המנחים את מערכות הקשרים שבין פרטים בחברה. אם להתייחס למונחים המשמשים כיום בדיון בתחום הביולוגי, האבולוציה התרבותית מדמה לָמארקיזם. יתר על כן, אבולוציה תרבותית נוצרת באמצעות העברת ההרגלים והמידע לא רק מהוריו של הפרט, אלא גם ממספר שאינו ידוע מראש של אבותיו. כפי שצוין קודם, גם ההליך של העצמת ההעברה והפצת התכונות התרבותיות באמצעות למידה מהיר לאין שיעור מזה של אבולוציה ביולוגית. ואחרון, אבולוציה תרבותית פועלת במידה רבה באמצעות ברירה קבוצתית; השאלה אם ברירה קבוצתית פועלת גם באבולוציה ביולוגית נותרת פתוחה – והטיעון שלי אינו נסמך עליה.

שגיאה היא מצד בונר לטעון כי תרבות "היא ביולוגית ממש כמו כל תפקוד אחר של אורגניזם, כמו נשימה או תנועה." אם מתייחסים להיווצרותה של מורשת לשונית, מוסרית, משפטית, כספית או אפילו מחשבתית כתופעה "ביולוגית" נוצרים עיוות לשוני והבנה שגויה של התיאוריה. המורשת הגנטית שלנו עשויה לקבוע מה אנחנו מסוגלים ללמוד, אך אין היא קובעת בשום אופן איזו מורשת נתונה ללמידה. מה שניתן ללמידה אפילו אינו תוצר של המוח האנושי. מה שאינו מועבר בגנים אינו תופעה ביולוגית.

על אף ההבדלים האלה, כל סוגי האבולוציה – תרבותיים כביולוגיים – הם הליך של התאמה נמשכת לאירועים בלתי צפויים ולנסיבות אקראי שאי אפשר היה לחזותן מראש. זו סיבה נוספת לכך שהתורה האבולוציונית אינה יכולה להציב אותנו במקום שבו נוכל לחזות באופן רציונלי את האבולוציה העתידית ולשלוט בה. התורה יכולה רק להראות לנו כיצד מבנים מורכבים נושאים בתוכם אמצעים לתיקון, המובילים להתפתחויות אבולוציוניות נוספות – כאשר אלו, מעצם טבען, הן תמיד בלתי ניתנות לחיזוי.

משסקרתי נקודות שוני אלו בין אבולוציה תרבותית וביולוגית, חשוב שאדגיש כי במובן חשוב אחד הן זהות: לא האבולוציה התרבותית ולא האבולוציה הביולוגית אינן מכירות במשהו מעין "חוקי האבולוציה" או "החוקים שאין להימנע מהם של התפתחות היסטורית" במובן של כללים המושלים בשלבים ההכרחיים שבהם חייבים תוצרי האבולוציה לעבור, ואשר מאפשרים ניבוי התפתחויות עתידיות. אבולוציה תרבותית אינה מוכרעת בדרך גנטית או בדרך אחרת, ותוצאיה הם גיוון ולא אחידות. פילוסופים כמו מרקס או אוגוסט קונט, שטענו כי מחקרינו עשויים להוביל אותנו לחשיפת חוקי התפתחות שיאפשרו חיזוי התפתחות עתידית בלתי נמנעת, שגו בתכלית. גישות אבולוציוניות לתחום האתיקה נדחו בעבר בעיקר משום הקישור השגוי לאותם "חוקי אבולוציה" כביכול, שעה שבפועל תורת האבולוציה חייבת לפסול "חוקים" כאלה כבלתי אפשריים. כפי שטענתי בעבר, בתחום התופעות המורכבות אנחנו מוגבלים למה שאני מכנה חיזוי דפוס או חיזוי העיקרון בלבד.

אחד המקורות הבולטים לאי־הבנה זו נובע מבלבול בין שני תהליכים שונים לחלוטין – בלשונם של הביולוגים: תהליך אונטוגנטי ותהליך פילוגנטי. אונטוגנזה קשורה בהתפתחותם הקבועה מראש של פרטים, בהתאם למנגנונים המובנים שבתוך הגנום של התא הבסיסי. לעומת זאת, הפילוגנזה, שבה עסוקה האבולוציה, מתמודדת עם ההיסטוריה ההתפתחותית של מין או זן. ביולוגים מוגנים מפני בלבול בין השניים מתוקף הכשרתם, אך מי שתחום התמחותם אינו מקנה להם היכרות עם ביולוגיה, נופלים קורבן לעתים קרובות לבורותם ומתפתים לאמונה "היסטוריציסטית" שממנה משתמע כי הפילוגנזה פועלת בדרך זהה לאונטוגנזה. גישות היסטוריציסטיות אלה הופרכו מיסודן באורח משכנע בידי קרל פופר.

האבולוציה הביולוגית והתרבותית חולקות גם תכונות אחרות. לדוגמה, שתיהן מסתמכות על אותו עקרון של ברירה: הישרדות או יתרון הִתְרבותי. על אף השוני במנגנונים הפועלים, שוֹנוּת, התאמה ותחרות הם למעשה אותו סוג של תהליך, במיוחד כשנוגעים הדברים להורשה. האבולוציה כולה נסמכת על תחרות; ותחרות נמשכת הכרחית אפילו כדי לשמר את ההישגים הקיימים.

אף שהייתי מבקש לראות את תורת האבולוציה בהקשר ההיסטורי הרחב שלה, להבין את ההבדלים שבין אבולוציה תרבותית וביולוגית ולזהות את תרומתם של מדעי החברה להבנת האבולוציה שלנו, אין אני חולק על כך שתורת האבולוציה של דרווין על כל השלכותיה היא אחד ההישגים האינטלקטואלים הנשגבים של העידן המודרני – הישג המעניק לנו ראייה חדשה לחלוטין של העולם. כדרך הסבר, האוניברסליות של התורה מתבטאת גם בעבודתם החדשה של כמה פיזיקאים נכבדים, שהראו כי רעיון האבולוציה כלל אינו מוגבל ליצורים חיים, ובמובן מסוים מתחיל כבר ברמה האטומית, שהתפתחה מחלקיקים יסודיים אף יותר, כך שאנו יכולים להסביר מולקולות, את האורגניזמים המורכבים הראשוניים ביותר, ואת העולם המודרני המורכב שבו אנו חיים באמצעות תהליכים שונים של אבולוציה (ראו נספח א).

עם זאת, כל מי שמאמץ גישה אבולוציונית לחקר התרבות חייב להיות מודע לעוינות המופגנת לעתים קרובות כלפי גישות כאלו. עוינות זו נובעת לעתים קרובות מתגובה לאותם "אנשי מדעי החברה" מן המאה התשע־עשרה, שנדרשו לדרווין כדי להכיר במה שהיה עליהם ללמוד בפועל מקודמיהם לתחום חקר זה, ושהמיטו נזק מתמשך על המוניטין של תורה של אבולוציה תרבותית ועל היכולת לקדמה.

הדרוויניזם החברתי שגוי במובנים רבים, אך העוינות הרבה שמגלים כלפי התורה היום נובעת בחלקה גם מכך שהיא מתנגשת ביומרה הקטלנית שהאדם מסוגל לעצב את העולם סביבו כפי שליבו חפץ. אף שלכל זה אין נגיעה כלשהי לתורה האבולוציונית כהלכתה, חוקרים קונסטרוקטיביסטים משתמשים לעתים קרובות בגישה הבלתי הולמת (ושגיאות בוטות אחרות) של הדרוויניזם החברתי כעילה לדחיית כל גישה אבולוציונית.

דוגמה טובה לכך מספק ברטרנד ראסל, בטענתו כי "אם האתיקה האבולוציונית הייתה תקפה, היינו צריכים להיות אדישים לחלוטין לנתיבה של האבולוציה, משום שכל נתיב שבה הייתה פוסעת היה מוכח מכאן כטוב ביותר." הסתייגות זו, שאג"נ פְלוּ רואה בה "מכרעת", מבוססת על אי־הבנה פשוטה. אין לי כל כוונה למעוד כאן במה שמכונה לעתים קרובות הכשל הגנטי או הנטורליסטי. אני לא טוען שהתוצאות של ברירה קבוצתית של מסורות הן "טובות" בהכרח – ממש כפי שאיני טוען שדברים רבים ששרדו לאורך שנים במהלך האבולוציה – לדוגמה, מקקים – הם בעלי ערך מוסרי.

עם זאת, מה שאני אכן טוען, הוא כי אם נחפוץ בכך ואם לא, הסדר המורחב של הציוויליזציה אינו יכול לשרוד בלי המסורות המסוימות שהזכרתי (שעה שאילו נעלמו המקקים מן העולם, "האסון" האקולוגי שהיה נובע מכך אולי לא היה ממיט חורבן של קבע על האנושות); וכי אם נתעלם מהמסורות האלה, מתוך תפישות שגויות (שאכן עשויות לחטוא בכשל הנטורליסטי) של מהות הסביר וההגיוני, נידון חלק ניכר מהאנושות לעוני ומוות. רק כאשר אנו ניצבים בפני עובדות אלו מותר לנו לעסוק – או יש בכלל ביכולתנו לעסוק – במה שנכון וטוב לעשות.

עובדות לבדן אינן יכולות לקבוע מה נכון, אך תפישות שגויות בנוגע לסביר וההגיוני, לנכון ולטוב עשויים לשנות את העובדות והנסיבות שבהן אנו חיים; הן עשויות להחריב – אולי אף לעד – לא רק את פיתוחם של פרטים ומבנים ואמנות וערים (הידועים זה מכבר כפגיעים לכוחות ההרס של המוסרנות והאידאולוגיה לסוגיהן), אלא גם מסורות, מוסדות וקשרים בין מוסדות, שבלעדיהם יצירות כאלו לא היו יכולות להיווצר מלכתחילה או מחדש.

כשל נטורליסטי, בתחום האתיקה, הוא הגדרת ה"טוב" באמצעות תכונותיו. לפי הפילוסוף הבריטי מוּר, שטבע את המונח בשנת 1903, שגיאה היא להגדיר דבר כ"טוב" רק משום שהוא מענג או רצוי. הכשל קרוב מאוד לבעיית מצוי־ראוי שעליה עמד הפילוסוף דיוויד יום, אשר בה המצוי (בדרך הטבע, לכאורה) נתפש גם כראוי (מוסרית).