ילדים אלמונים 3: אש בבתי המלאכה

אחר־הצהריים, בזמן שהכנתי שיעורי בית בחשבון, איתן התפרץ לחדרי מתנשף וחולצתו רטובה מזיעה. בהתחלה שמעתי את אצבעותיו המקישות על הדלת, אחר כך הגיע לאוזניי קולו השורק ששאל את אמא שלי, "אורי בבית?"

ברגע שאמא שלי ענתה, "כן, הוא בבית," ידעתי שמשהו קרה וניחשתי שזה שייך איכשהו למערת הנשק של הלח"י, שאותה מצאנו (הסיפור איך מצאנו ומה קרה מופיע בספר הראשון בסידרה "הסליק במעמקי המערה"). הבסיס לניחוש שלי היה פשוט: מיום ששבנו ממחנה עתלית וחזרנו להיות תלמידים ממושמעים, פקדנו את המערה בכל הזדמנות וגם הצבנו עליה שמירה. זכרנו ששאול, אותו לוחם לח"י גבה קומה ובעל קול עבה, הבטיח לנערה שהיתה איתו להשאיר פתק בקנה של רובה טוֹמיגָן. בפתק היו צריכות להופיע הוראות אחרונות לקראת הפעולה שנועדה להתבצע בבתי־המלאכה של הרכבת שנמצאים במפרץ בחיפה.

"אורי..." איתן הפיל את עצמו על המיטה שלי, כאילו בריצה הוא איבד את כל כוחותיו ולא נותרו לו כוח לעמוד, "לא תאמין!"

"מצאת?" קפצתי, "מצאת סוף סוף את הפתק?"

איתן המשיך להתנשף ותוך כדי כך ניגב את המצח שלו בשולי חולצתו. נעצתי בו עיניים שואלות. הרגשתי איך כל הגוף שלי נהיה דרוך.

כבר חודש שלם אנחנו מסתובבים סביב המערה, ממציאים בכל פעם משחק אחר ומעמידים פנים שאנחנו משחקים, וכלום לא קורה. אנחנו כמו עיוורים שמגששים באפלה. אין לנו שום מושג מה בדיוק עומדים אנשי הלח"י לעשות בבתי־המלאכה. האם ייתכן שהם מתכוונים לגנוב חלקי קטרים? ואולי קרונות? ואולי הם מתכננים לפוצץ משהו?

אבל מה?

"נו!" האצתי באיתן, "דבֵּר כבר! מצאת את הפתק?"

לאכזבתי הרבה איתן הניד בראשו לשלילה.

"לא," הוא אמר, "לא מצאתי."

ידיי, שהיו מונחות על מותניי וממש צבטו את עורי, נשמטו בכעס. אם לא נמצא שום פתק, מה זה אומר? זה אומר שרובי הטומיגן מונחים בארגזים, משומנים למופת, ואנשי לח"י, הרחק מכאן, מתכננים פעולה רצינית, ורק אנחנו לא יודעים כלום.

"אם לא מצאת את הפתק," שאלתי, "אז מה ההתרגשות הגדולה?"

"גיליתי... משהו... אחר..." איתן דיבר קטוע, כי שיהוקים מוזרים עלו מגרונו, מה שהוכיח לי שהנשימה שלו עדיין לא נרגעה.

"מה גילית?" שאלתי.

איתן נשם נשימה עמוקה.

"את שאול." הוא השיב.

"את שאול?"

"כן, את שאול," הוא אישר.

"אבל איך זה מקדם אותנו?" לא הבנתי.

"מה זה נקרא 'איך זה מקדם אותנו'?" איתן מתח את צווארו, "אתה לא מבין? השכל שלך נמס?"

"השכל שלי בסדר גמור, ובכל זאת אני לא מבין," אמרתי. "מה החידוש בזה שמצאת את שאול? הרי הרבה פעמים כבר מצאנו אותו."

איתן צחק. "נכון שמצאנו אותו," הוא אמר, "אבל רק במערה. אבל היום, מצאתי אותו במקום אחר."

"איפה?"

"במקום העבודה שלו."

"במקום העבודה?" עכשיו כבר הייתי מבולבל לחלוטין. הרי שאול הוא איש לח"י, אז איך איתן מצא אותו במקום עבודתו? האם ייתכן שהוא עובד כמו כל המבוגרים גם כשהוא במחתרת? ואולי איתן טעה, ובעצם הוא לא פגש את שאול אלא אדם אחר הדומה לו?

איתן השעין את ראשו על הקיר וחילץ את כפות רגליו מסנדליו.

"הרבה אנשי מחתרת עובדים," הוא הסביר לי. "אבא שלי אומר שזה הכיסוי הכי טוב שלהם. חוץ מזה, הם צריכים גם להתפרנס ממשהו, לא?"

נעצתי את מבטי בחלון וניסיתי לעכל את הדברים. שאלתי את עצמי האם ייתכן שמישהו מהאנשים שאני מכיר משתייך בסתר למחתרת? אבל אף אחד לא התאים לאפשרות הזאת. היה לי ברור שחבר במחתרת כמו לח"י חייב להיראות מסתורי מאוד ומיוחד במינו, ובין החברים של הוריי וגם בין השכנים לא היה אחד כזה. היה לי גם ברור שחבר מחתרת כמו לח"י חייב להיות חסון וחזק ובעל קול עמוק כמו קולו של שאול, שהגיע לאוזניי מתוך המערה. האם יש מישהו כזה בין השכנים? ממש לא. ובין הידידים של הוריי? בוודאי לא.

לכם אני יכול כבר לגלות, שהדימוי הזה של לוחם מחתרת נועז ישתנה אצלי תוך ימים מעטים. זה יקרה אחרי שאראה במו עיניי אנשי לח"י אמיצים מאוד, אבל צנומים ורזים וחיוורים, ואפילו בעלי קול צייצני.

"אתה רוצה לשמוע איפה פגשתי אותו, או לא?" איתן הוציא אותי מהרהוריי ובקולו היתה נימה של קוצר־רוח, והוסיף, "מה, אתה מתחיל להיות חולמני כמו אמנון?"

"אני???" נבהלתי מן ההשוואה, "בכלל לא! ספֵּר כבר, אני מקשיב."

ואיתן סיפר. הוא תיאר לי איך הוא ניגש למערה אחרי ארוחת הצהריים, לבדוק אם הוטמן פתק בקנה של אחד הטומיגנים, ואיך הוא התאכזב כששוב התברר לו שכל הקנים ריקים. המצב כל כך עיצבן אותו, עד שהוא עלה על אופניו והתחיל לדווש ברחובות חיפה. כך הוא קיווה לא רק להירגע אלא גם לפצח את התעלומה, מה זוממים אנשי לח"י שקשור בבתי־המלאכה של הרכבות במפרץ חיפה?

בקיצור, שעה ארוכה הוא רכב ורכב, עד שהשרירים שלו התחילו לכאוב מרוב מאמץ והוא החליט שהגיע הזמן לחזור הביתה. אבל אז הוא גילה שחסר אוויר בצמיג האחורי של האופניים שלו, מה שמכביד מאוד על ההתקדמות שלו. לכן הוא חיפש מוסך, וכשמצא הוא פנה אל משאבת האוויר. הוא השעין את אופניו על עמוד ושלח את ידיו קדימה אל המשאבה.

ואז, בדיוק באותו רגע, קרה משהו מוזר. מתחת לטנדר ירוק הגיח בחור לבוש סרבל עבודה כחול. הוא היה מלוכלך מאוד בשמן מכונות, אבל הלכלוך שלו לא גרם לבעל הטנדר להתרחק ממנו. בעל הטנדר שלבש חולצה לבנה וענב עניבה עמד סמוך אליו. הוא עמד כל כך קרוב אליו, עד שחולצתו הלבנה הוכתמה אף היא בשמן סיכה כהה.

איתן הביט בשניים ומייד קלט את המוזרות שבמצב. הוא עשה את עצמו גוחן על משאבת האויר, ותוך כדי כך פזל לעבר השניים, ואז...

"מה???" קראתי.

"אז זיהיתי את הבחור בסרבל," איתן אמר.

"שאול???"

איתן הינהן.

"הוא הביט ימינה ואז שמאלה, וכשהוא היה בטוח שאף אחד לא מביט בהם, הוא הוציא פתק קטן מהכיס שלו ומסר אותו לבעל הטנדר. אחר כך השניים נפרדו, ושאול המשיך לעבוד כאילו כלום לא קרה."

"מה זה היה, לפי דעתך?" אני מודה שהייתי נרגש מאוד מהמפגש הבלתי צפוי הזה.

איתן משך בכתפיו. "אני לא יודע," הוא אמר. "אבל אני רוצה שנלך לשם ונבדוק מה קורה."

"לאן נלך?" לא הבנתי.

"למוסך," הוא השיב.

"עכשיו?"

"כן, ממש עכשיו. לפני שסוגרים."

"מאה אחוז."

בלי לבזבז זמן סגרתי את מחברת החשבון, והודעתי לאמא שאני קופץ לבית־הספר מפני שמתקיימת שם עכשיו אסיפת כיתה.

"סיימת את שיעורי הבית?" אמא שאלה.

"בטח!" עניתי.

זה היה כזה "בטח", שבכלל לא עלה בדעתה לבדוק אם אני לא משקר. אבל לכם אני יכול לגלות, שבמחברת חשבון הסגורה שלי, שהיתה מונחת על השולחן, הופיעו עשרה תרגילים בלתי פתורים. בכל זאת, ליתר ביטחון, דחפתי את המחברת לתוך המגירה ומיהרתי בעקבות איתן. בחוץ שיחררתי את אופניי מן השרשרת שהצמידה אותם לעץ אורן, ודהרתי עם איתן לעבר המוסך שבו נראה שאול לבוש בסרבל מכונאים כחול.

תוך כדי רכיבה חשבתי שאולי זה קצת לא יפה מצידנו, שאנחנו לא מצרפים את שאר חברי החבורה למשימה. דיוושתי במקביל לאיתן והערתי את תשומת ליבו של איתן לזה, אבל הוא אמר שכרגע אנחנו ממהרים מאוד ואין לנו זמן להיות הוגנים.

קיבלתי את התשובה ולא התווכחתי איתו, למרות שידעתי שבנוסף לדחיפוּת ולמהירות, איתן תמיד ישמח לצאת רק איתי, ולא להסתבך עם יונתן, רמי ומיקי, שאוהבת להתווכח על כל דבר.

כשהגענו למוסך, השמש כבר ירדה לכיוון הים והמכונאים לא נראו בשטח. לא היה ברור אם הם הלכו הביתה או שהם נכנסו פנימה להתרחץ ולהחליף בגדים. רק מכונית אחת, קטנה וישנה, נראתה מול הפתח, וגבר לבוש סרבל עבודה כחול טיפל בה.

איתן סימן לי לקשור את האופניים למרזב של הקיוסק שהיה בסמוך למוסך. אחר כך, בזהירות בזהירות, עקפנו את המוסך, באנו מאחור והסתתרנו מאחורי שתי חביות ענקיות. מכאן יכולנו להשקיף ולראות שאותו בחור שטיפל במכונית היה שאול.

"זה הוא!" לחשתי לאיתן, מפני שלא הייתי בטוח אם גם הוא כבר הספיק לזהות אותו, "זה באמת הוא."

"שתוק!" איתן השתיק אותי, "הוא עלול לשמוע אותנו. לאנשי המחתרת יש שמיעה מיוחדת במינה."

שתקתי. אמנם לא חשבתי שהוא צודק, ושלאנשי מחתרת באמת יש שמיעה מיוחדת, ואפילו רציתי ללחוש לו שזו סתם אגדה והגזמה, ושאם בכלל יש בעולם אנשים עם שמיעה מיוחדת, אלה הם מוזיקאים ולא אנשי מחתרת, אבל זה לא היה הזמן להתווכח. בינתיים הבחנתי באיש בחליפה כהה שהתקרב אל שאול, ואיתן צבט את זרועי בהתרגשות כאילו זהו, השגנו את המטרה שלשמה יצאנו.

"תראה—" הוא לחש והקול שלו רעד.

האיש עצר במרחק שני צעדים משאול. שאול לא הבחין בו. הוא היה עסוק מאוד בברגים שהוא הוציא והכניס לבטן המכונית, ושוב הוציא ושוב הכניס, כאילו זה היה משחק בקליעה למטרה.

"דודו!" האיש קרא בקול רם.

להפתעתנו, שאול הרים את ראשו והפנה אותו אל האיש בחליפה.

"כן?" בכלל לא ניכר בו שהוא מופתע שהאיש קרא לו דודו.

"אתה מסיים שם?" האיש שאל.

שאול, או דודו (הייתי כבר מבולבל לגמרי) הניד בראשו. "יקח עוד שעה לפחות," הוא אמר. "אבל אני מעדיף לסיים עם זה עוד היום."

"אתה האחרון פה," האיש אמר, "כולם כבר הלכו."

שאול, או דודו, משך בכתפיו. "לא קרה כלום," הוא אמר, "אז אשאר אחרון. אני מקווה שאין כסף בקופה, ואף אחד לא ירצה לשדוד אותה."

האיש בחליפה חייך, וחיוכו העיד על כך שהוא מחבב את הבחור בסרבל הכחול. "אין שום כסף," הוא אמר, "המפתחות על השולחן. אל תשכח לנעול הכול."

"ברור."

האיש בחליפה נראה מרוצה ושיפשף את כפות ידיו זו בזו. אחר כך הוא עוד הזכיר לדודו־שאול, שיהיה עליו להקדים מחר בבוקר ולבוא ראשון כדי לפתוח את המוסך.

דודו־שאול הסכים ללא טענות, והאיש פנה ונכנס למכונית ונסע משם.

"הוא קרא לו 'דודו'," לחשתי לאיתן.

איתן טפח על מרפקי בכעס.

"שתוק!" הוא פקד עלי שוב.

"אבל הוא קרא לו 'דודו'," התעקשתי, "אולי זה לא שאול אלא אחיו התאום, ואנחנו מתחבאים כאן סתם ועוקבים אחריו?"

"שתוק!" איתן חזר והשתיק אותי, הפעם בכעס. "הוא ישמע אותנו. חוץ מזה, לא אמרו לך אף פעם שלאנשי מחתרת יש שמות כפולים?"

"שמות כפולים?"

"אורי, די כבר! אתה עוד תהרוס הכול בשאלות הטיפשיות שלך!"

שתקתי. מובן שזה לא היה בגלל איתן. עם כל הכבוד, מי הוא בסך הכול, שייתן לי פקודות ויקבע מתי מותר לי לדבר ומתי אני חייב לשתוק? הרי הוא בסך הכול ילד כמוני, בן גילי. אז אם ארצה, אדבר שעה שלמה, אפילו יום שלם, אפילו שנה!

אז למה בכל זאת שתקתי? שתקתי רק מפני שנזכרתי בשמועות ששמעתי, לפיהן אנשי המחתרת משתמשים בשמות בדויים, או בכינויים מחתרתיים, כאמצעי זהירות מפני זיהוי בלתי רצוי. ואם זה כך, הרי אין שום בעיה עם כפילות השמות. דודו יכול להיות שאול, ושאול יכול להיות דודו.

עכשיו נחזור אל דודו־שאול. הוא עדיין כרע ליד המכונית המקולקלת, ועדיין הכניס ברגים והוציא אותם. הבטתי בו דקות ארוכות, אבל כלום לא השתנה. ואם קודם עלה בדעתי לחשוד שהצעתו הנדיבה להישאר אחרון כדי לסיים את עבודתו היתה תירוץ למשהו אחר שהוא התכוון לעשות כאן, עכשיו השתכנעתי שטעיתי. הוא באמת נראה נחוש להשלים את עבודתו.

כמעט משכתי בשרוול חולצתו של איתן כדי לזרז אותו לחזור הביתה, אבל אז הבחנתי בנער נמוך קומה שחצה את הכביש בחיפזון והתקרב בזהירות אל המוסך. הוא לבש מכנסיים דהויים וחולצה משובצת, ונעל סנדלים בלויים ושחוקים. בידו הוא נשא תיק כהה, ולפי המאמץ שניכר בו, הבנתי שהתיק כבד מאוד. משהו מבוהל היה באופן התנהגותו של הנער, וזה מה שמשך את תשומת ליבי. הוא נראה כאילו הוא בורח ממשהו.

ברגע שהנער נכנס לתחום המוסך, הוא עצר והשמיע קול חלוש, מין "פסס... פסס...", כאילו הזמין חתולים לארוחה.

בבת–אחת שאול התרומם. הוא הפנה את ראשו, הביט בנער, בחן את הסביבה במבטים ממוקדים ואז אמר, "תכניס את זה פנימה!"

"יהושע לא בא?" הנער שאל.

"יבוא," שאול השיב. "בבוקר תיקנתי לו את הטנדר והודעתי לו שהכול בסדר."

הנער, שהניח לרגע את תיקו הכבד, שב והרים אותו. הוא נכנס אל תוך המוסך החשוך, וכעבור שניות מועטות יצא משם וידיו ריקות.

"שמתי את זה ליד הדלת," הוא דיווח. "אני קופץ לאכול משהו, מפני שאני מת מרעב. יומיים שלמים אני חי רק על תה."

"תיזהר," שאול אמר.

הבחור דילג בצעדים קלילים לעבר הכביש.

איתן תפס בזרועי, ועל פי מגעו חשתי עד כמה הוא מתרגש. "הם הולכים לבצע משהו בתוך המוסך," הוא לחש.

צחקתי. "זה ברור לגמרי," החזרתי בלחישה. "השאלה היא רק מה הם הולכים לעשות שם."

"אתה חושב שהם מתכוונים לפוצץ את המוסך הזה?" איתן שאל.

"השתגעת?" קראתי (עדיין בלחישה), "זה מוסך של יהודים. אין סיכוי שהם יפוצצו מוסך של יהודים, הרי גם הם בעצמם יהודים."

"אז מה?"

"לא יודע."

"אתה מציע להיכנס?"

"בהחלט."

"ואם יבחינו בנו?"

"אם יבחינו בנו..." לא היתה לי תשובה, "אם יבחינו בנו... כלומר, אתה שואל אותי מה יקרה אם הם יבחינו בנו?"

"בדיוק," איתן השיב, "זה בדיוק מה שאני שואל."

"טוב אז..." אמרתי, "אם יבחינו בנו..."

אבל באותו רגע (לפני שנאלצתי לחזור על המילים בפעם החמישית) שאול ניער מעליו את האבק, הפנה את ראשו לימין ולשמאל לבדוק, וכנראה כשנוכח שהשטח נקי, פסע לעבר המשרד, אולי כדי לקחת את המפתחות ולנעול.

ואז, בלי לחשוב פעמיים ובלי לשקול מה יקרה אם יבחינו בנו, לחשתי לאיתן, "זאת ההזדמנות שלנו!"

ותוך שנייה זינקנו שנינו מאחורי החביות וחמקנו אל תוך המוסך החשוך.