1
אם אין אני לי מי לי
עד היום טבועה במצחה של אחותי בָּתי הצלקת שהשאיר בה הניסיון שלי - ילדה בת אולי שנתיים וחצי - לפגוע בה בעזרת פיפטת זכוכית שבורה שמצאתי בסל המתכת הצמוד למיטת התינוקות שבה ישבנו שתינו. בָּתי, ילידת 1950, חלתה במחלת הפוליו, שממנה נרפאה לחלוטין, לשמחת כולנו. היא חזרה מבית החולים עם בובת דוב, ואבי הניח אותה על הארון הגבוה מחשש שהבובה נושאת את הווירוס. נשאתי עיני אל הדובי הזה. תשומת הלב הרבה שבה זכתה אחותי תסכלה אותי. קינאתי בבָּתי, שנולדה צמוד כל כך אלי, שנה וחצי אחרי, ואיימה על הבכורה שלי.
בָּתי ואני נותרנו קרובות כל חיינו, אבל פנינו לנתיבים שונים לגמרי. אני הייתי ריאלית, היא - הומנית. בָּתי ירשה מאבי, הצייר החובב, את הכישרון האמנותי המופלא שלה. אני לא זכיתי לקמצוץ ממנו. היא היתה הרוח, אני הייתי החומר.
התחרותיות, שנולדה עם לידתה של בַָּתי, והשאיפה להישגים המשיכו ללוות אותי כל חיי. רציתי לעשות את הכי טוב שאני יכולה ולהיות "ילדה בסדר גמור", בדיוק כפי שהגדירה ההיסטוריונית חנה יבלונקה1 את ילידי דור המדינה, דור שמתחיל בשנת הולדתי - 1948. השאיפה הזאת עלתה מדרגה כשזאב ניידרמן, מנהל בית הספר היסודי ניל"י בזיכרון יעקב, שבו למדתי, אמר לתלמידי כיתתנו בנאום לכבוד חג העשור למדינה: "אתם ילדי המדינה, וגורלה מונח על כתפיכם". אני, שתחושת המחויבות פיעמה בי ממילא עוד קודם לכן, הבנתי את הדברים פשוטם כמשמעם: גורל המדינה תלוי בי. וכך כשהתגייסתי, היה ברור לי שאני צריכה להתנדב לקורס מ"כיות, השירות "הקרבי" ביותר שהוצע אז לנשים. אני מניחה שהיום הייתי מבקשת להתגייס לקורס טיס, לקרקל או אולי לשריון - ל"משמעותי" ביותר למדינה. ההמשך משם לקורס קצינות היה מובן מאליו.
השאיפה להצטיין עוברת כחוט השני בחיי, אבל היא לא נובעת מדחף אישי או מרצון לכבוש את המקום הראשון. לדוגמה, לא הייתי מסוגלת להיות אצנית אולימפית, כי לא התחרותיות עצמה היא שמדרבנת אותי. בדיוק כפי שציפה מאיתנו מנהל בית הספר, בדיוק כמו שהגדירה אותנו יבלונקה - ההצטיינות שלי היתה תמיד משולבת ברצון לעשות משהו משמעותי ולמען הכלל.
נולדתי ב-11 באוגוסט 1948 להורי, ציפורה לבית ליסיצקי ומנחם רדנר. אמי היתה אישה יציבה ומעשית, שתי רגליה נטועות היטב בקרקע. אמא היתה אישה נמוכת קומה ונראתה תמיד מבוגרת לגילה. אני זוכרת שלא פעם הייתי מתכווצת במבוכה כשהיו שואלים: "זאת סבתא שלך?" אמא היתה עסוקה ועמלנית, וכילדה הפריע לי שלא היתה נשית ומטופחת. לימים הבנתי שחייה היו מורכבים ומלאי אתגרים. כילדה לא יכולתי לראות זאת.
"רבקה'לה", היא קראה לי בחיבה, אך לא בחום. היא לא היתה אמא שהפגינה רגשות, ואולי היה זה דור כזה, שהחיים הקשיחו. לא פעם, בשעת כעס, היתה מרימה את ידה על בָּתי ועלי. "ידה היתה קלה על הפליק", מנהג שאני מעדיפה לזכור היום בחיוך. כך היה.
אף על פי שלא היתה ילידת הארץ, לא היה לה מבטא גלותי, רק מילה אחת היתה חוזרת ואומרת בשיבוש, ואותנו זה תמיד הצחיק: "עגבונייה". לימים השיבוש הפך בינינו למטבע לשון ולדרך מתוקה להיזכר באמא.
ככל שבגרתי, ובעיקר לאחר לידת בתי שירה, הפכה אמי לדמות משמעותית וקרובה בחיי ובחייה של שירה.
בזקנתה, הלכה אמי והתכופפה. כרופאה, אני יודעת שסבלה מאוסטאופורוזיס, אבל באופן סימבולי, נראה לי כאילו עול השנים רבץ על כתפיה וקומתה שחה.
אמא ידעה להכין את הקוסקוס (היא למדה להכינו מהמטפלת המרוקאית של שירה) הכי טעים שאכלתי אי-פעם וגם רגל קרושה בטעם מופלא, טעם שמזכיר לי בית וילדות. אף אדם שאני מכירה, חוץ משירה וממני, לא יכול לשאת את המאכל הזה, אפילו לא את שמו. אני תמיד צוחקת שהיום אני "צמחונית שמתגעגעת לרגל קרושה", לרגל הקרושה של אמי.
הורי היו שני ניגודים שהשכילו למצוא את הדרך לחיות יחד באהבה, בכבוד ובסובלנות.
אבי היה צייר וארכיאולוג חובב, איש ספר ומוזיקה, שומר מסורת. אמא היתה חילונית, פעילה בסניף מפא"י המקומי. אבא היה גבוה, רזה ותכול עיניים. לעומת נוכחותה הבלתי מתבלטת של אמי, היה אבי גבר מרשים ומטופח, שהקפיד בלבושו. פניו היו תמיד מגולחות למשעי, וריח נעים אפף אותו כהילה. הוא היה מקור החום והנחמה. אני זוכרת את עצמי, ילדה קטנה, צועדת עם אבא ברחוב, ותחושת ביטחון ואפילו גאווה מילאו אותי כשהלכנו יחד. כשנפטר, צעיר מדי, נעלמה איתו גם אותה תחושה שיש מי שמגן עלי.
אבא היה שר לנו. פטפון לא היה בבית, והוא היה מזמזם אופרות ויצירות מוזיקליות שלמות מראשו. משירתו המדויקת אני זוכרת עד היום את כל פרקי היצירה "פר גינט". הוא היה מפזם ומספר את סיפור היצירה. לימים, שרתי לבתי הקטנה את "פר גינט", רקדתי לה את ריקוד הטרולים, והיא היתה מתחננת בפחד שאפסיק. עד היום.
כשאני מקשיבה לשירתה של סולוויג, אני יכולה לעצום עיניים ולדמיין את אבא. אני זוכרת גם שיר בגרמנית שהיה שר לי כשהייתי יושבת על ברכיו, שיר על רוכב, שאותו אשיר, בבוא היום, לנכדי. לצערי, איני מצליחה להיזכר בצליל קולו, לא היו אז סרטי הקלטה ואין לי דרך להשיב לעצמי את טון דיבורו ואת האופן שבו קרא לי בשם.
מותו המוקדם השאיר בי חוסר גדול, שינתב את חיי בהמשך.
למרות ההבדלים הגדולים בין הורי, שררה ביניהם אהבה גדולה. כשמת והשאיר את אמא אלמנה צעירה יחסית, סירבה להתנחם. עד יום מותה המשיכה אמי, אישה אתיאיסטית, לשלם לישיבה בזיכרון יעקב כדי שתלמידיה יאמרו קדיש על בעלה האהוב, נטול הבנים.
אמי נולדה בעיירה ברזה קרטוסקה בבלארוס, בחלק של פולין שעבר לידיים רוסיות, ולכן דיברה רוסית טוב יותר מפולנית. בין שתי מלחמות העולם היו כשני שלישים מתושבי העיירה יהודים, והתקיימה בה פעילות ציונית ענפה. על בית הוריה סיפרה אמי שהיה בית אמיד ותמיד היו בו משרתים, אבל חמשת הילדים נדרשו לצחצח את נעליהם במו ידיהם.
בת 18 בלבד היתה ב-1930, כשעזבה את משפחתה ועלתה לבדה לארץ, לנהלל, כ"תלמידה חקלאית", כפי שהוגדרה בסרטיפיקט הבריטי שקיבלה. כשסיימה את בית הספר החקלאי בנהלל והפכה למדריכה חקלאית, עברה לבן שמן ושם הדריכה, בין היתר, גם את התלמידים שמעון פרסקי וסוניה גלמן, בתו של המורה לנגרות בפנימייה, לימים בני הזוג פרס. מבן שמן המשיכה אמי לירושלים ולמדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, במחזור הראשון שבו הפך המקצוע לאקדמי. לפרנסתה שימשה שמרטפית לבנם של הדיפלומטים אברהם וזינה הרמן - הוא היה שגריר בארצות הברית ואחר כך נשיא האוניברסיטה העברית, והיא, ברבות הימים, היתה חברת כנסת מטעם המערך. בסופי שבוע הדרימה אמי למלון קליה בצפון ים המלח, שבו לנו עובדי המפעלים באזור, עבדה כחדרנית וגם ניקתה אקדחים שהוחבאו בסליק שבמלון.
אמי רבת-התושייה הצליחה להעלות לארץ את שני אחיה הבוגרים. אחיה ליטמן עלה כסטודנט באוניברסיטה העברית, ולאחותה שרה שלחה את דוד פיטקובסקי, כדי שיישא אותה לאישה בנישואים פיקטיביים ויביא אותה ארצה. השניים נותרו נשואים כל חייהם. ב-1938 הספיקה אמי, כנתינת מדינת המנדט האנגלי, לנסוע לבקר את משפחתה. "בעור שיני הצלחתי להימלט מהשואה", נהגה לספר לנו, "ברחתי מהשואה כמעט ברגע האחרון". במילים ספורות ומאופקות קיפלה עבורנו סיפור שלם. "ניצלתי בשן ועין בזכות מעיל פרווה שקיבלתי מהורי ושימש לי כשוחד בדרך חזרה ארצה". עוד סיפרה, במשורה, נזהרת לא להכביד, איך כל בני משפחתה שנותרו מאחור, כיתר תושבי העיירה, נורו לתוך בור שנכרה ביער: אמה רבקה, שעל שמה אני קרויה, אביה ברוך, ששמו ניתן לבן דודי, שנפל במלחמת יום הכיפורים, והאחים לאה ושפסלה, הגדי הקטן.
בתום לימודיה הוצבה אמי כעובדת סוציאלית במועצה המקומית בנימינה, שם הכירה את אבי מנחם רדנר, מנהל מחנה העולים, שהיה צעיר ממנה בשנתיים. מי שהחליטו לשדך בין השניים היו בני הזוג מרים ואברהם כרמי, מזכיר סניף ההסתדרות המקומי, שנהרג במלחמת השחרור בקרבות על צפת. נפלאות הן דרכי הגורל: 27 שנים לאחר השידוך המוצלח ההוא, אתחתן עם פנחס-ג'וני, בנם של אברהם ומרים כרמי.
אבי נולד באלטונה - אז עיר נמל עצמאית סמוכה להמבורג שבגרמניה, והיום הרובע המערבי ביותר של העיר - לבית תרבותי של חובבי מוזיקה ואמנות, ואביו היה סוחר עצים מצליח. גם משפחת אבי היתה אמידה, אבל בניגוד למשפחתה של אמי היא לא היתה ציונית והתנגדה לעלייתו של אבי ארצה, בשנת 1933. למשך תקופה מסוימת ניתקו את הקשר עם הבן הסורר. אבי, שעלה ארצה במסגרת ה"הכשרה", המיר את הלימודים באוניברסיטה בסלילת כבישים בארצו החדשה. כל חייו הקצרים היה אוטודידקט, אנציקלופדיה מהלכת עם ידע רב באמנות, במוזיקה, בארכיאולוגיה.
הקשר בין אבי למשפחתו חודש במשך השנים, ובתחילת המלחמה עוד הספיקו הצדדים להחליף מכתבים. כולם נספו בשואה: האם בתיה, שעל שמה קרויה אחותי, האב זאב והילדים טרודי, יטי ובֵּנוֹ, שמת יום לאחר תום המלחמה מטיפוס המעיים. אבי התנגד מאוד להסכם השילומים שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית ולא רצה לתבוע את הכסף שהגיע לו. "בשום אופן לא אגע בכסף של בני המוות האלה", אמר, אבל אמי סירבה לוותר. את התשלומים קיבלנו לאחר מותו של אבי ובזכותם רכשתי, בתחילת דרכי כסטודנטית, מכונית חדשה קטנה כדי שאוכל להגיע בכל סוף שבוע מירושלים הביתה.
למרות האובדן הגדול של ההורים והאחים משני הצדדים, השואה לא היתה נוכחת בביתנו. אמנם אבי היה ציוני, אבל במהותו המשיך להיות מחובר לתרבות הגרמנית ולקרוא את השבועון "שטרן", שהגיע מגרמניה, אף שבביתנו דיברו רק עברית. דוֹדי ליטמן התחתן עם אסתר, שורדת אושוויץ, ובכל פעם שהתגלעו מתחים במשפחה, נהג אבי לומר: "על אסתר אסור לכעוס. היא באה משם". הביטוי הזה, "משם", היה ההתייחסות היחידה שאני זוכרת מבית הורי לאסון הגדול.
הורי התחתנו ב-1946 ועברו לזיכרון יעקב. הם גרו בדירה שכורה בבית גדול בן שתי קומות. הקומה השנייה של הבניין היתה שייכת למשפחת שומסקי, שהשכירה להורי חלק ממנה. שם נולדתי ושם גדלתי עד גיל שמונה, עת עברנו לבית משלנו בחלקה הדרומי של המושבה, לא הרחק מבית רמז, בית ההבראה של קופת חולים לחברי ההסתדרות, שבו עבד אבי כמנהל חשבונות. בחצר הבית שלנו גדלו עצי פרי - תפוזים, לימונים ואנונה, שאבי אהב במיוחד.
בביתנו כיבדו את שמירת המסורת של אבי. אכלנו רק מזון כשר, הפרדנו בין כלי החלב לכלי הבשר, בשבתות לא נסענו, לא הדלקנו חשמל, לא בישלנו וגם לא כתבנו. אמי לא הצטרפה לאבי כשהלך בשבת לבית הכנסת - "את זה אתה לא יכול לבקש ממני", אמרה לו - ומיד כשיצא מהבית היתה שולפת מהארון את קרש הגיהוץ ואת המגהץ. שנים לאחר מכן תהיתי ביני לביני מדוע לא תפסתי את פעולת הגיהוץ כשקר שאנחנו מסתירות מאבא. הבית לא היה אפוף סודות - אמי מעולם לא ביקשה מאיתנו במפורש שלא נספר לאבא שהיא מגהצת בשבת - ועם זאת היה לי ברור שלא צריך לספר לו. כל עוד הוא לא יודע, זה לא מפריע או מכאיב לו. עד יום מותו לא ידע אבי שבזמן שהתפלל בבית הכנסת, אשתו גיהצה בבית. אני ידעתי שזאת פעולה אסורה בשבת, אבל לא חשבתי שאמא עושה משהו "לא בסדר". להפך: מבחינתי זאת היתה הוכחה שאפשר לחיות בשלום בשני עולמות, זה לצד זה, כל עוד מכבדים איש את עולמו של רעהו.
אמי לא גיהצה בשבת כהתרסה. עבודתה התובענית כעובדת סוציאלית בשנות קליטת העלייה לא הותירה לה זמן פנוי בימות השבוע. לילות רבים היא בילתה מחוץ לבית עם העולים שהגיעו ממרוקו, מרומניה ומתימן לשכונת העולים, "המעברה", בזיכרון יעקב. ברבות הימים החליפו בתי יוקרה שנבנו בשכונה את דירות השיכון לעולים של עמידר, שמצדם החליפו את האוהלים ואת הפחונים. אחותי ואני, שתי הילדות הטובות, עזרנו לאמי בעבודות הבית ככל יכולתנו, אבל לגהץ לא הורשנו.
זכורה לי פעם אחת שרימיתי בילדותי. במסגרת עסקה שעשיתי עם אחותי, אני שטפתי את הרצפות בבית בתמורה לציורים שציירה לי אחותי המוכשרת ושאותם הצגתי בשיעורי ציור בכיתה. העסקה הסתיימה לאחר שהמורה לציור אמרה לאמי שהיא רוצה לשלוח עבודות של שתי בנותיה לתחרות ציור. "בתיה מציירת יפה", אמרה אמי, "אבל רבקה? היא לא יודעת לצייר". רק אז הבינה המורה מדוע סגנון הציור שלנו דומה כל כך. באותו היום חזרה אמי הביתה עם הציור המפליל בידה - אני זוכרת אותו היטב: ילדים רוקדים בל"ג בעומר סביב מדורה - ושאלה: "מי צייר את זה?" לא העליתי על דעתי לשקר לה. אמי פתחה בסצנה, מהסוג שכל כך היתה טובה בו, ואף סטרה לי. ידה, כאמור, היתה קלה על הלחי ועל הישבן, אבל החבטות לא הותירו בי כל מרירות. הן היו חלק מהחיים. והאירוע הזה היה שיעור לחיים.
מהדברים הטובים שנאמרו עלי באסיפות ההורים אמי התרשמה הרבה פחות. "מה אמרו?" השיבה לשאלתי כששבה מפגישות עם המורים, "מה כבר יכלו להגיד? הילדה בסדר גמור". היא לא התגאתה בנו, וההצטיינות שלנו בלימודים נראתה לה מובנת מאליה. לימים, כשסיפרתי לה שקיבלתי דרגת פרופסור מן המניין, זה לא עשה עליה רושם כלל. היא לא הבינה מה כל כך חשוב ההבדל בין התואר הזה לתואר פרופסור (חבר) שכבר קיבלתי לפני כן.
בניגוד לאחותי, שהרבתה להתווכח עם אמי הדעתנית, אני כמעט שלא התעמַתּי איתה. "את לא מתווכחת ועושה ממילא מה שאת רוצה", נהגה אמי לומר לי. היתה לה דעה על כל דבר, ובעיניה היתה תמיד צודקת. לימים, כשגידלה את בתי שירה והילדה התלוננה על עוולה כלשהו שעשתה לה כביכול סבתהּ, אמרתי לה: "סבתא תמיד צודקת. תדעי שאני תמיד אצדיק אותה, ואת תצטרכי ללמוד להסתדר". אז שירה למדה להסתדר עם אמי ושכללה את היכולות שהיו לי בתחום זה כילדה לרמות מרשימות. אני שנאתי חלמון ביצה, וכשהכריחו אותי לאכול אותו, הודעתי שאוכל רק ביצה קשה. הסתרתי את החלמון המבושל בכף ידי ובהזדמנות הראשונה העפתי אותו לחצר האחורית, מבעד למרפסת. שנים אחר כך למדה שירה לשפוך לשירותים את שארית הקומפוט שסבתא הכריחה אותה לסיים, ולהעלים אותו בזרם המים.
בשונה משאר הילדים בזיכרון יעקב, אמי - הסוציאליסטית האדוקה - לא הסכימה בשום פנים ואופן שנצטרף לתנועת הנוער מכבי צעיר, שלתפיסתה היתה תנועה קפיטליסטית. בָּתי ואני היינו בין היחידים שלא הצטרפו לתנועת נוער, אבל היינו היחידות שציינו את חג הפועלים באחד במאי. בעל כורחנו ובמצוותה של אמי נשארנו באותו יום בבית - לא הבנו כלל מה זה החג הזה - ולמחרת צוידנו במכתב מביך: "בתי נעדרה מהלימודים לרגל חג הפועלים".
בניגוד לאמי המציאותית - ה-down to earth - אבי היה רוחני, איש הרנסנס בעל ההשכלה רחבה, הסקרנות והרצון התמידי ללמוד. ידעתי שאם אזדקק לעזרה בשיעורי הבית באנגלית או בחשבון, יש לי על מי לסמוך. ממנו ירשנו, בשנים המעטות שזכינו לחיות לצדו, את האהבה לתרבות, לאמנות ולספר. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילו זכיתי בנוכחותו עוד כמה שנים. ממנו שמעתי על ה"איליאדה" וה"אודיסיאה", וממנו שמעתי את הסיפורים שמאחורי יצירות כמו "פר גינט", "מאדאם בטרפליי" או השיר "מקי סכינאי" מ"אופרה בגרוש". כשאני שומעת את "פר גינט", אני יכולה לדמיין את מסעותיו של פר גינט ולהתעצב עם שירתה של ארוסתו סולווג, הממתינה לשובו. כבר סיפרתי שלא היה לנו פטפון בבית. במקומו היה אבי מזמזם קטעים מיצירות כמו "חלום ליל קיץ" ו"מאדאם באטרפליי". במשך השנים נמשכתי למלחינים גרמנים, כמו גוסטב מאהלר, היהודי המומר, בְּרוּך ואפילו וגנר, והתחברתי לאמנות האוסטרו-גרמנית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 - גוסטב קלימט, אוסקר קוקושקה, אגון שילה, ארנסט קירשנר. אני לא יודעת לומר אם למדתי לאהוב אותם בעצמי, או שאבי היה זה שחשף אותי ליוצרים האלה, אבל המוזיאון הקטן האהוב עלי בניו יורק הוא הנויה גלרי.
לעתים התלווינו לאבי, הארכיאולוג החובב, בחיפושיו אחר מטבעות עתיקים בקיסריה, במיוחד לאחר הגשם הראשון. בעזרת שותפו לתחביב, הרופא ד"ר לוקסמבורג מבנימינה, למד לזהות מטבעות וחרסים ולטפל בהם. אני זוכרת את אבי רוכן עם זכוכית מגדלת מעל המטבעות שלו ומטביע את צורתם בתוך מסטיק - היתה זאת הפעם הראשונה שבה נחשפתי לגומי הלעיסה. לימים למדה אחותי ארכיאולוגיה ועסקה ברסטורציה, שילוב אופטימלי בין התחום לבין הכישרון האמנותי שלה - מעין הנצחה קטנה לאבא הארכיאולוג-האמן החובב.
לאחר מותו של אבי, הציע ד"ר לוקסמבורג להעביר את האוסף שלו למוזיאון ישראל. גורלו של האוסף לא ידוע, אבל, למרבה המזל, חלק מהמטבעות נשארו בידינו. הם שמורים בשקיות נייר קטנות, שבהן נהגו לספק לפני שנים כדורים בבתי המרקחת, ועליהן רשום, בכתב ידו המיוחד של אבי, באילו מטבעות מדובר ולאיזו תקופה הם שייכים: מטבעות מהמאות השלישית והרביעית, מטבע רומי של העיר קיסריה, מטבעות ביזנטיים מהמאה החמישית, מטבע רומי מאנטיוכיה. כך, לדוגמה, נשמרו "מטבעות רומי מאוחר" בתוך שקית שעליה פורסמה "שנהב, אבקת שנים (כך במקור) מרעננת, אנטיספטית, מנקה ומלבינה את השנים". השקיות האלה עוברות עם אחותי ואיתי מדירה לדירה.
בשנה השנייה בבית הספר לרפואה החלטתי ללמוד נוּמיסמָטיקָה, תורת המטבעות, אצל פרופ' יעקב משורר, אחד המומחים הגדולים ביותר בתחום בישראל. לאחר שנה ויתרתי ועזבתי, אף על פי שמשורר ניסה לשכנע אותי להמשיך. כתב ידי על כמה שקיות נייר עם מטבעות שזיהיתי את מקורם מעיד שאולי היה לי סיכוי בתחום הזה...
אבי מצא גם כמה אבני חותם מצריות, שאותן כינה "אבנים חצי יקרות". שנים לאחר שנפטר הצעתי לאמי שנצרוף מהן טבעות לשלושתנו, ואכן שיבצנו שלוש אבנים - ירוקה, סגולה ומנומרת - בטבעות זהב, אחת לכל אחת מאיתנו. דווקא ביום שבו פרצו לביתנו בעומר, בעת שהיינו בחופשה, לא ענדתי את הטבעת שלי עם אבן החותם הירוקה. שלוש הטבעות נגנבו. זה היה אובדן כואב במיוחד. אין לי מושג מה היה הערך הכספי של הטבעות, אבל הערך הסנטימנטלי שלהן עבורנו לא יסולא בפז.
חיינו התנהלו בצל מחלתו של אבי. מיום שאני זוכרת את עצמי, אני זוכרת גם אבא חולה. אבי סבל מכיב קיבה, שגרם לו כאבי בטן עזים ודימומים מסיביים ממערכת העיכול. באמצע הלילה, כשנדלק האור בבית, ידעתי שאבא סובל מכאבים. בלילות שבהם נאנק מכאבים לא נרדמתי, מפחד שמא יקרה לו משהו רע. לא פעם הוא אושפז בבית חולים וקיבל עירויי דם. הפעם הראשונה שבה ראיתי איבר מין גברי היתה כשהייתי כבת עשר ורצתי בעקבות זעקותיה של אמי לשירותים, שם מצאתי את אבי מעולף עירום על הרצפה. היום פותרים את הבעיה הרפואית הזאת בעזרת אנטיביוטיקה. אז חשתי כל הזמן שאנחנו חיים על זמן שאול, שאסון נורא עומד להתרגש עלינו, אף שזה אף פעם לא נאמר במפורש.
כשאבי עבר ניתוח לתיקון כיב הקיבה בבית החולים בילינסון, אמי לא משה ממיטתו. בָּתי ואני ישנו בדירתה של משפחת שומסקי. כשנשמע צלצול הטלפון - יומיים אחרי הניתוח, בשתיים לפנות בוקר - ידעתי בבירור שאבי מת. אני לא זוכרת את רגע הבשורה וגם לא איך הודיעו לנו, אלא רק את המחשבה שהכתה בי כששמעתי את הצלצול: מה יהיה איתי עכשיו? מי יעזור לי באנגלית ובמתמטיקה?
אבי היה בן 49 בלבד במותו, אמי - בת 51. עולמה חרב עליה. האישה העצמאית, החזקה, היתה שבר כלי בלי האיש שאהבה. היא לא התמוטטה - גם בתוך האבל הגדול המשיכה לתפקד, לעבוד ולפרנס אותנו - אבל גם לא הפסיקה להתאבל. במשך חודשים ושנים היתה ממררת בבכי בכל פעם שהזכירו את שמו, כאילו מת רק אתמול, ובאזכרות השנתיות היה הבכי שלה קורע לב.
מעולם לא עלתה על דעתה אפשרות לזוגיות נוספת. רק פעם אחת, כשפרשה לגמלאות, סמוך ללידתה של שירה בתי, העזתי לשאול אותה אם לא היתה רוצה להכיר מישהו, והיא כעסה עלי מאוד. "איך את יכולה בכלל לחשוב על אפשרות שכזאת?" נחרדה. "זה רק אומר שאת שכחת את אבא", חזרה על תלונתה עתיקת היומין כלפינו, הבנות, שהמשכנו בשגרת החיים הצעירים שלנו.
לזכרו של אבי המשיכה אמי לשמור על הכשרות בבית. מדי קיץ נהגנו אחותי ואני להתארח בבית הדודים ליטמן ואסתר בחיפה. בביתם החילוני כיבדו מאוד את אבי, ולכן בחייו הגישו לנו אוכל כשר בלבד. בקיץ הראשון שלאחר מותו הניחו לפני על השולחן, לראשונה, פרוסת לחם עם נקניק וכוס חלב לצדה. בתחושה פנימית חזקה שהשמים עתידים ליפול על ראשי, אכלתי את הנקניק, ובדחילו ורחימו שתיתי את החלב. השמים לא נפלו. מאז, במין התרסה ילדותית נגד "צדיק ורע לו", עשיתי ברוגז סופי עם אלוהים ונגמלתי מכל דבר הקשור לדת. רק לאחר לידתה של שירה שבתי לציין ולחגוג את ליל הסדר, אבל כמעט שלא המשכתי לעשות זאת לאחר שעזבה את הבית.
בָּתי ואני לא העזנו להזכיר בביתנו את שמו של אבי, או לספר סיפור שהיה קשור בו, שמא תפרוץ אמי, כדרכה, בבכי תמרורים. וכך בשעה שהשתדלנו לא להזכיר אותו, היא מצדה התלוננה שהעובדה שאנחנו צוחקות ומשתובבות כאילו לא איבדנו את אבינו, מעידה שכבר שכחנו אותו. התחושה שלה היתה שבגדנו בזכרו, ושלמוֹתו לא היתה כל השפעה על חיינו, בעוד שהיא איבדה את חייה שלה. האמת היתה רחוקה מכך. אנחנו, הבנות, לא הצלחנו להתאבל כי לאמי היה במידה רבה מונופול על האבל. כאב לי שאני לא יכולה לדבר על אבא. בָּתי ואני התחלנו לדבר עליו רק לאחר מותה של אמי. שתינו לא עיבדנו באופן הראוי את מותו, אבל מאוד הושפענו ממנו, כל אחת בדרכה.
מותו של אבי היה נקודת מפנה מכוננת בחיי. התבגרתי בן לילה ברגע שבו צלצל הטלפון, ואני אז נערה בת 14. בלילה הזה החלה להתגבש זהותי כאישה צעירה שיודעת מה היא רוצה ויודעת לקבל החלטות. אחת האמרות האהובות על אבי היתה: "אם אין אני לי מי לי", ובלילה ההוא היא התנגנה במוחי כמו פסקול, שימשיך ללוות אותי כל חיי. הרגשתי שנשארתי לבד ושמעתה אני צריכה ויכולה לסמוך רק על עצמי. לדוגמה, מעולם לא העתקתי במבחנים, לא רק בגלל ההיבט הערכי, אלא בעיקר מתוך התחושה שאינני סומכת על כך שאחרים יודעים טוב ממני.
רק ברבות השנים למדתי שיש גם המשך לפתגם שהיה לי כמנטרה: "וכשאני לעצמי, מה אני?" וההמשך הפך גם הוא למצפן בדרכי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.