ים אחרון

ממפיס, טנסי-תל אביב 1995 אישה צעירה נכנסה לחנות מכולת בפרוור של העיר הגדולה. היתה שעת צהריים והחנות היתה ריקה מקונים. האישה ביקשה מהאיש הקשיש קטן הקומה שעמד מאחורי הדלפק לבוש בסינר לבן, שישקול לה מאתיים גרם גבינה.

המוכר מאחרי הדלפק הביט בצעירה, שברט כחול צי היה חבוש לראשה הבהיר, ושאל: מאתיים גרם? אצלנו באמריקה שוקלים במשקלות אחרים, פאונדים למשל. את בוודאי לא מפה, את חדשה פה? כן, אמרה האישה הצעירה, אני מישראל. ואנחנו פה בשליחות, הוסיפה. אז כמה זה יוצא מאתיים גרם בפאונדים?

המוכר חשב רגע, ואמר, אם תקחי חצי פאונד יצא לך קצת יותר מ־200 גרם. בגלל שאת חדשה וזאת הפעם הראשונה שאת קונה כאן, ואני מקווה שלא האחרונה, אז מה שישקול יותר ממאתיים גרם הוא על חשבון הבית!

תודה, חייכה האשה הצעירה, זה יפה מאוד מצידך.

ומאיפה את בישראל? ומאיפה באה המשפחה? שאל האיש כשהוא אורז את הגבינה בנייר מרשרש ומכניס לשקית נייר חומה. מתוך האנגלית שלו ביצבצה מנגינה של יידיש.

אנחנו מירושלים, ענתה הצעירה.

ולפני ירושלים? הסבא והסבתא שלך...

מצד אבא שלי הם כבר שבעה דורות בירושלים, מעליית תלמידי הגר"א מוילנה...

אוהו אוהו אמר המוכר, איזה ייחעס....

ומצד אמא יש לי סבא וסבתא בתל אביב, ענתה.

ומאיפה באו הסבא וסבתא שלך? או שהם נולדו בארץ? המשיך האיש לשאול.

האישה הצעירה, אמרה, הסבא וסבתא בתל אביב באו מפולין. עוד לפני המלחמה.

מפולין? אמר המוכר, גם אני באתי לכאן מפולין. אבל אחרי המלחמה,

ומאיפה בפולין? זוויות פיו נשמטו.

זדוּנסקה ווֹלה. אמרה את שם המקום ששמעה מאז ילדותה מפי הסבים והאם ושאותו גם כתבה בעבודת שורשים בבית הספר.

זדוּנסקה ווֹלה? המשיך האיש לחקור, היתה לי שם משפחה! סבא וסבתא ודודים! מה שם הקרובים שלך?

האשה הצעירה נקבה בשם הנעורים של סבתה, גם אותו זכרה מאז אותה עבודת שרשים.

האיש נאחז בדלפק ופניו חוורו.

שולץ? זה השם של סבתא מהבית? את בטוחה?

היא היתה בטוחה. אתה מכיר? זה השם של הקרובים שלך שם? היא הושיטה לו שטר כסף.

הוא עקף את הדלפק וניגש אליה, מתעלם מהשטר ובחן את פניה בתשומת לב.

כעת אפשר לנחש את סוף השיחה בין המוכר ללקוחתו. האיש התגלה כשימק וקסברג, דודנה של סבתא של תחיה, זה שמה של האישה הצעירה. אימו של שימק היתה אחותו של אבי סבתה של תחיה. מסובך? אימו היתה דודה של אימי. זהו אותו שימק, שמעון, או סיימון, כפי שנקרא במקומו החדש.

עם הגילוי המשפחתי הבלתי יאמן הזה, מיד היתה פליאה ושמחה גדולה. המשפחה הצעירה של תחיה אימצה את שימק כבן בית והוא מצידו אימץ אותם. דם זה לא מים. אשתו מינה, אשה חולנית וכבדת בשר מאוד, שהתה רוב הימים בבית, נתונה לטיפולו של בעלה. שתי בנותיהם כבר פרחו למקומות אחרים. הפרנסה לא היתה מצויה בשפע, הוא כאמור, היה מוכר שכיר בחנות מכולת יהודית. בהתלהבות רבה, כמי שמצאה באורח נס נצר נידח ונשכח למשפחה, צילצלה תחיה לסבתא שלה בתל אביב להודיע לה על הגילוי, המקרה־הלא־יאומן, הנֵס! בן משפחה ישן־חדש הופיע! וניצול שואה.

הסבתא התלהבה פחות. בשיחת הטלפון הנרגשת שהגיעה מנכדתה שבמרחקים, היא נשמעה מעט מסוייגת וקרירה. אך תחיה לא הרפתה. היא יזמה שיחת טלפון בין סבתה לשימק. נערכה שיחה מנומסת ואף חביבה למדי בין קרובי המשפחה, שכל כך הרבה הפריד ביניהם, הזמן, המרחק, הזכרון. אך אנחנו חשנו שיש כאן רק קצה קצהו של קרחון: מה פשר הקרירות הזאת, הנימוס הזה, יש כאן בוודאי איזה סיפור. התחלנו לשאול שאלות.