0
0 הצבעות
3

יקיצה

ניר ברעם

 37.00  25.00

תקציר

בבית מלון בעיר זרה, סופר ישראלי מתעורר בבגדים מלאים בוץ, ולא זוכר כמה ימים שכב בחדר. הפסטיבל שהשתתף בו נגמר, אז מדוע הוא עדיין שם? במאמץ נואש לשחזר את הימים שנעלמו מזיכרונו הוא חוקר אנשים שפגש ומגלה שסיפר להם שיואל, חברו הקרוב ביותר, מת.

אלא שיואל עוד לא מת.

בתל אביב מחכים לסופר אשתו ובנו הקטן, את חברו יואל אולי עוד אפשר להציל – מדוע הוא לא חוזר?

קוראים כותבים (3)

  1. לאה

    יקיצה

    לטעמי הספר הבוגר והאישי ביותר של ניר ברעם.
    הרומן מתחיל באירוע מוזר ומטריד, בו סופר ישראלי מתעורר במלון בעיר זרה, לאחר סיומו של פסטיבל ספרותי, בבגדים מלאי בוץ ואיננו זוכר את הימים שקדמו להתעוררותו. בניסיונו לשחזר את זכרונו, הוא פוגש אנשים המגלים לו שיואל חברו הטוב מת. מקרה שגורם לסופר להרהר בילדותו ונעוריו, בחברות בין שני ילדים המתבגרים לתוך שנות השמונים, בשכונת בית הכרם בירושלים. הספר ינוע בין ההווה לעבר, בניסיון לפענח את חידת חייו של הסופר ושל יואל חברו.

    יקיצה, היא התעוררות משינה, ומטפורה מרשימה להתעוררות מאשליה, או מחלום רע המתחבר לפחדים. האם היא גם סיום תקופה -קץ והתחלה חדשה, וכעת יבואו על החולם, השלמה ורוגע?

  2. לימור

    יקיצה

    ספר מעניין ומרתק כאחד, כבר מהתקציר הספר עניין אותי, כתיבה ועלילה מעניינת מאוד, נהנתי לקרוא וממליצה.

  3. איריס

    יקיצה

    “… בסופו של דבר, יש את אלה שמסתלקים ויש את אלה שנשארים, ולנשארים לא רק השנים שעוד לפניהם, אלא גם כל הזמן שהיה, שתמונותיו עוד מתגלות פתאום, עולות מהמצולות, חדשות בתודעה כחוויית הרגע הזה, בהרף עין משנות תפיסה של תקופה שלמה;..” (עמ’ 3878)

    בבואך לכתוב ספר, כך אומרות העצות לכותב/ת המתחיל/ה, כתוב / כתבי על הקרוב והמוכר, זה שמתוכו תוכל/י לפתח סיפור שיהיו בו מן המציאות המוכרת לך ומדמיונך, והקורא/ת המדומיינ/ת לא תמיד ידע/תדע מה אמת ומה בדיה.

    לעתים, הסיפור יהיה קרוב עד מאד לחיי המספר, והקוראים יוכלו להתוודע לאדם שמאחורי הסיפור, לפרטי פרטים; כך מי שקורא/ת את ספריה של לאה איני (שכתבה ביקורת נפלאה על “יקיצה”), “ורד הלבנון”, “בת המקום” ו”תשאלי” (אם למנות כמה מהם) מתוודע/ת לפרטים מדוייקים למדי מן הביוגרפיה של הסופרת (ספרים נפלאים ומומלצים אחד, אחד, אם כבר הוזכרו כאן).

    ניר ברעם בחר לספר את סיפורו האישי ביותר עד כה, אחרי שכבר כתב ספרים רחבי יריעה ומקיפים, המבוססים על תחקירים מעמיקים, רק בספרו זה האחרון, ספר המבוסס, באופן חופשי יותר או פחות, על ימי ילדותו ונעוריו.

    סיפורי התבגרות נכתבו (ונקראו) לא מעט, ואפשר בקלות ליפול לתוך כל הקלישאות והעלילות הצפויות; לא אצל ברעם. הקלישאות, הסיפורים המוכרים, לבטי ההתבגרות שפגשנו בספרים אחרים (אני יכולה לתאר איך נראים חייה של נערה מתבגרת אמריקנית או חייו של נער מתבגר אמריקני למרות ביקורים קצרים בלבד), כל אלה לא מופיעים אצל ברעם.

    כי ברעם, בשפתו המיוחדת, בדרך שבה הוא מספר סיפור, הפך שני ילדים / נערים מתבגרים בתקופה מסויימת במקום מסויים בעיר מסויימת (שכונת בית הכרם בירושלים) לגיבורי סיפור נערוּת והתבגרות מיוחד במינו. שני ילדים, הבוראים להם עולם משלהם, ממלכות שאת חוקיהן הם ממציאים לעצמם, ממלכות המשמשות להם מפלט מן המציאות, מציאות בה שניהם קצת נידחים מאלה שבספרים אחרים (ובחיים בכלל) נקראים “מקובלים”. שני ילדים / נערים החיים, במידה מסויימת, כאורגניזם אחד, וכשהחיים נכנסים ביניהם, לעתים, כי החיים נכנסים לעתים בין שני אנשים, אהבות חדשות, חברים אחרים, משפחה, הם נושאים עלבונם למשך שנים רבות, לא מתגברים לגמרי, לא סולחים לגמרי, וגם לא יכולים באמת להיפרד לגמרי.

    הסופר הכותב את הספר הזה, בן דמותו, במידה מסוימת, של ברעם, נמצא במקום אחר, בקצה השני של העולם, בסיומו של כנס סופרים, נשאר עוד קצת במקום שהוא לא הבית והוא לא ההווייה היומיומית, לא החיים עצמם, ובמשך כמה ימים מתכתב עם עצמו הצעיר, עם שנות ילדותו והתבגרותו, עם יחסיו עם חברו הטוב ביותר, יואל; יואל שבשנים האחרונות נתקף באיזה דכאון: “.. ניכר שגם יואל שקע בדכדוך, כבר הכיר את הצלילות המהירות במצבי רוחו; אומנם לא לעיתים קרובות, אבל כשתקפו דיבר במשפטים קצרים וכל החיות נשאבה מקולו וארשת לאה קפאה על פניו, אפילו כשפלט גרגור צחוק אף שריר לא זע שם, ובאותם רגעים לא היה אפשר להצהיל את רוחו, וכל מגע עם אנשים העיק עליו. ופתאום היה נעלם.. וכעבור יום או יומיים חוזר עליז כתמיד, מרעיף על כולם מקסמו האישי ובמהרה מוחה מזיכרונם כל זכר לתוגה הקודמת.” (עמ’ 184).

    יחד עמדו שניהם מול העולם. מול הילדים מן הבתים הגבוהים שמעבר לוואדי, הוואדי שהיה מגרש המשחקים ומקום המחבוא שלהם מפני העולם, ולעתים האחד מהשני, יחד מול ההורים והמבוגרים, מול המציאות שכופה עצמה, לעתים, על ילדים ועל נערים, מציאוּת של מחלת האם, מציאות של התחשבנויות בין הורים, של מלחמות בין ילדים, ונקמות שצריך לנקום.

    והיו מספרים לעצמם סיפורים. ובונים לעצמם עולמות משלהם “.. כמו בסיפורים שיואל והוא היו ממציאים בילדותם, ועכשיו, בחלוף השנים, הבין שאף שהסתערו אליהם בתשוקה ושכללו אותם בנאמנות, תמיד גוננה עליהם איזו המיה חרישית, מוכחשת לרוב, שאם הדברים יידרדרו לאסון אפשר יהיה לקטוע את קו העלילה הזה ולחזור לחיים הרגילים; שאפשר להשליט את בית הכרם של הלילה גם על הימים, לנהל קרבות כידונים על פסגות הרים מושלגים ומסביב תהום פעורה, משום שבסתר ליבם ידעו שלא באמת ימותו ושלא באמת ייהרגו, וייתכן כי האסון שפקד אותם במלחמה נגד המגדלים הגבוהים.. התרחש בשעה שהגבולות נטרפו. ..” (עמ’ 290)

    ויש העכשיו, זמן הווה. ובזמן הווה יש אשה ויש ילד, ויש חיים מסודרים, פחות או יותר, ואחריות של “מבוגר אחראי”, הורה, ואי אפשר לברוא עולמות ולברוח אליהם; אפשר, אולי, להשאר במדינה רחוקה, כשתם כנס הסופרים, כאילו להתלבט אם לחזור, אולי להשאר, אולי לחיות מיום ליום כמו פעם, כשהיה ילד, כשלא צריך היה באמת להתחייב.

    “עונות השנה, סופי שבוע, חגים, מסיבות בגן, חופשות, טקסים קבועים מדי יום ושבוע, מחלקים מטלות, רושמים בדף על המקרר – לוח השנה של איתמר, ולכן גם שלהם, התמלא באירועים ובריטואלים, חלוף הזמן קיבל שוב את תוואי המקום שחיו בו, כאילו חזרו להקשיב לקצב פעימותיו, לטקסיו.. לשיריו, לדעות השגורות, כמו בילדותם. ..” (עמ’ 373)

    ספר התבגרות אחר, שונה, אישי, נפלא. מומלץ

    https://irisganor.com/3761/