ים בבוקר

פאריד והצבייה

פאריד מעולם לא ראה את הים, מעולם לא טבל בו.

לעתים קרובות דמיין אותו. זרוע כוכבים כמו אדרת של פּאשָה. כחול כמו החומה הכחולה של העיר המתה.

הוא יצא לחפש צדפים מאובנים שנקברו באדמה לפני מיליוני שנים, כשהים הגיע עד המדבר. הוא רדף אחרי לטאות ששוחות מתחת לחול. ראה את האגם המלוח, ואת זה המר, את הגמלים הכסופים המתקדמים לאיטם כמו ספינות שודדי ים תשושות. הוא מתגורר באחד מנאות המדבר האחרונים בסהרה.

אבותיו השתייכו לשבט בדואים נודד. הם היו חונים בוואדיות, בערוצי נחלים שופעי צמחייה הקימו אוהלים. העזים רעו, הנשים בישלו על אבנים לוהטות. מעולם לא עזבו את המדבר. הם היו חשדניים קמעה כלפי יושבי רצועת החוף, סוחרים, שודדי ים. המדבר היה להם לבית, פתוח, אינסופי. ים החול שלהם. ארץ מוכתמת בדיונות כמו פרווה של יגואר. לא היה להם כל רכוש. רק עקבות צעדים המיטשטשים בחול. השמש הניעה את הצללים. הם הורגלו לשאת את הצמא, כמשו כמו תמרים בלי למות. גמל פילס את דרכם, צללית ארוכה ומעוותת. הם נבלעו בין הדיונות.

אנחנו נעלמים מעיני העולם, אבל לא מעיני האל.

כך נדדו, עם המחשבה הזאת בלבם.

הרוח הצפונית שחלפה על פני ים הסלעים בחורף הצליפה באריג הצמר הגס שלגופם. עורם, נטול דם, התהדק לעצמותיהם כמו עור של עז על גבי תוף. פורענויות עתיקות צנחו משמים. נקיקי חול הפכו ללהבים, לגעת במדבר פירושו להיפצע.

הזקנים נקברו היכן שמתו. נותרו מאחור בדממת החול. הבדואים המשיכו בדרכם, גדילים בתכלת ובלבן.

באביב נולדו דיונות חדשות, ורודות וחיוורות. בתולות חול.

משבי הג'יבלי הלוהטים עלו יחד עם יללות צרודות של תנים. תלתלים קטנים של רוח חגו כמו נשמות תועות על פני המדבר ודקרו פה ושם את החול. בעקבותיהם באו משבים צולפים, חדים כחרב סימיטַר. צבא שלם קם לתחייה. המדבר התרומם, טרף בן רגע את השמים. מוסס את הגבול עם העולם הבא. הבדואים כרעו תחת עול הסופה האפורה, חיפשו מחסה מאחורי בעלי החיים שנפלו על ברכיהם כמוכי קללה קמאית.

***

עד שיום אחד הם הפסיקו לנדוד. הקימו חומה של חומר, גידרו את שדות המרעה. הותירו על החול עקבות גלגלים.

מדי פעם ראו שיירה חולפת בסמוך. הם ישבו על נתיב של הסוחרים מאפריקה השחורה שחצו את המדבר לכיוון הים — הובילו שנהב, שׂרף, אבנים טובות, בני אדם כבולים שנמכרו כעבדים בנמלי קירֶנאיקָה וטריפּוֹליטניה בלוב.

הסוחרים החליפו כוח בנווה המדבר, אכלו, שתו. כך נולדה לה עיר. קירות של טיט מיובש דמוי חבל קלוע, גגות מכפות תמרים. הנשים חיו למעלה, בנפרד מהגברים, צעדו יחפות על הגגות, הלכו לבאר עם כדי טֶרה־קוֹטה על הראש, הוסיפו לקוסקוס קרביים של כבשה, קמח חלוט, התפללו על קברי מָרָבּוּט מקודשים, ובשקיעה רקדו על הגגות לקולו של חליל נאי, הניעו מותניים כנחשים עצלים. למטה הגברים יצקו לבֵנים, סחרו, שיחקו בקוביות, עישנו נרגילה.

כיום העיר הזאת איננה. נותרו ממנה רק שרידים, מקדש שנאכל בסופות החול. לצדה קמה עיר חדשה בפקודת הקולונל, מתוכננת בידי אדריכלים זרים מהמזרח. מבני בטון, אנטנות.

לאורך הדרך מתנוססים דיוקנאות גדולים של הרָאיס. הראיס באצטלה של איש מדבר, של מוסלמי, של קצין צבא. בחלקם הוא חמור סבר ומתנשא, באחרים הוא מחייך ופורש ידיו לצדדים.

אנשים יושבים על חביות בנזין ריקות, ילדים שדופים, זקנים מוצצים שורשים כדי לרענן מעט את פיהם. חוטי חשמל רפויים תלויים בין הבניינים. משבי הג'יבלי הלוהטים סוחפים עמם שקיות ניילון ואשפה שהשאירו אחריהם תיירי המדבר.

אין עבודה. רק משקאות ממותקים, עִזים, ותמרים שצריך לארוז לייצוא.

צעירים רבים עוזבים, שמים פניהם לשדות הנפט, גושים שחורים רחבי ידיים. אבוקות־עד במדבר.

אין זו עיר אמיתית, אלא מצבור של חיי אדם.

פאריד גר באזור הישן, באחד הבתים הנמוכים שכל דלתותיו פונות לחצר, עם גינת בר ושער שתמיד פתוח. הוא הולך לבית ספר ברגל. רץ על רגליו הרזות שנשרטות ומתקלפות כל הזמן. ג'מילה, אמו, עוטפת לו כמה מקלוני שומשום לארוחת עשר. בשובו הוא משתעשע עם חבריו בגרירת עגלת אלומיניום מחוברת לקופסאות שימורים, או בכדור. הוא מתפלש כמו זחל בעפר האדום. גונב בננות קטנות, אשכולות של תמרים שחורים. מטפס גבוה גבוה בעזרת חבל אל לבם של העצים עתירי הצל.

יש לו קמע סביב הצוואר. לכל הילדים יש קמע. שקיק עור קטן ובתוכו כמה פנינים וקווצת שיער של בעל חיים.

"הקמע ימשוך אליו את עין הרע, ואתה תהיה מוגן," הסבירה לו אמו.

עוֹמאר, אביו, הוא טכנאי, מרכיב אנטנות טלוויזיה. הוא מחכה לאות ומחייך לנשים שלא רוצות להפסיד את הפרק הבא של הטלנובלה המצרית, שמתייחסות אליו כמו למושיע מהחלומות. ג'מילה מקנאה בנשים הטיפשות האלה. היא למדה לשיר, אבל בעלה לא רוצה שהיא תופיע בחתונות או באירועים פומביים, ודאי שלא לפני תיירים. לכן ג'מילה שרה רק בשביל פאריד, הוא הצופה הבלעדי שלה בחדרים עם הווילונות והשטיחים המבושמים בניחוחות לענה ושאר עשבים ריחניים מתחת לכיפת הגג.

פאריד מאוהב באמא שלו, בזרועות שלה שעושות רוח כמו כפות תמרים, בהבל העולה מפיה בשעה שהיא שרה מע'לוּף שופע אהבה ודמעות. הלב שלו גואה בו עד כדי כך, שהוא חייב להחזיק אותו חזק בשתי ידיו לבל ייפול ארצה לתוך גיגית מי הגשם החלודה והיבשה.

אמו צעירה, היא נראית כמו אחותו. לפעמים הם משחקים בחתן וכלה. פאריד מסרק את שערה, מסדר לה את הרעלה.

המצח של ג'מילה הוא כחלוק נחל עגול, שפתיה כתמרים מתוקים ובשלים, עיניה משורטטות כעיני ציפור.

השמש שוקעת ואין רוח. השמים מתמלאים בגון אפרסק.

פאריד מתיישב למרגלות החומה בחצר. הוא מסתכל על רגליו, על הבהונות המטונפות המבצבצות מהסנדלים.

ריח מושק חריף עולה סביבו. פאריד מגשש באפו אחר הניחוח העז. רק אז הוא מבחין באוושת נשימתו של בעל חיים העומד לידו. קרוב עד כדי כך שהוא משתתק, לבו מחסיר פעימה.

הוא פוחד, חושש שזה אוּאָדן, חמור־כבשה בעל קרניים גדולות שעליו מסופר באגדות. סבא שלו אמר לו שהוא עולה מהדיונות כחיזיון מבשר רעות. כבר שנים שאיש לא ראה אוּאָדן באזור, אבל סבא מוּסא נשבע לו שהוא מסתתר אי־שם בוואדי השחור משחור שבו שום יצור מלבדו לא מצליח לשרוד, שהוא נורא כועס על כל הג'יפים האלה שהורסים לו את המדבר, מזיזים ומשנים אותו בגלגליהם.

אבל ליצור שלפניו אין קווצות לבנות או קרניים מעוגלות, והוא גם לא נוקש בשיניו. פרוותו צבועה בצבע החול, וקרניו הזקופות כה דקיקות עד שהן נראות כזרדים. הוא מסתכל עליו, אולי הוא רעב.

פאריד מבין שזו צבייה. צבייה צעירה. היא לא בורחת. עיניה פקוחות לרווחה וקרובות, צלולות ורגועות. מערבולת קלה מטלטלת את פרוותה. אולי גם היא קצת מבוהלת. אבל גם היא סקרנית מכדי לברוח. פאריד מושיט אליה באיטיות ענף, הצבייה פותחת פה מלא שיניים לבנות ושטוחות, תולשת ממנו כמה פיסטוקים טריים. היא נסוגה ולא מסירה את מבטה ממנו. פתאום היא מסתובבת, מזנקת מעל חומת הבוץ, דוהרת אל מעבר לדיונות ומשאירה מאחור עננה של חול.

למחרת בבית הספר מילא פאריד את הדפים בצבאים, צייר אותם עקומים, בעיפרון, צבע אותם באצבעות טבולות צבעי מים.

בטלוויזיה משודר שוב ושוב הסרט שהפיק הרָאיס עם אנתוני קווין בתפקיד עוֹמאר אל־מוּכתאר האגדי. הגיבור הבדואי שלחם כאריה בפולשים האיטלקים. פאריד גאה, הדופק הולם ברקותיו. לאבא שלו קוראים עוֹמאר כמו לגיבור המדבר.

הוא משחק במלחמה עם החברים שלו, נושף בקני גוֹמֶא, יורה דרכם פיסטוקים או אבנים אדומות שהסופות השאירו מאחור.

אתה מת! אתה מת!

הם מתחילים לריב כי אף אחד מהם לא רוצה להשתטח ארצה ולגמור את המשחק.

פאריד יודע שאי־שם פרצה מלחמה.

ההורים שלו מתלחששים עד אישון ליל, והחברים שלו אומרים שהגיע נשק מהגבול, הם ראו איך פורקים אותו מג'יפים בלילה. גם הם היו רוצים איזה קלצ'ניקוב, איזה טיל לעצמם.

הם יורים חזיזים ליד הקבצן הזקן החירש.

פאריד מקפץ, הוא עושה חיים משוגעים.

הישאם, הצעיר בין הדודים שלו שלומד באוניברסיטה של בֶּנגאזי, הצטרף לצבא המורדים.

סבא מוּסא, שמוביל תיירים עד ההר המקולל ויודע לזהות עקבות של נחשים ולפענח את הציורים על הסלעים, אומר שהישאם הוא טיפש, שהוא קרא יותר מדי ספרים.

הוא טוען שהקעיד, המנהיג, כיסה את לוב באספלט ובטון, מילא אותה בבני טוּאָרֶג שחורים ממאלי, חקק את האמירות המגוחכות מספרו הירוק1 על כל קיר, נפגש עם משקיעים ופוליטיקאים במסעות שערך בעולם, מוקף נשים יפות כמו שחקן קולנוע בחופשה. אבל הוא אינו אלא בדואי כמוהם, איש המדבר. הוא הגן על בני הגזע שלו שנרדפו בידי ההיסטוריה, שנדחקו לשולי נאות המדבר. הוא עדיף על האחים המוסלמים.

1 הספר הירוק: ספר משנתו הפוליטית של שליט לוב, מועמר קדאפי.

הישאם אמר, החופש עדיף.

***

עומאר מטפס אל הגג, מכוון את צלחת הלוויין. הם קולטים ערוץ שהמשטר לא החשיך. ערי החוף עולות באש. הם כבר יודעים שחוזה אפריקה המאוחדת, מועמר קדאפי, יורה לעבר הג'מהוריה2 שלו. עכשיו הוא מסתגר בארמון השררה. אחרי שצפה במראות העיר מיסראתה החרבה, סבא מוּסא תלש מהקיר את הכרזה של הקעיד, גילגל אותה והשליך אותה מתחת למיטה.

2 ג'מהוריה — רפובליקה.

הגיע מברק. הישאם איבד את מאור עיניו. רסיס בפנים. הוא כבר לא יקרא ספרים בעיניו. כולם בוכים, כולם מתפללים. הישאם נמצא בבית חולים בבֶּנגאזי. לפחות הוא בחיים, לא בתוך אחד השקים הירוקים האלה כמו הבן של פאטימה.

ברחובות אנשים מגרדים מהקיר את ציטוטי הראיס, מכסים אותם בכתובות בשבח החופש ובקריקטורות של עכבר גדול עטור מדליות מזויפות. מול המֶדינה, הרובע העתיק, ראשו של הפסל סוקל באבנים ונפל.

לילה, רק אור קטן לא מפסיק להבהב, כמו נתקף שיעול. עומאר מרוקן שקית מהשוק על השולחן, בתוכה יש כסף. דינָרים שחסך, אירו ודולרים שמוּסא קיבל מתיירים במדבר. עומאר סופר את הכסף, שולף מהקיר אריח ומחביא אותו בפנים. הוא מדבר עם ג'מילה, עוטף בידיו את ידיה הצמודות. פאריד לא ישן, הוא מסתכל בחושך על פקעת הידיים הרועדת כמו אגוז קוקוס בגשם.

עומאר מסביר שהם צריכים לברוח. שהיו צריכים לפעול כבר מזמן. במדבר אין עתיד. ועכשיו יש מלחמה. הוא חושש לשלום הילד.

פאריד חושב שאביו לא צריך לחשוש לשלומו, שהוא מוכן למלחמה כמו דודו הישאם. הוא שם ידיים על העיניים כדי לראות איך חיים עיוורים. נתקלים פה ושם, אבל לא נורא.

פאריד נשען על חומת חצר הבית. הצבייה מגיעה תמיד בדומייה, מזנקת קלות והנה היא שם. יש לה עיניים משורטטות, אישוני יהלום, אוזניים בהירות ועבותות בפנים, קרניים קטנות ומפותלות. הם כבר מיודדים. פאריד לא סיפר עליה לאיש. אבל מישהו עלול פתאום להופיע. הוא חרד שילכדו אותה. היא צעירה וחסרת ישע, סכנות רבות אורבות לה, היא לא זהירה, מתקרבת יותר מדי, נכנסת לאזורים מאוכלסים. היא מתקדמת בצעד מהוסס, שריריה רוטטים מתחת לפרווה, נכונה לזנק בכל רגע, לברוח חזרה. הם עוד צריכים לטפח ביניהם יחסי אמון. הם שייכים לאותו המדבר אבל לגזעים שונים. פאריד נצמד לחומה, מחכה שהצבייה תנשום דרך נחיריה הכהים בשביל לנשום איתה. היא מזיזה את החוטם, רוצה לשחק. מתיישבת על רגליה האחוריות, בתנוחה מלכותית, היא מזכירה לו את אמו בשעת השקיעה.

בוקר אביבי. עומאר מבצע את עבודתו על הגג. מחבר חוטי חשמל, מחכה לניצוץ שיבשר שהטלנובלה מובטחת. בזמן האחרון זרם החשמל מגמגם, נפסק וחוזר. נשים לא רוצות לחשוב על מלחמה. הן רוצות לבכות מאהבה. רוצות לדעת מתי האיש הטוב יגלה שהילד הוא בנו, ואם האיש הרע במכונית השחורה ייפול מהמצוק.

פאריד ראה איך אביו נסוג, מחפש אחיזה באוויר, נופל, קם בחזרה. גברים אחרים, חבושי קסדות צהובות ולבושי בגדי פועלים, מטפסים על הגגות ופותחים באש. יורים כלפי מטה, לעבר עוברי אורח בשוק שבורחים וצורחים. הם נמנים עם היחידות הנאמנות לשלטון, רבים מהם זרים, מוּרטזאקים, שכירי חרב שהגיעו ממלחמות אחרות מדרום למדבר סהרה. הם יורים וצווחים כמו בסרטים. איש מיליציה עירום למחצה כורע לעשות את צרכיו. אולי שתה יותר מדי מיץ תמרהינדי, אולי הוא פוחד. עכשיו הוא יורה ככה, עם המכנסיים למטה.

עומאר נעמד והסתכל עליהם. הוא ניסה לדבר איתם, לעצור בעדם. תקעו לו קנה בגרון, תבוא איתנו להילחם או שאתה מת. פאריד ראה את אביו מחליק לכיוון המרזב. נעל אחת נפלה לו, ובאותה הרגל נראה גרב בצבע בז', כמו אלה שג'מילה מתקנת לו בערב. דחפו לו אקדח לידיים. עומאר ירה באוויר, לכיוון השמים, לכיוון הציפורים שאינן. אחר כך שמט את האקדח. האיש בלי המכנסיים העיף את אביו מהגג.

פאריד ראה את הטנדרים עם המקלעים, עם הבזוקות, את הפרצופים המלוכלכים והסהרוריים, את הסרטים הירוקים הקשורים סביב המצח. בשביל להפחיד הרגו גם בעלי חיים.

הצבייה למרבה המזל לא באה באותו יום. היא נוהגת להתקרב רק כששורר שקט.

ג'מילה חיכתה ללילה. הלילה אינו לגמרי חשוך. הירח המלא האיר את גבעות החול והדקלים, את הבניינים ובתי הטיט עם הגגות המחודדים נגד כוחות הרשע. היא החביאה את פאריד במזווה בין עלי תה לנתח בשר מיובש תלוי. מסביב עלו הבזקי אש, קולות ירי. ריח של בנזין שרוף מעורבב בחול.

היא גררה את גופת בעלה לחצר. רחצה אותה במי הבאר.

לעומאר יש רעמת שיער עבותה. כששערותיו רטובות הן נראות כאשכולות ענבים. ג'מילה מנקה את אוזניו, אוחזת בשערותיו: איזו ברכה, אהובי, המלאכים הם שייקחו אותך ראשונים, הם שיעלו אותך לשמים. מתים נקיי כפיים נגררים לשמים בשערותיהם. כך מספרת אמונה עתיקה הרווחת במדבר.

נשים בחצרות הסמוכות מתפללות ובוכות. משפחות רבות נעצרו כדי לשמש מגינים אנושיים.

כשהשחר עולה, גופתו של עומאר כבר איננה.

ג'מילה לוחשת דרך קירות החומר. היא פונה לאבותיה, מבקשת מהם עצות למסע.

פאריד יצא מהמזווה. הוא מבחין בריח המוזר, ריח סיכת המתים. הוא מביט בתלולית העפר בחצר. בנדנדה שאביו לא הספיק לתקן.

הוא אוסף את חפציו, מחברת, סוודר אדום לחורף.

הוא מביט בתמונת סבו היושב על גמל מול נווה המדבר עם טורבן לבן, משקפי ראייה וסנדלי עור על כפות רגליו הרזות. הוא כותב פסוקי קוראן על הלוח, הוא בקיא באגדות עתיקות, בקרבות הגדולים של הרומאים, של הטורקים. פעם סיפר לו על המבצר האדום ושודדי הים. הוא צולע מאז עלה על מוקש שנותר מהמלחמה עם צ'אד. לעתים הוא לוקח אותו איתו למעמקי המדבר. פאריד ראה את אוכלי התולעים, את ציורי הפילים והאנטילופות על הסלעים, וגם טביעות ידיים. פעם הלכו לאיבוד. סבא מוּסא אמר שבדואים אמיתיים מתים במדבר, נקברים במערבולות חול, שאי אפשר לפלל לדבר טוב מזה. שאלוהים גרם להם לתעות בדרכם כדי להפגיש אותם עם גורלם. המדבר הוא כמו אישה יפה, פניו לעולם אינם נחשפים לעין, הם מופיעים ונעלמים. משנים צורה וצבע, לעתים הוא וולקני, לעתים לבן כמלח. האופק בלתי נראה, רוקד ונודד כמו הדיונות.

פאריד ראה איך ג'מילה שולפת את האריח, לוקחת את שטרות הכסף ומצמידה אותם לגופה בתחבושת. הוא שמע את נקישת שיניה הרועדות.

את מעט הפריטים שהכינה למסע תחבה לשקית של אדידס.

מבעד לסבכת העץ בחלון חיפש פאריד את הצבייה. הוא רצה להיפרד ממנה, להריח שוב את הבל פיה בחצר הבוצית המגודרת.

הם יצאו לדרך עם שחר. ג'מילה נשקה ללוח האבן בכניסה לבית. פאריד חשב על הניחוח שעלה לפעמים בשעות אחר הצהריים, כשאמו הסירה את הרעלה ורקדה לפניו יחפה, בחזייה. בטנה הקטנה בהקה משמן אַרגָן והתנועעה כמו הקרקע. כמו קליפה שמתחתיה רוחשים חיים. זה היה לב לבו של הבית. אבן הישועה.

ג'מילה לקחה עמה את המפתח, שלפה אותו מהדלת, תחבה אותו בבגדיה. הם רצים בין בתים ותימרות עשן, חומקים כעכברים. במתחם סמוך ניטשת מלחמה. כדורים נותבים שורפים את השמים. המפתח נופל בתוך האבק. האם לא מתכופפת להרים אותו.

"לא חשוב, פאריד, אין זמן."

"אז איך אבא ייכנס הביתה?"

"הוא יקרא לנפח."

ג'מילה לא אמרה לו שעומאר נהיה מלאך שמרחף מעל המדבר.

פאריד מסתכל סביב. מה קרה לחברים שלו, למסלול המשחקים, לקיוסק הקרח או לדוכן משקפי השמש?

שערי העיר נראים כיריד. לכולם יש מבט של חיה בעיניים, כולם מזיעים בשׂער הראש, באף. כולם צורחים ומחפשים משהו. מעבר לשער ישנו המדבר. פאריד וג'מילה מצטרפים לשיירה, צועדים אחרי אנשים עם מזרנים מגולגלים על הגב, עם מזוודות שקשה לתחוב לתוך האוטובוסים.

רבים מהם מבקשים מקלט במחנות פליטים מעבר לגבול. ג'מילה יודעת שזהו נתיב מסוכן, שאנשי המיליציות הנאמנים למשטר שולטים לאורך קילומטרים רבים של גדרות תיל, יורים לעבר הנמלטים.

הם ייסעו לכיוון הים. משאית עמוסת חבילות וכושים שמצטופפים כמו עבדים כמעט, משאירה אותם מאחור. ג'מילה צורחת, רודפת אחריה. הם עולים תוך כדי ריצה: פאריד נתלה ועולה ראשון, כמו קוף, והיא אחריו.

פאריד רואה איך ג'יפ עם גלגלים בוערים דורס זקן. תמונה ראשונה במדבר.

הוא מתקשה להחזיק את עיניו פקוחות, אמו כיסתה את פניו ברעלה שלה כדי לגונן עליהן מפני החול. גלגלי המשאית עולים ויורדים על הדיונות.

קילומטרים של דממה, רק נהמת המנוע. מראות מלחמה, כמו בכל מלחמה. בני אנוש מגורשים ומובלים כבקר. לא עוצרים להשתין.

עכשיו כולם עוצמים עיניים, מרכינים ראשים לבנים מחול.

האופק אביך. משב של ג'יבלי מטאטא את פני הקרקע המכוסים בשיירי פסולת. שלדים של מכוניות שרופות, אשפה משתוללת.

סבא מוּסא אמר שכל מה שנמצא במדבר שייך למדבר, וזה באמת הגיוני, כי בעתיד הוא יוכל לשמש למטרה אחרת, בחיים אחרים.

פיסות בדים צבעוניים מבצבצות מהחול, חולצה, זוג מכנסי ג'ינס, כמו שורה של כבסים מתים שנפרשו על הארץ. נעל זרוקה לא רחוק.

ואז, ראשים שקועים בחול, אכולים מחום. שערות ועצמות לחיים. ידיים כמו חרובים מיובשים.

במשאית כולם צורחים, אחר כך כולם שותקים. ג'מילה מתכופפת ומקיאה. לפאריד יש רעלה על הפנים, הוא רואה את הקבר הגלוי מבעד למעטה השקוף.

כולם שחורים. הם מתו כבר לפני כמה חודשים. לפני המלחמה. בגדיהם שלמים. שום קליע לא חדר אותם.

כולם יודעים מה משמעות הדבר. פליטים ממאלי, גאנה, ניז'ר, ננטשו במדבר בידי מובילי שיירות לאחר ההסכמים האירופיים לבלימת גלי ההגירה שחתם הראיס.

אלוהים במדבר הוא מים וצל.

בקבוק פלסטיק ריק קרוב לעצמות כף יד. תנועה אחרונה לפני המוות.

איפה אלוהים במדבר הזה?

ג'מילה צמאה. צמאה. היא נוברת בתיק, שופכת מים על ראשו של בנה, מסירה מפיו את הרעלה. משקה אותו, מחבקת אותו. תשתה, פאריד, תשתה.

רק שניהם נשארו בעולם.

הבית הוא קליפת חרס שנטשו מאחור.

סבך שיחים, חלקם בעלי ניצנים לבנבנים. צמחי מלוח. האוויר ממוזג יותר, הג'יבלי נוהם חלושות כמו נמר עייף שנסוג.

זה אזור אקלים צחיח למחצה. שורות של גפנים. חומות אבנים נמוכות, רעועות. בתים נטושים שמזכירים את המבנים הפזורים בטוסקנה. אחד מאותם כפרים חקלאיים שהקימו בשעתו המתיישבים האיטלקים. מטע עצי זית מפותלים. קשתות פעורות אל לא־כלום.

חול חדר למנוע. המשאית נעצרה. הנהג רעול פנים כמנהג בני הטוּארג, עיניו האדומות והזקנות צורחות על כולם לרדת. רעם של פיצוץ פתאומי, קרוב כל כך, בולע את הצעקות על רקע השמים השלווים. להקת ציפורים מבשרות חולפת מעל, משרטטת ציור שמשתנה בלי הרף. בן הטוארג מדבר בטלפון נייד, רוטן בניב טָמָשֶק, פאריד לא מבין.

גלגל השמש הגביה בשמים. כבר שעתיים שהם מחכים. פאריד וג'מילה צועדים לעיירת רפאים סמוכה, מבקשים להחליף שם קצת כוח. יש בה כיכר, בניין עירייה ישן, כנסייה. הם חומקים לתוכה. הגג המרכזי התמוטט. האפסיס, שם שוכן המזבח, חרב. על הארץ רק עפר ולבֵנים פזורות. הם נשענים על הקיר, חולקים את הלחם. ג'מילה מתפללת. זה לא מסגד, אבל אין זה משנה. זו פיסת צל שמתחתיה אנשים כרעו פעם ברך ודיברו בקול דממה.

אחד הכושים חלץ נעליים. הרגל שלו התנפחה כמו טלה שפשטו את עורו. הוא בא מהערבה, צעד ברגל במשך ימים רבים. הוא פוחד מנמק, נאנח. סומאלי אחד מתקרב אליו. מלהֵט סכין במצית וחותך את החלק הנגוע ברגלו של הכושי. אחר כך הוא עוטף אותה בעלה. כמו שעוטפים תמרים לפני שסוגרים אותם בקופסאות המיועדות לתיירים.

הם ממשיכים בדרכם.

רעם של מנוע, ואחריו מופיע אופנוע חולות באופק.

איש שמן שעל חולצתו מצויר בקבוק פפסי קולה וכתובת "אשרבּ פפסי".3

3 שתה פפסי.

פאריד מביט בחולצה הזאת שמעוררת צימאון מעולם אחר.

האיש מקבל לידיו את האחריות על משתתפי הטיול המאורגן. הוא שיוביל אותם עד הים.

כולם הולכים בעקבות האופנוע שנראה כמו רכב חלל. הכושי גורר רגל חבושה בירוק. מישהו משאיר מאחור מזרן, סיר כבד מדי. הם צועדים בשקט מוחלט. קודם דיברו, עכשיו כבר לא. רק אנחה של אישה הרה. אף שהיא נראית חזקה מהגברים. מסתירה את מצבה מתחת לשכבות הבד השחורות, אולי היא חוששת שיגרשו אותה חזרה.

שורה של חיפושיות שחורות חוצות את הדיונות.

משאירות מאחוריהן נתיב עתיק של בדואים נודדים, שובל של עקבות שהחול יטאטא. זה גורלן. להתמצא בתוך הרִיק.

סבא מוסא לא רצה לנסוע איתם, הוא נשאר בגן הירק עם הרגליים בגיגית והסתכל בעיטים הדואים שחיפשו חרדונים במדבר.

ג'מילה לא עצובה. היא שוקעת בחול, נושמת עמוק לפני כל תלולית חדשה. עכשיו היא נושאת את פאריד על גבה, הוא כרוך לגופה ברצועות פשתן כמו כשהיה קטן.

ג'מילה צעירה, היא בת עשרים ומשהו. אלמנה צעירה עם ילד. המדבר הוא הקונכייה שלהם.

לפאריד יש קמע סביב הצוואר.

האופק משתנה, מתמלא בכתמי צמחייה חרוכים. חומה של חרובים. מדרון מתמשך נטוע הרדופים פורחים.

ריח פראי ועז שפאריד לא הריח מעולם.

האם זהו ריחו של הים? של מרחביו הבוהקים, של מצולותיו התכולות?

עכשיו כולם רצים, מורידים ראש בין צמחי צבר דוקרניים. פאריד יורד מגֵו אמו, מתנתק מהנאקה הקטנה. הוא רץ, מתגלגל בחול בין שיחי האשל. פעם ראשונה שהוא עוזב את המדבר.

בחוף הים יד מושטת אוספת את הכסף. איש עם טורבן בבגדים מערביים. ז'קט בהיר מיוזע בצווארון, באזור הכתפיים. האיש השמן בחולצת הפפסי־קולה צווח, הבקבוק משתולל על כרסו הרכה. חייבים להזדרז, הם חשופים. גם אם כרגע המצב בשליטה. נאמני המשטר קיבלו פקודה לאפשר לסירות להפליג. עכשיו הראיס רוצה שהים התיכון יתמלא במסכנים כדי להפחיד את אירופה. זה הנשק הכי טוב שיש לו. בשרם הרקוב של העניים. פצצה מתקתקת היישר למרכזי הקליטה, המעמידה את המושלים מול צביעותם. עכשיו בחוף כולם מוחים.

הם בוחנים נואשים את כלי השיט הגדול והחלוד שצף על המים. הוא נראה כמו אוטובוס הפוך, לא כמו סירת מנוע.

כולם צורחים, מנערים את הראש.

הסירה יקרה מדי, ישנה מדי. הסירה מגעילה.

האיש בלבוש אלגנטי אומר, "מה חשבתם לכם, שזה שיט נופש?" הוא צורח שמבחינתו העסק נגמר כאן, שאין לו בעיה, שהוא יעלה על הסירה קבוצה של נמלטים טיפשים פחות מהם. הוא מניע ידיים, אומר להם להסתלק, להתרחק, לרוץ לשיחים, למדבר. הוא יורק על הארץ, אומר שאין לו זמן לבזבז על עכברים.

הוא משליך את הכסף לחול. אחד הצעירים מרים אותו, אבל האיש כבר לא רוצה לשמוע מהם, הוא עולה לג'יפ. הצעיר רודף אחריו, מתחנן מבעד לחלון "בבקשה, בשם אללה", יש איתם נשים רבות, גם אשתו ההרה. הוא שואל אותו אם גם לו יש ילדים. האיש הולם בו עם דלת הג'יפ. יורד. מכניס את הכסף לארנק. עכשיו אף אחד לא מעז להשמיע הגה. הסוחר בבני אדם צועד בחול בנעליו המבריקות. פותח את תא המטען של הג'יפ, משליך על החול כמה מכלי מים מפלסטיק. דאגתי גם לצמא שלכם. כולם מודים לו. ג'מילה מרימה בקבוק מים רותחים כמו תה, מכניסה אותו לשקית.

פאריד מסתכל על הים. לראשונה בחייו. נוגע בו ברגליים, אוסף אותו בכפות הידיים. שותה ויורק.

הים גדול בעיניו, אבל לא כמו המדבר. הוא נגמר היכן שהשמים מתחילים, שם, אחרי הפס הכחול האופקי.

הוא חשב שהוא יכול ללכת עליו כמו ספינות שודדי ים. אבל הוא רטוב ובולעני. הגלים באים והולכים כמו הכבסים של אמו התלויים בחצר, בכל פעם שהוא בורח הם רודפים אחריו.

האישה ההרה מרימה את שולי בגדיה כדי להיכנס למים, אבל בסוף היא נרטבת עד צוואר. היא פותחת פה דקיק ומלא שיניים גדולות מדי. היא דומה לגמל שנבהל מאש.

כולם מתחילים לעלות, להידחף, לטפס.

הסירה התקרבה עד לקו החוף.

שני נערים ממלאווי, ערניים יותר מהאחרים, הולכים יחפים, כמו מלחים, בודקים מבפנים את כלי השיט. הם פותחים את המכלים הקשורים בגומי לירכתי הסירה, מצמידים אליהם את האף. לוודא שהם באמת מלאים בדלק. האיש השמן צורח שהם בני זונות בוגדניים, בני איפריקיה,4 עבדים שברחו מהגטאות של נאות המדבר. הוא כיוון את הג'י־פּי־אס ליעד וירד מהסירה בקפיצה. הוא נרטב עד המותניים.

4 איפריקיה — שמו של אזור תוניסיה וחלקים מלוב ואלג'יריה מימי הביניים.

"בהצלחה, בני זונות," ונתן מכה לכלי השיט.

פאריד מסתכל על הים, הוא צלול ואחיד כמו אריחי קרמיקה תכולה. הוא מחפש דגים, את תצורתם, את הפיסות הראשונות של חייו החדשים. ג'מילה מנשקת אותו, משחקת בשערו.

כמה זמן יימשך המסע?

רק הזמן שנמשך שיר ערש.

ג'מילה מתחילה לשרוק כזמיר, מחקה את ניגונה של הזוּקְרָה.5 קולה נישא על פני הים. אחר כך היא נרדמת. ראש כחוש של צבייה, של אחות בכורה. פאריד מביט לאחור, מחפש חריץ בין הגופים. החוף נעלם. רק הים גואה ושפל. הוא נזכר בביתו, בנדנדה, במרצפות המצוירות סביב הבאר בצבעי חלודה וברקת. הוא חושב על הצבייה שבאה לה והסתלקה מתי שהתחשק לה. תמיד בשקיעה. בסוף אכלה בחופשיות מתוך כף ידו. הוא תלש למענה תמרים, פיסטוקים, והגיש לה אותם מידו כמו על מגש. הוא נזכר ברחשיה, בריח שעלה מפיה. היו לה כתמים על הלשון. היא הדיפה ריח של ואדיות, של מים רעננים. היה לה הפרצוף הכי מקסים בעולם, חוץ מזה של אמו. ביום ההוא חיבק אותה חזק. הוא לא ידע שלא יראה אותה עוד. פרוותה בגון פודרה חרוכה זהרה תמיד עם שקיעת השמש. היה לה ריח של שטיח, כמו הריח שעלה באפו של פאריד בכל פעם שהקים עם סבא מוסא אוהל במדבר ונרדם על מרבד התפילה.

5 Zukra — חמת חלילים לובית.

לא אכפת לו להיפרד מהעבר. הוא ילד, הוא צעיר מכדי לקלוט את משמעותו האמיתית של הזמן. הכול משמש יחד בערבוביה, מה שהוא מכיר ומה שמצפה לו.

תחילה היה נרגש, אחר כך מבוהל, אחר כך עייף, ובסוף שום דבר. הוא הקיא, אין לו כבר מה לפלוט החוצה. השמש עוקבת אחריהם כמו לשון מורעבת, קופחת על הראשים. חום מחניק, זיעה.

הים חדגוני, דבר לא משתנה בו. להסתכל בו זה מתעתע, כמו להסתכל בחיה בלי ראש עם שלל גבנונים שזזים כל הזמן. בשר כחול הקוצף מתוך לוע במעמקים. פאריד מחפש את הראש החבוי העולה עד פני המים ונעלם.

הוא תוהה איזה פרצוף יש לים.

אחד הבחורים הסומאלים ירה קודם אל הגלים כדי לבדוק את פגזי התאורה. הם לא תקינים, רקובים כמו הסירה. הבחור שתה יותר מדי עם החברים שלו, הם שרפו לעצמם את הכבד, את המוח. עכשיו הם הולכים מכות.

כולם חיוורים, אפורים כמו חבל. כולם מקיאים. הקיא זורם על רצפת העץ הרקובה לפי תנודת הגלים.

ג'מילה אומרת לבנה למקד את מבטו בנקודה רחוקה באופק, שלא יחטוף מחלת ים.

פאריד מחפש את הנקודה בשיפולי השמים, במקום שהשמש ממיסה את האופק.

עשן הדלק השחור רושף בפניו. אמו מצמידה אותו אליה. הוא כמֵה למגע הזה, לריח הזה. אבל ג'מילה כבר מדיפה אדי דלק. זה ריחו של המסע, ריחה של התקווה.

לפאריד כואבות העיניים, הרגליים. הים עכשיו עקום, הסירה נוטה על צדה. הם לא יכולים לזוז, זה המקום שהוקצה להם. מרווח קטן בין שאר הגופים. ילדה קטנה מתלוננת, שני גברים צורחים בעגה שפאריד לא מכיר. מחניק, השמש מייבשת את הפה. אמו קוצבת את המים. נותנת לו לגימות קטנות יותר ויותר שלא מספיקות אפילו ללחלח את הלשון. הם עושים את צורכיהם בדלי משותף שאותו מרוקנים אחר כך לים. חיות? לא בדיוק. לחיות אין כזה פחד למות. הים הוא עולם בפני עצמו. עולם בתוך עולם. עם חוקים משלו, עוצמה משלו. הוא מתרחב, מתרומם. הסירה דומה לפגר של חיפושית. אחת מאותן חיפושיות מתות שפאריד היה מוצא על החול הדק בחלוף הג'יבלי. לפאריד יש שמש בתוך הראש. היא לא מסתלקת אפילו כשהוא עוצם עיניים. הוא נזכר בעלי הצלפים, צלפי הבר. אלה שאמו נהגה ללעוס ולהניח על מצחו כדי לרפא אותו. הוא נזכר ברוכל שקילף סברסים בתנועות זריזות של קוסם. ג'מילה מפוררת לתוך פיו מקלון של שומשום, אבל הגרון הוא חומה של חול.

הים הוא הר שמתרומם. פאריד פוחד מדיונות המים. המנוע מתאמץ כמו גמל משתנק.

בלילה קר. הטמפרטורה יורדת עם המים, הים הופך לדף שחור. פולט אדים שנדבקים ומרטיבים את העור. פאריד רועד. אמו עטפה אותו בצעיפה הלח והחלקלק כמו קליפה. לפאריד קר בתוכו. הרוח רעה, מצליפה בו, פאריד נצמד לעצמות של אמו, מבקש את חום שדיה. גם היא רועדת, היא נראית כמו אחת מאותן סלסילות שבתוכן מתרוצצים נחשים. כבר הרבה זמן שלא הרשתה לו להתקרב כך לשדיה, אתה כבר גדול מדי. עכשיו היא מאמצת אותו לחיקה, האוצֵר עדיין את חום היום. כמו אבנים. בסופו של דבר יש להם מזל שהם צמודים כך, צריך לברך על הרוח והים. פאריד נרדם. הוא חושב על כפות התמרים שתחתיהן תפס לפעמים מחסה מהגשם. יום אחד שמע את אג'יבּ, הזקן שתופר בשמש נעליים בֶּרבֶּריות לתיירים, אומר שכל מה שקורה אצלם זה רק בגלל הנפט, שאלמלא הים השחור שמתחת למדבר, שום רודן לא היה טורח לכפות עליהם חוקים, ושום זר לא היה טורח לבוא להגן עליהם עם טילי שיוט. אג'יבּ הושיט אצבע קשיחה ומחוררת ממחטים: נפט זה החרא של השטן, אל תיתן אמון במה שנראה כמזל. זה גרוע ממלכודת קופים. מזלם של העשירים הוא מאז ומתמיד אסונם של העניים.

פאריד נתן אמון בצבייה, בפרצוף הזה שבא עד פתח הבית לאכול שאריות מכף ידו.

חושך מוחלט מסביב, הירח נעלם. הבחור שמתדלק את המנוע מנסה להאיר עם מצית פלסטיק, הוא מועד ומקלל כי הלהבה דועכת באוויר הים הלח. זרועותיה של ג'מילה נשמטות, מיטלטלות עם תנודות הסירה, נכנעות כמו גלגלים במדבר.

פאריד מחכה לשחר. הוא מחכה לאיטליה. שם נשים לא מכסות את פניהן ברחוב, ובטלוויזיה יש אינספור ערוצים. הם ירדו לאור זרקורים, מישהו יצלם אותם. ייתנו לו צעצועים, ייתנו לו קוקה קולה ופיצה.

ראשיד, אביו של סבא מוסא, כבר שט בנתיב הזה בראשית המאה, כשהאיטלקים שרפו כפרים, גירשו את הבדואים מנאות המדבר והכניסו אותם למכלאות, צפופים כמו עזים. ראשיד היה בחור עליז, הוא ניגן בטאבּלה ואסף שרף מעצי גומי. אחיו מתו במסע הגירוש, הוא הועלה על ספינה ונשלח למושבת עונשין באיי טְרֶמיטי. מאז לאיש לא נודע עליו דבר. איש לא שמע על מותו או על חייו החדשים.

פאריד מסתכל על הים.

סבא מוּסא סיפר לו על המסע של אביו.

סופת חול החלה להשתולל, רוח של אבק אפור טיאטאה את החוף, דומה היה שהמדבר מתמרד נגד הגירוש האכזר. הבדואים עלו על האוניות בגלימות מלוכלכות ובפנים חרושים אחרי חודשים של רעב ונעצו עיניים דוויות לפנים, כמו עדר שנדחק אל פי התהום.

כשהתבגר, סבא מוסא הגיע לשם בטויוטה של ארכיאולוגים שחקרו את המדבר. קבוצה של צעירים מבּוֹלוֹניה, הם לנו יחד באתרים ישנים של בני הטוּארג, ביקרו בעיר המתים של שבט הגָרָמאנטים העתיק ובמבוכים הלבנים של העיר ע'דאמֶס.

משהגיע למפרץ סירתֶה, מוסא התבונן בים שבלע את אביו. הוא שקל להפליג, ללכת לחפש אותו באיטליה. להתייצב לפני הגבר הגבוה והאלגנטי שזכר, בעל המשקפיים היוקרתיים והגלבייה הלבנה. הוא חלם להרים את ראשיד הזקן בזרועותיו ולהביא אותו על גבי גמל בחזרה אל המדבר שלו.

חלודת הזיכרונות חרקה כמו חול בין השיניים.

אבל כל הכחול הזה הבהיל אותו. הוא הרגיש שאיזו יד נעלמת מושכת אותו לאחור מהצוואר. חרדה קמאית מהים.

אך הוא הספיק לראות חבורה של תיירות חצי עירומות על החוף שאכלו תותי עץ מסלסילת עלים קלועים ושתו מיץ לַיים.

הוא שב הביתה כשבפיו הסיפור הזה שהפך עם השנים לנועז יותר, והנשים בו עירומות ומזמינות יותר. כמו בתולות בגן עדן.

פאריד מסתכל על הים וחושב על גן עדן.

סבא שלו אמר לו ששם למעלה הנשים יפות יותר, המזון טעים יותר והצבעים עזים יותר, כי אללה הוא הצייר של הזריחות.

פאריד חושב על התמונה של אביו עוֹמאר, זו התלויה בחדר האוכל, שהצלם שיחזר במכחול. שפתיים אדומות יותר, ריסים משורטטים, מבט חודר יותר.

הוא כלל לא דומה לעומאר אל־מוכתאר האגדי. אין לו דעות פוליטיות. הוא ביישן ועצביו רופפים.

פאריד מסתכל על הים.

הדמעות נקוות מעיניו, זולגות לאט על פלומת הפנים הדקה שהלבינה ממלח.