ילדותי השלישית

"נטשתי והרגשתי נטושה כל חיי. איש לא ראה אותי באמת. איש לא הרגיש אותי. היה לי הרבה מה לומר, אבל לא יכולתי לדבר. שאפתי אוויר, אבל לא באמת נשמתי. הייתי קיימת, אבל לא באמת חייתי. אני רואה אתכם עכשיו יושבים בסלון של אבי אחיך ודנית אשתו, מוקפים בילדיכם. כולכם נינוחים, לוגמים יין, אחרי ארוחת ערב שבת טעימה. ואני יודעת שהקינוחים המעולים לא הצליחו להמתיק את הטעם המר שעשה לך הציור שבו ציירתי את עצמי, כשעיני עצומות ואני נטולת פה ואף. הלוואי שהיינו יכולים לשבת לכוס קפה."

בדמיוני הרמתי את ראשה, יישרתי את כתפיה וניקיתי במים את ידיה מעוונות ומכל חרפה. והיא לא הסתתרה ולא ברחה, כי ידעה שהבאתי עמי יציבות ואמת שמרפאת.

"אולי הצלת אותי," אמרתי לה ברברבנות מפתיעה, "כי היו לי חיים מופלאים, מלאי חום ואהבה. הורי גוננו עלי יותר מכפי שהייתי צריך, חיזקו אותי גם כשלא הייתי חלש. מנגד, את עשית את הטעות הגדולה ביותר שיכולת לעשות, אבל אני מודה לך."

"נכון," ענתה, "עשיתי את הטעות של החיים שלי ואיבדתי את האמונה שלי בעצמי, באנשים ובמי שברא אותם. כל החיים שלי השתנו. מאז לא הייתי שבעת רצון מכלום. מי אימץ אותך בסוף?"

"זוג מלאכים משמים," ציינתי בפניה, אולי כדי להכאיב לה. "גדלתי בשכונת צהלה בצפון תל אביב, במשפחה אוהבת, מוקף חברים, והיו לי חוויות ילדות מדהימות. הייתי בן יחיד ופינקו אותי, אבל לא הייתי מפונק. זכיתי כי אהבתי כל כך את אמא ואבא שלי."

המשכתי להקניט בלי להבין מדוע, עד שהיא הודתה בפני: "היום הייתי מחכה להרצל, אבא שלך, ומאמינה באהבה. הייתי חושפת את הסוד בפני ארבעת ילדי. הייתי מכניסה לך מכתבים ותמונות לתיק האימוץ. היום הייתי מחכה לך. לא הייתי קורבן, לא הייתי נזקקת. לא הייתי עייפה מהחיים, לא הייתי מפחדת ולא הייתי מתביישת. היום הייתי אמא גאה."

"היום היית אמא שלי," השבתי לה בדמיוני.

***

בוקר חורפי, יום שני, דצמבר 2018. התקשורת דיווחה על פטירתה של רונה רמון, אלמנתו של האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון. היה נדמה כי כולם עצובים. גם אני הרגשתי כך כשיצאתי מפגישה בבנק והמתנתי לשיחת טלפון חשובה בנוגע לעבודה.

ואז הטלפון צלצל. מספר לא מזוהה. על הקו יהודית, מפקחת מהשירות למען הילד בתל אביב. היא דיברה אלי לאט ובזהירות, כחוששת לעשות טעות ולהגיד משהו שאינו במקום. הרגשתי שהיא מצפה שאבין לבד מה מסתתר בין המילים, שהיא רוצה לשמוע ממני שאני יודע על מה מדובר, אבל לא היה לי צל של מושג.

השתררה שתיקה מביכה למשך כמה רגעים, ואז היא אזרה אומץ ואמרה בקול חלש, "זה בקשר לתיק האימוץ שלך."

אספתי את הלסת שחשתי שנפלה על הקרקע. ניסיתי לייצב את קצב פעימות הלב.

"מה? מה קרה?"

"אנחנו פונים אליך אחרי אישור מיוחד של בית המשפט. בסדר מבחינתך שנדבר על זה?" שאלה בזהירות.

"כן," השבתי וניסיתי להישמע אדיש, אך כנראה לא ממש הצלחתי בכך.

"אחד ההורים הביולוגיים שלך נפטר," אמרה. "אנחנו פונים אליך כי מצאנו מסמך שבו הצהרת מיוזמתך שאתה מאומץ, כשהגשת בקשה להתחתן בדצמבר 1999. משום כך הוסר אצלנו החשש שאתה לא יודע שאתה מאומץ."

"מי נפטר?" שאלתי.

"אמא," השיבה, כאילו היתה זו אמא שהכרתי כל חיי ומצופה ממני להצטער מאוד. בניגוד לעצב שחשתי עם פטירתה של רונה רמון, עתה הייתי רחוק מלהרגיש כך. רק תחושה חמוצה החלה לעלות בתוכי.

תהיתי מה החמצתי כשלא פתחתי את תיק האימוץ מוקדם יותר. אולי כך פגעתי באותה אישה? אולי היא חיכתה שאגיע אליה? אולי התייסרה? מעולם לא חשבתי שיש מישהו שמחכה לי בעודי מתעלם ממנו. אמנם עד היום חייתי את חיי בלי התחלה, אבל אמא ואבא לא חסרו לי.

פתאום הרגשתי אנוכי. רק מאוחר יותר למדתי כי חוק אימוץ ילדים בישראל אוסר על פנייה למאומצים, ולכן התיקים חסויים.

"התפרצת לדלת פתוחה," עניתי. "הקדמת אותי, כי לאחרונה החלטתי לפעול לפתיחת התיק בעצמי. אמי נפטרה לפני 18 שנים, ואת אבי הכנסתי לפני חצי שנה למחלקה סיעודית אחרי שאובחנה אצלו דמנציה מתקדמת. לכן רק עכשיו הגעתי לחשוב על פתיחת תיק האימוץ. קודם זה בכלל לא עניין אותי."

כל חיי בחרתי לא להתעסק באימוץ, מתוך חשש שעיסוק כזה עלול להכאיב ולו במעט להורי. הצורך שלי לפתוח את התיק לא נבע רק מהסקרנות לדעת מי היו הורי הביולוגיים, אלא גם משיקולים גנטיים, לפני שגרושתי ואני החלטנו להביא ילדים.

קפאתי לכמה שניות לפני שאמרתי, "אמא ואבא הם אלה שמגדלים אותך, האחרים הם הורים ביולוגיים." דומה כי יהודית הבינה היטב את דברי, והיא שמחה לשמוע שמבחינתי אפשר לפתוח את תיק האימוץ. לעתים תוגת אדם אחד היא צהלת אדם אחר, אך הפעם היו שתי התחושות מנת חלקו של אותו אדם - אני.

"אמך הביולוגית נפטרה באופן מפתיע לפני כמה שנים, ומכוח חוק הירושה עומדת לך הזכות להיות יורש, ועל משרד הרווחה חלה חובה לפנות אליך ולעדכן, ואילו חוק האימוץ אוסר לפנות אליך כמאומץ שטרם פתח את תיק האימוץ, לכן פנינו לבית המשפט שבסוף אישר לנו להתקשר אליך," הסבירה יהודית.

"ומה עם האבא הביולוגי?"

"תשמע, נשים שעובדות 40 שנים בשירות למען הילד מספרות שבסיפור כזה הן לא נתקלו, לכן הייתי רוצה מאוד שתבוא למשרד שלנו, שאוכל לשתף אותך בכל המידע שיש לנו. מה אתה אומר?"

"כן, נראה לי," השבתי בחוסר ביטחון. "את תפתחי לי את תיק האימוץ, ואני אקבל סוף-סוף תשובות לשאלות שמעולם לא שאלתי?"

"אנחנו נתחיל תהליך של פתיחת תיק אימוץ, ומהיכרותי את התיק שלך, אני לא בטוחה שתוכל לקבל תשובה לכל שאלה. יכול להיות שהיקף השאלות אפילו יגדל, אבל תיק כזה אתה לא יכול לפספס."

"בסדר," עניתי וחשבתי, איך נהפכתי פתאום לתיק?

שלושה חודשים קודם לכן, בצהרי שבת, התכנסו אורחים וקרובים במסעדה על חוף הים של תל אביב לחגיגת בר-המצווה של בן, בני הצעיר. זה היה לאחר עשרת ימי תשובה, והפרשה שלו היתה פרשת הַאֲזִינוּ - שירה הכתובה בסגנון ישיר ועוסקת במוסר הנמוך שיש בפעולת הנטישה. בין היתר נחרת בי משם המשפט: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב, טו).

בן קרא את הדרשה שנכתבה מראש, שהיתה בדיוק אותה דרשה שקראתי אני בבר-המצווה שלי, אותה דרשה שכתב סבא שלי. לאחר מכן בירכה קרן אמו את הקהל וקראה ברכה שכתבה מראש. אחריה, ספונטנית, לקחתי את המיקרופון. פתאום עלה בי דחף פנימי לומר כמה מילים.

קראתי לשני, בתי הבכורה, תלמידת כיתה י"ב, הזמנתי אותה לעמוד לצדנו ואמרתי, "אני בן יחיד. מעולם לא היו לי אחים או אחיות. היו לי חברים ובני דודים והייתי איתם בקשר הדוק, אבל תמיד חלמתי על אחים ואחיות. אילו היה בא אלי דג זהב ומבטיח להגשים משאלה אחת, זה מה שהייתי מבקש. שני ובן, אני מבקש מכם בפני כל הקהל הנכבד שהוזמן, שתשמרו תמיד על קשר הדוק, שלא תתנתקו לעולם. תדאגו אחד לשני, תתמכו אחד בשני. הקשר ביניכם הוא הדבר החשוב לי ביותר."

התנערתי מהזיכרון ושאלתי את יהודית, "את יודעת אם יש לי אחים או אחיות?"

היא לא ענתה. שמעתי אותה מדפדפת ואז שאלה, "אתה יכול ביום חמישי הקרוב? אנחנו נמצאים במשרדי השירות למען הילד של משרד הרווחה, ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב."

לפני שהספקתי לבדוק אם אני יכול, המשיכה ואמרה, "אני ממש שמחה שאתה עושה את זה, וכן, יש לך אחים. למעשה יש לך תשעה אחים ואחיות. אז נתראה בחמישי, להתראות."

היא ניתקה את השיחה.

עמדתי מחוץ לבנק ולא יכולתי להוציא מילה מגרוני החנוק. קולות הרחוב הסואן התעמעמו. החורף נהפך פתאום לשרב מחניק. התיישבתי על הספסל הקרוב ופשוט בהיתי. שאלות נחתו עלי ללא הרף: מי הם האחים והאחיות שלי? מה הם עושים? איפה הם חיים? האם הם יודעים משהו על כך שיש להם עוד אח? ואם לא, איך יגיבו כשישמעו על זה? ובכלל, איך לכל הרוחות אני מספר את הכול לילדים שלי?

עם זאת, לא יכולתי שלא לחשוב שלפעמים בחיים, משאלות אכן מתגשמות.