ילד פריפריה

פתיח

“יא ילד פריפריה לא מפותח״, הוא אמר לי בהלצה. הסתכלתי עליו תוך שהוא מסתובב וממשיך בעיסוקיו במהלך המשמרת במסעדה ה״צפונבונית״ שבה עבדתי בשנותיי הראשונות בתל אביב.

הסתכלתי עליו בכעס. הבטן שלי התהפכה. בעיניו זאת הייתה בדיחה קלילה ומשפט חסר משמעות. אך אצלי, עם רגשי הנחיתות של גיל 22, זה לא הפסיק להדהד בראשי גם כמה ימים לאחר מכן. הייתי תוקף את עצמי בשאלות כמו: “אני באמת כל כך שונה?״ “אני באמת לא מפותח?״ הדימוי העצמי שלי היה נמוך. משפטים כאלה היו מורידים אותי עוד יותר. הביטחון העצמי שלי נשען על איך שהסביבה רואה אותי. ככה זה כשאגו מנהל את בית הספר של הרגשות השליליים, לא היה לי סיכוי לעבור את המבחן.

במהלך השנים שלי בתל אביב חוּזרתי כמה וכמה פעמים על ידי נשים. הדבר היה לי חדש, מעולם לא התחילה איתי בחורה עד המעבר לעיר הגדולה. היה לי קשה לקבל את זה. בפנים לא כל כך האמנתי, הייתי בטוח שהן רוצות ממני משהו, רוצות תמורה כלשהי.

שירן הייתה הראשונה. בליל שישי אחד אני יוצא ממועדון באבן גבירול, הראש קצת מסתובב ואני מתחיל לחפש מונית. בשנה הראשונה בעיר לא הכרתי הרבה, המשכתי לצאת למועדונים באותו סגנון שהייתי יוצא אליהם בצבא. אותו קהל פחות או יותר, אותה מוזיקה ואותו עשן סיגריות ששנאתי. “מונית״, אני צועק ומסמן ביד, והיא ממשיכה לדהור. “לאן אתה נוסע?״ אני שומע קול חמוד מאחורי גבי. “אולי אוותר על הנסיעה״, אמרתי לה בחצי חיוך.

“נעים מאוד, אני שירן״, היא הושיטה לי יד מקועקעת במלואה.

לאחר שיחה קצרה הגיעה השאלה שעד היום אני נשאל הכי הרבה בעיר, “מאיפה אתה במקור?״

“בית שאן״, עניתי, מאוכזב מהשאלה, ומייד ראיתי את עיניה מפסיקות לבהוק.

“אז אתה מרוקאי כזה, הרבה אחים, הרבה אוכל, חפלה?״ היא שאלה בחצי ציניות-חצי הומור ששנאתי, הומור סטיגמתי.

“לא״, השבתי לה בכעס והסתובבתי אל הכביש להמשיך ולחפש מונית. “וואי, אתם רגשי אתם, אי אפשר לצחוק איתכם״, סיימה והסתובבה לה לשלום.

בגיל 26, לאחר חמש שנות ניסיון עם מקרים מהסוג הזה, אני כבר מומחה. יש לי תשובה להכול, וחוש הציניות שלי מפותח. אני כבר לא נפגע ויודע לצחוק על זה, אבל המקרה הבא הצליח להפתיע אותי גם בגיל 26, לאחר כמה שנים של ניסיון.

מעיין הייתה מלצרית בבית הקפה השכונתי שעבדתי בו בצפון תל אביב. על פניו, בחורה אינטליגנטית ומבינה עניין. לא היה לי איתה חיבור חברי, ומעולם לא החלפנו שיחה של יותר מדקה. פעם אחת היא הצליחה להפתיע אותי.

“נדב, מיכל סיפרה לי בדיוק קודם שאתה מבית שאן במקור״.

“כן״, עניתי לה תוך כדי שאני מצייר לב על הקפה.

“וואי, בטח מה זה מפחיד שם״.

אני מרים את הראש ומנסה לעכל. “מה זאת אומרת?״ שאלתי, מופתע באמת ובתמים.

“מה, מפחיד להסתובב שם לבד, הרבה רוצחים ואנסים, לא?״ היא אמרה והתכוונה לכל מילה.

לא ידעתי מה לומר וניסיתי לעכל לרגע. “את רצינית?״ שאלתי.

“מה, מתי ברחת משם?״ היא המשיכה.

פה כבר לא יכולתי לספוג את זה ופשוט התפוצצתי עליה מעצבים, כשהיא לא מבינה מה קורה לי.

בסוף היא קינחה במשפט האהוב עליי: “אז ככה לימדו אותך להתנהג? יא חתיכת ילד פריפריה לא מפותח״.

הספר שלי לא הולך לדבר על הסטיגמות, העדתיות, הדעות הקדומות והשיפוט שספגתי לאורך הדרך. אף שלכל אלה יש חשיבות רבה בתחושות שליוו אותי לאורך השנים בעיר הגדולה. תחושות שהשליכו על הדימוי העצמי, הביטחון העצמי והערך העצמי. לא פשוט לראות את אנשי הסביבה התל אביבית כה ממוקדים, עושים טיול גדול אחרי צבא, חוזרים, עושים תואר, מסיימים, מתחילים עבודה מסודרת, ואני מנגד רודף אחרי הזנב שלי, רץ מחודש לחודש, הכול כדי לשלם את השכירות, לדאוג למקרר מלא, לממן את הקטנוע ולצאת לשתות משהו בין לבין. רק לא לחזור לבית שאן.

בהתחלה הייתי מפוחד בכל פעם ששאלו אותי מה אני עוד עושה חוץ מלברמן ולעשות טיפים. הרי לא עשיתי כלום חוץ מזה. עם הזמן למדתי לאלתר ולהגיד שאני חוסך לעסק, למיזם גדול, ללימודים עתידיים. לא רציתי להרגיש שונה, הרי זה דפוק להגיד שאין לי שום שאיפות לעתיד.

קצת אחרי המעבר הגדול לתל אביב הייתי מבקר בתדירות גבוהה בבית שאן. עדיין הייתי בקשר עם החברים מהעיר. עם הזמן, כשהתחלתי לספוג לתוכי את האווירה התל אביבית, חברי הילדות הבחינו בכך והתחילו לזרוק לי הערות מעצבנות ועקיצות בכל פעם שהיינו נפגשים, כמו: “יא תל אביבי שכחת מאיפה באת?״ “נהיית צפונבון?״ “יאללה מה אתה משחק לנו אותה כולה תל אביב״. העקיצות והאמירות הללו גרמו לי עם הזמן להתרחק יותר ויותר מהסביבה החברית בעיר, ומהעיר עצמה בכלל. התחלתי לבקר פעם בחודש, מגיע ל-24 שעות, אוכל את האוכל של אבא וחוזר חזרה עם המון קופסאות אוכל לשבוע הקרוב. ככל שעבר הזמן התנתקתי לגמרי מהחברים בבית שאן. התחלתי להרגיש שונה בחברתם, הם גרמו לי להרגיש חוסר נוחות, עד שזה הגיע למצב שלא הרגשתי שייך. בבית שאן אני כבר לא שייך, וגם בתל אביב אני לא שייך. נוצר פער גדול. החברים מהשכונה רואים בי תל אביבי, והתל אביבים רואים בי “ילד פריפריה״. מי אני לעזאזל?

היום, לאחר תהליכים עוצמתיים שעברתי עם עצמי, תחושת השייכות שלי נפרשת לכל מקום שאלך אליו. היום אני שייך לעצמי. כשהתחלתי לקבל את עצמי, להפסיק לשפוט את עצמי, לאפשר לעצמי להיות מי שאני באמת, בלי מסכות וכובעים, אני מרגיש שייך בכל מקום, כי אם יש לי אותי, יש לי הכול.

“על מה אתה עושה הרצאה?״ היא שאלה אותי באמצע ארוחה משפחתית.

“על הסיפור שלי״ השבתי לה.

“מה, למה איזה סיפור יש לך? מה, עברת אונס או טראומה?״ היא שאלה בזלזול.

הרבה פעמים אני שואל את עצמי מהיכן נובע הדחף של אנשים לשפוט, לבקר, לזלזל, בלי להכיר את הבן אדם. להיות עם אצבע קלה על ההדק, לא לחסוך במילים. יש לי חוסן מביקורת ומשיפוטיות, אני רגיל ששופטים אותי, מבקרים אותי, לא מסכימים איתי ולא מקבלים אותי. לי זה לא כואב, אני במקום חזק ואני חי את האמת שלי במלואה. אך אני פוגש את הדבר הזה בקליניקה שלי מהסיפורים של המתאמנים שלי. כולנו חווים ביקורת ושיפוטיות, הצער שבדבר הוא שיש אנשים שהדבר פוגע בהם עד לכדי שיתוק. אני פוגש אנשים רבים שפוחדים לעשות מעשה כלשהו רק מהפחד של “מה יחשבו עליי ומה יגידו עליי״. וזה מה שהכי כואב לי במקצוע שרכשתי לחיים.

נעם הגיעה אליי לאימון אישי. מדובר בבחורה מקסימה, מלאת חן וכובשת בצניעותה. המטרה שלה באימון היא להוציא את הספר שלה לאור. זיהיתי מייד חוסר ביטחון גדול, פחדים כבדים, דיבור מפוחד וקושי בהתבטאות.

בפגישה הראשונה שלנו בקושי הוצאתי משפט מהפה שלי. אני רגיל לזה שבפגישות הראשונות המתאמנים מגיעים כדי לפרוק. זה מה שקרה. היא פשוט פרקה ופרקה עד שהגיעה לכדי דמעות. עיקר הסיפור שלה נשען על הביקורת שהיא סופגת מהסביבה, על ההצקות וההטרדות שספגה בבית הספר בילדות, טראומות שמלוות אותה עד היום, על הפחד ממה יחשבו עליה.

נעם מנסה להוציא את הספר שלה כבר כמעט עשור. מדובר בספר על סיפור חייה ועל הטראומה של אובדן אחיה. זיהיתי מייד שהוצאת הספר היא הסיבה לתקיעות בשאר תחומי חייה - בזוגיות, בבית ובחברה.

במהלך המפגשים הבאים היא המשיכה לספר לי כמה הסביבה לא מקבלת את זה שהיא מוציאה ספר, כמה היא פוחדת שלא יקראו אותו, ואם הוא יצליח או לא יצליח.

לאחר תהליך של כמה וכמה פגישות, שבהן נגעתי בנקודות הרגישות והמעכבות מהילדות ובכלל ושחררתי לה כמה פחדים ומחסומים, החלטתי לשאול אותה שאלה אחת: “מה המטרה שלך בהוצאת הספר לאור?״

“להגשים חלום״, היא ענתה לי כשעיניה בוהקות ונוצצות, וחיוך עלה על פניה.

“אז מה זה משנה כמה אנשים יקראו את הספר, מה יגידו עליו ואם הוא יצליח״, אמרתי לה בנעימות. “המטרה היא להגשים חלום״, הוספתי וחיכיתי לתגובה שלה.

היא חייכה את החיוך הכי רחב שראיתי מתחילת התהליך. כאילו שהבינה ואסימון גדול נפל.

בתום המפגש הזה ביקשתי ממנה להתחיל לבדוק חברות הוצאה לאור, להשוות מחירים ולהתחיל לגשש. בשבוע שלאחר מכן היא הגיעה אליי שוב עם אותם פחדים. אמרה שהייתה בחברה אחת וקיבלה הצעת מחיר הוגנת מאוד ושהם מחכים לתשובה שלה. ביקשתי ממנה באמצע האימון להוציא את הטלפון, לחייג אל החברה ולקבוע פגישה לחתימה על החוזה.

יום למחרת זה קרה. היא חתמה על החוזה והספר שלה יוצא אל אוויר העולם. במפגש הבא נעם הפכה לבן אדם אחר, הרגשתי שסלע ענק ירד מליבה, שאושר החל לעטוף אותה ושהיא כבר לא חוששת ממה שיגידו עליה וממה שיחשבו. היא סיפרה לי בהתרגשות שבעשור האחרון היא הייתה בטיפולים פסיכולוגיים ושום פסיכולוג לא הצליח לעזור לה להוציא את הספר לאור. שהיא ניסתה הכול, הלכה למטפלים וליועצים בלי סוף, ניסתה את כולם. אליי הגיעה בהבטחה לעצמה שאני ההזדמנות האחרונה.

אני מאמין שפעמים רבות בחיים מה שאנחנו צריכים זה מישהו שיעמוד מאחורי גבנו, ייתן דחיפה קטנה עם האצבע ויגרום לנו להתמודד עם הפחד.

לי לא הייתה הדחיפה הזאת. תמיד צעקתי את החלומות שלי, אך זה לא עניין אף אחד. מעולם לא קיבלתי פרגון או תמיכה. נהפוך הוא, ברוב המקרים שמעתי משפטים כמו: “תהיה מציאותי״, “אתה חי בסרט״, “אין לך סיכוי״. אני מודה על המשפטים האלה שספגתי, בטח אתם מכירים אותם. המשפטים האלה נתנו לי את המוטיבציה להוכיח, להוכיח לעצמי שהחיים האלה לא נגמרים ומסתכמים בכל מה שיש מסביבנו עכשיו. לא ייתכן שבשביל זה באנו לכאן, יש כאן “משהו״ גדול יותר. ה״משהו״ הזה מתחיל ב״אמת״. עכשיו אני חי את ה״אמת״ שלי, וה״משהו״ הזה קורם עור וגידים.

היום אני “ילד פריפריה״ גאה. גאה במקום שבאתי ממנו, במשפחה שגדלתי בה, בדרך שעברתי, בכישלונות שצמחתי מהם, במשברים שחוויתי. אני גאה להיות מי שאני. לראשונה בחיי אני אומר את המשפט הזה בפה מלא, מלא גאווה, עם דמעה קטנה של אושר על הלחי.

השם לספר נולד מתוך החוויות הלא נעימות שעברתי עם צמד המילים הזה. צמד מילים שהשפיע רבות על חיי, על הדימוי העצמי שלי ועל הערך העצמי. כמו ששמתם לב, בעבר הייתי שומע “ילד פריפריה לא מפותח״ ונפגע מייד, מתאכזב, לוקח ללב. כיום אני גאה ב״ילד פריפריה״ שבי, זה הילד שעיצב אותי, זה “הילד״ שאני. כיום אני אוהב אותו, שלם איתו ומוקיר תודה לו ולמקום שממנו באתי וצמחתי. בית שאן שלי.