יופי אכזרי 2: יופי בדם קר

פרק 1 קיידי

להכיר אותה ולאהוב אותה – זו הייתה חוויה המעוררת צניעות. את כל מה שחשבתי לאמת בחיי, היא הפכה למשהו שאוכל לשאוף להיות ולמשהו טוב יותר שאוכל להשלים איתו.

סמנתה עדיין ישנה. שערה הפזור בגון הקינמון היה פרוש על כריות הנוצות בעודה חובקת את גופי. היא שכבה עירומה, מלבד שמיכה אפורה עבה שכרכה סביב גופה. רציתי להעיר אותה ולדבר. רציתי שהיא תספר לי את סיפור עברה, זה שממנו ברחה, זה שהוביל אותה לעיירה הנידחת הזאת, זה שבגללו הכרחתי את כל משרד השריף ואת בית החולים לזייף את מותה. האימה היא שמנעה ממני להעיר אותה ולתבוע תשובות נוספות. לא האימה שלי, לא הפחד שלי; שלה. משום שעל אף הכוח והאומץ שלה, ידעתי שמה שקרה בינה לבין בעלה, בינה לבין דייוויד, היה סוג של אפלה שהלכה והתפשטה בתוכה ושיתקה אותה לחלוטין.

ידעתי שלכולם יש עבר. ידעתי כבר כשפגשתי אותה שהיא אינה בתולה תמה.

היא הייתה אישה בת שלושים ושתיים, שהייתה בעבר אחת ממנתחות החירום המוערכות ביותר בניו יורק, שבילתה שש שנים בחו״ל בניתוחים סבוכים של חיילים שנפצעו. האישה הזאת הייתה קשוחה, אמיצה ורציתי, לא... פאק, הייתי חייב לדעת איך חתיכת זבל של גבר גרם לה לוותר על הכול ולברוח. כלומר, האיש גרם לה לוותר על הקריירה שלה. היא הייתה מנתחת, וידעתי שהיא אהבה את המקצוע. ראיתי אותה מצילה את חייו של אחי כשהוא נורה במועדון שלו. התבוננתי בעיניה מאירות כשאצבעותיה המיומנות החליקו על בשרו הפצוע, וכמו איזה מין קסם, עצרו את דמו מלנזול אל מחוץ לגופו. למה שהיא תעזוב את כל זה?

היא התכרבלה הדוק יותר לידי, טומנת את פניה עמוק בתוך הקפלים הרכים של השמיכה. ניצוץ קלוש של אור חדר מבעד לווילונות הפתוחים, כשהשמש החלה לזרוח מעבר לאופק. היא האירה ברכות את העור החלק בזרועה וגרמה לעורה השנהבי להיראות כאילו היא יצוקה באבן – העור היפה שלחש אליי את ניחוחה, בשר השנהב הרך והחלק שנגע בי באופן שאין כמותו. נוסף על קרני השמש העדינות שהאירו עליה, היא איכשהו גם הקרינה אור מתוכה. זה חודשים שהיא האירה את האפלה הדפוקה שלי, האירה את השדים שמסתתרים ואורבים, מזילים ריר ונוהמים בפינות מוחי הדפוק. רציתי להעביר את אצבעותיי על עורה ולהעיר אותה, לגרום לה לספר לי את כל פחדיה. רציתי להשמיד אותם, לקרוע אותם לפיסות זעירות בגודל קונפטי, להשליך אותם אל הים, להזין בהם את השדים הפראיים שלי.

ידעתי עליה הכול, מלבד הפחדים האלה ומשקל האימה העצומה שהיא נושאת עימה. ידעתי שכל סוג של קפה היא שותה בצורה אחרת.

קפה רגיל בלי חלב, אבל קפה בטעם שקדים – יש להוסיף סוכר. הצבע המועדף עליה השתנה מדי יום, על פי מצב הרוח שלה. אפור היה לימים עצובים, סגול לימים שמחים. ידעתי שהיא אוהבת את העבודה החדשה שלה בבית החולים, שם היא עבדה בחודשים האחרונים, אבל תהיתי אם היא מאתגרת מספיק עבורה. לא הבנתי למה היא לא צורפה לצוות החירום.

רציתי להעיר אותה בטלטלה ולהכריח אותה לספר לי הכול.

רציתי לדעת למה היא לא חלק מצוות הטראומה של בית החולים בעיירה. הייתה לי זכות לדעת, משום שהכסף הדפוק שלי הוא שמימן את האגף הפסיכיאטרי שלהם בעשור האחרון והוא שעזר להם לממן את הקמפיין למניעת התאבדויות. רציתי לדעת למה על אף היותה מנתחת החירום הטובה ביותר בניו יורק, היא לא מונתה לעמוד בראש מחלקת הטראומה של בית החולים. בעיקר משום שביקשתי במפורש שהם יראיינו אותה למשרה הזאת. היא לא איבדה את התואר שלה, היא לא איבדה את רישיון הרפואה שלה – רק השם שלה השתנה.

וגם, מפני שאני מנוול אכזרי, נעצתי בה אצבעות. מה? אל תסתכלו עליי ככה, היא רגילה להתנהגות הקיידית שלי. גם אתם צריכים להתרגל. באמת, זה אני. האיש האפל והמרתק שיש לו גם צד דפוק. כן, אני די חסר תחליף.

היא התנועעה לצידי ועיניה נפקחו אט־אט. ״היי,״ היא נאנחה והרימה את ראשה מהכריות.

השיער שלה צנח על כתפיה והשמיכה החליקה מעל שדיה. פטמות ורודות הציצו בי בהתגרות, ומייד אבדתי במחשבות על פי היונק אחת מהן ונוגס בה ברכות. התבוננתי מהופנט בשדיה שרעדו כשצחקקה נוכח מבטי. ״אתה נראה רעב, קיידי.״

היא צדקה. כל השאלות שלי נעלמו. התשובות יכולות לחכות. היה לי חשוב יותר לטעום את בשרה.

״גווע,״ לחשתי וחגתי בלשוני סביב פטמתה, שהתקשתה והזדקרה בין שפתיי. היא הקשיתה את גבה אליי, ראשה מוטה לאחור, ונאנחה. פי החליק באיטיות משדיה ונדד לאורך צוואר המשי שלה אל שפתיה. ידיה מיהרו להוריד ממני את התחתונים ולהחזיק בכוח בזין שלי, שהחל פתאום לפעום. היא הייתה רעבה ממש כמוני.

רציתי אותה באופן נואש כל כך באותו רגע, שכבר יכולתי לשמוע את הגניחות שלה כשהיא מתפרקת סביבי. יכולתי להריח את העוררות שלה, וזה פאקינג גרם לי לרייר. ״את גורמת לי לרצות לבלוע אותך.״ זזתי הצידה והפכתי אותה על בטנה, והתיישבתי עליה בפישוק, רגליי בצידי שוקיה.

היא צחקקה אל תוך השמיכות, מעמעמת את צליל צחוקה.

ליקקתי נתיב בלשוני מהשקע הרך שבצווארה ועד לגומות שבמורד גבה. נשכתי בעדינות את בשר מותניה ואט־אט קצות אצבעותיי רפרפו מטה לאורך חלקו התחתון של גבה.

״זה פשוט... קיידי, הו, אלוהים,״ היא התפתלה תחתיי. פלשתי לכל מקום בגופה בלשוני, בשפתיי ובכריות אצבעותיי המחוספסות ולא הפסקתי עד שירכיה רטטו מרוב השתוקקות ונשימתה נעשתה חטופה בציפייה דרוכה.

היא הקשיתה את גבה וגנחה כשהחדרתי את אצבעותיי אל הבשר הרטוב שבין ירכיה. שילבתי את אצבעות ידי השנייה בשערה ומשכתי את ראשה בעדינות לאחור כדי לראות את עיניה. ״בבקשה, קיידי. אני צריכה אותך,״ היא לחשה ברכות מבעד לשפתיה הפעורות.

קירבתי את פי אל החמימות שלה וליקקתי את קצהָ בעוד אצבעותיי חודרות לתוכה ויוצאות ממנה באיטיות. אף אדם לא אמור להיות טעים כל כך. זימתי. נפלא. מישהו צריך להכניס לבקבוק את הדבר הזה.

שריריה פעמו והתחננו למגע אצבעותיי בזמן שהבאתי אותה אל הקצה, אך אז הפסקתי ונסוגתי, והעברתי את אצבעותיי הרטובות על ירכיה ועל צידי גופה. הצמדתי את עצמי אליה, הצמדתי את עורי הנוקשה והמתוח אל בשרה הלח והרטוב.

״תזיין אותי,״ רעד קולה.

המילים האהובות עליי.

שקעתי לתוכה אט־אט, מושך את אחורי ירכיה הסמוקות אל מותניי. ״פאק, סאם. הגוף שלך עושה לזין שלי דברים איומים.״ השרירים שלה רטטו ופעמו סביבי, ואני הלמתי בתוכה באיטיות ובכוח.

היא פלטה יבבות והניפה את ידה מעל לראשה כדי להיאחז בסדין, בעוד שריריה רועדים ומתעוותים סביבי. המראה שלה, של סמנתה שלי, רכונה מולי, עוטפת אותי בחמימותה, היה עוצר נשימה ממש, וכל תנועה הלוך ושוב של הזין שלי הציפה אותי בחום בוער שהתפשט ממקום כלשהו בעומק האפלה שלי. הכרחתי את עצמי להאט, לחדור שוב ושוב בקצב אחיד, והרשיתי לעיניי לשוטט על פני גופה המושלם ולהתעכב על כל פרט שהיה כעת גלוי לי בלבד. גבה הקמור, הגומות הנפלאות במורד גבה והצלקות שניסיתי למחוק מדי יום בנשיקותיי. קירבתי את פי אל עורה, שלחתי את ידיי קדימה והנחתי לאצבעותיי לנגן בקצב שתאם את התנשמויותיה. היא הצמידה אליי את גבה, מחליקה וגולשת על הקצה, יחד איתי, שוב ושוב, עד שהלחץ המצטבר נהיה קשה מנשוא, עד שהעוצמה הפכה גדולה מדי, והיא ייבבה, ״קיידי... אל תפסיק... הו, אלוהים...״

השרירים שלה התכווצו והתהדקו, פועמים סביבי בכוח שבקושי אפשר לי להמשיך לאחוז במותניה. חדרתי מהר יותר וחזק יותר כדי להתאים את עצמי לצלילי זעקותיה ושפכתי בתוכה עד ששנינו התמוטטנו על הסדינים החמים שתחתינו. לו יכולתי, הייתי נמס בתוכה, מתפוגג אל תוך בשרה, נחנק בזרם הדם שלה וטובע בחוּמה.

כן, אני יודע. אתם חושבים שאני רק מדבר הרבה. שאני מטורלל עם קבלות. שאני לא בדיוק שפוי.

אתם חושבים שאני צריך עזרה, נכון? התערבות? כן, זה לגמרי נכון, אבל כדאי שלא תנג׳סו לי עם זה, כי לא תהיה לי ברירה אלא להרוג אתכם.

בחודשים האחרונים, חיי היו מלאים בכול, מלאים בסמנתה. הם היו טובים. החיים שלי היו מורכבים מ:

כתיבה

התעוררות לצד סאם

צחוק

בילוי עם דילן

סקס עם סאם

פאקינג הרבה סקס עם סאם

צחוק והמון פאקינג סקס מדהים עם סאם

החיים היו גן עדן טהור, ולא הייתה לי שום כוונה לעזוב בקרוב את גן עדן. התכוונתי לבנות שם בית ופאקינג לעבור לגור בו. כלומר, באמת, תקראו את סעיפים 2, 5, 6 ו־7. סמנתה הייתה כעת מנגנון ההתמודדות העיקרי שלי. המגע שלה, קולה, ולכל הרוחות, החיוך שלה – עזרו לי לא להמיר את ביתי בארבעה קירות ובכתונת משוגעים. עד שפגשתי את סאם, החיים שלי היו טרגיים, בלשון המעטה.

השדים שלי לא הפסיקו להעיב עליי, לנעוץ ציפורניים ולשרוט את דלתי. בנעוריי, חוויתי אלימות, והזבל הזה משנה אותך. אלימות הורסת. אחרי שהיא מכה ובורחת, היא ממשיכה לכלות אותך. אנשים שנפגעו מאלימות מבלים את שארית חייהם כמו עכבר במבוך, נואשים למצוא דרך החוצה. סאם הייתה דרכי החוצה.

במשך חודשים חלקנו מבטים ונגיעות רכות, נמנענו מסודות וחיינו באפלה הקטנה שלנו, חולקים נשימות לוהטות וליטופים מורעבים זועמים, נשיקות מוטרפות, תלישה פראית של בגדים זה מעל זה, ללא מילים, רק מגעים ושיניים ולשונות, ריחות, טעמים וצלילים של עור חם ורטוב, נוגעים, מנשקים ומזיינים זה את זה בכל פעם כאילו זו הפעם האחרונה. לא שבענו זה מזה, חולקים לחישות וצרכים, זיעה ולכלוך, מנסים נואשות להרגיע את השדים שבתוכנו. והשדים שלה ידעו לשחק יפה מאוד עם השדים שלי, וכשהיינו יחד, איש מאיתנו לא היה צריך לשמור עליהם, הם בילו לבדם והניחו לנו.

זה מעולם לא היה כך בעבר, עבורי לפחות, עם שום אישה אחרת. מה שהרגשתי כלפי סאם כנראה בלתי חוקי במרבית המדינות, לא שהיה לי אכפת, כי לא יכולתי להפסיק. לא יכולתי להפסיק את מה שהרגשתי, ואני לא מסוגל להפסיק כעת את מה שאני מרגיש. אני לא אפסיק. לעולם.

כשרק נפגשנו התאמצתי כל כך לא לחשוב עליה, אבל היא חדרה פנימה כמו אדי ערפל עדינים וחלחלה אל תוך עורי, בעוד נשמתה חודרת אל החזה שלי, משתלטת עליי בצורה מושלמת כל כך, עד שהרגשתי שגופי לא יתפקד בלעדיה. ליבי, שהיה איבר מת למחצה, היה חבול משום שהיא אחזה בו בידה הדפוקה.

לפני חודשים, רגע לפני שגופי תבע את גופה בפעם הראשונה, אמרתי לה שאני הולך ומתאהב בה. זו הקלישאה הדפוקה ביותר שסופר יכול להשתמש בה, אבל זה מה שעשיתי. זו הייתה תרמית גמורה. כי לא הלכתי והתאהבתי בה, אלא נכבשתי כולי בשנייה שבה ראיתי אותה, ומאותו רגע, הייתי עפר לרגליה.

הנחתי לה לישון, לשפיות היפהפייה שלי, לדוקטור פרנקנשטיין שלי, שהשיבה אותי לחיים. בלעדיה אהיה קר ואכזר, אילם ולא אנושי, כמו פסלי האבן שקישטו את העולם העתיק שאבד מזמן.

התלבשתי בחדר השינה האפלולי שלי, החדר שלנו, כי סירבתי להניח לה ללכת ולמצוא לעצמה בית משלה. בכל מקרה, זה היה מסוכן מדי. ידעתי שהאקס שלה חושב שהיא מתה, אבל לא הייתי מסוגל להתרכז או לנשום בידיעה שהיא לבדה ושהאנשים שאני חושד שניסו להרוג אותה, עדיין נמצאים שם בחוץ. אפילו הרחקתי לכת והבאתי לכאן את אחי דילן ואת החברה שלו ג׳ניפר, כדי שיגורו איתי, איתנו. ג׳ן וסמנתה ברחו יחד, אבל כעת הן היו בטוחות, דאגתי לזה. ניגשנו למשרד השריף יחד, סמנתה ואני, ומסרנו את כל הראיות שהיא מצאה על המחשב של בעלה לשעבר, והם בתורם מסרו אותן למשטרת ניו יורק.

בגלל חומרת האלימות במשפחה שעליה היא סיפרה להם (ובואו נודה, גם בגלל תרומתי המשמעותית למשטרה), הם ביימו תאונה וביימו את מותה. הם אפילו שלחו בקשה לקבל את תצלומי השיניים שלה כדי להשתמש בהם בחקירת התאונה ועזרו לנו בכל פרט ופרט. היא נשארה חודשיים במקום סודי, שם היא תושאלה בהרחבה בנוגע לכל הידוע לה. לי לא נאמר דבר, כמובן. לא יכולתי אפילו לפגוש אותה. יכולתי רק לכתוב לה מכתבים. אבל האם זה עצר אותי מלעקוב אחריה ככל שרק יכולתי?

ברור שלא. נתקלתי בה בכמה מקומות שונים ותחבתי פתקים לכיסים שלה. כן, הקריפיות שלי הבהילה מעט אפילו אותי, אבל סאם, היא אהבה את זה לגמרי.

היא הגישה בקשה במדינת ניו יורק לשינוי שם, וכעת קראו לה סמנתה טוקסידו. היא שינתה את מספר הביטוח הלאומי שלה וביקשה שלאיש לא תתאפשר גישה למסמכים בגלל הפחד שלה מאלימות מצד בעלה, ולא דיברה על זה הרבה; היא הסתירה ממני את הכול. במשך זמן־מה, לפני שביימנו את התאונה, היא נאלצה להוכיח שהיא זקוקה להגנה מפניו כדי שתוכל לבקש להסתיר את המסמכים. אני נותרתי מחוץ לכל זה, היא לא רצתה שאדע את הפרטים. אבל אנשי השריף קיבלו את כל הפרטים והרכיבו את התיק נגד דייוויד ונגד אביה של סמנתה, על חלקו באשמה, אך זה היה תפקידם. התפקיד שלי היה להגן עליה, וזה מה שעשיתי בחודשים האחרונים.

ידעתי שאני קיצוני, ידעתי מה אני מרגיש, ידעתי שהפרנויה הזאת אינה הגיונית, אבל סמנתה הבינה מה עורר בי תחושות כאלה. היא הבינה את חוסר האמון שלי בבני אדם, את נטיותיי לאלימות, והיא קיבלה אותי ללא פקפוק. היא אפילו הניחה לי להתקין תוכנת מעקב בטלפון הנייד שלה כדי שאם ארגיש צורך, אוכל לדעת תמיד שהיא בטוחה. אל תתחילו לשלוף עכשיו את כל הכעסים הפמיניסטיים שלכם; זה היה רעיון של סמנתה. מבינים? היא קיבלה אותי לגמרי.

תראו, אני לא יודע כמה אתם יודעים עליי, אבל אני לא... לגמרי בסדר. אני מנסה כמיטב יכולתי להיות, אבל זה קשה בטירוף בגלל כל מה שעברתי. אז אל תשפטו. אלא אם מישהו כיוון אליכם אי פעם קנה של רובה ולחץ על ההדק.

השארתי לה פתק שמסביר שאני יוצא לכמה סידורים, יצאתי אל הבוקר החורפי הקפוא ונכנסתי לטנדר שלי. סאם הייתה צריכה להגיע למרפאה רק בעוד שעתיים, ולכן חשבתי להניח לה לישון ולנצל את ההזדמנות לדבר עם נשיאת בית החולים על המשרה ביחידת הטראומה, ולברר אם הייתה כאן איזו אי־הבנה. כן, אני יודע שאני לוחץ. אני גם יהיר, אנוכי, ודי דפוק בראש מבחינה קלינית, אז שיהיה. תנסו אתם להתווכח עם השדים שלי. הם בדרך כלל לא נותנים להוציא מילה מהפה.

משום־מה, היה בטנדר שלי ריח של פרי הדר ושל עץ אלגום. לרגע קצרצר תהיתי איזה טעם משונה של קפה סאם מצאה בעיר והביאה הביתה בטנדר שלי, ואז פשוט פתחתי את החלונות לאוויר הצונן והצח ויצאתי לדרך, עשרים וחמש דקות נסיעה אל בית החולים. בכל מקרה, הריח היה לימוני מכדי להיות קפה, משהו כמו איזה בושם לא מוצלח. זו כנראה ג׳ן, חשבתי, יש לה טעם איום. מספיק להביט באחי כדי להבין את זה.

האצתי את הטנדר ודהרתי ברחובות מהר ככל שיכולתי, בידיעה שסאם בוודאי תצא עוד מעט לדרך אל בית החולים, למשמרת שלה. הגעתי לשם במחצית מהזמן שלקח לי למצוא את מנהלת המקום, האישה שאיתה אני משחק מחבואים כבר ארבעה שבועות כדי לדבר איתה על הזבל הזה.

*

כעבור שעה פשוט לכדתי את הנשיאה, ד״ר ג׳נט לוּגֶר, במשרדה – עמדתי שם כשידיי שלובות על החזה כמו איזה בריון מהרחוב.

אני בטוח לגמרי שלא נראיתי ידידותי במיוחד, אבל היא נראתה גרוע פי כמה ממני. כבר שנים שלא ראיתי רופא בחלוק לבן, וד״ר לוגר פשוט עמדה שם בחלוק מכופתר היטב עד לצווארה המקומט, על פרצופה מרוחה שכבה עבה של איפור, שאיים להיסדק ולהשיל פירורים קטנטנים על מדי בית החולים שלה. לעורה היה גוון כתום מוזר, כאילו חזרה זה עתה מחופי ג׳רזי. באצבע קטנטנה שעורה דקיק כנייר, היא דחפה באיטיות משקפיים במסגרת אדומה בוהקת במעלה גשר אפה.

״קיידי גרייסון, במה זכיתי לעונג הזה?״ היא צחקקה כשהשעינה את ישבנה על קצה שולחן הכתיבה שלה. ידיה הקטנות והעדינות הורו לי להתיישב מולה, באחד מכיסאות העור של בית החולים. הם היו מרופדים בצבע ירוק־קיא וגרמו לי להתכווץ כשגופי נגע בהם.

היא ידעה היטב למה באתי.

״את יודעת שבאתי בעניין סמנתה. ג׳נט, חשבתי שהיא המועמדת המושלמת לעמוד בראש צוות הטראומה. היא באמת מושלמת לזה. את ואני דיברנו על זה מספר רב של פעמים, ואני פשוט לא מבין למה את מסרבת לתת לה את המשרה אחרי כל מה שסיפרתי לך. אני לא מבין, מנתחת החירום הכי טובה שיכולת לבקש עובדת למטה, במרפאת המשפחה שלך. זה בזבוז משאבים.״

היא נשענה לאחור, הרימה קלות את כף רגלה מהרצפה והנהנה אליי בראשה העתיק, ואז נאנחה.

נעתי קדימה והשענתי את מרפקיי על ידיות המתכת הנוקשות של הכיסא. ״מה קרה?״

״קיידי, לא קרה שום דבר. היא פשוט סירבה לקבל את המשרה.

אתה חייב להבין את עמדתה, אנחנו לא יודעים אם הן אי פעם ייעלמו, והן לא החמירו, אבל זה עלול לגרום נזק חמור לבית החולים והיא פשוט לא רוצה לקחת סיכון.״

״אני לגמרי אבוד. על איזה הן את מדברת? מי לא נעלמו, מי לא החמירו?״ גמגמתי, ובחזה שלי התגבש גוש סמיך, והוא נע מעלה אל אחורי גרוני וגרם לי לחוש בטעם ממשי של כעס על הלשון.

״לא מי, קיידי. מה. הרעידות שלה.״

״אילו רעידות?״

פניה של ג׳נט קפאו ויכולתי לשמוע רק השתנקות קלה ביותר. ״היא לא סיפרה לך על מצבה?״

בקושי הצלחתי לומר ״לא.״ פאק. פאק. פאק.

״הו, יקירי. אני מכירה אותך כל כך הרבה שנים. נתת כל כך הרבה לבית החולים הזה וריפאת רבים כל כך. אתה חייב לדבר עם סמנתה, קיידי. אני חושבת שהיא לא סיפרה לך הכול.״ עיניה הכחולות הדהויות התלחלחו והגבות שלה התכווצו.

סמנתה חולה. המחשבה על כך גרמה לי לקפוץ את אגרופיי.

״זאת... המחלה הזאת... מסוכנת?״ סיננתי.

בבקשה אל תגידי משהו שיגרום לי לאבד שליטה ולכסח את התחת הזקן והמקומט שלך.

״בעיניי, סמנתה טוקסידו היא נס. היא לא הייתה אמורה להיות בחיים,״ היא אמרה, נעמדה באיטיות והחלה להתקדם לעברי. זרועה הושטה לעברי וידה התקרבה אל כתפי אבל נעצרה. קצות אצבעות שבריריות התחככו בעורי. ״סליחה,״ היא לחשה, ״אני יודעת שאתה לא אוהב שנוגעים בך. היא אישה חזקה, קיידי, רק תרחיק ממנה את הבעל לשעבר הזה שלה.״

נותרתי במשרדה עם יותר שאלות על סמנתה מתשובות. שוב.

״לא! את לא יוצאת מהמשרד הזה. לא עד שאדע יותר. אז תני לי את המסמכים הדפוקים שלה, תני לי לראות את כל המסמכים שלה. ג׳נט, אני חייב לדעת מה קורה, והיא לא תספר לי כלום.״

היא הסתובבה והביטה בי בגבות זקורות. ״אתה יודע היטב שאני מחויבת מאוד לחסיון רופאה־חולה ו...״

חתיכת כלבה מתחסדת. אני בטוח שמספיקה נשיקה קלילה ממנה כדי לגרום לכל זין לקפוא ולנשור.

״אני לא מבקש ממך לחשוף את הסודות שלה בבית המשפט, אני מבקש שתיתני לי משהו... פאקינג... כל דבר שהוא...״ רציתי לחנוק אותה. יכולתי לדמיין את זה, את האופן שבו העיניים שלה יֵצאו מחוריהן ויתמלאו ורידים מתפקעים.

ג׳נט פשוט הביטה בי ומצמצה. ״תשאל את עצמך למה היא לא מוכנה לגלות לך, ואולי אתה צריך לשאול את עצמך למה היא לא יכולה לספר לך דברים. אולי היא לא באמת מי שאתה חושב שהיא. האם זה עלה בדעתך, קיידי? שאולי היא באמת פושעת? אני לא יודעת עליה דבר, קיידי. כל מה שאני יודעת זה שהיא כאן בגללך. כל המסמכים הנוגעים לקריירה שלה כמנתחת חתומים, מה זה אומר? זה אומר לי שהיא הייתה באיזו צרה, גדולה יותר מכפי שהיא מספרת לכולם.״ היא התרחקה בצעדים נוקשים, והנקישות החדות של עקביה הדהדו מהקירות וצרמו באוזניי. הכלבה ניסתה להפנות את הזעם שלי כלפיה אל סאם. אני נראה לה בן חמש?

לכל הרוחות. הבטתי בשעוני. ג׳ן בוודאי עדיין בבית החולים. אלך לחפש תשובות אצלה.

פילסתי לי דרך במסדרונות ועליתי בסערה את ארבע הקומות כי לא הייתה לי סבלנות לחכות למעלית.

ג׳ן הייתה אחות באותו בית חולים בניו יורק שבו סאם עבדה, ולכן היה קל למצוא גם לה משרה בבית החולים. העבודה כאן לא הייתה בקצב מהיר כמו הקצב שאליו הן התרגלו, אבל זה היה טוב יותר מעבודה כמלצריות במועדון החשפנות של אחי.

חסר נשימה ורותח, מצאתי אותה בתחנת האחיות של מחלקת הילדים.

ברגע שהיא ראתה אותי פניה החווירו ואני נמלאתי אשמה. ״קיידי? מה קרה? דילן בסדר?״ הדפים שהחזיקה נשרו מבין אצבעותיה ונפלו כמו נוצות אל הרצפה. הייתי צריך לדעת שהיא תדאג בטירוף כשתראה אותי, אבל מעולם לא חשבתי על מה שעשוי לעבור על אחרים, תמיד הייתי אנוכי. ומתברר שגם שופע קלאסה ונעים לבריות.

״דילן בסדר. הוא עדיין בבית, כנראה במיטה משחק באקס בוקס הזה שקניתי לו,״ אמרתי באיפוק. ״אני יכול לדבר איתך לרגע? בפרטיות.״

היא רכנה, בלי להסיר ממני את מבטה החשדני, ואספה את הניירות שצנחו לרצפה. ״כן, ברור. בוא נלך לפינת הישיבה, טוב?״

צעדתי לפניה בזמן שהיא הסבירה לאחיות בתחנה שהיא חייבת לדבר איתי לרגע, ואז היא התחילה לכתוב הודעות בטלפון שלה. נהדר. הטיפשה מלשינה עליי כאילו אנחנו בני עשר. הדפתי את דלת פינת הישיבה, מה שגרם לשני סניטרים לזנק ממקומם ולהשתנק.

״ההפסקה שלכם נגמרה. צאו מכאן,״ סיננתי. חייכתי כשהם עזבו בלי לשאול דבר, הפחדנים. הם אפילו ענו לי בכן, אדוני. לפעמים שכחתי שתושבי העיירה עדיין חושבים שאני יותר מסוכן מהשטן בכבודו ובעצמו.

שמחתי לדעת שאני עדיין מפחיד אנשים למוות. אשמור את הפגנת השרירים ואת האיומים באקדח לשלב מאוחר יותר. כרגע, אני מוכרח לקבל תשובות.

מאחוריי, ג׳ן מיהרה, ידיה תחובות בכיסי המדים שלה ועיניה פעורות. ״מה קורה?״

התקרבתי אליה מאוד וניסיתי להשתמש בזעמי כדי להוכיח לה עד כמה אני רציני. ידעתי שזה צעד מטומטם אבל לא היה אכפת לי. הייתי ידוע בזה. כשהגעתי למרחק של כשלושים סנטימטרים מפרצופה, השפלתי אליה את עיניי והתפרצתי, ״הרגע נודע לי שסמנתה סירבה לקבל את משרת ראש יחידת הטראומה.״ ג׳ן פתחה את פיה כדי לדבר, אבל הנפתי את ידי באוויר כדי לומר לה שלא סיימתי. ״לא על זה אני רותח, אז אל תגידי מילה עד שאגמור. לוגר סיפרה לי שהיא סירבה בגלל איזו מחלה שיש לה, משהו שקשור ברעידות.״ רכנתי אליה, ״תתחילי לדבר.״

״אתה וסאם צריכים לנסות לדבר הרבה יותר ולעשות הרבה פחות סקס. וגם תפסיק לאיים עליי ככה, קיידי. שלחתי לה הודעה שביקשת לשוחח איתי. היא כאן, בבית החולים, והיא כרגע בדרך לכאן.״

״פשוט פאקינג תגידי לי אם היא חולה! או שאני נשבע, אני אמצא בעצמי את התיק הרפואי שלה!״ צרחתי.

״הו, קיידי, לא. היא בסדר. היא תהיה בסדר,״ היא לחשה.

״זה קשור אליו?״

״כן,״ היא לחשה, וקולה נשמע כמו לחש של מוות ברוח.

״הייתי פאקינג צריך להרוג אותו. תמחקי את זה, אני פאקינג מתכוון להרוג אותו,״ שאגתי והטחתי את אגרופיי בדלפק שמאחוריה.

אם ארצח אותו, אפסיד את הכול, אבל אם לא, היא לעולם לא תהיה חופשייה. השתניתי כל כך בחודשים האחרונים מאז התאונה המדומה שלה. עברתי טיפולים אינטנסיביים; עברתי פסיכואנליזה יסודית להחריד, ולמרות זאת עדיין הייתי אובססיבי לגביה ורדוף על ידי הצורך שהיא תהיה שלי, לגמרי. ידעתי שזה לא בריא, אבל ברצינות, לעומת הפינות האפלות שבהן התבודדתי, זה נראה לי מקום נעים בהרבה. ועכשיו, המחשבה שהיא סובלת ממשהו ושזה קשור אליו, עמדה פאקינג להוציא אותי מדעתי.

דלת פינת הישיבה נפתחה ונסגרה בקול צלצול פעמונים חלש. לא ידעתי מי נכנס או יצא, הייתי עיוור מזעם, אבל שמעתי את תנועותיה הזורמות והרכות והרחתי את ניחוח הקינמון והתפוח של הסבון שלה. ״קיידי? קיידי, מה קרה?״ היא לחשה.

חלפו כמה שניות עד שהצלחתי למקד את עיניי בה, עד שראשי סילק מתוכו תמונות אלימות ועד שממש ראיתי אותה עומדת מולי. היינו לבד בחדר. אין לי מושג מתי ג׳ן יצאה, או כמה זמן עמדתי שם.

״את חולה?״ לחשתי בקול צרוד. ״לא הסכמת לקבל את המשרה כי את חולה.״ תמונות של מיטות בית חולים וצינורות הנשמה, דם ותפרים בעור מילאו את דמיוני. הקולות שהציע לי מוחי היו אפילו גרועים מזה – יריות, נקישות, תחינות, זעקות ורחש זמזום אין־סופי של מכונת הנשמה. כבר זמן רב כל כך שלא היה לי פלאשבק, שנאלצתי לאחוז בשולי הדלפק כדי לא לצנוח על הברכיים.

ידיה הצוננות מיהרו לחבק את צווארי וגופה הקטן נצמד לשלי, והדבר היחיד שיכולתי לעשות היה להיאחז בה.

״אני בסדר, קיידי. למה באת לכאן? היית צריך פשוט לשאול אותי.״

״את חולה, לעזאזל, סאם, ולא סיפרת לי.״

״תפסיק, קיידי. אני בסדר. אני נשבעת שאני בסדר.״

״את פאקינג משקרת לי. יש לך איזו מחלה ורעידות. אל תשקרי לי!״

היא מיהרה לסגת לאחור. היה ברור שהיא תיסוג. איזה אדם שפוי מוכן לדרוך על מוקש? עמדתי להתפוצץ. אני משוכנע שבראשה, היא שמעה את הנקישה המתכתית והרגישה את שאיבת האוויר בזמן שהחל הפיצוץ שלי, כאילו הייתי מוקש הקבור ממש מתחת לפני הקרקע שעליה עמדה.

היא תחבה את ידיה לכיסים הקדמיים בסוודר שלה ונעצה בי עיניים אדומות. החזה שלה החל לעלות ולרדת בכבדות, והיא התנשפה כאילו זה עתה סיימה מרתון דפוק. לכל הרוחות, שנינו התנשמנו בכבדות. ״זה בית חולים,״ היא סיננה. ״תשלוט ברגשות שלך. זה יכול לחכות שנגיע הביתה. זה מוגזם, קיידי. אין לך זכות לעיין בתיקים הרפואיים הפרטיים שלי רק משום שיש לך שאלות. ואין לך זכות לצעוק עליי כך. מה אתה רוצה ממני?״

״אני רוצה את האמת!״ דרשתי, והעפתי את אחד הכיסאות.

״באמת, קיידי? איך אתה מתכוון להתמודד עם זה?״ עיניה היו אכזריות ומתריסות. כך לפחות חשבתי. המתח בינינו מילא את החדר בשכבה סמיכה ומעורפלת. היא הסתובבה והושיטה את ידה כדי לפתוח את הדלת, ולפני שהספקתי לחשוב בהיגיון, תפסתי אותה במותניים והדפתי אותה אל הקיר. הצמדתי את גופי לגופה ולכדתי אותה. ידיה הדפו את החזה שלי, אבל לא מספיק בכוח.

״האמת,״ לחשתי באוזנה והידקתי את אחיזתי בה. קצות אצבעותיי ננעצו בבשרה.

היא עמדה, עיניה פעורות, והתנשמה בכבדות. דמעה אחת בודדה הכריזה מלחמה על עפעפיה וניצחה, זלגה במורד לחייה וצנחה, מושלמת, על החזה שלה. ״הוא הרג את התינוקת שלי, קיידי. הוא הרג את התינוקת שלי כשהייתה עדיין בתוכי. ואז הוא הרג אותי, ממש, קיידי. מתִּי. הוא הרעיל אותי שוב ושוב עד שמתִּי. עכשיו אני חיה עם תופעות הלוואי. לעולם לא אוכל שוב להיות מנתחת חירום. אני סובלת מנזק עצבי שגורם לידיים שלי לרעוד בלי הפסקה. היית רוצה שאנתח מישהו שיקר לך באצבעות רועדות?״