ימים יגידו

הסיפור הזה לעולם לא היה נכתב לולא נכנסתי להיריון. אמנם תיכננתי תמיד לאבד כך את בתוליי, ביום הבילוי השנתי של עובדי החברה בעיירה וֶסטון־סוּפּר־מֶר, אבל לא עם הגבר המסוים הזה.

ארתור קליפטון נולד בסמטת סטיל האוס, בדיוק כמוני. אפילו למדנו באותו בית־ספר יסודי, מריווּד, אבל כיוון שהייתי צעירה ממנו בשנתיים, הוא בכלל לא ידע שאני קיימת. כל הבנות בכיתה שלי היו מאוהבות בו, ולא רק מפני שהוא היה קפטן נבחרת בית־הספר בכדורגל.

אף כי ארתור מעולם לא גילה בי עניין בתקופת הלימודים, זה כבר היה סיפור אחר עם שובו מהחזית המערבית. אני חייבת להגיד שאני אפילו לא בטוחה שהוא ידע מי אני כשהזמין אותי לרקוד באותו ערב באולם הריקודים הציבורי. נדרשתי למבט שני כדי לזהות אותו בגלל השפם הדק שגידל ושערו המבריק שהיה מוחלק לאחור כמו רונלד קולמן. הוא לא הביט בשום נערה אחרת באותו ערב, ואחרי שרקדנו את הוואלס האחרון ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהוא יציע לי נישואין.

ארתור אחז בידי בדרך הביתה, וכשהגענו אל דלת ביתי הוא ניסה לנשק אותי. הסבתי את פניי ממנו. הכומר ואטס אמר לי פעמים רבות שעלי להישאר טהורה עד ליום נישואיי, ומיס מאנדיי, מנצחת המקהלה שלנו, הזהירה אותי שגברים רוצים רק דבר אחד, וברגע שהם מקבלים אותו, הם מאבדים עניין במהירות. תכופות תהיתי אם מיס מאנדיי שאבה את הידע מניסיונה האישי.

בשבת שלאחר מכן ארתור הזמין אותי לבית הראינוע לראות את ליליאן גיש בסרט 'ניצנים שבורים', ואמנם הרשיתי לו להניח את ידו על כתפי, אבל עדיין לא הנחתי לו לנשק אותי. הוא לא עשה מזה עניין. האמת היא שארתור היה די ביישן.

בשבת שלאחר מכן הסכמתי שינשק אותי, אבל כשהוא ניסה לשלוח את ידו מתחת לחולצתי, התרחקתי ממנו. את זה לא הסכמתי שיעשה עד אחרי שהציע לי נישואין, קנה לי טבעת, והכומר הכריז על ארוסינו פעמיים.

אחי סטן אמר לי שאני הבתולה האחרונה שעדיין קיימת בצד הזה של נהר האייבון, אם כי אני משערת שרוב כיבושיו לא היו אלא בדמיונו. ובכל זאת, החלטתי שהגיע הזמן, ומה טוב יותר מאשר לעשות את זה בבילוי השנתי של החברה בווסטון־סופר־מר, עם הגבר שאיתו הייתי אמורה להתחתן בעוד שבועות ספורים?

אך ברגע שארתור וסטן ירדו מהאוטובוס הפתוח, הם הלכו ישר לפאב הראשון שראו. אבל אני תיכננתי את הרגע הזה חודש שלם, אז כשירדתי אני מהאוטובוס שהסיע אותנו, כמו ילדה טובה וממושמעת, הייתי מוכנה.

הלכתי לכיוון המזח, מרוגזת למדי, ופתאום שמתי לב שמישהו עוקב אחרי. הסתובבתי לראות מי זה, והופתעתי ממה שראיתי. הוא השיג אותי ושאל אם אני לבד.

"כן," אמרתי, והייתי מודעת לכך שארתור בוודאי כבר בבירה השלישית שלו.

כשהוא הניח את ידו על עכוזי, הייתי צריכה לסטור לו בכוח על לחיו, אך לא עשיתי זאת, מכמה סיבות. בתור התחלה, חשבתי על היתרון הטמון בקיום יחסי מין עם מישהו שלא סביר שאתקל בו שוב בעתיד. ואני חייבת להודות שישירותו החמיאה לי.

בזמן שבו, כך שיערתי, רוקנו לתוכם ארתור וסטן את הבירה השמינית, הוא הזמין לנו חדר באחת האכסניות מול החוף, שהיה נהוג בה תעריף מיוחד לאורחים שלא התכוונו ללון שם. הוא התחיל לנשק אותי עוד לפני שעלינו בגרם המדרגות הראשון, וברגע שדלת החדר נסגרה, הוא מיהר לפתוח את כפתורי חולצתי. ניכר היה שזו לא הפעם הראשונה שלו. למעשה, אני די בטוחה שלא הייתי הראשונה שלו בנסיעת העבודה לווסטון־סופר־מר. אחרת, איך הוא ידע על התעריף המיוחד?

אני חייבת להודות שלא ציפיתי שזה ייגמר כל כך מהר. אחרי שהוא ירד ממני נעלמתי במקלחת, והוא התיישב על קצה המיטה והדליק סיגריה. אולי זה יהיה טוב יותר בפעם השנייה, חשבתי. אבל כשיצאתי הוא כבר לא היה שם. אני חייבת להודות שהתאכזבתי.

אולי הייתי סובלת יותר מייסורי מצפון על חוסר נאמנותי לארתור אם הוא לא היה מקיא עלי בדרך חזרה לבריסטול.

למחרת סיפרתי לאמי מה קרה, בלי לגלות לה את זהותו של הבחור. היא הרי מעולם לא פגשה בו, ולא היה סביר שתפגוש אותו אי־פעם. אמא אמרה לי לא להגיד שום דבר, כי היא לא רצתה שהחתונה תתבטל, ואם אכן יתברר שאני בהיריון, אף אחד לא יחשוד, כי ארתור ואני כבר נהיה נשואים כשאנשים יתחילו לראות.