ילדים אלמונים 2: בריחה לילית ממחנה עתלית

 Yeladim_Almonim2_Getbooks-3 1

כמה דקות לפני שבע וחצי בבוקר כולנו כבר היינו ליד המדרגות בבית־הספר. ראשון הגיע אמנון. הוא הקדים ברבע שעה, וכיוון שלא מצא אף אחד מאיתנו, הוא הניח את הילקוט שלו על המדרגה העליונה וישב עליו להמתין. הוא עשה זה כדי לא ללכלך את המכנסיים, אבל יונתן, שהופיע שתי דקות אחריו, חשב שדרך הישיבה הזאת היא סימן מוסכם שהחלטנו עליו בלילה (הרי הוא נעדר מן ההרפתקה הלילית הקודמת שלנו, שתוארה בספר 'הסליק במעמקי המערה'), ולכן גם הוא ישב על הילקוט שלו. רמי הגיע שלישי. הוא לא הספיק להסתרק וכנראה גם לא רחץ פנים. הוא פיהק פיהוק רחב ושאל את אמנון אם איתן עדיין לא הגיע.

אמנון אמר שלא, ויונתן לחש לרמי, ״תשב על הילקוט.״

רמי מיהר לעשות כדבריו (כל הפרטים האלה נודעו לי אחר כך), וכאשר אני הגעתי, מצאתי את ארבעתם - יחד עם מיקי שהצטרפה אליהם - יושבים במעגל על התיקים שלהם. הידיים של כולם היו שלובות והם שתקו שתיקה שנראתה לי מסתורית.

״איתן שוב נעלם,״ מיקי אמרה לי כשזרקתי את הילקוט הצידה והתיישבתי על הרצפה. ״עברתי עכשיו דרך הבית שלו, הוא לא היה שם.״

״אורי לא יושב על הילקוט, הוא בכוונה זרק אותו,״ יונתן לחש לרמי, אבל אני שמעתי אותו.

רמי השתיק את יונתן בתנועת יד, ואני הבטתי במיקי. ״מה זה נקרא 'לא היה שם'?״ שאלתי.

״לא היה,״ מיקי חזרה. ״דפקתי על הדלת ושאלתי אם הוא בבית. אבא שלו אמר לי שאיתן איננו. חוץ מזה הוא שאל, 'מה קרה לאיתן? בא ונעלם, בא ונעלם.' אמא שלו רוצה עכשיו ללכת לדבר עם המנהל, היא חושבת שרק המנהל יצליח לרסן אותו."

״אבל לאן הוא היה יכול ללכת?״ אמנון מילמל. ״זה היה רעיון שלו להיפגש כאן בשבע וחצי, ופתאום הוא מסתלק?״

״עדיין לא שבע וחצי,״ מיקי אמרה, ״יש עוד חמש דקות."

מחוגי השעון נעו בעצלתיים. זה היה קטע מוזר. אף פעם לא תיארתי לעצמי שחמש דקות יכולות להיות כל כך ארוכות. חצר בית־הספר היתה עדיין ריקה מתלמידים. רק יצחק השרת הרעיש בצרור המפתחות שלו כשהוא פתח את חדרי הכיתות. מכיתה ה'1 הוא הוציא את ראשו מהחלון וקרא לעברנו, ״בוקר טוב!״ ואחר כך הוא חזר ונבלע בתוך הבניין.

ואז הופיע איתן. הוא לבש מכנסיים מאובקים, על כתפו לא היה תלוי הילקוט ובידו הוא החזיק עיתון מגולגל. לימינו פסע חיים, הנער שאיבד את הנעל ליד הסליק ושפגשנו אותו אתמול בלילה כשהוא חיפש אוכל לאחים שלו. גם בגדיו היו מכוסים אבק ושערותיו השחורות נראו ממש כמו שערות שיבה.

״זה המעפיל,״ אמנון לחש ליונתן, שנשאר לישון בבית כשאנחנו יצאנו לחלץ את איתן מן המערה. ״זה המעפיל שסיפרנו לך שמצאנו בחורשה. קוראים לו חיים.״

בעיניו של יונתן הופיע מבט סקרן. ״הוא משונה,״ שמעתי את הלחישה שהוא החזיר לאמנון. ״יש לו מין בגדים מוזרים כאלה... בגדים של מבוגר."

מיקי השתיקה אותו בדחיפה.

איתן וחיים התקרבו אלינו. בינם לבינינו הפרידו עכשיו כמה צעדים.

״אתה לא מנומס,״ מיקי נזפה ביונתן, "ואין לך מושג במעפילים. ידוע שמעפילים לובשים בגדים של מבוגרים.״

״כולם?״ יונתן התפלא.

״כולם.״ מיקי השיבה, ואין לי מושג מאין היא שאבה את המידע המוזר הזה. היא התכוונה כנראה להמשיך בדבריה (הפה שלה נשאר פעור), אבל קריאת ה״אהלן!״ הלבבית של איתן השתיקה אותה. ראיתי איך היא מיהרה להעביר את אצבעותיה בשערה. מיקי לא החמיצה שום הזדמנות להיראות הכי יפה שהיא יכולה בנוכחות איתן. ״דאגנו לך,״ היא פנתה לו, ״אמנון אפילו חשב שסידרת אותנו.״

איתן לא ענה. הוא רמז לחיים להתקרב ולשבת בינינו. אחר כך הוא שיפשף את כפות ידיו זו בזו, ואני חשדתי שהוא מתכוון להשהות את דבריו בכוונה כדי למתוח אותנו. לכם אני יכול לספר שהמשחקים שלו עיצבנו אותי. גם ההתנשאות שלו היתה מרגיזה. אף אחד לא מינה אותו להיות המפקד, אבל הוא אימץ לעצמו את התפקיד כאילו זה מובן מאליו.

״שכחת את הילקוט, איתן,״ יונתן אמר. ״רוצה שארוץ לבית שלך להביא לך אותו?״

״חנפן...״ מיקי לחשה (אפשר לחשוב שלא הבנתי את זה בעצמי).

״אני לא נכנס היום לכיתה,״ איתן השיב ליונתן, "וגם מחר לא, וגם מחרתיים לא. יש מבצע חשוב, ואנחנו חייבים להשתתף בו.״

"אני לא מבין על מה אתה מדבר," יונתן נראה מבוהל, "איזה מבצע?"

״אם היית יוצא איתנו בלילה, ולא ישן לך כמו מפונק,״ מיקי התנפלה עליו, ״היה לך סיכוי קצת יותר טוב להיות בעניינים."

איתן השתיק את מיקי בתנועת יד. ילד אחד מתלמידי הכיתות הנמוכות הופיע בקצה המגרש ונופף בשקית אוכל קשורה בחוט. הוא התכוון כנראה להתקרב אלינו, אבל רמי צעק לו שלא יעז לגשת למדרגות.

"מצטער שלא באתי להציל אותך," יונתן פנה אל איתן, "פשוט..."

״זה בסדר, אתה לא צריך להתנצל," איתן קטע אותו. "הייתי יוצא מן המערה גם אם הם לא היו באים, אבל עכשיו זה לא משנה. יש דברים דחופים יותר, והתלמידים כבר מתחילים להגיע. צריך להזדרז."

״אז אולי תגיד כבר מה שאתה רוצה להגיד, ולא תענה על כל קשקוש,״ התעצבנתי.

איתן וחיים החליפו ביניהם מבטים. הבטתי במעפיל שלנו. הוא ישב כפוף, ראשו נתון בין כפות ידיו ושפתיו חשוקות. הוא היה רזה מאוד, אולי בגלל זה הבגדים שלבש נראו גדולים עליו כל כך.

״אורי צודק,״ איתן אמר. ״בואו ניגש ישר לעניין ואסביר לכם במה המדובר.״

״קודם כול תסביר לאן נעלמת בבוקר," מיקי עצרה אותו. ״אבא שלך אמר לי שאמא שלך מתכוננת ללכת לדבר עם המנהל על ההתנהגות שלך.״

״ההורים שלי יכולים לעשות מה שהם רוצים," איתן אמר. ״אפילו המנהל לא יעצור אותי מלהציל את החברים של חיים, שכלואים בעתלית.״

״להציל?״ בעיניה של מיקי הופיע ברק של התלהבות.

״מעפילים?״ אמנון התרומם מעל הילקוט שלו, שנמעך לגמרי.

במקום להשיב, איתן פרש את העיתון המגולגל שהוא הביא איתו. בכותרת הראשית נאמר:

"150 ממעפילי האונייה שהגיעה לחוף עתלית נתפסו בעוצר"

ובכותרת המשנה היו עוד פרטים:

"יתר המעפילים נעלמו. משערים שהם פוזרו בקיבוצים שמצפון לחיפה. כתבנו מוסר שבין הנתפסים מצויים 27 ילדים של 'עליית הנוער'."

״אלה החברים של חיים,״ איתן הסביר לנו. ״אנחנו נציל אותם מגירוש לקפריסין.״

״ואיך נעשה את זה?״ רמי שאל.

בדיוק באותו רגע הופיע גל של ילדים בשער בית־הספר, וביניהם נראו שני בנים מהכיתה שלנו.

״אגיד לכם בקיצור," איתן דיבר מהר, כמו כדי להספיק לתת לנו כמה שיותר פרטים לפני שהילדים האחרים יפריעו. ״התוכנית הכללית היא לחדור למחנה עתלית ולהתחלף עם הילדים המעפילים. כלומר, הם יחמקו החוצה, ואנחנו נישאר בפנים במקומם עד תום החיפושים.״

״ואיך נחדור?״ שאלתי.

״ואיך נצא אחר כך חזרה החוצה?" יונתן נראה מבוהל.

״ואיך נמצא את הילדים במחנה?" אמנון קרא.

״ומה נעשה איתם בסוף?" מיקי שאלה.

בקצה המגרש הופיע שמוליק, שהתקדם לעברנו.

״זהירות," רמי לחש, "שמוליק מתקרב!״

״את כל העניינים הקטנים צריך עוד לסגור," איתן התעלם מלחישת האזהרה של רמי. ״אני אטפל בכול, ואתם תיכנסו לכיתה כאילו כלום לא קרה. התפקיד שלכם יהיה לאסוף את כל תלמידי הכיתה שלנו, ולבקש מהם בסודי סודות לבוא בשעה שתיים אל ארגז החול בגן המשחקים שמעבר לכביש.״

״בשביל מה כל הכיתה?״ יונתן התפלא.

בעטתי ביונתן כדי להשתיק אותו.

שמוליק, שכבר הגיע אלינו, שאל בחשש אם מותר לו להצטרף אלינו.

החלפנו בינינו מבטים וחיים החביא את ראשו בין כפות ידיו.

״עכשיו הוא יתחיל לנאום לנו על אחדות הכיתה, ועל הילדים שחושבים שמותר להם לעשות הכול ולא להתחשב באחרים," אמנון לחש לי. "ועל כמה שזה לא יפה להסתודד בחברה. אני כבר מכיר את ההטפות שלו.״

״לך לכיתה ואל תתערב," איתן אמר לשמוליק. ״אחרי שאני אלך, אורי יסביר לך מה קורה. הוא יודע את כל הפרטים.״

שמוליק עזב אותנו והלך לעבר הכיתה.

״מיקי תסביר לו,״ נעמדתי, ״גם אני לא נכנס לשיעור.״

״מה ז׳תומרת לא נכנס?" איתן הסתובב אלי.

״זאת אומרת שאני לא נכנס,״ אמרתי בתקיפות. ״אני הולך איתך לסגור את כל העניינים שדיברת עליהם. אני לא נשאר כאן ללמוד.״

״אתה נשאר.״ קולו של איתן נהיה צרוד, מה שהבהיל כנראה את חיים וגרם לו להסתיר את עיניו בתוך חולצתו הגדולה, "אני לא צריך עזרה.״

״אתה לא תגיד לי מה לעשות,״ התעקשתי. ״אני סיפרתי לך על המערה, ורק בזכותי פגשת את חיים.״

״ואני שמעתי ראשון את הרשרושים,״ יונתן השוויץ.

אבל אמנון הזכיר לו מייד את השתלשלות העניינים והדגיש, ״אל תרמה את עצמך, בסדר?"

יונתן התכווץ. אני חושב שהוא הבין שבנוכחותנו אין לו סיכוי להתפאר במעשים אמיצים. הרי אנחנו הכרנו אותו היטב, וידענו שהוא הזעיק את אמנון לא כדי לשתף אותו, אלא כדי שאמנון ייצא במקומו למקומות שאליהם הוא מפחד לצאת.

איתן הרים את ידו. "חברים," הוא אמר, "אסור לנו לריב עכשיו. תכף יהיה הצלצול ואין לנו זמן." הוא שלח אלי את ידו ונגע בכתפי, "אם אתה רוצה להצטרף אלי, קדימה. אני לא אתווכח," הוא משך את ידו והביט במיקי, "את תדברי עם התלמידים בכיתה."

מיקי חייכה חיוך רחב ונראתה מאושרת. "אני אדבר איתם." היא הבטיחה.

"מצוין," איתן החזיר לה חיוך. "ויש לי עוד דבר אחד חשוב אחרון להגיד: אם אנחנו באמת רוצים לבצע משימה רצינית, אנחנו חייבים להתאזר בסבלנות, ולקחת על עצמנו גם תפקידים שנראים לא ממש נועזים, כמו למשל לשבת ולהמתין בכיתה. לא יכול להיות שכולם יקפצו על כל תפקיד שנראה להם מסוכן במיוחד." הוא נעץ בי מבט חד, והיה ברור שהוא מתכוון אלי.

כולם הינהנו בראשיהם באישור. גם אני, כי בהחלט חשבתי שהצדק עם איתן, שלשבת בכיתה ולהתאזר בסבלנות זו משימה חשובה ומועילה, בעיקר אם היא לא מוטלת עלי.