פרולוג
מישהו אמר לי פעם שסיטואציות ששום דבר לא נכתב עליהן בספרים מתרחשות בארבעה מתוך חמישה מקרים. אנחנו פשוט לא שמים לב לכך.
כרגע אני מנסה להיזכר איך קראו לו, לאותו מישהו, ולא מצליח. לא ממש הכרתי אותו. הייתי מסופח אז ליחידה אחרת לטובת משימה ספציפית והוא התלווה אליי, ולא ממש היה לנו זמן לפתח את התיאוריה הזו שלו לכיוון מעשי. חבל, כי זה בהחלט היה יכול לעזור לי עכשיו. מהמשימה ההיא הוא לא חזר.
בכל אופן. בחזרה לכאן ועכשיו:
ההייד אאוט. פאב, בדרך כלל מקום נחמד להעביר בו ערב באמצע השבוע, מוזיקה עם אופי ותמיד בווליום סביר. לא תמצא פה בירות אקזוטיות בצבעים לא טבעיים ולא תבשילים אתניים, וברשימה שעל הקיר יש יותר קוקטיילים ממה שאנחנו באמת יודעים להכין. סיידנו לאחרונה.
אני עומד עם הגב לבר. חמישה אנשים, כולל אותי, נמצאים בחדר. כולם חמושים, כולם מסוכנים, חלקם יותר מאחרים. ולא, אני לא זה שהכי מסוכן כאן כרגע. החיים מכילים הפתעות קטנות כאלה.
היישר מולי עומד פנדה ובידיו רובה אם-16 צה"לי מקוצר, שנראה שמור במצב לא הכי טוב, אבל זה לא מה שעומד בראש מעייניי כרגע כי הוא מכוון ישר אל המצח שלי.
פנדה משתדל להיות מרוכז בי, אבל הוא נאלץ לחלק את תשומת הלב שלו ביני לבין האקדח שמרחף באוויר, יציב כמו סלע, עשרים סנטימטר מהאוזן שלו. מהצד של ההדק עומד איזי. פנדה מביט בי בעיניים מצומצמות ובלתי ממצמצות. מדי פעם הוא מגניב מבט הצידה אל איזי ומייד מחזיר אותו אליי. טיפת זיעה גולשת במורד המצח שלו, אבל האחיזה שלו בנשק יציבה, אצבעות יד שמאל על המתפסים בלי להיות מהודקות יותר מדי, האצבע המורה ישרה לכיוון המטרה, כמו שצריך.
מאחורי פנדה וקצת לשמאלו עומד הבחור השני שפנדה הביא איתו, שהכינוי שלו הוא "גריזלי" וכך הוא גם נראה, וזז, וחושב. הוא מצידו מכוון אקדח על איזי. הוא מסתכל עליי ועל האקדח שביד ימין שלי שמאופס לו על הפרצוף. שום דבר אצלו לא זז – לא פיזית, לא מנטלית ולא רוחנית.
הבחור האחרון הוא "קואלה". האוזניים הגדולות שלו מזדקרות בצידי הראש, והוא נראה לי כמו מי שלא ממש תופס את הבעיה עד הסוף. אני מכוון עליו את האקדח השני שלי, זה שלקחתי קודם מגריזלי, ביד שמאל. האקדח שלו מידלדל בקצה הזרוע שלו, מכוון לרצפה מפני שהוא היה האחרון בחדר שהגיב. היד שלו רועדת. המבט שלו קופץ כל הזמן בין שאר הנפשות הפועלות.
כשאני עומד שם עם הידיים ישרות לשני הצדדים, בוהה בקנה של פנדה, אני נראה מוכן לגמרי לצליבה. ולמי שמדמיין כרגע את התמונה הזאת: הסיבה שאני עושה כזה פרצוף קשוח היא שאני לא מעז להזיז אפילו שריר.
וככה אנחנו עומדים שם. חידת שחמט שהייתה עושה גם למיכאיל בוטביניק כאב ראש. מצב שצריך להתאמץ כדי להיכנס אליו ובלתי אפשרי בכלל לצאת ממנו – לא בלי איזה דאוס אקס מכינה, ולא היה לי שום דאוס במלאי. ואם נחזור לרגע לתיאוריה לעיל – קשה לי לדמיין שסיטואציות דומות עברו עליי בלי ששמתי אליהן לב.
הפסקת חשמל פתאומית הייתה עשויה לעזור, אבל דברים כאלה אף פעם לא באים כשצריך אותם אז אני מתמקד בניסיון לשמור על ריכוז לקראת מה שיבוא, משום שאם מישהו יֵצֵא חי מהפאב הזה, זה רק מפני שהוא זז הכי מהר והכי חזק.
"לא." אומר פנדה, ואז שוב: "לא."
"כן." אומר גריזלי, החבר שלו, בקול בס נמוך. "תוריד אותו. אני לוקח את השני."
"לך על זה." אומר איזי, להלן "השני".
"אני סופר עד שלוש..." אומר פנדה אחרי כמה שניות.
חלק ממני מרוכז בסיטואציה, אבל יש חלק נוסף שמנסה להיזכר בשם של הבחור ההוא עם התיאוריה, ובמשימה שממנה אני חזרתי והוא לא. ויש חלק נוסף, שרוטן בלחש למה לעזאזל היינו חייבים לסייד את המקום רק לפני שלושה ימים.
יוס –
שנון ומצחיק, נהניתי