יינקה איפה הבעל שלך

תפילת המאה

שבת

שעתיים חלפו מתחילת המסיבה לכבוד ההיריון של אחותי, ועד כה אף אחת לא שאלה, "נו, יינקה, מתי יגיע תורך?" או העלתה את התהייה הקלאסית, "יינקה, איפה האוזבנד שלך?"

תודה לאל!

אחרי שהשתוללתי עם האימוג'י של הקונפטי ושאלתי את ננה באיזו שעה היא מתכוונת להגיע, אני תוחבת את הטלפון שלי לכיס האחורי. בואו נקווה שלא חגגתי מוקדם מדי ועשיתי לעצמי עין הרע בלי כוונה.

אני רובצת בכיסא שלי ומביטה בקמי ובחברותיה רוקדות במרכז הסלון שלה: כולן מתנגשות ומתחככות זו בזו בהבעות פנים חמורות סבר, כאילו הן מתחברות בתחרות ריקודים לצלילי מוזיקת אפרוֹבּיטְס.

אני מסתכלת על האורחות שעדיין ישובות במקומותיהן: אישה ג'ינג'ית ועוד מישהי עם פירסינג בגבה, שהן ללא ספק חברות של קמי מהעבודה, וארבע מהדודות שלי. בדומה לי, הדודות שלי מתקשות לסיים את צלחות האורז ג'ולוף שלהן. הטעם תפל מדי לחיך שלנו. אני יודעת שלא כולם יכולים לשאת תבלינים חריפים, אבל מי שבישל את האורז הזה לא מייצג אותנו כבנות העם הניגרי.

אני נכנעת בתבוסה ונוטשת את הצלחת מתחת לכיסא שלי. כשאני מרימה את העיניים, אני רואה את אמא מפלסת את דרכה בין הרוקדות ומנענעת את אגן הירכיים הרחב שלה. כשהיא מגיעה אל קדמת החבורה, היא דוקרת באצבעה את הטלפון של קמי, לפני שהיא מרימה ידיים ומסתובבת. אמא עדיין מחזיקה ברשותה נוקיה 3410, ולכן תפעול אייפון הוא מעל ומעבר ליכולותיה.

"הלו־או! הלו־או!" היא זועקת במבטא ניגרי כבד. המבטא הניגרי הכבד שממשיך לאפיין אותה, אם לא אכפת לכם, אף על פי שעברה לבריטניה בשנות השמונים. "כולן להקשיב אליי, בבקשה."

אבל המילים שלה נבלעות בתוך המוזיקה. קמי וחברותיה ממשיכות לרקוד לצלילי השיר, אלא שאחותי הקטנה מרחיקה לכת. כאילו שכחה לחלוטין מהבליטה העצומה שמחוברת לחזית גופה, היא מורידה את ברכיה ומכופפת את הגב — אוי, אלוהים שבשמיים, היא עושה טוורקינג.

אני מצחקקת. בחיי. כמה חבל שלאחרונה אני לא פוגשת את קמי לעיתים קרובות. לפני שהיא התחתנה, ביקרנו זו אצל זו בלי הפסקה. הכול השתנה בשנה החולפת.

"סליחה, כולן!" קול העשרים אלף דציבלים של ביג מאמא מפלח את המוזיקה. "כולן להפסיק את מה שהן עושות, בבקשה. אמא של יינקה רוצה לומר משהו."

ההכרזה מצד דודה שלי (אחות של אבא) משיגה את המטרה. תוך שניות השיחות נפסקות, הטלפונים מושלכים הצידה, וכמו כדורי ביליארד מתגלגלים, הרוקדות מתפזרות אל שולי החדר. קמי תומכת בבטנה ביד אחת, הולכת בצעדי פינגווין למערכת השמע ומכבה את המוזיקה.

"תודה רבה," אומרת אמא ומצמידה את כפות ידיה. "ותודה לכולכן על שבאתן לחגוג את המעבר של הבת שלי לעולם האמהוּת." היא מסובבת את ראשה אל קמי ושולחת אליה חיוך חדור גאווה. "כידוע לכן, אמהוּת היא פרק חשוב מאוווווד בחייה של אישה, ולכן אני רוצה להקדיש את הרגע הזה כדי להתפלל על קמי, על האוזבנד שלה, בעלה, ועל התינוק. אני מבקשת שכל אחת מכן תקום על הרגליים ותיתן יד לזו שעומדת לידה."

יש הרבה תזוזה כאשר היושבות קמות ויוצרות מעגל עם הרוקדות שכבר עומדות.

"אל תהיו בלחץ," אני שומעת את אמא אומרת לחברותיה של קמי לעבודה. הפנים שלהן עוטות צבע אדום־אבטיח. "אם אתן לא מאמינות באלוהים, אתן יכולות להרכין את הראש לאות כבוד וזה הכול."

אני מיישירה מבט אל הג'ינג'ית. אני מריחה את החרדה שלה עד לכאן.

החברות של קמי מהלימודים עומדות משני עבריי, ואני מושיטה אליהן את ידיי ומרכינה את הראש.

אמא מכחכחת בגרונה. "אבינו שבשמיים..."

כעבור פרק זמן שנדמה כמו לפחות עשר דקות...

"אני מודה לך, אלוהים, על שהענקת לי את משאלת ליבי להפוך לסבתא — אִיה־אִיה. אני מתפללת שתשרה אהבה, שלום ותבונה על בתי בחדר הלידה. ברך אותה, בשם ישו. ברך את בעלה, בשם ישו. ברך את התינוק, בשם ישו."

"אמן," כולנו מדקלמות כמו זומביות מעולפות.

"תודה לך, אלוהים, על שאיחדת את קמי עם חתני אוּצֵ'ה, כשלמדו באוניברסיטה. אני מתפללת ש..." רגע של שתיקה. קולה של אמא רוטט. "אני מתפללת שכמו בעלי המנוח, קונלה, אוצ'ה יהיה אבא נהדר. תן לו אריכות ימים ובריאות איתנה."

"אמן," אני אומרת בשקט.

אמא ממשיכה להתפלל על הגנה, ביטחון ושמירה מכל רע. שאף כלי נשק שיופעל נגד קמי לא יצליח במשימתו. רגליי מתחילות לכאוב וברכיי מתחילות לקרוס. ואז, סוף כל סוף, אמא אומרת את המילים שכולן חיכו להן:

"אלוהים, ענה לתפילתנו. בשמו הקדוש, היקר והמבורך של ישו אדוננו, שמע נא."

ה"אמן" האחרון נישא בקול תרועה.

אני פוקחת את עיניי ורואה גל של נשים קורסות על הכיסאות, וכל אחת ואחת מהן נושמת באנחת הקלה רמה — למעט ביג מאמא. היא כבר רובצת בכיסא שלה, לאחר שחלצה נעליים ופרשה רגליים. ציפורניה נראות כמו נגיסי עוף טבולים בלק אדום. אני מחייכת. ביג מאמא היא אולי לא הדודה הכי מנומסת מבין השלוש מאות ומשהו שיש לי — כי בתרבות הניגרית, כל אישה אפריקאית שמבוגרת ממך בעשור לפחות, היא דודה שלך בתור ברירת מחדל, ללא תלות בקשר דם ביניכן — ובכל זאת אני מתה על האישה הזאת.

"רק רגע." היא מזדקפת קדימה בכיסא. "טולו! לא התפללת על הבת הבכורה שלך!"

אמא, שבמשך השעתיים האחרונות טפחה לסירוגין על קן הציפורים של מקלעות שערה כאילו יש לה פרעושים, פונה אליי בעיניים פקוחות לרווחה. "אוי, כן!" היא קוראת ומרימה את כיסוי הראש משערה ביד אחת, בעוד היד האחרת ממשיכה לטפוח על הקרקפת המגרדת. "איך יכולתי לשכוח את יינקה? בנקאית ההשקעות!"

ראשים מסתובבים לעברי, ולמרות ניסיונותיי להימנע מקשר עין עם הדודות שלי, אני מרגישה שהן מחייכות אליי בעידוד. לא משנה כמה פעמים הסברתי לאמא שאני עובדת בתור מנהלת תפעול בבנק השקעות, היא עדיין משבשת את התפקיד שלי. אין לי מושג אם היא עושה זאת מתוך גאווה, או סתם כי קל יותר להסביר את המשרה שלי ככה. ולמען ההגינות, זה הדבר הראשון שאנשים מסיקים לגביי בכל פעם שאני מספרת להם שאני עובדת בגודפרי אנד ג'קסון. אף אחד לא מקדיש מחשבה לצוות התפעול, לגיבורים האלמונים שעובדים מאחורי הקלעים ועמלים על כל התהליכים שמסדירים את פעולות המסחר של כל בנקאי (בסדר, תפעול אולי לא נשמע כמו עבודה זוהרת, אבל זו בכל זאת משרה מכובדת ואני גאה בה!) בכל מקרה, לא משנה מה הסיבה, אמא מזכירה את המקצוע שלי, "בנקאית השקעות", בתדירות גבוהה לעומת העבודה של קמי בתור מורה לדרמה — אם כי זה לא מגיע כמובן לצהלה שבה היא מספרת על כך שקמי נשואה ובהיריון.

"כן! אלוהים בירך אותי בשתי בנות. אני צריכה להתפלל על שתיהן." אמא מוחאת כף. "אויה! כולן לקום על הרגליים. אנחנו צריכות להתפלל על יינקה."

הגניחות מצליחות להיות שקטות וקולניות בו זמנית, כך שהן ממלאות את החדר.

"אה, אה! מה זה כל הקיטורים האלה?" ההערה מגיעה מביג מאמא, כמובן. ובכל זאת, בזמן שכולן קמות על רגליהן בעל כורחן, היא ממשיכה לשבת בנוחות כאילו היא על כס מלוכה. "אם יינקה הייתה אומרת שהיא תיתן עשרים פאונד לכל מי שתקום, הייתן נאנחות ככה? אַבֵּג! קומי, חברה. את לא יודעת שטוב להתפלל?" היא מהדקת את שפתיה בקולניות. "שטויות."

האישה עם העגיל בגבה חוטפת את הז'קט שלה מגב הכיסא ויוצאת בצעדים עצבניים. "זה מוזר מדי," אני שומעת אותה ממלמלת כשהיא חולפת על פניי בדרכה אל הדלת.

גם האישה הג'ינג'ית נראית כאילו היא משתוקקת לעזוב, אבל היא לא אמיצה כמו חברתה. אני שולחת אליה חיוך עצוב.

"אולי אני אתפלל?"

קול מוכר גורם לגבות שלי להזדקר. אני מסתובבת. ליבי צונח. בפתח עומדת דודה דבי, היא ולא אחרת.

"פונקה, מה השעה אצלך בשעון?"

אמא היא האדם היחיד שעדיין פונה לאחותה הצעירה בשמה המקורי.

"לא היה כתוב שתיים בהזמנה שנתתי לך, אה? ברצינות, אצלך 'זמן אפריקה' מגיע לשיאים חדשים."

דודה דבי מצקצקת ומסירה את משקפי השאנל הענקיים אשר מונחים על אפה הבולט.

"טולו. את יודעת שאני גרה בהמפסטד."

גל צחקוקים כבושים ממלא את החדר, ואני מתאפקת שלא לגלגל עיניים. כן, דודה, כולנו יודעים שאת ובעלך מרוויחים הון בזכות העסקים המשגשגים שלכם בהשקעות בנדל"ן. את לא צריכה להזכיר לנו את זה כל הזמן.

"הנסיעה לקחה יותר משעה," היא אומרת בניסיון לדבר במבטא "בריטי", שאותו היא לובשת ופושטת כמו מעיל. "מה שמזכיר לי —"היא מקפלת את המשקפיים שלה ותולה אותם על מחשוף חולצת המשי הלבנה שלה — "הפורשה שלי תהיה בטוחה בחוץ?"

פיה של אמא נפער. ביג מאמא מהדקת את שפתיה בקולניות.

"דבי, פקהאם כבר לא מה שהייתה פעם, שתדעי," אומרת דודה בלסינג, הבכורה מבין שלוש האחיות. בניגוד לאמא ולדודה דבי, לדודה בלסינג יש מבטא של קריינית חדשות בבי־בי־סי, מבטא שפיתחה לאורך שלושים ומשהו שנותיה בתור עורכת דין. "האמת היא שהשכונה עברה ג'נטריפיקציה."

"ג'נטרי־מה?" אמא נראית מבולבלת.

קמי מתערבת לפני שהן יתחילו לריב. "אמא, חשבתי שרצית להתפלל על יינקה?"

היא משלבת את זרועותיה על בטנה הבולטת ואז מטה את ראשה של דודה דבי. "ודודה," היא אומרת בצחוק קל, "אל תדאגי. המכונית שלך בטוחה בחוץ. אוצ'ה ואני גרים כאן כבר כמעט שנה, ואף אחד לא גנב את הפורד פיאסטה שלנו."

"טוב, מי ירצה לגנוב — לא משנה. בכל מקרה, טולו, תני לי להתפלל," אומרת דודה דבי והבטן שלי מייד מתכווצת באימה. "לא יזיק לכולנו להחליף קול, נכון? וחוץ מזה, איחרתי." היא טופחת על הפאה שלה. "המינימום שאני יכולה לעשות הוא להתפלל על האחיינית שלי." היא שולחת חיוך רחב. אני משיבה לה חיוך קטן ומרוגז.

עוד לא שכחתי מה עשית בחתונה של קמי, אני חושבת ומזדעפת מולה כשהיא עוצמת את עיניה.

"אלוהים שבשמיים... אנו מודות לך על החיים שנתת לבתה הבכורה של טולו, יינקה ביאטריס אולדג'י."

אני מרגישה משיכה ביד ימין כשהאישה שלידי מסלקת את ידה.

"סליחה," אני לוחשת. כנראה לחצתי לה בכוח על האצבעות.

"אנו מודות לך על העבודה המצוינת שבירכת בה את יינקה, ועל הבית שקנתה לפני כמה שנים. היא אשת חיל והשיגה כמה דברים מרשימים מאוד."

כתפיי השמוטות מתרפות. אוקיי. זה לא כזה נורא.

"אלוהים," היא ממשיכה. "לא מזמן נכנסנו לשנה החדשה —"

"לשנה החדשה," מהדהדת אמא.

"ובכתבי הקודש כתבת שדרכך הכול אפשרי —"

אמא מוחאת כף. "כן, אלוהים!"

"ולכן מתוך האמונה הזאת, אלוהים, אני מתפללת שהשנה תהיה השנה... השנה שבה יינקה תמצא את האוזבנד שלה."

מה —

אני נועצת מבט זועם בדודה דבי, שעצרה לרגע כדי לאפשר לכולן לענות אמן. ברור שקריאות האמֵן של אמא ושל ביג מאמא נשמעות הכי חזק, והן מרימות את זרועותיהן אל התקרה כאילו בכל רגע עתיד בעלי הפלאי לרדת ממנה.

אני חורקת שיניים.

"אלוהים," ממשיכה דודה דבי. "יינקה בת שלושים ושתיים —"

"שלושים ואחת," אני ממלמלת בשקט.

"אין שום סיבה שבגיל שלושים ושתיים, אישה איכותית כמוה תהיה עדיין רווקה."

"חס ושלום!" מתערבת אמא.

"כמו שהבאת לקמי אוזבנד, אלוהים, תביא ליינקה אוזבנד משלה. אל תעכב את ברכתך. הבא אותו עוד השנה."

קריאות האמן הרמות ביותר מגיעות משתי ה"דודות" הנוספות שעומדות לפני הספה — אחת מהן מנענעת את ראשה נמרצות והאחרת לוחשת תפילה אישית משלה. חלק מהחברות של קמי מכווצות שפתיים כדי לכבוש צחוק, אבל לאחת מהן אין טאקט והיא נוחרת בבוז.

אני שואפת אוויר כדי לשמור על רוגע.

"סליחה," קמי לוחשת בהבעת רחמים על פניה — הבעה שהתרגלתי לראות הרבה לאחרונה.

זו לא אשמתך, אני רוצה לומר לה. זאת אומרת, בסך הכול התאהבת בבחור שפגשת באוניברסיטה והתחתנת איתו בגיל עשרים חמש. וכן, היה עליי הרבה פחות לחץ להתמסד אם לא היית נכנסת להיריון בירח הדבש שלכם בקוסטה ריקה והיית מחכה, לא יודעת, עוד שנה-שנתיים? אבל כל אדם מוצא אהבה בזמן הנכון בשבילו, והאהבה שלך הגיעה במקרה לפני האהבה שלי. הזמן שלי יגיע. אני יודעת שכן.

בזמן שאני מנסה להעביר את כל זה לקמי בטלפתיה, דודה דבי ממשיכה.

"אלוהים, שלח ליינקה אוזבנד טוב־טוב. איש ירא אלוהים, גבוה ומשכיל —"

"אוקיי, בשם ישו אדוננו נתפלל, אמן." ההתערבות מגיעה מדודה בלסינג, ואני מתאפקת שלא להריע לה.

אבל כהרגלה, דודה דבי לא מבינה רמזים ולא חותרת לסיום. במקום זאת היא שותקת, מרימה את ראשה אל התקרה ועוצמת עיניים. השתיקה מביכה כל כך, שכמה מחברותיה של קמי מתחילות להתפתל.

"אלוהים," היא מכריזה לבסוף ומנופפת בידה באוויר כמו שהיא עושה בכנסייה כשעולה באפה ריח רוח הקודש. "עשה מה שרק אתה יכול לעשות. התערב, אבינו שבשמיים. התערב! בשם ישו אדוננו נתפלל. אמן."

כולן אומרות "אמן" בעיניים פקוחות. ועל מי הן מסתכלות? עליי, כמובן. האישה הג'ינג'ית נראית עכשיו כאילו היא על סף דמעות, ואחת מחברותיה של קמי אומרת בקול רם, "בחיי." שתי דודות לפני הספה שקועות במלמולי "אמין אין אורוקה ג'זו!" ואף שהידע שלי ביורובה הוא בסיסי, אני יודעת שפירושו "אמן בשם ישו!" אמא עדיין עומדת כאילו היא כוהנת דת. ודודה דבי... טוב, היא נראית מאושרת.

בא לי להכניס אגרוף לקיר. מתחשק לי לעזוב אבל אסור לי. לא כשכולן צופות בי. למרבה ההקלה, המוזיקה מתחדשת ודודה בלסינג מתקדמת אל מרכז החדר.

"זו לא אמורה להיות מסיבה?" היא מסובבת את ראשה מצד לצד. "קדימה, בואו כבר!" היא צועקת אל הפנים הנבוכות שלנו. "אל תשאירו אותי לרקוד סולו." היא גוררת את קמי, מסובבת אותה ואז מתחילה לעשות אלוהים יודע מה עם אגן הירכיים שלה.

"הייי! הייי!" היא מחקה את צעדי הריקוד של קמי מקודם. כשהפזמון מגיע, תוך זמן קצר החברות של קמי מתנועעות לעבר המרכז. הן מייללות את המילים הלא נכונות על רקע המילים שמשלבות אנגלית ושפות אחרות. הישבנים שלהן לא מפספסים אף פעימת קצב. אני מרגישה שאני נושמת לראשונה בשעה האחרונה.

עכשיו כשכולן לא מרוכזות בי, אני נמלטת מהסלון ורצה במסדרון. אני רק צריכה לקחת את הז'קט שלי מהחדר של קמי ואז אוכל לצאת.

"אה." אני עוצרת בפתח ופעימות ליבי המהירות מוציאות ממני את כל האוויר. "הגעת."

בת דודתי אולה על ברכיה ליד דניאל, הילד הכי קטן שלה.

"הֵי," היא אומרת ומתמקדת שוב בחיתול שבידה. "כן, הגעתי עם אמא, אבל הייתי צריכה להחליף לדניאל."

דניאל צווח ובועט ברגליו השמנמנות.

לרגע החמידות שלו מסיחה את דעתי, ואז אני ניגשת למיטה שעליה מונח הר של מעילים וז'קטים. אני מתחילה לחפור בו בלי לבזבז זמן.

"רייצ'ל כאן? ננה?" אולה שואלת, וכשאני מביטה בה, אני רואה שהיא שינתה תסרוקת. שוב. כשהלכנו לקניות בבוקסינג דיי עם רייצ'ל וננה, השיער שלה היה מעוצב עם שזירה שחורה ארוכה. מתי זה היה — לפני שבועיים? שיער ברזילאי, לדעתי. או אולי פרואני? בתור מישהי שהשיער שלה טבעי כל החיים, לא היה לי מושג. עכשיו השיער שלה מסתלסל בגלים במורד גבה בצבע סירופ מייפל. האיפור שלה נשאר אותו דבר — הרבה שכבת בסיס, סומק, ריסים מלאכותיים. אין יום שבו אולה לא מתגנדרת.

"עדיין לא," אני עונה וממשיכה לחפש את הז'קט שלי. "ננה נפקדת. אני מקווה שרייצ'ל תגיע עוד מעט. אמא שלה הרגע הגיעה —סוף־סוף!" אני מחלצת את הז'קט מהערימה. אבל כבר מאוחר מדי.

"אה! את לא הולכת כבר עכשיו, נכון?" שואלת אמא, מותחת את הבגד המסורתי שלה ונכנסת לחדר מלווה בדודה דבי. "הדודה שלך ואני צריכות לדבר איתך." היא תופסת במפרק היד שלי ולפני שאני קולטת מה קורה, אני תחובה בין שתי האחיות על המיטה.

"יינקה, מה שלומך, הממ?" מעפעפת דודה דבי בריסים המלאכותיים, כאילו אם היא תעמיד פנים שהיא במבי, אחשוב שהיא תמימה. "איך החיים? בעצם, איך העבודה?" שפתיה מתעקלות בחיוך. כאילו תפילת המאה לא התקיימה.

"אה, העבודה בסדר." פתאום עובר בי הבזק של השראה. "האמת שביום שלישי הקרוב אני מקבלת קידום."

אוקיי, הפוגה. התכוונתי לומר ש"ביום שלישי, אני אגלה אם אני מקבלת קידום". אבל לפני שאני מספיקה לתקן את עצמי, דודה דבי מתנפלת עליי.

"קידום!" היא משתנקת. "יינקה! זה נפלא."

"זה חדש לי," אני שומעת את אמא אומרת.

"אז מה התפקיד החדש, הממ?" עיניה של דודה דבי נוצצות בסקרנות.

"תראי..." אני מתחילה לומר וטופחת על האפרו שלי. אין טעם לסגת עכשיו. "מקדמים אותי ממשרה ניהולית לסגנית נשיא. בצוות התפעול."

הידיים של אמא עפות אל ראשה. "סגנית נשיא!" היא זועקת. "יינקה, בשם אלוהים, למה את רוצה לנהל את הבנק, אה? העבודה הזאת שהם רוצים לתת לך זו עבודה של גבר, את יודעת? זה לא בשביל אישה שרוצה אוזבנד וילדים."

"אמא!" אני לא מתאפקת ופורצת בצחוק — מה שהיא אמרה עכשיו שגוי בכל כך הרבה מובנים. "לא סגנית נשיא כזאת." שתהיה בריאה. "התפקיד החדש הוא בסך הכול דרגה אחת מעל מה שאני עושה כרגע. וחוץ מזה, יש הרבה סגני נשיא בגודפרי. אף אחד מהם לא מתקרב בכלל לנהל את הבנק."

"לדעתי זה נהדר," אומרת דודה דבי בחיוך רחב. היא מסובבת את ראשה אל בתה. מושכת באפה. "אולה. את לא מתכוונת לברך את בת דודה שלך?"

צביטת אשמה דוקרת אותי כשאני רואה את אולה מכניסה מגבון לח אל תוך שקית ניילון.

"מזל טוב," היא אומרת כאילו עקפתי אותה בתחרות למלכת נשף הסיום.

"את רואה כמה חשוב שיש תואר אקדמי." דודה דבי ממשיכה הלאה. "זה כמו דרכון. אפשר להגיע איתו כמעט לכל מקום."

מתחשק לי לבעוט בעצמי ולהריץ לאחור. יינקה, למה, למה, למה הזכרת את הקידום? את יודעת שדודה דבי לא סלחה לאולה על שנשרה מהאוניברסיטה, כשנכנסה להיריון הראשון שלה.

"לננה אין תואר," ממלמלת אולה כשהיא נאבקת להכניס את רגליו של דניאל למכנסיו.

דודה דבי פורצת בצחוק דרמטי. "ננה!" היא מגחכת. "אותה ננה שעדיין עובדת בתור ברמנית ועושה משמרות באייץ' אנד אם? אולה, נו, באמת."

"היא מעצבת אופנה!" אני ממהרת להגנתה של חברתי הטובה.

דודה דבי מגלגלת עיניים. "מעצבת אופנה לעתיד." היא מנפנפת בידה בביטול. "בכל מקרה, מה דעתך לבוא מחר לכנסייה של אמא שלך?"

"אה, מה לגבי הכנסייה שלי?" אני אומרת ואמא נאנחת. אמא מעולם לא חיבבה את סיינט מרי. לא שיש לה משהו נגד הכנסייה האנגליקנית. אף שהיא מפקפקת אם מישהו יכול ללמוד משהו בתפילה שאורכת שעה בלבד, לעומת מרתון המיסה בן שלוש השעות של כנסיית אוֹל וֵלקאם.

לא, מה שמדאיג מאוד את אמא לגבי הכנסייה שלי הוא... איך לומר? "הרכב" הקהל.

"יינקה, איך את מצפה לפגוש אוזבנד, אה?" נהגה לומר תוך הדגשת כל מילה במחיאת כף. "הכנסייה הזאת שלך מלאה בהמון אויֵבואים זקנים!"

"בסדר, מחר," ממשיכה דודה דבי, "את תבואי לכנסייה של אמא. יש בחור צעיר שאני רוצה להכיר לך. קוראים לו אלכס. הוא אחד הדיירים שלי. הוא חדש בלונדון, אבל במקור מבריסטול. גבוה. יפה תואר. הוא ימצא חן בעינייך."

בזמן שדודה דבי חופרת על המקצוע של אלכס — מעצב אתרי אינטרנט, מרוויח יפה מאוד — אמא מחככת את ידיה בעונג.

"תודה שחשבת עליי, דודה," אני אומרת. "באמת שלא היית צריכה. אני לא ממהרת לפגוש מישהו." ואז אני מוסיפה מייד, "לדעתי עדיף לחכות לתזמון של אלוהים, נכון?"

הלסת של דודה דבי נשמטת. ואז —

"יינקה! בשם אלוהים. את מצפה שגבר פשוט ייפול עלייך מהשמיים, אה?" אמא מביטה בי בכעס. זו לא שאלה רטורית. היא מנופפת באצבעה.

"אל תגידי לי שאת עדיין בוכה בגלל פֶמי."

"לא, אני..."

"תסתכלי על בת דודה שלך." היא מצביעה על אולה, שמסיימת לארוז את תיק החיתולים. "נשואה עם שלושה ילדים."

אני מרימה את גבותיי. ברור שהעובדה שאולה וג'ון נישאו בחתונה מזורזת בגלל ההיריון, לא מעניינת אותה.

"ותסתכלי על אחותך הקטנה. נשואה ובהיריון."

ידעתי שזה רק עניין של זמן לפני שהיא תעלה את הנושא.

"ותסתכלי על בת דודה שלך, רייצ'ל —"

"היא לא נשואה!" אני מציינת.

"אה, עדיין לא, אבל בקרוב. יינקה, מה קורה לך? למה את כזאת עקשנית, כשאת כבר לא צעירה —"

"את רוצה לגמור כמו דודה בלסינג?" שואלת דודה דבי.

"קאי! חס וחלילה." אמא מניפה את ידה מעל ראשה ונוקשת באצבעותיה בצעקות, "אלוהים, אל תיתן לבת שלי לגמור כמו בלסינג, לא. בלי אוזבנד. בלי ילדים. בלי נכדים."

איזו חוצפה! מתחשק לי לצעוק. הייתי עושה הכול כדי להיות מוכשרת ומצליחה כמו דודה בלסינג. מי יודע, אולי היא לא הצליחה להתמסד כי גברים הרגישו מאוימים מפניה? באותה תקופה, נשים קרייריסטיות לא היו מקובלות כמו היום.

"חבל שאין לי תמונה של אלכס." דודה דבי טופחת על ראשה בידה. "אוסיף אותו בפייסבוק. אמא שלך צודקת. עם העקשנות הזאת לא תגיעי רחוק."

"דודה, אני מעריכה את ההצעה. פשוט..."

"אוי, בשם אלוהים, יינקה! תפסיקי להיות כזאת צרת אופקים." ההתפרצות מגיעה מאולה, שעכשיו עומדת על רגליה ודניאל שעון על מותנה. "לא פלא שאת עדיין רווקה," היא מסננת כמו אותם נוסעים עצבנים, שלא מצליחים להידחק לרכבת עמוסה.

גוש בגודל מלון חונק את גרוני. אולה יודעת להיות תקיפה לפעמים, אבל היא מרימה את הקול לעיתים רחוקות.

למה זה מגיע לי?

בדיוק כשאני כובשת את הדמעות, צווחות פורצות מהסלון. Water No Get Enemy של פלה קוטי מתנגן ברקע. אבל הצרחות לא נשמעות כאילו האורחות מריעות למישהי על תנועת ריקוד מוצלחת. קורה שם עוד משהו.

אני קמה על רגליי, מתחמקת מעיניה של אולה ויוצאת בריצה אל מחוץ לדלת.

בסלון יש המולה. רייצ'ל כאן והיא עומדת עם אמא שלה, ביג מאמא. השתיים נראות נרגשות.

"יינקה! לא תאמיני מה קרה אתמול!" רייצ'ל דוחפת יד קדימה ויהלום ענק זוהר מהאצבע השלישית שלה. "אני מאורסת!"