יורשת עצר סודית

קזימיר, נסיך הכתר של ביזנמאך, התעורר במחשבות על אישה מסוימת ועם כאב בחלציו. הוא התגלגל ונשכב על גבו ופלט גניחה כשסדין הכותנה הכבד התחכך בו בדיוק באופן שגרם לאגן הירכים שלו לנוע שוב. ושוב. לא הסיפור הזה עוד פעם. לא היא שוב – זאת הייתה כבר הפעם השלישית השבוע.

זה לא היה כלל לרוחו.

לקח לו זמן רב יותר מתמיד לגרש מראשו את זיכרונות ההתעלסות הסוררים הללו ולהתגלגל החוצה מהמיטה. עירום ויחף הוא דידה על שטיחי המשי העתיקים לעבר המרפסת שהובילה אל בית המרחץ שבחוץ – מבנה שיש לבן בעל כיפה עגולה, שללא ספק היה מוצא חן בעיני הגלדיאטורים של רומא העתיקה.

אוויר קריר הלם בחזהו ברגע שפתח את הדלתות הכפולות הענקיות, ואם הוא לא היה ער לגמרי לפני כן, הוא בהחלט היה כעת. הקיץ היה בשיאו בביזנמאך, אבל כאן, בפסגות המושלגות של צפון הממלכה, עדיין שררה צינת החורף, כמו שתמשיך לשרור תמיד. הוא עמד בקור מפני שאהב את הליטוף המקפיא על עורו וכיוון שזה הפך את רגע כניסתו אל הבריכה החמימה כל כך למתוק הרבה יותר.

שום דבר לא היה יכול להפיג את המתח בגופו ולפזר את הערפל בראשו מהר יותר מבילוי של חמש דקות מתחת למפל המים המלאכותי שבקצה הרחוק של הבריכה החמה, ועוד חמש דקות כשהוא טובל ללא תנועה במים בקצה השני של הבריכה. הגישה אל בית המרחץ הזה הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שהוא קבע את מגוריו בטירת החורף הנידחת של ביזנמאך.

הדוניסט שכמותו. מעולם הוא לא טען שהוא אינו כזה. מרדף אחר תענוגות היה חלק בלתי נפרד מהאופי שלו.

אבל רק חלק. הוא היה הרבה יותר מרודף תענוגות.

האישה שטרדה את מוחו – אנה – הייתה טעות, מעידה של ימי נעוריו, שטות הדוניסטית, ומדי פעם בפעם היא שבה לרדוף את מחשבותיו. היא הייתה סטודנטית שלמדה לשונות אירופאיות באוניברסיטה של ג'נבה. הוא היה בדרכו הביתה משיחות רשמיות, והיה משועמם מאוד. הבר שבו הם נפגשו לראשונה נקרא 'החבית והעופר'.

מי בכלל זוכר פרטים כאלה שבע שנים אחרי אותו מפגש?

השביל שהוביל אל בית המרחץ היה חשוף מצידו האחד לאיתני הטבע, תודות לקיר של אבן שהגיע רק עד לגובה המותניים ולאכסדרה של עמודים וקשתות. הנוף שקיבל את פניו נפרש לעבר העמק שלמטה, ועדיין הצליח להפעים, לא משנה כמה פעמים הוא כבר ראה אותו. אבל ברגע שהחורף יגיע, הוא כבר יעדיף לעשות את הדרך הארוכה ולהישאר בתוך הארמון. בינתיים הוא עדיין נהנה מליטוף אוויר ההרים הקריר על עורו. אולי זה יצליח לצנן גם את להט יצריו הבוקר.

זה לא הצליח.

איך זה ששבע שנים אחרי הרומן, אנסטסיה דגלאס היא עדיין הזיכרון שאליו הוא פונה באופן אוטומטי כשגופו זקוק לפורקן?

איך זה שהוא נזכר באיך שהיא נהגה לשתות את הקפה שלה בבוקר, בשעה שיש לו מאות, אם לא אלפי, זיכרונות חשובים הרבה יותר להעלות בדעתו.

אספרסו כפול, בלי חלב, עם אחד סוכר, ושיהיה חם מספיק כדי לגרום לך לכוויה פה.

שערה היה עננה שחורה מתולתלת מסביב לפנים בעלות מבנה עצמות יפהפה, בעת שהיא גרגרה בסיפוק ונשפה על המשקה השחור כדי לצננו לפני שהרימה אותו אל שפתיה.

הוא לא היה ההדוניסט היחיד במערכת היחסים הקצרצרה הזאת. הדברים שהיא הייתה מסוגלת לעשות עם הפה הזה שלה...

הוא נרעד, וזה לא היה רק בגלל אוויר הבוקר הצונן.

היה משהו באוויר, במים, בלילה שבו הוא פגש אותה. משהו שגרם לו לנהוג בחוסר איפוק רב מכפי מנהגו. הוא היה זה שעשה את הצעד הראשון, השתמש בכל טיפת קסם אישי שיש בארסנל שלו, ולפני שהלילה הגיע אל קיצו, הם כבר מצאו את עצמם עירומים בדירת הסטודנטים הקטנטנה שלה, בפאתי העיר. הוא נותר ללון אצלה, ובמקום לעזוב למחרת בבוקר הוא נשאר אצלה עוד ארבעה לילות כשהוא מפנה את גבו לכל דבר מלבדה. כשהוא לומד להכירה. אוהב אותה. נדחף אל תוך חייה ולא נתקל בשום שמץ של התנגדות.

הוא השתלט כליל על לילותיה והסתנן גם לימים שלה.

הם היו שרועים על הדשא, בפארק הקטן המגודר, עם השמש בפניו וראשה של אנה בחיקו, כשהיא מקריאה לו שירה ברוסית נטולת רבב ואז מתרגמת לו את השירים גם לאנגלית. היא שלטה בצורה מושלמת בשתי השפות, לפחות על פי דבריה, תודות לאימהּ הרוסיה ולאביה האנגלי, אבל התוצאות של תרגומה היו מבלבלות למדי.

שירה רוסית היא משהו שלא נועד מעולם להיקרא באנגלית, היא אמרה לו, מה שהעלה את השאלה מדוע היא בכלל התפתתה לנסות את הבלתי אפשרי.

היא רוצה להיות מתורגמנית, היא אמרה. אולי בפרלמנט האירופי, אולי במזכירות האו"ם, וכדי לעשות את זה היא צריכה להיות העילית שבעילית. אז היא מתאמנת.

היא שיתפה אותו בתוכניות ובשאיפות שלה, בגופה ובביתה.

הוא לא שיתף אותה כמעט בכלום.

היא בכלל לא ידעה שהיא מדברת עם נסיך הכתר של ביזנמאך, נצר לשושלת המרשימה, אדם בעל מטוסים פרטיים וטירות שנחצבו בצלעותיהם של הרים נישאים.

הוא לא אמר לה שהוא קזימיר – יורש העצר והבן המסור, הלומד את רזי הפוליטיקה מיום שהיה גדול מספיק כדי לעמוד לצד כיסאו של אביו ולהקשיב.

במשך ארבעה ימים וארבעה לילות הוא לא היה קזימיר – עם זיכרונות האם והאחות שהלכו לעולמן, עם האב החולה ועם כל החובות שהוא עדיין לא מרגיש מוכן לקחת על עצמו. היא קראה לו קאז, פשוט קאז. והחופש להיות פשוט קאז היווה הקלה כה עצומה.

אולי בגלל זה הוא שב ונזכר באנסטסיה דגלאס לעיתים כל כך קרובות. בזעקותיה המתנשפות וברכות של עורה, באופן שבו היא כרכה את עצמה סביבו... אולי הוא קישר אותה לחופש, או לאשליה של חופש. אולי כמיהתו להיות מסוגל לבחור לעצמו נתיב תקועה לו כמו קוץ בתת-מודע, למרות שהוא השלים כבר מזמן עם חובותיו המלכותיות.

מי בריכת המרחצאות נצצו בכחול עמוק ובכסף בוהק באור הבוקר המוקדם. אדים הסתחררו ועלו לעבר התקרה הגבוהה והקמורה, וליטוף המים על כפות רגליו בעשותו את הצעד הראשון פנימה גרם לו להיאנח בעונג.

הוא אהב את זה שהמים היו כמעט חמים מכדי שניתן יהיה לשאת את חומם.

כמו שאנסטסיה אהבה את הקפה שלה בבוקר.

הוא עשה צעד נוסף לתוך הבריכה, ואחריו עוד אחד, והמים כבר התרפקו כעת על ירכיו. זקפתו שבהחלט לא שככה עדיין, גם בעקבות המפגש עם צינת אוויר הבוקר, הייתה הבאה בתור לפגוש את המים החמים.

בקרוב הוא התעתד להציע נישואים לנסיכה מוריאנה מממלכת ארוּן השכנה. מוריאנה הייתה נבונה, משכילה, בקיאה בענייני הממלכה ובעלת קשרים רבים מאוד. זה לא היה זיווג של אהבה, אבל הוא לא עמד להתחרט על האיחוד הזה. מוריאנה תהיה טובה בשבילו ובשביל ביזנמאך. את זה הוא ידע.

מוריאנה, לא אנסטסיה.

הוא ניסה להעביר את מחשבותיו אל כלתו המיועדת, אבל ללא הועיל. אנה פשוט גברה עליה.

אנה תמיד ניצחה.

הוא חג על מקומו ויצא מהבריכה, ושם פעמיו לעבר המקלחת שהייתה נסתרת למחצה במעמקי החלל, ליד הדלת הרחוקה. הוא סובב את הברזים, כיוון את החום והניח לטיפות המים לצנוח על הרצפה לפני שפסע קדימה והתייצב מתחת לסילוני המים. הוא שלח את ידו אל שמן הרחצה ולא אל הסבון, ולקח את עצמו בכפו.

אולי הוא צריך לברר מה מעשיה של אנסטסיה דגלאס בימים אלו, ורק אז הוא יצליח להוציא אותה מתוך ראשו. אולי היא כבר נשואה, מאושרת מאוד עם בעלה ועם שני ילדיה, ואולי אפילו בהיריון. לא פנויה, בלתי ניתנת להשגה. כבר לא האישה שאהבה אותו בהיותו רק קאז, האישה שאיחלה לו רק אושר.

זיכרונות חדשים, פחות משמעותיים, תפסו את מקום הזיכרונות שעדיין רדפו אותו. אנה מסופקת ומחייכת, כולה רגליים ארוכות, עור צחור ושיער משי שחור שגבר היה יכול לאבד בתוכו את אגרופו. אנה על ברכיה לפניו, כשהוא ממלמל מילים כמו בבקשה או עוד בכמה וכמה מקרים. אנה עם כל חושניותה הטבעית הפתוחה שממש הציתה את החושניות שלו.

בלי שום לחץ, בלי שום מוניטין שהוא צריך לשמר. בלי שום ציפיות ושום תביעות. עונג לשם העונג ותו לא. ידיים מהירות ומיומנות ושפתיים שינקו אותו לתוכן בכל המקומות הנכונים. שפע מילים של להט ותשוקה שנגעו ישר לנשמתו, למרות שהמילים עצמן לא היו מובנות לו כלל וכלל.

ודאי במחשבותיו, אם לא בשום מקום אחר, זה עדיין יכול להיות לו.

הוא עצם את עיניו, הפנה את פניו מעלה אל סילוני המים והניח לזיכרונות לבוא ולשטוף אותו.