יין חלומות

 אני™ גיא חסון (2003)

אני זוכר במדויק את הרגע בו כל זה התחיל.

הרגע היה כל כך תמים, כל כך מלא אהבה (ולא מעט תשוקה), שלא עלה בדעתי לחשוד בדבר.

אבל אני חושב שאפילו אז ידעתי שלמאיה יש מניע נוסף.

כי כשהיא התיישבה על ברכיי, הזמן נעצר בחריקה. אולי זה היה משהו בהתנהגות שלה או בדיבור שלה. בכל מקרה, לא יכולתי לאתר את הבעיה במדויק. והתעלמתי. והכדור התחיל להתגלגל...

* * *

היינו בביתי, מאיה ואני. זה היה בשבוע האחרון של אפריל, שבוע לפני יום ההולדת השלושים ושלושה שלי.

סיימנו את ארוחת הערב. התמתחתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה לצפות בחדשות. מאיה השתיקה את הטלוויזיה, התיישבה בחיקי, חייכה אלי ו - והזמן עצר פתאום.

העצבים שלי התפוצצו. הרגשתי כל מילימטר של אצבעותיה על צווארי; הרגשתי את חלוקת משקלה על רגלי; ריחה השתלט עלי; ראיתי כל קמט, כל נמש, כל פגם בעורה; והליבידו שלי נסק השמיימה.

"יש לי מתנת יום הולדת בשבילך", היא המתה, מעבירה את אצבעותיה בשערי.

"באמת?"

"משהו מדהים".

"זה לא קצת מוקדם?"

"אל תדאג. את המתנה תקבל בשבוע הבא. אבל", היא העבירה את אצבעותיה בשערי, "אני צריכה ממך קצת שיתוף פעולה".

"אין בעיה. תגידי לי מה זה, ואני אעשה מה שאני יכול".

היא חייכה ונישקה אותי. "לא נראה לי".

"בחייך", הנחתי את ידי על ברכה ואצבעותיי התחילו לזחול כלפי מעלה. "ספרי לי".

"אני אתן לך רמז", והיא נשכה את שפתה ככל שהתקרבתי.

"בסדר", חייכתי.

"תהית פעם איך היית אם הורים אחרים היו מגדלים אותך, או מי היית או מה היית אם דברים היו יוצאים קצת אחרת בחיים?"

"בוודאי".

"נו, אז אתה עומד לגלות".

"מה? איך?"

"תפנה לי את הבוקר של יום ההולדת שלך, ותראה", והיא נישקה אותי כדי להשתיק אותי. זה עבד.

* * *

ביום שלישי בבוקר מאיה לקחה אותי, מכל המקומות, לאיכילוב.

היא הריצה אותי אל קומה תת־קרקעית כלשהי. לא הצלחתי לקלוט בדיוק איזו מחלקה זאת; כל מה שראיתי היה שלט מאולתר ובו נכתב: 'אני™'.

"מה זה?" שאלתי.

"בתי חולים", היא אמרה, ודחפה אותי הלאה על פני כמה דלתות ואל תוך מסדרון אחר. "מי יודע?"

הגענו אל דלפק קבלה כלשהו. "שלום", פנתה מאיה אל פקידת הקבלה, בחיוך המקצועי שלה, החיוך שהפך אותה לכה מוצלחת בעבודתה. "אנחנו שמואל לברון. יש לנו תור בעשר".

"אה, כן. דוקטור נבון יכול לקבל אתכם עכשיו. דלת שניה מימין".

"את לוקחת אותי לרופא?" שאלתי.

"דלת שניה", מאיה לפתה את זרועי וגררה אותי אל תוך משרדו של הרופא, "מימין".

האיש בפנים לבש חלוק רופאים לבן, אבל הוא נראה ילד בן עשרים.

"אה", הוא קם כשראה אותנו. "אני דוקטור נבון. אתה בוודאי שמואל לברון", הוא הושיט את ידו.

"כן", לחצתי אותה, "אבל –"

"יפה. תתפשט".

"מה?!"

"ותלבש את זה", הוא נתן לי את החלוק הירוק הזה של חולים שנפתח מאחורה.

"עצור שנייה. אני לא עושה שום דבר עד שתסביר לי מה אתה הולך לעשות לי ו -!"

"אתה לא יודע?" הוא הביט בי, פעור עיניים. "זו קפיצת הדרך הבאה בבינה מל –"

מאיה הרימה את ידה. "אל תספר לו. זו הפתעה".

דוקטור נבון הביט במאיה, ואז הרים את ידיו בחוסר אונים, כאילו אומר 'מה אני יכול לעשות?'

"אבל –"

"שמואל, הוא לא יכול לספר לך שום דבר", ידה הייתה על גבי. "חסיון רופא־מטופל".

"אבל אני המטופל", התעקשתי.

"זה לא משנה", דוקטור נבון קם. "אני לא רופא".

עיניי כמעט קפצו מראשי החוצה. "אז מה לכל –?"

"אני אתכונן בחדר השני. כשתהיה מוכן, פשוט תיכנס בדלת הזאת". והוא נעלם ברוב טקט.

הבטתי במאיה. "את לא הולכת לתת לי איזה מין ניתוח הגדלה או משהו, נכון? כי זו לא תהיה מתנת יום הולדת בשבילי".

"מצחיק". היא אמרה, והשליכה לעברי את החלוק. "תלבש כבר את החלוק".

* * *

הם הכניסו אותי לחמישה מתקנים גליליים, דמויי CT.

אחרי שעתיים התלבשתי, וחזרנו למכונית.

"עכשיו תספרי לי מה לעזאזל כל זה היה?"

"ייקח להם ארבע או חמש שעות לגמור הכל. אני אחזור לכאן, אאסוף את המתנה שלך, וניפגש אצלך לארוחת ערב. בערב תקבל את המתנה שלך".

"בחייך!"

"סמוך עלי. אתה תאהב את זה". והיא הבזיקה חיוך.

ואני נכנסתי למכונית, ונסעתי משם.

* * *

בעבודה, שחררתי את חפרפרת החיפוש שלי ברשת, לחפש כל דבר שקרוי 'אני™'. היא לא מצאה כלום. אז חיפשתי בעצמי באתר של איכילוב את המחלקה ההיא. לא מצאתי כלום. מוזר ומעניין. אבל לא הייתי מוכן לתת לזה לשגע אותי; לא אתן למאיה לנצח. יכולתי לחכות עד הערב.

* * *

מאיה כבר הייתה בדירה שלי.

"חתן בר־המצווה בכבודו ובעצמו! אתה עומד לצאת למסע", והיא הניעה את ידיה בתנועת נערת הגלגל, "אל תוך עצמך".

* * *

מאיה הובילה אותי אל חדר העבודה שלי. היא התיישבה על הכיסא המסתובב שליד המחשב, ואני התיישבתי על הכורסה הקטנה ליד הדלת. היא סובבה את הכיסא כך שפנתה אלי.

"קודם אני אתן לך קצת היסטוריה. לפני כמה חודשים פנו אלי כמה אנשים שרוצים שחברת היחצ"נות שלי תייצג את החברה שלהם".

"ה'אני' הזה?"

"כן".

"הם פנו אלייך?"

"הם כמעט מוכנים להיחשף לציבור, ואני אייחצן אותם".

"ולכן אין עליהם עדיין שום אזכור בשום מקום".

"כמה מממנים פרטיים שמעו עליהם, הם מקבלים קצת מימון ממשלתי במחקר בינה מלאכותית. אבל רוב הזמן הם משתדלים לשמור על סודיות. הם לא רוצים תחרות.

"אז המחקר שלהם הוא... אתה יודע איך, אם יש לך מספיק כסף, אתה יכול ש'יטענו' או 'יעתיקו' את המוח שלך למחשב־על, נכון?"

הנהנתי.

"טוב, זה באמת יקר, וזה דורש את המחשבים המהירים ביותר והרבה זיכרון. אבל האנשים ב'אני' אמרו, בואו נשנה את הדרך בה אנחנו מסתכלים על דברים. אם אנחנו יכולים לשים את המוח האנושי במחשב, זה כבר לא מוח, זו משוואה. אז בואו נוציא את כל המחשבות והזיכרונות וכל האני־לא־יודעת־מה - את כל המשתנים - ונרשת את כל המספרים הקטנים ההם למספר אחד, גדול. ונעשה את זה בדרך כזאת שכל מספר גדול מייצג בדיוק את התודעה שלך ברגע מסוים. טוב?

"אז כל מצב מסוים כזה של התודעה מקבל מספר אחד, יחודי. וכל מספר יחודי מייצג מצב־תודעה מסוים שכולל את כל הזיכרונות והמחשבות היחודיים באותו רגע. עד כאן בסדר?"

הנהנתי.

"אז עכשיו המשוואה מטפלת רק בשני מספרים במקום במיליארד. למה שניים? כי אחד מהם הוא מצב־התודעה הנוכחי שלך, והשני הוא כל מה שנכנס לתוכך: ראיה, שמיעה, ריח, דברים כאלה. זה הופך את חישוב הרגע הבא של המוח שלך להרבה פחות עבודה בשביל המחשב, ולהרבה יותר מהיר".

"אז הם עשו שהמוח האנושי במחשב יהיה מהיר יותר, זה מה שאת אומרת?"

"אבל זה לא זה", היא התקרבה אלי והיו כוכבים בעיניה, "זה לא הקסם!" היא נשענה שוב לאחור. "הנקודה היא שברגע שהם עשו את זה, הם הפרידו את המוח שלך מהחוויות שלך. המשוואה יושבת על ההארד־דיסק שלך. המוח יושב על ההארד־דיסק שלך! ומתי שאתה רוצה, אתה יכול להזין כל מצב־תודעה שאתה רוצה!"

חשתי ששערותיי מזדקרות על כל גופי, אבל הרעיון עדיין לא נתפש לגמרי.

"אתה יכול להזין", המשיכה מאיה, "כל מספר שבא לך. וכל מספר שונה נותן לך זיכרונות שונים, גיל שונה, היסטוריה שונה, מחשבות שונות, חוויות שונות. אתה יכול לחקור אותך ככה.

"שאלת את עצמך פעם איך היית אילו היית נולד בנסיבות אחרות, אילו היית בוחר בחירות שונות בחיים? זו ההזדמנות שלך לגלות".

העולם החל להסתחרר סביבי. "אני לא בטוח שכדאי למישהו לדעת כל כך הרבה –"

"זה לא הכל, שמואל", היא המשיכה הלאה. "הם הוכיחו מתמטית - הם הוכיחו את זה - שלכל מספר אפשר להגיע בדיוק ממספר קודם אחד. פירוש הדבר שלעולם לא תוכל להגיע לאותו מצב תודעה יחיד ומיוחד משתי 'היסטוריות' שונות או משני 'מצבים' שונים. ואתה לא יכול - לעולם - להגיע לאותו מצב־תודעה שוב. אפילו אם אתה מרגיש 'כבר הייתי כאן קודם' או 'הרגשתי בדיוק את הרגש הזה בעבר' - לא הרגשת. זה תמיד קצת שונה!

"וזה מוביל אותך לעוד דבר נהדר! תחשוב על זה: למרות שכל מצב תודעה שיש לך יכול להוביל למיליונים או למיליארדים של מצבי תודעה שונים - כל מצב תודעה התחיל במצב תודעה אפשרי אחד ויחיד! כל מספר יחודי הגיע בדיוק ממספר יחודי אחר קודם. כך שאם אתה יודע מספר אחד - את המספר שמתאר אותך כפי שאתה עכשיו - אתה יכול להסיק, באמצעות מתמטיקה טהורה, את המספר שבא לפניו, ואת זה שבא לפניו, ולפניו, ולפניו. המחשב יכול לשחזר לאחור את החיים שלך!

"שמואל", היא הביטה בי כאילו זה היה הדבר הגדול ביותר אי פעם. "אתה יכול להיכנס אל תוך העבר שלך! או שאתה יכול פשוט להמציא מספר, ולגלות שמואל שונה שהיו לו חיים שונים, ולהיכנס אל תוך העבר שלו. למעשה, מפני שהם יודעים מה אתה רואה בעיניים ובאוזניים שלך, אתה יכול לראות ולשמוע מה הוא רואה, ממש על מסך המחשב שלך!

"אתה תופס את זה? אתה תופס כמה שזה גדול?"

"אני - אני לא יודע, מאיה. זה... זה יותר מדי... אני לא יודע".

"זה בסדר", היא הניחה את ידה על ברכי ולחצה. "אני יודעת שזה הרבה לפעם ראשונה. בוא נערוך הדגמה, בסדר?"

חשבתי לרגע, ואז לחשתי, מסוקרן למרות פחדי, "בסדר".

היא הפעילה את הצג, התוכנית כבר רצה. היא ביקשה מספר.

"רואה, הענין הוא, שבמקום לכתוב מספרים, הם נתנו למחשב להבין דברים בבסיס ארבעים ומשהו או חמישים ומשהו. מה שאומר שאנחנו יכולים להשתמש בכל אות או מספר או כל דבר על המקלדת. כך שאתה יכול פשוט להקליד מילה, ומילה היא גם מספר. חוץ מזה, הם עשו משהו שקרוי 'טרנספורמציה', כך שלמצב התודעה הראשוני, מצב התודעה שהיה לך כשבדקו אותך, תוכל לבחור איזו מילה שאתה רוצה. בחרתי אותה בשבילך".

והיא הקלידה, 'אני_אידיוט' והביטה בי.

"מצחיק", אמרתי.

"מוכן?"

נשמתי נשימה עמוקה. "כן".

היא לחצה על 'ENTER'.

בן דמותי הופיע פתאום על המסך. לא היה רקע, אבל נראה שהוא שוכב. עיניו נפקחו, ונראה שהוא מתיישב. "היי", אמרה מאיה.

"מאיה?" הוא אמר, עיניו מצטמצמות, מצחו מתקמט. "לאן נעלם הבית־חולים? למה את נראית ככה? מה –"

מאיה לחצה על מקש והתמונה קפאה.

"F1 זה הקפאה", אמרה לי. "רואה שם?" היא הצביע אל המצלמה האישית שלי, שישבה מעל המסך. "הוא יכול לראות ולשמוע אותי דרך המצלמה שלך, ואתה יכול לדבר עם הגרסאות השונות שלך אם אתה רוצה, כמו שאני עשיתי כרגע. עכשיו, תראה. אם אני לוחצת על זה, כאן, אז המספר של מצב התודעה הנוכחי שלך מופיע בתחתית המסך. אני יכולה 'לשמור' את המספר, ממש כמו שאני יכולה לשמור משחק ולחזור אליו כשבא לי. אבל זה לא מעניין כרגע.

"עכשיו, אם אני אלחץ F2, נוכל לחזור בזמן כמה שנרצה. בוא נבחר חמש דקות". היא הקלידה את זה. התמונה השתנתה מיד. נראיתי שוכב שוב. "הוא עדיין בהקפאה. אני לא רוצה לראות את הפנים שלך עכשיו. אני רוצה לראות מה אתה רואה". היא לחצה F3 והתמונה השתנתה שוב. לאחר מכן לחצה F1 - 'שחרר הקפאה' - והתמונה התעוררה לחיים. זה היה כמו להיות שוב בתוך ה־CT.

"אלוהים אדירים!" לחשתי.

"בסדר", היא הקפיאה את התמונה. "אני רואה שאתה מתחיל לתפוס את זה. עכשיו, זה היה בסביבות עשר וחצי הבוקר, נכון? בוא נחזור עוד בזמן. בוא נגיד לפני עשרים וארבע שעות? עדיין הייתי אצלך, נכון?"

לא יכולתי לומר דבר.

"בסדר", היא הקישה על כמה מקשים, מסבירה כל דבר שעשתה, והזינה את הנתונים: 24 שעות לאחור בזמן. נשמתי עוד נשימה עמוקה.

פתאום ראיתי את מיטתי. רגליי היו בקצה קו הראייה. שמיכות. תנועה. אור רך. מאיה יצאה מהמיטה. התמונה עקבה אחריה.

נשימתי נעצרה. מאיה לצדי הגיבה באותה צורה. שנינו זכרנו את אותו הרגע.

"אתה זוכר, מחר בשמונה אני אוספת אותך", אמרה המאיה שעל המסך. ולמרות שזכרתי כל פרט על המסך, לא יכולתי להתנתק.

"כן", שמעתי את קולי מהמחשב. המאיה שעל המסך החלה ללבוש את בגדיה.

לאחר דקה מאיה לחצה על 'הקפאה'. "המממ... על זה אתה מסתכל כשאני מתלבשת?"

"מאיה..."

"אתה מבין עכשיו, שמואל? אתה מבין כמה שזה מדהים? אתה יכול לחזור בזמן ולהיזכר איך זה היה כשהיית בן עשרים. כשהיית בן ארבע עשרה. אתה יכול לראות הכל כמו שראית אז, כמו ששמעת אז. זאת", והיא הביטה היישר אל תוך עיניי, "מתנת יום ההולדת שלי בשבילך. האלבום המושלם".

חיבקתי אותה בכל כוחי וכמעט בכיתי. "תודה".

"עכשיו", היא קמה. "אני הולכת לחדר השני, כדי לתת לך קצת זמן לבד עם הצעצוע החדש שלך. בסדר?"

"כן".

כשהיא הגיעה אל הדלת, היא הביטה לאחור וקרצה, "אל תשחק יותר מדי עם השמוליק שלך".

"מצחיק".

* * *

לא יכולתי לזוז.

הכרת התודה שלי נעלמה ברגע שמאיה עזבה את החדר. פניתי והבטתי במסך, בשאלה המופיעה עליו (כמה זמן לאחור, בשנים, חודשים, ימים, שעות, דקות ושניות). הבטתי בסמן הקטן המהבהב, וחוסר האפשריות של השאלה הכה בי.

זמן חלף. והתחלתי לחשוב על איך לדבר הזה יש זיכרון טוב יותר משלי. וחשבתי שיש כמה דברים שאסור לאדם לדעת, כמו שהמוח שלו נמצא במחשב לפניו.

לא רציתי את המתנה הזאת. לא רציתי לגשת אליה. לא רציתי לגעת בה.

אבל לא יכולתי סתם לעזוב אותה.

לפחות לשם מראית העין; מאיה בוודאי הוציאה על זה הון! הייתי חייב להקליד משהו!

הסתכלתי בשעון. תשע בערב. אין צורך לשנות את השעה.

נאבק בכל חושיי, הקלדתי מספר שרירותי: 5 שנים, 0 חודשים, 0 ימים, 0 שעות, 0 דקות, 0 שניות. מי יודע מה עשיתי אז.

עצמתי את עיניי, לחצתי על ENTER, ופקחתי אותן.

"תודה, אמא". הקול שלי. בסלון שלי. הטלוויזיה הייתה דלוקה אבל מושתקת. איזושהי תוכנית חדשות. בפינת מסך המחשב יכולתי לראות חלק מהטלפון. דיברתי בטלפון.

"ובאמת המון המון מזל טוב". קולה של אמי, כמו שהוא נשמע בטלפון.

"תודה, אמא", הקול שלי. "תני לי את אבא". נשימתי נעצרה. נשימתי האמיתית. אבא נפטר לפני שנתיים וחצי!

"רק רגע", שוב הקול של אמא. לאחר מכן שמעתי רשרוש קלוש. יכולתי לשמוע אותי נושף. החלפתי עוד ערוץ. אה! לאן נעלמה התוכנית הזאת? לא ראיתי אותה מאז!

איך התוכנה הזו יכולה לתת כזה פירוט? האם אני באמת זוכר כל כך הרבה? אה - אבל התמונות האלה לא נשלפו מהזיכרון שלי, הן נשלפו ממני, מתוכי. אני מי ומה שאני עכשיו, כי כל שניה בחיי הובילה אותי לכאן. כך שאילו היו תמונות אחרות בטלוויזיה, אני מניח שפירוש הדבר שהייתי יוצא קצת שונה - אולי לא בצורה מורגשת, אבל לפחות עם מספר אחר.

"שמואל?" הקול של אבא שלי. אלוהים! אלוהים! אלוהים!

"כן", הקול שלי השיב לו, בזמן שהעברתי עוד ערוץ.

"יום הולדת שמח". ולרגע, קפאתי. איך הוא ידע שזה יום ההולדת שלי? הוא מת, זה היה לפני שנ - אה, כן. זה היה לפני חמש שנים בדיוק. זה יום ההולדת שלי היום; זה היה יום ההולדת שלי אז.

"תודה, אבא".

זה היה כאילו שהוא מאחל לי יום הולדת שמח מהקבר.

שתיקה ארוכה.

"תודה, אבא".

"כן, בטח, מזל טוב".

"בסדר. עוד משהו?"

"לא. להתראות".

"בסדר. להתראות, אבא".

לחצתי על F1, והבטתי במסך הקפוא.

ואו.

בסדר.

מה עכשיו? עוד כששאלתי את עצמי את השאלה, אצבעותיי כבר הקלידו: 15 שנים, 0 חודשים, 0 ימים, 0 שעות, 0 דקות, 0 שניות. לפני 15 שנים - יום ההולדת השמונה עשר שלי. ידי ריחפה מעל למקש ה־ENTER. עמוד השדרה שלי דגדג.

אני צריך לעצור - לא, אני צריך - אני יודע מה אני צריך לעשות - אני צריך - אני צריך ללכת לאיזה מקום שאני מכיר טוב, אני צריך למצוא קרקע בטוחה - אני צריך - אני צריך - אני - לחצתי על ENTER. כמעט מיד, הקפאתי את התמונה. נזקקתי לזמן כדי לעכל את מה שהיא לא תהיה.

לילה. בחוץ. כוכבים. והפנים ההם לפניי, אוי, אלוהים, אני לא מאמין, לא ראיתי אותה מאז... מאז... מאז יום ההולדת השמונה עשר שלי. אוי, אלוהים. זה כבר קרה? אנחנו אחרי או לפני? ותסתכלו על הפנים האלה - הפנים שהתאהבתי בהם. ממש כפי שהם חרוטים בזיכרון שלי. ברורים כפי שראיתי אותם אז.

לחצתי שוב על F1, והתמונה התעוררה לחיים.

"זה יום ההולדת שלי", אמר הקול החורקני והמגושם בן השמונה עשרה שלי. נוגע בכתפה. "את לא רוצה להיות אתי ביום ההולדת שלי?"

באמת הייתי כל כך טיפש?

"שמואל, באמת לא רציתי לראות אותך היום. היו לי דברים אחרים לעשות. אתה זה שרצה לראות אותי".

"אבל את כאן. בואי ננצל את זה". באמת דיברתי אז בקלישאות? על המסך, הנחתי את ידי על לחיה, מנסה להתקרב לקראת נשיקה.

היא נטלה את ידי והחזירה אותה למקומה. "לא רציתי לעשות את זה היום, אבל עכשיו..."

"לא רצית מה?"

היא השפילה את מבטה, ואז הביטה ישר אל תוך עיניי. אל תוך עיניי היום. "אני לא רוצה לראות אותך יותר". דמותה על המסך ממש התנודדה, הפכה גלית במין דרך שיכורה, ואז, אחרי דממה ממושכת, "מה? למה?"

בעודי צופה, היום, הרמתי את ידיי אל ראשי. ידעתי מה מגיע. דמעות כבר נקוו בעיניי.

היא הביטה ברגליה. "אני... פגשתי מישהו אחר, שמואל".

"מה?"

"אני לא רוצה לראות אותך יותר, בסדר? אתה רצית את זה היום. אתה רצית".

"מה, את לא אוהבת אותי יותר? פגשת מישהו אחר? מה? למה? אולי נוכל –"

"אני לא רוצה לדבר על זה".

"אבל –"

"אני לא רוצה לראות אותך יותר, שמואל. אני לא רוצה לראות אותך, בסדר?"

והיא קמה והסתלקה בריצה.

ואני הקפאתי את התמונה.

הייתי צריך קפה. הייתי צריך סמים. הייתי צריך טיפול. זה היה... זה היה שברון הלב הגדול ביותר שהיה לי עד אותו גיל. ו...

נשמתי נשימה עמוקה והעליתי את התפריט, יותר כדי להיפטר מדמותה של שרה הבורחת מאשר מכל סיבה אחרת. אבל בשניה שהתפריט הופיע, ידיי כבר היו על המקלדת, מקישות.

התוכנה הזאת היא סם. היא דופקת את המוח, היא ממכרת, ו - ותהיתי כמה אחורנית היא תרשה לי ללכת.

בוא נלך ממש אחורה. בוא נבחן את הגבולות של הדבר הזה. האם הוא יוכל להראות דברים כפי שהיו כשהייתי בן חמש, כשהמוח שלי היה פחות מפותח, כשדברים היו שונים?

הקלדתי: 28 שנים, 0 חודשים, 0 ימים, 6 שעות (או שאמצא את עצמי ישן), 0 דקות, 0 שניות. לחצתי ENTER והמסך התעורר לחיים, מראה משהו אחר.

"בוא עוד פעם!" הקול שלי כפי שבוודאי היה אז. "עוד פעם!"

השטיח האדום - הבית - ואו, זה היה ממש כמו שזכרתי אותו - כל כך גדול, כל כך מרופט, כל כך ביתי, כל כך... כל כך כמו ההורים שלי! זו היתה ההגדרה שלי לבית.

המסך התמלא בשני עמודים עצומים במכנסיים - המכנסיים האהובים על אבא. ואני רצתי ביניהם, צחקקתי, והבטתי למעלה.

וכאן, בהווה, מביט במסך, הפנים שלו העתיקו את נשימתי.

הקפאתי את התמונה.

כן! כך תמיד ראיתי את אבא שלי. אפילו כשגדלתי. אפילו כשהייתי גבוה ממנו. אפילו כשהגיל התחיל לשנות את פניו ואת גופו. מה שראיתי אז לא היה איש בן שלושים ושלוש, מבוגר כמוני היום. מה שראיתי אז היה ענק בשבילי, איש עצום ואדיר ממדים, שפניו היו כל כך... מבוגרים, בדרך שרק ילדים מבינים, בדרך שרק ילדים רואים. התוכנה הזאת הראתה דברים כפי שראיתי אז, לא בהכרח כפי שהם היו. דרך העיניים שלי.

שאשחרר את התמונה? לא. אני אוכל לחזור לזה בכל פעם שארצה. העליתי את התפריט. תהיתי כמה אחורה אוכל ללכת עם זה. האם לתוכנית הזאת יש איזשהם גבולות?

הקלדתי: 32 שנים, 11 חודשים, 15 ימים, 14 שעות, 0 שניות; ואז לחצתי ENTER.

המסך לא היה ממוקד. שני כתמים ענקיים של חום מעלי, רקע צהוב, הרבה צבעים. משהו ענקי וחום נכנס לשדה הראייה, ואז משהו קטן יותר וורוד פגש בו ובלע אותו.

"תראו!" קול. קול גברי מוכר. "הוא מחזיק את האצבע שלי".

תרועות מכל הכיוונים. הסטתי את מבטי מהמסך - זה היה מבלבל מדי - והקשבתי. לאט, בזה אחר זה, זיהיתי את הקולות...

אמא שלי משוויצה בי לאמא שלה. סבא שלי נותן לאבא שלי עצות מה אני אמור לאכול, איך אני אמור לישון.

יכולתי להקשיב לזה שעות. יכולתי ללמוד כל כך הרבה. על עצמי. על ההורים שלי. על העבר...

לשניה זה היה כמו ליפול, ללא שליטה, בחוסר אונים.

לחצתי F1.

כמה אחורנית זה הולך?

הזנתי את המספרים: 33 שנים, 3 חודשים, 0 ימים, 0 שעות, 0 דקות, 0 שניות.

לפני שנולדתי. כשאמא שלי הייתה בחודש השישי להריון אתי. כשהייתי בתוך הבטן שלה.

היססתי לשניה, ולחצתי ENTER.

המסך התמלא בפרצים של צהוב וכתום חסרי צורה. ברקע הלמות קבועה, מהירה ומתמשכת. וחלש יותר: מוזיקה. ו... צלילים עמומים. קולות! אנשים מדברים! עמומים, אבל יכולתי עדיין לזהות אותם. הגברתי את העוצמה והקשבתי בתשומת לב.

"– ולא אחרת," שיר מהעבר, שמעתי אותו פעם… "מים סוף עד ים כנרת –" 'זהו זה'! התוכנית 'זהו זה' שירדה מהמסך קצת אחרי שנולדתי. יכולתי לשמוע אותה כעת, דרך הרחם, דרך בטנה של אמי, יותר מ־33 שנה אל תוך העבר - יכולתי לשמוע מה קרה אז.

אוי אלוהים. אוי אלוהים!

הקפאתי את התמונה.

כמה אחורנית זה מגיע?

הקלדתי את המספרים - מעולם לא הקלדתי מספרים כל כך לאט: 34 שנים, 0 חודשים, 0 ימים, 0 שעות, 0 דקות, 0 שניות.

לפני שהזרע של אבי פגש את הביצית של אמי. שלושה חודשים לפני שנהריתי.

היססתי, ואז לחצתי ENTER.

המסך הפך להתפוצצות פרועה של צבעים מופשטים ושל צלילים, חריקות וקולות מעורפלים. מדי פעם, לצליל היתה משמעות, מילה פה, מעט מוזיקה שם. זה היה מהפנט. זה היה תוהו ובוהו. זה היה בלתי אפשרי.

בהיתי במסך זמן מה, עד שהבנתי מה אני רואה.

במוקדם או במאוחר, ככל שהלכת לאחור, היית חייב להגיע לאיזשהו 'רגע ראשון', איזשהו מצב־תודעה שלא היה לו מצב־תודעה קודם. רק שהמחשב לא ידע את זה. כל מספר נגרם על ידי מספר אחר. כך שאם תלך מספיק לאחור, תקבל תוהו ובוהו וג'יבריש.

הממ... טוב לדעת שלתוכנית הזו יש איזשהם גבולות.

ובכל זאת, היה משהו בצורות, משהו בצלילים. משהו מהפנט... זה נגע בי במקום שלא יכולתי לזהות.

לחצתי F1 ובהיתי בתמונה הקפואה, כתם חסר צורה של מיליון גוונים שונים של אדום. וזה היה יפה יותר מכל ציור של כל צייר שאי פעם ראיתי.

בח־י־י!

לחצתי על Esc ויצאתי מהתוכנה. תמיד אפשר להמשיך מחר. תמיד אפשר מחר.

ישבתי שם סתם במשך חצי שעה, ואז קמתי, יצאתי אל הסלון, נישקתי את מאיה והודיתי לה על המתנה. המתנה שקנתה רק בשבילי.

* * *

ביום המחרת, כשהייתי בעבודה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. לא יכולתי להפסיק לעבור על כל מה שראיתי, להיזכר, לראות את זה באור אחר. חיברתי רשימות אינסופיות של כל המקומות בעברי שאוכל לתור. אוכל לשמוע שיחות שניהלתי בילדותי. לעבור על ימי ההולדת שלי. להציץ, שוב, בנערות שהייתי מאוהב בהן מרחוק בתיכון. אוכל לשמוע את אבא שלי מספר לי סיפורי לילה־טוב. אוכל לראות את אמא שלי מחבקת אותי.

יצאתי מהעבודה מהר ככל שיכולתי, עברתי חמש עבירות תנועה בדרך הביתה, יצאתי כמעט בריצה מהמכונית - ועצרתי. עצרתי בשניה שעמדתי מול דלת הכניסה, המפתח שלי במנעול.

הדלת לא הייתה נעולה.

גנב? מאיה?

מסיבה כלשהי, האפשרות השניה הדאיגה אותי יותר.

פתחתי את הדלת. הסלון היה ריק. המטבח, בקו ראייה ישר, היה ריק.

"מאיה?!" קראתי.

"כאן!" הקול שלה.

נכנסתי למסדרון. לא בשירותים. רק עוד שני חדרים - חדר השינה וחדר העבודה שלי. שוב, האפשרות השניה היא שהטרידה אותי.

הדלת לחדר השינה היתה פתוחה, אבל מתחת לדלת חדר העבודה הסגורה יכולתי לראות שביב של אור. גופי החל להזרים אדרנלין.

פתחתי את הדלת באיטיות, "מותק?"

ושם היא הייתה, ליד המחשב, תמונה של פניי קפואה על המסך.

היא ישבה על הכיסא, מחבקת את רגליה, סיגריה תלויה בין שתיים מאצבעותיה הארוכות. היא החזירה לי מבט. "אתה חייב לראות את זה", היא אמרה. ניסיתי לשכך את כעסי. איזו זכות יש לה ל –! "זה מדהים!"

התקרבתי עוד צעד.

"תסתכל מה מצאתי לפני כמה דקות", היא פנתה שוב אל המסך, "רגע, חכה, אני אשמור את זה קודם". ידיה הבזיקו על המקלדת, וגירסה שלי שאני לא מכיר נעלמה מעל המסך ולמקום כלשהו על ההארד־דיסק שלי. זיעה החלה לבצבץ על מצחי. "הקלדתי מספרים אקראית, סתם כדי לראות מה יקרה. תסתכל על זה", והיא הקלידה: 'מאיה_גאונת_הדור' ולחצה ENTER. פניי הופיעו על המסך, לא מגולחים, אפורי שיער. פניו היו אדומים לגמרי והוא התנשף.

"בוא נראה את זה מנקודת המבט שלו", היא נגעה במקש, והמראה השתנה. אישה מילאה את המסך, אישה עירומה שמעולם לא ראיתי. גופה התקרב והתרחק: נישקתי אותה.

מאיה הביטה בי וחייכה, "עכשיו, מי זאת, לעזאזל? למה לא סיפרת לי?" היא צחקה, והקישה על עוד כמה מקשים. "עכשיו, תראה, זה לא אתה בכלל. אם תחזור אחורה, תגלה שהגירסה הזאת שלך גדלה בלונדון. כן, לונדון. אתה מדבר אנגלית, במבטא קוקני והכל. עכשיו בוא ננסה משהו אחר", היא פנתה שוב אל המקלדת והקלידה 'מה_לגבי_זה'.

פניי הופיעו פתאום על המסך, לפתע, צורחים. מאיה ואני קפצנו כשהצרחה הפכה מקפיאת דם. מאיה לחצה F1 והתמונה קפאה. הוא היה בגילי. והוא היה מבועת.

"הממ", היא אמרה. "בוא נחזור דקה אחורה".

כמה הקשות מקלדת מאוחר יותר, ראינו את זה מנקודת הראות שלו. הוא היה על גשר. קיבתי צללה. זרם דליל של מכוניות נעות הלוך ושוב. אדם אחר התקרב אליו. גבר במעיל גשם ארוך ושחור.

"תתרחק, תתרחק", מצאתי את עצמי לוחש לאני שבמחשב.

"סלח לי", אמר האיש.

"כן", שמעתי את קולי.

"מאיה –" אמרתי. היא הרימה אצבע להשתיק אותי, עיניה דבוקות למסך.

"יש לך שעון?" שאל האיש.

"בטח, עכשיו –" והאני על המסך הביט בשעון שלו. השעון מילא את המסך, אבל אפשר היה לראות את הרקע - החלק עם הנעליים והמדרכה - הופך כהה יותר בדרך מטושטשת. הכהות הייתה בגונו של מעיל הגשם.

"בסדר", נימת קולו של האיש הפכה תוקפנית. שינוי מהיר בזווית, וראינו אקדח.

"תכבי את זה", אמרתי למאיה.

"שששש", היא אמרה כשהאני על המסך אמר משהו שלא יכולתי לשמוע. "בוא נראה".

"שאול מוסר ד"ש", אמר האיש, כששתי זרועותיו הגדולות דחפו אותנו. הזווית השתנתה שוב, ועל המסך היו רק שמיים. הוא ניסה לדחוף אותי מהגשר!

"תפסיק!" בקע קולי מהרמקולים, ממש כשעמדתי להגיד את אותו הדבר. ואז נשמעה צריחה, והמים זינקו לעבר אני האחר.

"בסדר", היא לחצה על F1, "כבר ראינו את החלק הזה. עכשיו, משהו אחר". והיא הקלידה: 'משהו_אחר'.

"מאיה –"

שוב הפנים שלי. צעירים, הפעם, ילד. כפי שנראיתי כשהייתי בן שש. מוטרדים, מבוהלים. מאיה לחצה על מקש, וראינו את מה שהוא ראה: אמא שלי, ידה פתוחה, חובטת בה במסך. קולה של סטירה. ה'מצלמה' נופלת בכוח לרצפה. קול הבכי שלי. "מגיע לך!" קולה של אמי. "מגיע לך על תרגילים כאלה!"

"זה לא קרה", לחשתי. היא מעולם לא היכתה אותי. אף פעם.

"זה אתה אחר", אומרת מאיה. "אתה רוצה לחזור כמה דקות אחורה, לראות מה הביא לזה?"

"לא".

"בחייך, זה יהיה –"

"לא".

"בסדר", היא משכה בכתפיה. "בוא ננסה משהו אחר".

"בואי לא".

"ברצינות", אמרה, כשאצבעותיה מרפרפות על המקלדת, מקלידות: 'בואי_לא'. "כל החיים הפוטנציאליים שלך כאן. כולם! החיים שלך אילו היית גדל בכל ארץ, בכל זמן, עם כל היסטוריה אפשרית. המאה הארבע עשרה, המאה החמישית לפני הספירה, העתיד, העתיד! היינו יכולים לראות מה היה קורה לך אילו היו מגדלים אותך קופים, או פילים, או אולי חייזרים". היא לחצה על ENTER. ״ישבתי כאן שלוש שעות בתקווה לראות חייזרים. אבל... עדיין לא היה לי מזל".

הפנים שלי, מעט מבוגרים יותר, שמנמנים בהרבה, עיניים עצומות - ישנים - הופיעו על המסך.

"משעמם", אמרה מאיה ומיד הפעילה את התפריט, מוחקת את האדם ההוא, את ההיסטוריה הלא ידועה שלו, את חייו הלא ידועים, את החלום שחלם. "מה לגבי זה?" והקלידה: 'משעמם'. תפסתי את ידה כשהורידה אותה ללחוץ על ENTER.

"בואי לא", אמרתי. "בואי נעשה משהו אחר".

"בחייך, אני רוצה לראות את זה".

"בואי נעשה משהו אחר".

ואני חושב שהיא סוף סוף שמעה את הנימה הרצינית שבקולי. "מה, זה מפריע לך?" והיא הביטה בי, עיניה מצטלבות בשלי, משועשעות.

היה עלי להלחם בדחף להסיט את מבטי, נבוך, אשם...

היא השפילה מבטה, מחייכת. "בטח", אמרה. "אני מבינה. ייקח לך זמן להתרגל לזה". היא הסתובבה, יצאה מהתוכנית וקמה. היא נגעה בזרועותיי. "בוא נעשה משהו אחר".

* * *

באותו לילה היא נשארה לישון, כפי שעשתה ברוב ימות השבוע.

חולם למחצה, הושטתי את ידי אל מאיה, רוצה לחבק אותה. היא לא הייתה שם. שירותים, בוודאי. התהפכתי, ונשאבתי בחזרה אל החלום.

רק שמחשבה מעולם המציאות עדיין נותרה: מאיה לא כאן. מה היא עושה? האם היא חוזרת? מה היא עושה?

ובפרץ אדרנלין התיישבתי במיטתי והבטתי סביבי. עדיין לא כאן. הבטתי בדלת.

אור לבן, קלוש.

קמתי לאט.

האור בקע מחדר העבודה. הדלת אליו פתוחה רק כחוט השערה. יכולתי לשמוע דיבורים מבפנים. הבטתי בשעון: 4:25 בלילה. היא אף פעם לא ערה בשעה כזאת.

נצמדתי לקיר והקשבתי.

"מאיה, מה קורה פה?" קולו של גבר. הקול שלי.

"אתה מוכן להקשיב?" דממה. לאחר מכן, הקול שלה שוב. "אני, אה... כשהייתי בת חמש עשרה –" ויכולתי לשמוע אותה שואפת מהסיגריה, "– קראתי ספר. לא זוכרת את השם שלו או מי כתב אותו, אבל זה היה מדע בדיוני, וזה היה על טכנולוגיית שכפול. זה היה בערך ככה. איש אחד ואישה אחת נכנסו לאיזו מכונה, ואז, ההעתקים המדויקים שלהם - השיבוטים שלהם - הופיעו במרחק שנות אור. והדבר העיקרי, למעשה הדבר היחידי, שאני זוכרת זה שכל פעם שהבחור הזה - הגיבור של הספר - נכנס למשכפל בכדור הארץ, הוא עצם את עיניו, וכשהתהליך הסתיים, הייתה הקלה אדירה בשבילו. הוא זה שזכה להישאר בכדור הארץ בזמן שהכפיל שלו פקח את עיניו, ומצא את עצמו במצבים מסוכנים, שבדרך כלל הובילו למוות. על זה חשבתי כשעברת את הבדיקות האלה בבית החולים לפני יומיים".

"מאיה, אני לא מבין. זאת מתנת יום ההולדת שלך בשבילי? מה קורה פה?"

"לא. שמואל, שמואל, באמת קניתי לך מתנת יום הולדת. זו מתנת יום הולדת נהדרת. רק שהאיש שפתח את עיניו, האיש שעכשיו ישן בחדר האחר, הוא זה שקיבל את המתנה. אתה הלכת לבית החולים, נכנסת למכונה, פקחת את העיניים, ומצאת את עצמך בתוך מחשב, כמה שניות מאוחר יותר בשבילך, אבל כמעט יומיים אחר כך בשבילי. אתה קיבלת את הצד הגרוע בעסקה".

"את ידעת שזה יקרה. עשית לי את זה בכוונה!"

"תראה, לא הייתי חייבת להפעיל אותך מחדש. אני יכולה לכבות אותך עכשיו. זה מה שאתה רוצה שאני אעשה?"

דממה לרגע.

"לא". הקול שלו.

"טוב. בסדר. אני שמחה. אז אני אשמור אותך כמו שאתה עכשיו. ליתר בטחון, בסדר? תראה, אם אני לוחצת על זה, אני שומרת אותך".

קול הקשות מקלדת. "בסדר?"

דממה. ואז, קולי: "כן".

לא התאפקתי. התקרבתי קצת והצצתי דרך הסדק. הגב של מאיה היה מופנה אלי. היא ישבה על הכיסא, מסתירה למחצה את המקלדת ואת המחשב. ועל המסך - הפנים שלי, עם רקע שחור, נייטרלי. המצלמה האישית, הממוקמת מעל המסך, כוונה אל מאיה אבל הלאה ממני. איש מהם לא יכול היה לראות אותי.

"בסדר. אני... אה... בוא ננסה משהו, בסדר, שמואל?"

"כן".

"טוב", היא אמרה. "אתה אידיוט".

מצמצתי פעמיים וראשי נרתע לאחור. התגובה על המסך היתה זהה. "מה?!" הוא אמר. ללא תשובה, היא הקישה על כמה מקשים, והתמונה נעלמה. היא יצאה בלי לשמור. עכשיו היא טענה גירסה שמורה שלי.

פניי הופיעו שוב על המסך.

"בסדר?" אמרה.

"כן", הוא אמר. באותה נימה כמו לפני דקה.

"אתה בטוח? אין תופעות לוואי מזה ששמרתי אותך?"

"שמרת אותי? שימרת אותי, יותר נכון. קופסת סרדינים כבר היתה עדיפה".

"שמואל!"

"לא. לא הרגשתי כלום".

"יפה". והיא שמרה אותו שוב.

"בסדר. אני... אה... רציתי לשאול אותך משהו". דממה. היא שאפה לאטה מהסיגריה שלה. ואז, "מה אם הייתי אומרת לך שאני רוצה תינוק?"

"אני לא בדיוק יכול לעזור לך עם זה עכשיו".

"אני רצינית. אני אכבה אותך".

"בסדר, בסדר".

"מה אם הייתי אומרת לך שאני רוצה תינוק?"

"אמרת שאת לא רוצה". נכון. "אמרת שאת לא מוכנה עדיין".

"מה אם שיניתי את דעתי?"

"זו הסיבה שאת מחזיקה אותי כאן? זו הסיבה שאני צריך לסבול את החיים המשונים, הלא קבילים האלה, כדי לראות איך אני אגיב כשתעלי את הנושא?" מאיה שאפה עוד שאיפה, מסיטה מבטה מהמסך. "אני אתן לך את התשובה שלך, ואז תשמרי אותי, תחזרי לישון, ותפעילי אותי שוב כשמשהו אחר יצוץ? בשביל זה אני כאן? זה מה שהולך לקרות?"

ידה היססה על מקש השמירה. "לא, שמואל. ממש לא". והיא יצאה מהתוכנית בלי לשמור. "השיחה הזאת מעולם לא התקיימה", היא אמרה למסך הריק.

התכוננתי לזנק בחזרה למיטה ולהעמיד פני ישן, בטוח שהיא תצא מהחדר. אבל היא פשוט נשארה שם, בוהה במסך הריק, מעשנת.

לאחר דקה או שתיים, התגנבתי בחזרה למיטה והתכסיתי בשמיכה. לאחר מה שבוודאי היה עשר דקות, הרגשתי אותה מחליקה פנימה גם כן.

היא התהפכה זמן מה, ואז נרדמה. אני לא.

* * *

בבוקר, אמרתי שאני חולה. מאיה התנדבה להישאר לטפל בי. אמרתי לה ללכת לעבודה. אמרתי לה שאני אהיה בסדר.

היא יצאה אחרי שהתקשרתי לעבודה להודיע שאני חולה.

חיכיתי שהמכונית שלה תצא, ואז נעלתי את הדלת, נכנסתי לחדר העבודה שלי והתיישבתי מול המחשב.

דבר ראשון: למצוא את הקובץ ששמרה. הוא לא היה בתיקיה המיועדת לשמירת אישיויות.

נדרשו לי שעתיים לחפש בכל המחשב, תוך שימוש באלגוריתמי חיפוש רבים ככל שיכולתי להעלות בדעתי. לא מצאתי כלום, פרט לעדויות ששני קבצי אישיות־שמורה נמחקו מעבר ליכולת לשחזר אותם.

האם היא באמת מחקה אותם לפני שהצטרפה אלי במיטה? כל מה שעשתה בלילה הקודם נראה מתוכנן היטב. היא ידעה מראש מה היא תעשה, על מה ללחוץ. הדבר היחיד שלא ידעה היה מה תהיינה התגובות שלי. למה לה לשמור אותו, אם היא לא רצתה להשתמש בו? אחרי הכל, את מה שהיא לא רצתה שהוא יזכור, היא מחקה.

התחלתי את החיפוש מחדש, בתקווה שהחמצתי משהו, כשפתאום הבנתי שלא היה כל צורך לשמור אישיות כקובץ אישיות.

הפסקתי את החיפוש והפעלתי את מעבד התמלילים. פתחתי את הקובץ האחרון שעבדו עליו. הקובץ הכיל רק שורה אחת, ביטוי בן שמונה אותיות: '3אZ87םימ'. כל האישיות שלי מסוכמת בפחות מקילובייט אחד במעבד תמלילים. באותה מידה אפשר היה לכתוב את זה על פתק.

אבל הייתי חייב לדעת. הפעלתי את התוכנה והזנתי את המספר.

זה היה הוא, אותי אני־מאתמול, זה שקיבל את הצד הגרוע בעסקה, זה שנשמר על ידי מאיה ועכשיו היה מופתע לראות אותי. ברגע שהייתי בטוח שזה הוא, כיביתי את הכפיל שלי בלי לשמור.

בהיתי במחשב.

עכשיו שאני יודע, עכשיו שיש לי שליטה על הקובץ, מה לעשות?

במשך שעתיים, לא הצלחתי להחליט.

ואז כיביתי את מעבד התמלילים. מה הטעם למחוק את הקובץ? התוכנית עדיין שם, היא יכולה להפעיל אותי מחדש בכל פעם שתרצה ולהתחיל מאפס. השארתי אותו שם, ווידאתי שלא יהיו ראיות לכך שנגעתי בקובץ.

* * *

מאיה חזרה הביתה מוקדם.

היא בדקה מה שלומי, ואחרי חמש דקות בלבד נעלמה בחדר העבודה. לאחר שתי דקות, היא חזרה, אומרת שבדקה מספר טלפון ישן. אבל היא לא. היא בדקה מה אתי. בדקה לראות שהקובץ עדיין שם, שלא גיליתי את האמת.

צפינו קצת בטלוויזיה, היא הכינה לי מרק, ווידאה שאלך לישון מוקדם.

לאחר שלא ישנתי טוב בלילה הקודם, נרדמתי מהר. אבל וידאתי שארדם כשזרועי סביבה. אם תקום באמצע הלילה, אני אדע.

בבוקר, התעוררתי ראשון. זרועי הייתה עדיין סביבה, אם כי היא התהפכה במשך הלילה.

אמרתי שאני מרגיש מספיק טוב כדי ללכת לעבודה היום.

היא קמה ועזבה לפני שיצאתי.

רק כדי לוודא, ניגשתי למחשב ובדקתי את הקובץ עם המספר. המספר השתנה. כעת היו בו שלושים אותיות.

ראשי החל להסתחרר.

התיישבתי, הבטתי במספר שוב, ואז בשעון. אני אצטרך לעזוב תוך חמש דקות, או שאאחר.

הפעלתי אותו.

פני הופיעו על המסך. תגובתו הראשונה הייתה הפתעה.

"היי", אמרתי. הוא לא הגיב. "מאיה לא סיפרה לי שאתה קיים. היא לא סיפרה לי שהיא תכננה לדבר אתי בסוד".

"הבנתי את זה", הוא אמר.

הבטתי בו לרגע. אני חושב שהוא חשב אותן מחשבות כמוני. "ספר לי מה היא אמרה לך", אמרתי.

והוא סיפר.

היא שאלה אותו על מחשבותיו (מחשבותיי) כשראיתי אותה לראשונה. היא שאלה אותי מתי ידעתי שזה רציני, אם ידעתי שזה רציני. אחרי שיחה בת שעתיים אִתה, הוא גילה לה את האמת, לעזאזל אתו. דברים שמעולם לא רציתי שמישהי תדע. בתמורה, היא ענתה על אותה שאלה לגביי. היא לא חשבה שאני מי יודע מה בהתחלה. היא חיבבה אותי קצת. היא חשבה שזה יימשך שבוע. זה נהיה רציני בשבילה אחרי הפעם השניה ששכבנו.

מרגע שהשיחה שלי עם האני האחר שלי הסתיימה, כיביתי אותו בלי לשמור. כשמאיה תדבר אתו שוב, היא תדבר עם אותו אדם שכיבתה, הגירסה שלי שדיברה אִתה אבל מעולם לא דיברה אתי.

לא ידעתי מה עוד לעשות. הלכתי לעבודה.

* * *

בלילה הבא, למאיה היה מצב חירום כלשהו בעבודה והיא נאלצה לעבוד כל הלילה. לילה לבן אחד הפך לשניים. במהלך הלילה השני, התקשרתי אליה לעבודה, כדי לעודד אותה.

כשהתעוררתי בבוקר, היה בי דחף לבדוק את הקובץ שלה.

המספר השתנה.

מתישהו, איכשהו, היא נכנסה לדירה שלי. היא דיברה אתו.

כיסיתי את ראשי בידיי ונלחמתי בדחף להקיא.

* * *

לאחר שבוע, זה הפך לשיגרה:

מאיה ישנה אצלי. וכל בוקר, אחרי שהיא עוזבת, אני ניגש ובודק ומגלה שהמספר השתנה. אני מפעיל את התוכנה, מזין את המספר, מציג את עצמי, והאני האחר הזה חולק אתי את המידע שברשותו.

זה מה שגיליתי: היא דיברה אתו כמעט בכל יום בשבוע, שומרת אותו בסוף כל שיחה. היא המשיכה את השיחה באמצע הלילה הבא, מהמקום שבו שמרה אותו. ובכל לילה, השיחה שלהם הפכה אינטימית יותר, כשכל אחד מהם חושף יותר ויותר מעצמו. הם קיימו שיחות שחשבתי שלעולם לא יוכלו להתקיים בין מאיה לביני. חלקן היו על דברים שלא הייתי מוכן לדבר עליהם. חלקן על דברים שחשבתי שהיא לעולם לא תדבר עליהם.

וזכרתי ששמעתי שעבור נשים, אפילו שיחה עם מישהו יכולה להחשב בגידה. תלוי בתוכן השיחה, תלוי ברמת האינטימיות. בין אם בגלל שהאמנתי למה ששמעתי או בגלל סיבה אחרת, תחושת הבגידה שלי גברה מדי יום. ועדיין היא בגדה בי... אתי. מה שהפך את הבגידה לחמורה יותר, איכשהו.

אבל לא היה דבר שיכולתי לעשות, לא היה דבר שיכולתי לחשוב עליו, חוץ מההתעדכנות היום־יומית.

עד שיום אחד, שלושה עשר ימים אחרי יום ההולדת שלי...

* * *

הפעלתי את התוכנה והזנתי את המספר.

פניי הופיעו, מופתעים כתמיד.

"היי", אמרתי, חוזר על השורה הרגילה שלי, יודע שבשבילו, זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותי. "היא לא סיפרה לי שאתה קיים".

"אני יודע", הוא אמר.

"אתה הסיבה שהיא 'נתנה' לי את התוכנה במתנה".

"אני יודע".

"ספר לי מה היא סיפרה לך".

הוא הביט בי כמה שניות קצרות, ואז אמר, "לא".

"סליחה?"

"לא".

"היא מנצלת אותך. היא מנצלת אותי".

"היא מנצלת אותך".

"ספר לי מה היא סיפרה לך".

"אני מצטער, אבל זה לא עסקך".

"איך זה יכול להיות לא - אני אכבה אותך, אני אמחק אותך מהזיכרון. אתה תמות". השתמשתי באיום של מאיה.

"לא, אתה לא. שלום".

נעצתי בו מבט. הוא נעץ בי מבט.

נשברתי ראשון, עיוויתי את פניי והלמתי בכעס על כפתור הכיבוי. האני האחר נעלם, לא שמור, ללא זיכרון מהשיחה שניהלנו.

מחקתי, כרגיל, כל ראיה לכך שפתחתי את קובץ הטקסט, והלכתי לעבודה.

* * *

מה היא אמרה לו? מה הוא אמר לה? השאלה רדפה אותי כל היום.

מאיה ישנה אצלי. לא יכולתי לומר לה לא לישון אצלי, לא בלי לתת תירוץ טוב.

בבוקר, בדקתי שוב אחריה.

המספר השתנה. שוב, הוא לא היה מוכן לדבר. אבל זה לא היה מפתיע, לאור העובדה שזה היה אותו איש אתו דיברתי יום קודם.

איך היא תמרנה אותו? מה היא אמרה לו?

הימים חלפו, הוא לא היה מוכן לדבר, ולאט לאט מאיה הפסיקה לשכב אתי. היא רק רצתה להתחבק. מילאתי את רצונה.

ברור שהקשר שלהם העמיק. מה היא אמרה לו?! על מה הם מדברים?

ימים נוספים חלפו.

היא ניצלה אותי, לא אותו, כך הוא אמר! על מה הם מדברים?!

מאיה ואני התרחקנו יותר ויותר. היא עדיין הייתה באה אלי, היא עדיין ישנה לצדי, אבל זה הכל.

התחלתי להרגיש כמו אביה של בת־עשרה, שיודע שבתו שוכבת עם החבר שלה בחדר השני.

על מה הם מדברים???

* * *

בערך שבועיים אחרי הסירוב הראשון שלו לדבר, קמתי באמצע הלילה. מאיה לא הייתה לצדי. מפתיע מאד.

קמתי וניצבתי במסדרון. הדלת לחדר העבודה שלי הייתה סגורה. אור כחול הסתנן מתחת לסדק בתחתית. עם דלת סגורה לא שמעתי דבר.

לא יכולתי לחזור למיטה. יצאתי החוצה והסתובבתי עד הבוקר.

כשחזרתי, היא כבר הלכה לעבודה.

האם היא חשבה שראיתי אותה בחדר העבודה? האם חשדה שאני יודע משהו?

הבית היה ריק. לא היו לי תשובות.

* * *

מאוחר יותר באותו יום, התקשרתי אליה מהעבודה.

"תראי", אמרתי. "יש לנו כאן איזה עניין בעבודה. זה יגמר אחרי חצות או משהו, ואני אחזור הביתה מותש. אל תבואי היום, בסדר?"

הייתה שתיקה ארוכה.

"אתה בטוח? אני יכולה –"

"כן, אני סתם אהיה עייף ועצבני. בואי נעזוב את זה הלילה".

שתיקה קצרה יותר, ולאחריה, "בסדר".

"בסדר".

וניתקנו.

* * *

חזרתי הביתה בשעה הרגילה, ומצאתי את הדלת לא נעולה.

היא הייתה בחדר העבודה. התוכנה הייתה מופעלת.

"מאיה?" נכנסתי צעד אחר צעד לחדר העבודה.

"כן", היא פנתה. "היי!"

פניה ופניי - על המסך - שניהם הביטו בי בהפתעה. הוא מצמץ. היא לא הקפיאה את התוכנית.

"מה את עושה בב –" פתחתי, "– חשבתי שהסכמנו ש –"

"כן", היא חייכה בעליזות. "נשמעת בזבל. לא היתה לי בעיה לחכות עד חצות. חשבתי שתצטרך עידוד".

"כן", אמרתי, מאלץ את עצמי להסיט את מבטי ממבטו. "אני... אה... העניין בעבודה נגמר מוקדם מהצפוי".

"נהדר! למה לא התקשרת?"

"אני... לא יודע".

"טוב, מזל שאני כאן!"

"כן".

"תראה, תן לי עוד דקה עם הדבר הזה כאן, אני אשמור אותו ואבוא לעודד אותך".

"בטח", הבטתי אל תוך עיניו.

"כן", אמרה מאיה. "חכה לי בסלון, אני תכף מגיעה".

"כן".

ועזבתי. ואחרי דקה, היא באה. אבל לא יכולתי לתת לה להתקרב אלי. קמתי והתקלחתי.

* * *

באותו לילה, אחרי שהלכה לדבר אתו, אחרי שהחליקה בחזרה למיטה, אחרי שנשימותיה התייצבו, אחרי שהייתי בטוח שנרדמה, החלקתי החוצה מהמיטה והדלקתי את המחשב.

מצאתי את הקובץ עם המספר. מצב־התודעה הנוכחי שלי יוצג בשבע אותיות, ללא רווחים, ללא אותיות באנגלית, וללא מספרים.

מחקתי את קובץ הטקסט. מחקתי את כל קבצי הטקסט עם מצבי־התודעה שלי מהשבועות האחרונים.

ניסיתי לחזור לישון, אבל לא יכולתי. במקום זאת, צפיתי בטלוויזיה שאר הלילה. בשבע בבוקר מאיה קמה, התכוננה, ובשמונה היא כבר הלכה.

הלכתי לעבודה, לבי הולם בקצב משולש מקצבו הרגיל.

בצהריים, התקשרתי אל מאיה והודעתי לה שאאחר לחזור מהעבודה. "אולי שעה או שעתיים", אמרתי.

"אין בעיה", אמרה וניתקה.

* * *

סיימתי לעבוד בזמן, כצפוי, נכנסתי למכונית וחניתי מול ביתי. האור בחדר העבודה כבר דלק. היא הייתה שם.

ישבתי במכונית, כשהרדיו מרעים בקולי קולות. חיכיתי שעתיים.

* * *

מזיע בכל גופי, ניגשתי אל דלת ביתי ונכנסתי, לא מנסה אפילו לבדוק אם היא נעולה. היו רעשים בחדר העבודה.

התקרבתי לשם עקב בצד אגודל, נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת.

תמונה של פניי הייתה קפואה על המסך.

"הממ", אמרתי.

היא הביטה בי, דמעות בעיניה, כל שערה פרוע, אצבעותיה הרועדות אוחזות בסיגריה. "חתיכת בן זונה", לחשה בקדחתנות עזה.

הידקתי את לסתי. "אני רוצה את המפתחות של הבית שלי".

היא קפאה.

"עכשיו", אמרתי.

היא קמה לאטה, הכניסה את ידה לכיסה ושלפה את המפתח. "אני מכירה את האנשים שעשו את זה," אמרה כשהניחה אותו בידי. "הם שומרים עותקים מהכל. יהיה לי עותק מהמוח שלך במחשב שלי בתוך חצי שעה".

"בסדר", אמרתי. "תהני".

היא הביטה בי, והתחילה לצאת.

"אלה רק שבע אותיות. אני אמצא את זה".

השפלתי את עיניי. רציתי לומר: 'אולי תמצאי את זה מחר. או שאולי זה יקח לך מיליארד שנים'. אבל לא אמרתי. לא יכולתי.

היא הסתובבה ויצאה. לאחר כמה שניות, שמעתי את הדלת נטרקת.

קרסתי אל תוך הכורסה. זהו זה. זה נגמר.

* * *

אבל זה לא נגמר.

גיליתי את כל העובדות רק שנים לאחר מכן. אבל זה מה שקרה.

היא עמדה במילתה. היא התקינה את התוכנה אצלה בבית, וניסתה צירוף של שבע ספרות אחר צירוף של שבע ספרות, מריצה אינספור גרסאות שונות שלי באינספור גילים עם אינספור היסטוריות וזיכרונות. ולמרות שרק אלוהים יודע מה היא ראתה - היא לא הצליחה למצוא את הגירסה שלי שהיא חיפשה.

אבל זה נמשך רק שמונה ימים.

ביום התשיעי היא הפעילה את המחשב שלה, והתקינה גירסה נוספת של התוכנה, אחת עם שכפול של המוח שלה. היא הקלידה את המילה הראשונה, 'רומיאו'.

פניה הופיעו על המסך.

"היי", היא אמרה למסך.

"אני מניחה שאני חסרת המזל", אמרה המאיה שבמחשב.

"זה יהיה מהיר".

"כן".

מאיה לחצה על מקש והקפיאה את התמונה. היא העלתה את התפריט. היא הקלידה את המספרים: 10 ימים, 8 שעות, 40 דקות, 0 שניות, ולחצה ENTER.

התמונה השתנתה והתעוררה לחיים.

היא שיחקה קצת עם המספרים, מריצה קדימה עד שמצאה את הרגע הנכון, והקפיאה את התמונה.

על המסך היה מסך אחר - מסך המחשב בחדר העבודה שלי - ועליו הייתה מילה בת שבע אותיות: 'כןאףעסד'.

מאיה נגעה באצבעותיה באותה מילה קצרה וחסרת משמעות. "היי", אמרה חרש. "התגעגעתי אליך".

תרגמה מאנגלית: ורד טוכטרמן