ילד קטן מלחמה גדולה

זה היה יולי רותח של שנת 1935. השמים יקדו בצבעי אפור זועם. קול זעקה של יולדת נשמע באחד מחדרי הבית הדל, בן שני החדרים, שעמד בפאתי בתי הזיקוק בעיר פלוישט ברומניה. בסמוך, זרם לאיטו באדישות נהר הדמבו שנשק לגדרות התיל החלודים של מפעל ה״ווגה״, שזיקק את הנפט השחור והסמיך. ריח חריף של הזהב השחור עמד תדיר באוויר ונשאף כשהוא מעורב באידי הפחד מהמתחים הלאומניים ומהמלחמה הגדולה ההולכת וקרבה.

גגות הפח של העיר בערו מעל לראשי באי הכנסיות, בתי הספר, ארמונות האצולה המקומית, בניין העירייה ובתי אחרון המובטלים, שיצאו מבתיהם כדי לשאוף אוויר.

גגות הפח, מעשי ידי אבי הפחח-אמן, היו עדים להיעדרותו והזכירו לאימי, בעודה זועקת בציריה, את חסרונו הפיזי, הנפשי ובעיקר הכלכלי.

שכונת העוני שהשתקפה מבעד לחלון היולדת הייתה עדה אילמת ליגונה ולמאבקה היומיומי בקשיי הפרנסה שלה, אך בעיקר לגעגועיה למבטו, לידיו החסונות ולכפותיו המיובלות של בעלה חיים בר. היא זכרה ימים טובים יותר שבהם הפרנסה הייתה מצויה.

היולדת — אימי נשאה בכבדות את הריונה הרביעי, מתנודדת בכבדות ברחובות הלוהטים, סלה הריק בידה וליבה מר, וכשתקפו אותה צירי הלידה לא הפסיקה להרהר באבי:

“היכן אתה חיים בר שלי?״ התייפחה כשהיא מדממת.

“מה אתה אוכל, ועם מי אתה ישן שם בביצה הטובענית על גדות הדנובה?״

המחשבות הטורדניות שלה על חייו במחנה הצבאי הרומני שאליו נשלח: “היהודי שנחשד בחוסר נאמנות ושלא ניתן לסמוך עליו״, נזעקו בחימה בכל ציר מציריה.

“שם, אתה מחזק באדמה את גדות הדנובה ופה אני הולכת ונחלשת ומה יהיה על ילדיי: רנה בת השש, ליאון בן הארבע ומוריץ הפעוט בן השנתיים״.

היא נאחזה בדפנות הברזל של המיטה כשהיא מתפללת ביידיש לבורא עולם “גוט הלף מי אונד מיין קינדרלך״.

פתאום היא הבחינה שרנה, בת השש, אוחזת בידיה שני גזרים וליאון מחזיק בשתי ידיו כרוב שחציו רקוב ועיניה מלאו דמעות. היא השתדלה לחייך אליהם. הם עמדו המומים למראה אימם הסמוקה והמיוזעת. ונרתעו לאחור בכל גניחה וזעקה.

היא ידעה שילדיה שבו מליקוט ירקות מעוכים שהותירו אחריהם הרוכלים בשוק. כך עשו בימי השוק, כשהם נתונים למרמס רגליהם ולגידופיהם של זרים. ילדיה היו הגיבורים שלה.

“רנה, ליאון, כל הכבוד! איזה ירקות יפים. אתה אריה, ליאון ואת, רנה, הנסיכה שלי״,

ושוב זעקה בציריה הגוברים:

“רנה, רוצי לשכנה מהר, מהר, תגידי לה ש...״

הילדה לא זזה.

“רנהההה!״

“אימא, השכנה מבקשת חמש ליי. היא לא תבוא אם...״ מבטה המוכה הניס את הילדה שחשה אל בית השכנה “המיילדת״.

היולדת שלפה מחזייתה הממורטת, שהכילה סכום של עשרים וחמישה ליי, כמה מטבעות וציפתה למיילדת.

"חמישה ליי, אלוהים, חמישה ליי, הם מחיר של כיכר לחם שחור. ומה אומר לבעל הבית שעליי לשלם לו שלושים ליי. מה נאכל ומה נעשה אם נישלח לרחוב, שהרי עד סוף השבוע לא אוכל להשיג כסף לתשלום שכר הדירה לחודש זה. גם לא אוכל לעבוד...איי כואב...אלוהים עזור...״ בכתה.

בין ציר לציר שבה ומנתה בידיים רועדות את סכום הכסף שנותר בחזייתה. מוריץ פרץ בבכי וליאון נראה חסר אונים. היא רצתה לבקש את סליחתו על היותו אב קטן כבר בגיל ארבע. ידיה וברכיה רעדו.

כבר לפני חודש, כשהיא סוחבת הריון מתקדם, סגר בעל הבית הרומני את דלת המעבר לחדר הנוסף שהיה לה והשכירו לדייר בודד שהיה פליט מבולגריה. היא ושלושת ילדיה נאלצו להצטמצם בחדר אחד שהכיל גם את המטבח. בחדר צפוף זה, שהו הילדים כשהיא עבדה כעוזרת בית בבתי יהודים עשירים. מעתה גם בעבודה זו לא תוכל לעבוד ומי יפרנס את כל הפיות, והרי גם רבע כיכר לחם לא תוכל לקנות?!

היא הצליחה לסחוב את גופה ולהתייצב לרגע כשהיא מנסה לפרוש מתחתיה את בד הכותנה הלבן שכיסה בלילות את השטיח — ירושת אימה — ושעליו נהגה להשכיב בלילה את שני הבנים כשעל המיטה, בעלת המזרון המעוך, ישנה עם רנה.

אחר דידתה לעבר הפיילה מלאת המים שחיממה בעוד מועד על ה״סובה״, אותו תנור ברזל מעוגל שהיה בעל ארובה. את תנור העצים הזה האכילו שני ילדיה הגדולים בשברי עצים ובזרדים שאותם ליקטו בצידי הדרכים ובחורשות. והם, בידיהם הקטנות והפצועות, ידעו שללא הסקה, הם נדונים למוות בחורף הקפוא. מדי בוקר בחורף ובקיץ הם נרתמו למשימה של הדלקת התנור. הם הבינו שללא מים חמים לא ניתן יהיה לכבס, לבשל, ולהתרחץ במים שגם בקיץ היו קרים, וללא מים חמים, לא ניתן יהיה להיפטר מהכינים שהגיעו לכל קפל של בגד זה או אחר. למזלה, בנה ליאון, אהב את מלאכת הדלקת התנור ולא פעם שבר גדרות עץ וענפי שיחים כדי לספק את בקשתה לחימום.

בעודה משמיעה גניחות של כאב ותוך מאמציה להרים את הפיילה ולהניח אותה על הפתילייה שקירבה למיטה, שבה רנה עם המיילדת וזו מיהרה להושיב את אימי בצורה נכונה כדי להקל על הלידה. מוריץ בהה במיילדת שחומת העור והפסיק לבכות. הוא מצץ את אצבעו ופקח זוג עיניים גדולות בעוד המיילדת מוסיפה למיטת היולדת שמיכה שמצאה בפינת החדר, כדי לכסות את היולדת מעיני ילדיה.

התינוק התקשה להגיח החוצה כאילו נבהל מהעולם שבחוץ. כשהגיח לאוויר העולם, התחרט והכניס את ראשו בחזרה לרחם ואחר שב ויצא כשהוא מכוסה ברירית השלייה ובדם. שיעולי החנק והפסקות הנשימה שלו לא החרידו את המיילדת, שחשבה שאולי עדיף לו, בעת הזו, לא להיוולד.

היא טפחה על עכוזו ועל גבו וניקתה את דרכי נשימתו באצבע מיומנת ואחר חייכה בסיפוק כשהחל לנשום חלושות. כל אותו הזמן שכבה היולדת במיטתה חלושה מכדי לשתף פעולה עם הסביבה. משהו בה נתרוקן באחת. חוסר האונים שלה, לנוכח התינוק המכחיל, הריצו את רנה שפרצה לחצר וזעקה:

“הוא...הוא...״

“הוא מת?״ שאלו השכנות שעמדו בפתח צריפיהן, ממתינות לבשורה.

אחרות הציצו מן החלון וחלקן ניסו להידחס לחדר של ה״יהודייה״ כשהן ממלמלות ומצטלבות: “הוא מת?״

ואחר הצטדקו לפני היולדת: “חשבנו...כי הבת בכתה...למה בכתה?״

כן, ניסיתי לספר לכם בצורה נאמנה אודות האישה, רחל ינקוביץ, המכונה ראשלה, והיא אימי שילדה אותי באותו חדר, כשאבי היה הרחק בביצות הדנובה ואמי בביצת חייה בעיר פלוישט באותו קיץ חם ולוהט.