ילדי אי העורבים

יום בחודש יוני

רדו בבוקר של יום קיץ לרציף סטרַנדוֶגסקָאיֶן בסטוקהולם ותראו אם עוגנת שם אונייה לבנה קטנה ששמה "אי העורבים I", ומסלול השַׁיט שלה עובר בין איי האַרכיפֶּלָג. אם היא שם, הרי שזו האונייה הנכונה ופשוט תעלו על סיפונה. בשעה עשר על הדקה היא תשמיע צלצול לאוֹת יציאה לדרך ותצא מהרציף בהפלגה לאחור, כי עכשיו היא יוצאת להפלגה הקבועה שלה, זו שמסתיימת באיים שבקצה המרוחק של קבוצת האיים הקטנה המקיפה את העיר ממזרח. "אי העורבים I" היא אונייה קטנה, נמרצת ונחושה והיא משייטת במסלול הזה יותר משלושים שנה, שלוש פעמים בשבוע. היא כנראה לא מבינה שהיא מפלסת את דרכה במים שאינם דומים לשום דבר אחר בעולם. היא מתקדמת ללא לאוּת בים הפתוח ודרך מְצָרים צרים, על פני מאות איים ירוקים ואלפי אִיוֹנים מסולעים. היא לא ממהרת, והשמש כבר עומדת נמוך בשמים כשהיא מגיעה אל הרציף האחרון שלה, זה של אי העורבים, האי שעל שמו היא נקראת. מעבר לאי העורבים משתרע הים הפתוח ובו אִיוֹנים קירחים, שאף אחד לא מתגורר בהם חוץ מברווזים ושחפים ועופות ים אחרים.

אבל באי העורבים גרים בני אדם. לא רבים. לכל היותר עשרים. זאת אומרת, בחורף. בקיץ מגיעים לשם נופשים לחודשי הקיץ.

משפחה כזאת בדיוק, של נופשי קיץ, הפליגה על "אי העורבים I" יום אחד בחודש יוני השנה. אבא וארבעת הילדים שלו. שם משפחתם היה מֶלקֶרסוֹן, הם היו תושבי סטוקהולם, אף אחד מהם לא ביקר קודם לכן באי העורבים. לכן הם היו עכשיו מלאי ציפייה, בייחוד מֶלקֶר, האבא.

"אי העורבים," הוא אמר. "השם מוצא חן בעיני. לכן שכרתי לנו שם בִּקתת נופש."

מָלין, בתו בת התשע־עשרה, הביטה בו וְנדה בראשה מצד לצד, איזה אבא קל דעת יש לה! הוא עוד מעט יהיה בן חמישים, אבל הוא פזיז כמו ילד, ויותר ילדותי וחסר דאגות מהילדים שלו. עכשיו הוא עמד שם, נלהב כמו ילדון שמחכה למתנה בערב חג המולד, וציפה שכולם יהיו מאושרים מהרעיון שלו לשכור בית קיץ באי העורבים.

"מתאים לך," אמרה מָלין, "כל כך מתאים לך ללכת ולשכור בית קיץ על אי שמעולם לא ראית, רק בגלל שהשם שלו נשמע לך טוב."

"חשבתי שכולם עושים את זה ככה," התגונן מֶלקֶר, אבל אחר כך השתתק וחשב רגע. "ואולי אתה צריך להיות סוֹפר, ופחות או יותר משוגע, כדי לעשות דבר כזה? עצם השם... אי העורבים, חח־חח! אנשים אחרים אולי היו נוסעים לשם ובודקים לפני שהם מחליטים."

"יש כאלה שעושים את זה, כן! אבל אתה לא!"

"טוב, נו, אני בדרך לשם עכשיו," אמר מֶלקֶר בשוויון נפש. "אני נוסע לבדוק את המקום עכשיו!"

הוא הביט סביבו בעיניים כחולות שמחות. הוא ראה את כל מה שיקר ללִבּוֹ, המים הבהירים האלה, האיים הגדולים והקטנים האלה, האִיוֹנים האפורים האלה הבנויים מסלעים קדומים אמיתיים, החופים עם הבתים והמְזָחים ומחסני הסירות הישנים... הוא הרגיש שהוא רוצה להושיט יד וללטף את כל אלה. במקום זה הוא תפס את יוּהָן ואת ניקלָס בעורף.

"אתם מבינים שזה יפה? אתם מבינים שהתמזל מזלכם לגור בתוך כל זה כל הקיץ?"

יוּהָן וניקלָס אמרו שהם מבינים, פֵּלֶה אמר שגם הוא מבין.

"אז למה אתם לא מריעים?" שאל מֶלקֶר. "אני מבקש מכם קצת תרועות שמחה!"

"איך עושים את זה?" תהה פֵּלֶה. הוא היה בן שבע בלבד, ולא היה מסוגל להריע על פי פקודה.

"גוֹעים," אמר מֶלקֶר וצחק צחוק שובב. אחר כך ניסה בעצמו לגעות קצת, וילדיו ציחקקו, אסירי תודה.

"אתה נשמע כמו פרה," אמר יוּהָן, ומָלין העירה, "ליתר ביטחון אולי נחכה עם הגעיוֹת עד אחרי שנראה את הבית ששכרת?"

מֶלקֶר לא חשב כך.

"הבית נפלא, זה מה שהמתַוֵוך אמר. וצריך להאמין לבני אדם, נכון? בית קיץ באמת נעים וישן כזה, ככה הוא הבטיח."

"הלוואי שכבר נגיע," אמר פֵּלֶה. "אני רוצה לראות את הבית קיץ הזה עכשיו ומיד."

מֶלקֶר הביט בשעון שלו.

"בעוד שעה, בחור! ואז כבר נהיה כולנו רעבים כהוגן, ואתם יכולים לנחש מה נעשה אז?"

"נאכל," הציע ניקלָס.

"בדיוק ככה. נתיישב בחוץ בחצר, באור השמש, ונאכל את הארוחה הטעימה והנפלאה שמָלין הכינה לנו. על הדשא, אתם מבינים... אנחנו פשוט נשב ונרגיש שקיץ עכשיו!"

"בחיי," אמר פֵּלֶה, "אני תֶכֶף גועה."

אלא שאז הוא החליט לוותר. נותרה עוד שעה, אמר אבא שלו, ובטוח יש עוד דברים שאפשר לעשות על האונייה הזאת.

את הרוב הוא כבר עשה. הוא טיפס בכל המדרגות והציץ לתוך כל הפינות והכוכים המרתקים. הוא תחב את האף לתא ההֲגַאי וסולק משם מיד. הוא ערך ביקור קטן בחדר האוכל וסולק גם משם. הוא ניסה לעלות אל הקפטן שעל גשר הפיקוד וגורש משם. הוא עמד והביט בחדר המכונות שלמטה, שם היו כל מיני מוטות בוכנה וכל מיני דברים אחרים שחבטו והסתובבו. הוא נתלה מעל המעקה וירק לתוך הקצף הלבן הרוחש שהאונייה קרעה במים. הוא שתה מיץ ואכל מאפים בסיפון היַרכתַיים. הוא השליך חתיכות מאפה לשחפים רעבים. הוא דיבר כמעט עם כל הנוסעים שעל האונייה. הוא ניסה לבדוק בתוך כמה זמן הוא יכול לרוץ מהחרטום לירכתיים והוא הפריע לאנשי הצוות בכל פעם שהאונייה עגנה ליד מֵזח והיה צריך לפרוק סחורות ומזוודות. כן, הוא עשה כל מה שילד בן שבע עושה לרוב על סיפון אונייה שמפליגה בין איי אַרכיפֶּלָג. עכשיו הוא חיפש לעצמו משהו חדש, ואז גילה זוג נוסעים שבהם לא הבחין קודם. רחוק בסיפון הירכתיים ישב זקן ולידו ילדה קטנה. ועל הספסל ליד הילדה עמד כלוב ציפורים ובתוכו עורב שחור. עורב בשר ודם! המראֶה מילא את פֵּלֶה מרץ, כי הוא אהב אהבת נפש בעלי חיים מכל הסוגים, את כל מה שחי וזז, עף או זוחל תחת כיפת השמים, את כל הציפורים והדגים וההולכים על ארבע. "חיות קטנות קטנות ונחמדות" הוא קרא לכולם, וזה כלל גם צפרדעים וצרעות, חגבים וחיפושיות וזוחלים קטנים אחרים.

אבל כרגע כאמור היה מדובר בעורב שחור, עורב שחור בשר ודם!

כשהוא נעצר מול הכלוב, חייכה אליו הילדה הקטנה חיוך מתוק, חסר שיניים.

"זה העורב שלך?" הוא שאל והכניס אצבע בין הסורגים כדי ללטף קצת את הציפור, במידת האפשר. הוא לא היה צריך לעשות זאת. העורב ניקר אותו והוא מיהר לסלק את ידו.

"תיזהר מקָאלֶה־קפוץ־ליבשה," אמרה הילדה. "כן, הציפור שלי... נכון, סבא?"

הזקן לידה הינהן.

"ברור! ברור שהוא של סְטינָה," הוא הסביר לפֵּלֶה. "לפחות כשהיא אצלי באי העורבים."

"אתם גרים באי העורבים?" שאל פֵּלֶה בשמחה. "גם אני אגור שם הקיץ. אבא ואנחנו נגור באי העורבים, אני מתכוון."

הזקן הביט בו בעניין.

"אני מבין. אז אתם בטח אלה ששכרו את ביתו הישן של הנגר."

פֵּלֶה הינהן בהתלהבות. "כן, זה אנחנו. נחמד שם?"

הזקן הִטה את ראשו לצד והיה נדמֶה שהוא חושב. אחר כך פלט צחקוק משועשע וגיחך.

"ברור! ברור שנחמד שם. תלוי מה אוהבים, כמובן."

"מה זאת אומרת?"

הזקן שוב ציחקק וגיחך.

"אז ככה, או שאוהבים שהגג דולף או שלא אוהבים."

"או שלא אוהבים," אמרה הילדה כמו הד. "אני לא אוהבת."

פֵּלֶה שקע רגע בהרהורים. הוא חייב לספר את זה לאבא. אבל לא ברגע זה. ברגע זה הוא חייב להתבונן בעורב השחור, הוא ממש־ממש חייב. הסְטינָה הזאת רצתה להראות לו אותו, זה היה ברור. בטח נחמד שיש לך עורב ואנשים באים ורוצים להסתכל עליו, רצוי ילד גדול כמוהו. ואמנם סְטינָה רק ילדה קטנה, לכל היותר בת חמש, אבל לכבוד העורב פֵּלֶה היה מוכן שהיא תהיה חברה שלו למשחקים למשך הקיץ, או לפחות עד שהוא ימצא משהו יותר טוב.

"אני יכול לבוא לבקר אותך איזה יום," הוא אמר בנימוס. "באיזה בית אתם גרים?"

"בבית מעץ צבוע אדום," אמרה סְטינָה וזה כמובן היה קצה חוט, אם כי לא הרבה יותר מזה. בתים כאלה יש בכל מקום.

"אתה יכול לשאול איפה גר סוֹדֶרמָן הזקן," אמר סבא שלה. "כולם יודעים את זה, אתה מבין?"

העורב השמיע צרחה צרודה בכלוב שלו ונראה חסר מנוחה. פֵּלֶה ניסה שוב להושיט לו אצבע ושוב העורב ניקר אותו.

"הוא חכם, תאמין לי," אמרה סְטינָה. "הכי חכם בעולם, ככה סבא אומר."

פֵּלֶה חשב שזאת השתחצנות. לא סְטינָה וגם לא סבא שלה יכולים לדעת איזו ציפור הכי חכמה בעולם.

"לסבתא שלי יש תוכית," אמר פֵּלֶה. "היא יודעת להגיד 'לך לכל הרוחות!'"

"מה כל כך קשה בזה?" אמרה סְטינָה. "את זה גם סבתא שלי יודעת."

פֵּלֶה פרץ בצחוק גדול.

"לא סבתא אומרת את זה. זו התוכית, מה חשבת!"

לא מצא חן בעיניה של סְטינָה שצוחקים עליה. היא נעלבה.

"אז תדבר ככה שיבינו אותך," היא אמרה בפרצוף חמוץ. אחר כך הפנתה את ראשה ונעצה את מבטה מעבר למעקה, היא לא רצתה לדבר יותר עם הילד הטיפש הזה.

"אז ביי בינתיים," אמר פֵּלֶה והלך לחפש את משפחתו הפזורה ברחבי האונייה. הוא מצא את יוּהָן ואת ניקלָס על הסיפון העליון, וברגע שראה אותם הוא ידע שמשהו לא בסדר. שניהם נראו זעופים כל כך עד שלִבּוֹ של פֵּלֶה נחרד — האם הוא עשה משהו שבגללו צריכות להיות לו נקיפות מצפון?

"מה קרה?" הוא שאל בדאגה.

"תסתכל," אמר ניקלָס והצביע באגודל. ופֵּלֶה ראה. שעונה על המעקה במרחק־מה מהם עמדה מָלין, ולידה גבר צעיר וגבוה בסוודר גוֹלף בצבע תכלת. הם דיברו וצחקו וההוא בסוודר הגולף הסתכל על מָלין, מָלין שלהם, כאילו מצא במפתיע גוש זהב קטן ויפה שהוא כלל לא ציפה למצוא.

"אז הנה שוב הלך עלינו," אמר ניקלָס. "חשבתי שהמצב ישתפר כשנתרחק מהעיר."

יוּהָן הניד את ראשו לשלילה.

"בטח, בחלום בלילה. אתה יכול לשים את מָלין על האִיוֹן הכי טרשי וקטן בים הבַּלטי ובתוך חמש דקות יגיע בשחייה בחור שצריך לעלות דווקא לאיון הזה."

ניקלָס נעץ מבט בסוודר הגולף.

"מי היה מאמין, היא האחות שלנו ולא עוזבים אותה בשקט! צריך להציב לידה שלט כזה... 'העגינה אסורה'!"

אחר כך הוא הביט ביוּהָן ושניהם ציחקקו. הרי הם לא מוחים ממש ברצינות כשמישהו צץ ומתחיל לְחַזֵר אחרי מָלין, מה שלדברי יוּהָן קורה בערך פעם ברבע שעה. לא ממש ברצינות, ולמרות זאת היתה בלִבּם חרדה חשאית קטנה — מה יקרה אם מָלין יום אחד תתאהב עד כדי כך שזה ייגמר באירוסים ונישואים וכאלה!

"איך נסתדר בלי מָלין?" נהג פֵּלֶה לומר, וזה מה שכולם חשבו והרגישו. כי מָלין היתה העוגן ועמוד השִדרה של המשפחה. מאז שאִמא שלהם מתה, כשפֵּלֶה נולד, היא היתה כמו אמא לכל ילדי משפחת מֶלקֶרסוֹן, לרבות מֶלקֶר האב. אמא קטנה וילדותית ודי אומללה בשנים הראשונות, אבל בהדרגה יותר ויותר מיומנת ב"לקנח להם את האף ולכבס ולצעוק עליהם ולאפות לחמניות" — ככה היא עצמה תיארה את מה שהיא עושה.

"אבל את צועקת רק כשבאמת צריך," עודד אותה פֵּלֶה תמיד. "לרוב את רכּה וטובה ונעימה כמו ארנב."

בעבר פֵּלֶה לא הבין למה יוּהָן וניקלָס לא אוהבים את המחזרים של מָלין. הוא היה סמוך ובטוח שמָלין היא משהו שעד קץ כל הזמנים יהיה שייך למשפחת מֶלקֶרסוֹן, בלי קשר לכמה סוודרים עם צווארון גולף יחוגו סביבה. מי שללא יודעין שמה קץ לשלווה שלו היתה מָלין עצמה. וזה קרה ערב אחד כשפֵּלֶה שכב במיטה שלו וניסה להירדם. הוא לא הצליח, כי מָלין שרה בקולי־קולות בחדר הרחצה הסמוך. היא שרה שיר שפֵּלֶה מעולם לא שמע לפני כן, וכמה מילים בשיר הזה פגעו בו כמו מכת מחבט כששכב במיטה.

"שרק סיימה בחינות בגרות והתחתנה וילדה ילדים..." שרה מָלין בלי שהיה לה מושג מה היא מעוללת לו.

"שרק סיימה בחינות בגרות" — זה בדיוק מה שמָלין עשתה! ואחרי זה... ואחרי זה לא נותר כמובן אלא לחכות לכל השאר! פֵּלֶה התחיל להזיע. עכשיו הוא הבין מה יקרה, איך הוא לא קלט את זה עד עכשיו! מָלין תתחתן ותיעלם, הם יישארו לבדם, רק עם דודה נילסוֹן שבאה לארבע שעות כל יום ואז הלכה.

המחשבה הזאת היתה בלתי־נסבלת ופֵּלֶה רץ בייאוש גמור אל אביו.

"אבא, מתי מָלין מתכוונת להתחתן וללדת ילדים?" הוא שאל בקול רועד.

מֶלקֶר המופתע הרים גבה. הוא לא שמע שלמָלין יש תוכניות כלשהן מהסוג הזה והוא לא הבין שעבור פֵּלֶה מדובר בשאלה של חיים ומוות.

"מתי זה יקרה?" התעקש פֵּלֶה.

"על היום והרגע האלה אנחנו לא יודעים שום דבר," אמר מֶלקֶר. "זה לא צריך להטריד אותך, ילד קטן שלי."

אבל מאז פֵּלֶה היה מוטרד, לא בכל רגע, אפילו לא בכל יום, אבל בפרקי זמן קבועים כשהיתה לכך סיבה מיוחדת. כמו ברגע זה, למשל. פֵּלֶה בהה במָלין וסוודר הגולף. למרבה המזל נדמה שהם עומדים להיפרד זה מזה לשלום. סוודר הגולף כנראה עומד לרדת במזח הבא.

"בַּיי, כּריסטֶר," קראה מָלין, וסוודר הגולף השיב בקריאה משלו, "אני אקפוץ איזה יום עם סירת המנוע ונראה אם אצליח למצוא אותך."

"לדעתי לא כדאי לך," מילמל פֵּלֶה ברוגז. והוא החליט לבקש מאבא להציב שלט מהסוג שניקלָס דיבר עליו: "העגינה אסורה" יהיה כתוב על המזח של מעון הנגר, פֵּלֶה ידאג שכך יהיה.

היה מן הסתם קל יותר שהמחזרים יניחו למָלין לנפשה אם היא לא היתה חמודה כל כך, את זה פֵּלֶה הבין. לא שהוא בדק מי יודע מה בקפידה, אבל הוא ידע שהיא חמודה. זה מה שכולם אמרו, הם חשבו ששיער בהיר ועיניים ירוקות, כמו של מָלין, זה יפה. כך חשב גם ההוא בסוודר הגולף.

"מי זה המגעיל הזה?" שאל יוּהָן כשמָלין ניגשה אליהם.

מָלין צחקה.

"הוא בכלל לא מגעיל. פגשתי אותו במסיבת סיום הלימודים אצל בּוֹסֶה. הוא דווקא די נחמד."

"מגעיל במיוחד," המשיך והתעקש יוּהָן. "תיזהרי ממנו, תרשמי את זה ביומן שלך."

מָלין לא היתה סתם בת של סופר. גם היא כתבה, אבל רק ביומן הסודי שלה. היא שיתפה אותו במחשבות שלה ובחלומותיה וחוץ מזה בכל ההישגים של ילדי משפחת מֶלקֶרסוֹן, גם של מֶלקֶר עצמו. היא נהגה לאיים עליהם, "חכו־חכו כשאני אוציא לאור את היומן הסודי שלי. כולכם תיחשפו במַעֲרוּמֵיכֶם."

"חח־חח, את עצמך תיחשפי הכי הרבה," הבטיח לה יוּהָן. "כי את בטח מקפידה להכניס לשם את כל המחזרים שלך לפי הסדר, לא?"

״תעשי רישום עם תארים, כמו הרשימה של מלכי שוודיה, כדי שלא תדלגי על מישהו בטעות," הציע ניקלָס. "פֵּר הארבעה־עשר האוּלוֹף, קַרל החמישה־עשר קַרלסוֹן, לֵנַארט השבעה־עשר ואוֹקֶה השמונה־עשר. זאת תהיה שושלת שַׁליטים נאה אם תמשיכי ככה."

באותו הרגע יוּהָן וניקלָס גם יחד היו משוכנעים שההוא בסוודר הגולף יהיה כּריסטֶר התשעה־עשר.

"הייתי רק רוצה לדעת איך היא מתארת אותו ביומן שלה," אמר ניקלָס.

"מגעיל במיוחד עם שיער קצוץ ומראה של אחד שמאוהב בעצמו," הציע יוּהָן. "ובאופן כללי טיפוס דוחה."

"כן, אתה יכול להַשלוֹת את עצמך שזה מה שמָלין חושבת עליו," אמר ניקלָס.

אבל מָלין לא כתבה מילה על כּריסטֶר התשעה־עשר ביומנה. הוא ירד מהאונייה במזח שלו בלי להשאיר עליה חותם כלשהו. כעבור רבע שעה בלבד היה למָלין מפגש הרבה יותר מטלטל שהשכיח ממנה את כל השאר. זה קרה כשהאונייה התקרבה אל המזח הבא והיא ראתה לראשונה את אי העורבים. על המפגש הזה היא כתבה ביומנה:

מָלין, מָלין, איפה היית כל כך הרבה זמן? האי הזה פשוט חיכה לך בשקט ובשלווה, כאן בשרשרת האיים, עם מחסני הסירות הקטנים והנוגעים ללב שלו, הרחוב הכפרי הישן שלו, המזחים וסירות הדייגים הישנים שלו ועם כל יופיו הקורע לב, ואת אפילו לא ידעת זאת, זה נורא, לא? אני תוהה מה אלוהים חשב כשהוא ברא את האי הזה? "אני רוצה קצת גיוון״, הוא בטח חשב. "שיהיה שומם. אני רוצה סלעים אפורים מחורצים. ושיהיה יפה, עצים ירוקים, עצי אלון ולִבנֶה, שדות של פרחים ושיחים פורחים, כן, כי אני רוצה שהאי כולו יהיה מוצף ערימות־ערימות של שיחי ורד בר ורודים ושיחי עוּזרָר לבנים באותו יום של חודש יוני בעוד אלפי מיליוני שנים, כשמָלין מֶלקֶרסוֹן תגיע לשם״. כן, יוּהָן וניקלָס יקרים, אני יודעת מה אתם חושבים במקרה שתקראו בחשאי את מה שכתבתי, אבל אתם לא תעשו זאת: מותר להיות יהירה כל כך? לא, אני לא יהירה, תבינו, אני פשוט שמחה על כך שאלוהים החליט לברוא את אי העורבים בדיוק כך ולא אחרת ועל כך שהוא החליט בהמשך להניח אותו כמו אבן יקרה במקום המרוחק ביותר בשרשרת האיים, שם הניחו לאי לנפשו והוא נשאר פחות או יותר כפי שהוא תיכנן אותו, ועל כך שהתאפשר לי להגיע הנה.

מֶלקֶר אמר להם, "אתם תראו שכולם יהיו על המזח כדי לצפות בנו. אנחנו נהיה סֶנסַציָה."

הדברים לא התגלגלו ממש כך. ירד גשם זַלעָפוֹת כשהאונייה עגנה, ועל המזח עמדו דמות אחת קטנה ויחידה וכלב. הדמות היתה ממין נקבה ובערך בת שבע. היא עמדה בלי לזוז, כאילו צמחה מתוך המזח, הגשם שטף אותה אבל היא לא זזה. היה אפשר לחשוב שאלוהים ברא אותה באותה הזדמנות שהוא ברא את האי, חשבה מָלין, והציב אותה שם, בתור השַׁליטה והשומרת של האי לעולמי עד.

מעולם לא הרגשתי קטנה כל כך, כתבה מָלין ביומנה, כמו שהרגשתי כשנאלצתי לרדת בכֶבֶשׁ האונייה בגשם שוטף, עמוסה חפצים, לעיניה של הילדה. היה לה מבט שכמו רואֶה הכול. חשבתי שהיא העורב של האי בכבודו ובעצמו, ושאנחנו לא נעבור את מבחן הקבלה של הילדה הזאת, שמעולם לא נתקבל על האי הזה. לכן אמרתי בנימה מתחנפת שנהוג לפנות בה אל ילדים קטנים: "איך קוראים לך?"

"צ'וֹרבֶן,"1 היא אמרה. מי היה מאמין! האם באמת אפשר להיקרא פרחחית ולהיראות מלכותית כל כך?

"והכלב שלך?" שאלתי.

היא הסתכלה לי בעיניים במבט נוקב ושאלה בשלווה, "את רוצה לדעת אם זה הכלב שלי או לדעת איך קוראים לו?"

"גם זה וגם זה," אמרתי.

"הוא הכלב שלי וקוראים לו בּוֹטסמָן — רב המלחים," היא אמרה ונשמעה כמו מלכה שהוֹאילָה בטוּבה להציג את חיית המחמד המועדפת עליה. חתיכת בעל חיים זה היה, דרך אגב. כלב מסוג סָן בֶּרנַארד, הכי גדול שראיתי בחיי. הוא היה מלכותי בדיוק כמו הבעלים שלו, ואני התחלתי לחשוב שכל היצורים באי הזה הם מאותו סוג ומתנשאים הרבה על מִסכנים כמונו, מהעיר.

אלא שאז הגיע מישהו מתנשם ומתנשף — התברר שזה החֶנוָוני של האי, נשמה טובה, כך נראה, ונדמָה שהוא היה עשוי על פי המידות האנושיות הרגילות, כי הוא בירך אותנו יפה לשלום בבואנו לאי העורבים וסיפר שקורים לו ניסֶה גרַאנקוויסט בלי שהיינו צריכים לשאול אותו. אבל אז הוא אמר משהו מפתיע, "לכי הביתה, צ'וֹרבֶן," כך אמר לילדה המלכותית, מי היה מאמין שהוא יעז ומי היה מאמין שהוא אביה של ילדה כזאת! אבל זה לא עזר מי יודע מה.

"מי אמר?" שאלה הילדה בקול קשוח. "אמא אמרה?"

"לא, אני אומר," אמר אביה.

"אז אני לא הולכת," אמרה הילדה. "כי אני מקבלת עכשיו את פני היורדים מהאונייה."

החנווני בא לשם כדי לקבל סחורות מהעיר ומן הסתם לא היה לו זמן להתעסק עם בתו החצופה, כי היא נשארה לעמוד במקומה בגשם בזמן שאנחנו אספנו את כל המיטלטלים שלנו. היינו מחזה עלוב באותו רגע, ודבר לא חמק מעיניה. הרגשתי את העיניים שלה בגב שלי כשהשתרכנו בכיוון מעון הנגר.

והיו שם עיניים רבות, לא רק של צ'וֹרבֶן. מאחורי הווילונות בכל החלונות של כל הבתים לאורך הרחוב של הכפר היו עיניים שעקבו אחרי השיירה הרטובה שלנו — אולי באמת היינו סנסציה, כפי שאבא אמר. ראיתי שהוא התחיל לשקוע קצת בהרהורים עכשיו. בזמן שצעדנו שם והגשם ניתך עלינו בשיא הכוח.

פֵּלֶה אמר, "אבא, ידעת שהגג במעון הנגר דולף?"

אבא נעצר בבת אחת בתוך שלולית. "מי אומר?" הוא שאל.

"סוֹדֶרמָן הזקן," אמר פֵּלֶה ונשמע כאילו הוא מדבר על מכר ותיק.

אבא ניסה לשוות לעצמו ארשת של אדישות.

"אני מבין, זה מה שאומר סוֹדֶרמָן הזקן, מי שזה לא יהיה, רואה השחורות הזה. ואת זה סוֹדֶרמָן הזקן כמובן יודע — מעניין שהמְתוֵוך לא אמר על כך מילה!"

"באמת?" אמרתי. "הוא לא אמר שזה בית קיץ ישן ונעים, בייחוד כשיורד גשם, כי אז מתקבלת בריכת שחייה קטנה ומקסימה בחדר האורחים?"

אבא נעץ בי מבט ארוך ולא ענה.

ואז הגענו ליעד.

"שלום לך, מעון הנגר," אמר אבא. "הרשה לי להציג את משפחת מֶלקֶרסוֹן — מֶלקֶר וילדיו המסכנים הקטנים."

זה היה בית דו־קומתי מעץ צבוע אדום, ולמראהו לא נותר ספק שאכן יכול להיות שהגשם דולף דרך הגג שלו. אבל הוא מצא חן בעיני למרות זאת. הוא מצא חן בעיני מהרגע הראשון. אבא לעומת זאת פחד כעת פחד מוות, ראו עליו — אני לא מכירה אף אחד שמצבי הרוח שלו מתחלפים במהירות כמו אצלו. הוא עמד בלי לזוז ובהה במפח נפש בבית הקיץ שהוא שכר לעצמו ולילדיו.

"לְמה אתה מחכה?" אמרתי. "זה לא ישתנה."

לבסוף הוא אזר אומץ ונכנסנו.

1 בתרגום חופשי: פרחחית.