ירושת הדוכס

1

"שנה טובה, מר סיינט קלייר!"

לוקאן – מר סיינט קלייר הנזכר לעיל – עמד, זעוף פנים, לפני החלון הענק של משרדו בקומה העשירית של בניין תאגיד סיינט קלייר.

היה עדיין מוקדם בבוקר ינואר המקפיא. השעה הייתה רק שמונה וחצי, אבל לוקאן כבר היה ליד שולחן העבודה שלו. הוא עבד משעה שש, כדי לסגור פערים אחרי חופשות חג המולד והשנה החדשה הארוכות.

ליתר דיוק, הוא אמר לעצמו שהוא צריך להגיע מוקדם בבוקר כדי להתמודד עם עומס העבודה. האמת היא שהוא שמח מאוד לחזור לשגרה אחרי שהוא ושני אחיו הצעירים בילו חג מולד מסורתי בבית אמו באדינבורו, ואז כולם עברו לזמן קצר – אבל לא קצרו מספיק מבחינתו של לוקאן! – אל מולברי הול, אחוזת המשפחה בגלוסטרשייר, כדי להשתתף שם בחתונת אחיו הצעיר בערב השנה החדשה.

לוקאן הבין מדוע ג'ורדן וסטפני רצו שהחתונה תתקיים שם – שם שניהם נפגשו, אחרי הכול – אבל ברגע שהנימוס אפשר לו לעשות זאת, הוא התנצל ועזב לחופשת סקי של שלושה ימים בקלוסטרס. (כפר יפה קרוב לאתר סקי בשוויצריה, המתרגמת).

הוא הסתובב עכשיו, מצחו עדיין קמוט, והסתכל על האישה הצעירה שיצאה מהמשרד המחובר למשרדו. המשרד השייך לעוזרת האישית שלו. אלא שהאישה שעמדה בפתח לא הייתה העוזרת האישית שלו. למעשה, הוא מעולם לא פגש בה קודם!

היא הייתה כנראה באמצע שנות העשרים לחייה, רזה מאוד וקצת פחות ממטר שישים בגובהה. חליפת העסקים השחורה והחולצה הלבנה כשלג שלבשה תחתיה לא הפריעו למראה הצוענייה הפראית. שערה השחור נפל כמפל גועש על כתפיה ולאורך גבה. גבות שחורות לא פחות הורמו מעל עיניים בצבע כחול מתנוצץ, שהוקפו בריסי פחם סמיכים, ואפה היה קטן וישר מעל שפתיים מלאות וחושניות.

שפתיים שמיד – ובצורה מפתיעה! – הביאו את גופו של לוקאן לידי עוררות, כשמחשבותיו נסחפו לכיוון של חדרי שינה, וגופים לוהטים ושלובים. דבר מפתיע, שכן כולם ידעו שאיש העסקים המצליח לוקאן סיינט קלייר היה חסר רחמים ובלתי רגשני במערכות היחסים הקצרות שלו, לא פחות מכפי שהיה בחדר הישיבות.

לוקאן ממש לא הרגיש חסר רחמים כשהסתכל על היפהפייה הכהה והפראית!

הוא הזעיף פנים. "מי את, לעזאזל?"

לקסי הייתה מרחמת על לוקאן סיינט קלייר בגלל הבעת הבלבול הזועפת שלו, לולא העובדה שהוא היה אחראי בצורה כה מובהקת למצב שאליו נקלע.

לולא היה כל כך קר ושקוע בעצמו, כה בלתי מסוגל להתייחס לאנשים שעבדו עבורו ואיתו, אולי העוזרת האישית שלו לא הייתה מחליטה לעזוב אותו בערב חג המולד, אפילו בלי לומר לו שהיא עוזבת.

אולי.

לקסי חשדה שהעניין של ג'סיקה בראון בלוקאן סיינט קלייר לא היה קשור לעסקים, ושהעדר העניין מצדו – או אולי חוסר היכולת שלו לגלות עניין – היה הסיבה שהאישה עזבה בפתאומיות כזו...

לקסי ניגשה לעמוד לפני שולחן עץ האלון המאיים, מודעת להילת הכוח שהקיפה את לוקאן סיינט קלייר, שהיתמר מצדו השני של השולחן; מודעת לנוחות שבה לבש את בגדיו: חליפה בצבע אפור-פחם, חולצת משי אפורה בהירה ועניבה בגוון כהה יותר הענובה לגרונו בצורה מושלמת.

הגבר הזה היה לא רק גבוה ולבוש ללא דופי, אלא גם נאה בצורה אצילית, לקסי הודתה באי רצון. אם כי לדעתה השיער הכהה הכמעט שחור היה יכול להיות ארוך קצת יותר, והמראה הנאה והחזק שלו – עיניים שחורות ומסתוריות, אף ארוך ומתנשא, שפתיים מסותתות מעל סנטר מרובע ונחוש – הוטבע ביהירות מתנשאת שהיא לא מצאה כלל כמושכת.

לא שהיה סיכוי שלקסי תמצא משהו מושך במישהו מבני משפחת סיינט קלייר! פיה התעקל בלגלוג.

"שמי לקסי המילטון, מר סיינט קלייר, אני העוזרת האישית הזמנית-הזמנית שלך," היא אמרה בעודו ממשיך להזעיף פנים.

העיניים השחורות הצטמצמו בצינה. "זה חדשות בשבילי שיש לי צורך בעוזרת אישית זמנית, שלא לדבר על זמנית-זמנית..."

הלעג של לקסי העמיק. "העוזרת האישית שלך התקשרה לסוכנות שלי בערב חג המולד כדי לארגן ממלאת מקום זמנית, עד שתוכל לבחור לך עוזרת קבועה. לרוע המזל, הגברת המתאימה ביותר לתפקיד איננה זמינה למשך שלושת הימים הבאים."

לוקאן סיינט קלייר נראה מבולבל לגמרי בשל ההסבר הזה – כפי שראוי שיהיה.

לקסי החליטה לפני שבאה הנה שאפילו הסקרנות שתמיד הייתה לה באשר למשפחת סיינט קלייר חייבת להיות תחומה בזמן. שלושה ימים יהיו מספיק זמן עבורה לאמת כל דבר רע שאי פעם חשבה או שמעה עליו.

מסתבר, שהיא הפריזה בהערכת הזמן – שלוש דקות בחברתו של הגבר הקר והיהיר הזה הספיקו כדי שתדע שהוא האמין בצורה מתנשאת שהוא נעלה על הזולת!

הזעף שלו העמיק. "מתי בדיוק ולמה עשתה ג'ניפר את הסידורים הללו?"

עכשיו זה היה תורה של לקסי להקדיר פנים. "חשבתי ששמה של העוזרת האישית שלך הוא ג'סיקה...?"

"ג'ניפר – ג'סיקה," לוקאן סיינט קלייר פטר אותה בקוצר רוח. "שמה לא רלוונטי במיוחד אם, כפי שאמרת, היא בחרה לעזוב."

לקסי חייכה באירוניה. "אולי לו היית טורח לזכור את שמה היא לא הייתה מרגישה צורך לעזוב כל כך בפתאומיות...?"

עיניו של לוקאן הוצרו לחריצים קשוחים. "כשארצה לשמוע את דעתך, מיס המילטון, את יכולה להיות בטוחה שאבקש אותה!"

"אני רק ציינתי ש..."

"משהו שבתור עובדת זמנית-זמנית הוא לא עניינך?" לוקאן אמר בגסות.

"כנראה שלא," היא הסכימה והעוותה את פניה.

זאת הייתה גישה שבבירור נעדרה ממנה התנצלות אמיתית, לוקאן הבחין בהזעפת פנים. "מדוע ג'נ- ג'סיקה," הוא תיקן את עצמו בעצבנות, "עזבה בצורה כל כך לא מקצועית?"

לקסי המילטון משכה בכתפיה. "אני מאמינה שהיא הזכירה באוזני מישהו בסוכנות שהעלבון הסופי הגיע כשלא טרחת אפילו לשלוח לה כרטיס ברכה לחג המולד – וכמובן שלא קנית לה מתנה."

"היא קיבלה בונוס לכבוד חג המולד במשכורת של החודש האחרון – כמו כל שאר העובדים שלי."

"מתנת חג מולד אישית," לקסי המילטון אמרה בהדגשה.

"למה שאעשה זאת?" לוקאן באמת נדהם מההאשמה.

"אני מאמינה שזה נהוג שהבוס הישיר... לא חשוב," היפהפייה שחורת השיער קטעה את דבריה, כשראתה את חוסר הסבלנות שלו. "לא היה לי מושג שאתה כבר במשרדך – עניתי זה עתה לשיחה שאני מאמינה שזקוקה לטיפולך המיידי. כתבתי את הפרטים עבורך." היא הגישה לו פיסת נייר.

לוקאן הציץ בהודעה הכתובה בצורה מסודרת, לפני שמעך אותה בידו.

ג'ון ברטון, השמש של מולברי הול, דיווח על נזק בגלריה המערבית של הבית, בעקבות הפשרת השלגים המהירה ביומיים האחרונים. נזק שג'ון האמין שהצריך את תשומת לבו האישית של לוקאן.

בתור הבכור בין שלושת האחים סיינט קלייר, לוקאן ירש את אחוזת מולברי הול עם מות אביהם לפני שמונה שנים. אבל זו הייתה אחוזה שבה ביקר לעתים נדירות אחרי הפירוד והגירושים המרים של הוריו לפני עשרים וחמש שנה, ומקום שלא הייתה לו כל כוונה לחזור אליו, זמן כה קצר אחרי ביקורו האחרון.

אחת עשרה השנים הראשונות מתוך שלושים ושש שנותיו של לוקאן עברו באושר במולברי הול יחד עם שני הוריו. שלושת האחים לא ידעו דבר על הפרשייה של אביהם עם אלמנה שהתגוררה באחד הקוטג'ים של הנחלה ביחד עם בתה הבוגרת; או על האומללות שהפרשייה גרמה לאמם, אומללות שהתפוצצה לפני עשרים וחמש שנה, וכתוצאה מכך מולי האם עקרה בחזרה לסקוטלנד ולקחה את שלושת בניה איתה.

לוקאן הכריח את עצמו לחזור למולברי הול לחתונה של ג'ורדן וסטפני, לפני כמעט שבוע, מה שהיה נכון ללא ספק גם לגבי אחיו גדעון ואמם. להתבקש לחזור לשם שוב מוקדם כל כך היה דבר ממש לא רצוי.

ברטון אמר שהנזק היה בגלריה המערבית...

זו הייתה גלריית תמונות ארוכה, היכן שהדיוקן של אביו, אלכסנדר סיינט קלייר, הדוכס הקודם מסטורברידג' נתלה עכשיו בטקסיות מלכותית.

דיוקן שגילה כי מבין שלושת האחים, לוקאן דמה במיוחד לאביהם שחור השיער, כהה העיניים והבוגדני!

"מר ברטון נשמע כאילו הוא חושב שהבעיה דחופה," לקסי המילטון אמרה לו עכשיו. היא הסתכלה במתכוון על ההודעה שכתבה בצורה כה מוקפדת ושלוקאן מעך בידו.

"אני מאמין שאני זה שצריך להחליט על כך, את לא?" קולו היה שקט ומשיי.

"כנראה מאוחר מדי בכדי שאוכל לעשות משהו לגבי הפגישה שלך בעשר," היא התעלמה לגמרי מהנזיפה שלו. "אבל אוכל כנראה לבטל את שאר הפגישות שלך למשך היומיים הבאים, אם חשבת – "

"תאמיני לי, מיס המילטון, את באמת לא רוצה לדעת על מה אני חושב עכשיו," לוקאן הבטיח לה בגסות. "העדיפות הראשונה שלי כרגע הוא לדבר עם האדם האחראי על הסוכנות שלך."

"למה?"

לוקאן זקר גבות. "אני לא מורגל בכך שמטילים ספק במעשיי."

לקסי השלימה בקלות את המילים החסרות – ובוודאי לא על ידי ממלאת מקום זמנית. אבל האדם שעמד כרגע בראש הסוכנות הייתה לקסי עצמה, מאחר והוריה הבעלים של "פרמייר פרסונל", יצאו לשיט של שלושה שבועות ביום שאחרי חג המולד, כדי לחגוג את יום הנישואים העשרים וחמישה שלהם.

הוריה אפילו לא היו מודעים לשיחה שהגיעה מהעוזרת האישית של לוקאן סיינט קלייר בערב חג המולד.

לקסי אמרה לעצמה בזמנו שהיא לא סיפרה להם, כי לא רצתה להעיב בשום צורה על ההתרגשות של הוריה על ידי האזכור של משפחת סיינט קלייר.

היא אמרה לעצמה שזו הייתה הסיבה...

בהתחלה, לקסי הייתה כה המומה מזהות המתקשרת עד שפשוט לקחה את הפרטים, ואז הבטיחה לג'סיקה בראון בקול עצי שאל לה לדאוג, ש"פרמייר פרסונל" תטפל בבעיה.

רק אחרי שהשיחה הסתיימה לקסי קלטה את האפשרויות שנפתחו עכשיו בפניה.

היא הייתה מוסמכת לעבודה – בקושי – ותמיד היה שקט במשרדי הסוכנות בינואר. שלושה ימים. רק שלושה ימים, היא הבטיחה לעצמה. שבהם תצפה בלוקאן סיינט קלייר, הבעלים רב ההשפעה והאכזרי של תאגיד סיינט קלייר.

עד כה, לוקאן סיינט קלייר התגלה ככל מה שלקסי דמיינה שיהיה!

היא הזדקפה למלוא גובה מטר ושישים, כולל עקבי החמישה סנטימטר שלרגליה. "אני מבטיחה לך שאני מוסמכת וכשירה למלא כאן מקום במשך שלושה ימים, מר סיינט קלייר."

העיניים הכהות הסתכלו עליה בקור. "אני לא חושב שהטלתי ספק בהכשרתך..."

צבע עצבני חימם את לחייה. "ועם זאת, הרמיזה הייתה שם."

"באמת?" שאל לוקאן סיינט קלייר באיטיות ונשען על קצה שולחנו, מביא את עצמו לגובה העיניים הכחולות והכועסות שלה, דבר שאִפשר לו לראות את השלמות של עורה הלבן, את הסנטר הנחוש והקטן שמתחת לשפתיים החושניות – המיניות...

שפתיים כאלו – כה לחות ומלאות, משורבבות ברכות – יכולות להוציא גבר מדעתו אם הן מטפלות בחלק מסוים בגופו –

לוקאן התרחק בפתאומיות, מבוהל מהדמיונות הלא נאותים שלו לגבי האישה הצעירה והלא ממש מנומסת, ומלא בגועל באשר להקשחה של החלק האמור בגופו!

"מה שם הסוכנות שלך?" הוא אמר בגסות.

"'פרמייר פרסונל'," לקסי המילטון ענתה בקימוט מצח. "אבל אתה לא רוצה שאקשר אותך קודם עם מר ברטון? הוא אמר שהבעיה דחופה – "

"אני חושב שאני בהחלט מסוגל לערוך סדר עדיפויות משלי באשר לעומס העבודה שלי, לקסי," הוא פטר אותה מעליו.

"כמובן," היא הנהנה במהירות, קמט עדיין מפריד בין עיניה הכחולות והעמוקות, ומיהרה לחצות את החדר, מה שאפשר ללוקאן להתבונן ללא הפרעה בשערה הארוך והשחור. הוא גם הבחין בעיכוס הפרובוקטיבי של ישבנה החטוב מתחת לחצאית השחורה הקצרה ומעל רגליים דקות וחטובות.

מה שאמר לו שהאישה הצעירה הזו הייתה בעלת כישורים לחלוק את מיטתו, לא פחות מכפי שהייתה מוכשרת להיות העוזרת האישית הזמנית-זמנית שלו!

"האם ג'מיימה שינתה את צבע שערה?"

לוקאן הסתובב לאט להסתכל על אחיו גדעון, שעמד בפתח הדלת שהובילה למסדרון. הגבר הצעיר התבונן בהקדרת פנים על הדלת הסגורה בין שני המשרדים, עם אותה הבעה מבולבלת שלוקאן היה בטוח שהייתה גם על פניו לפני חמש עשרה דקות, כשלקסי המילטון עשתה את הכניסה הדרמטית הראשונה שלה.

היה לו סיפוק מסוים להבין שגם גדעון טעה בשמה של העוזרת האישית שלו. העוזרת האישית לשעבר שלו, לוקאן תיקן את עצמו בעצבנות.

זה היה בלתי נתפס שג'נ- ג'סיקה נטשה אותו ללא כל התראה. זה היה מעצבן עוד יותר שממלאת המקום הזמנית-הזמנית שלה הייתה לקסי המילטון היפהפייה ומסיחת הדעת.

לוקאן הניד בראשו בקוצר רוח וחזר להתיישב מאחורי שולחנו. "שמה היה ג'סיקה." מסתבר! "וזו לא הייתה היא," הוא הוסיף בקול מאובן.

"לא?" גדעון מלמל ונכנס לתוך החדר. גדעון היה בן שלושים וארבע, צעיר בשנתיים מלוקאן, גבוה ובלונדיני, עם עיניים כהות ונוקבות בפנים נאות במיוחד. "לא ידעתי שהתכוונת להחליף אותה."

"לא תכננתי," לוקאן אמר במתח, כשנזכר בסיבות שלקסי נתנה לו בנוגע לנטישה הלא מקצועית של ג'סיקה בראון.

איכשהו הוא פקפק באפשרות שלקסי עצמה תניח אי פעם להתעלם מנוכחותה בצורה דומה – אפילו במהלך שלושת הימים שאמרה שהתכוונה לעבוד אצלו...

"לא?" גדעון זקר גבה מופתעת. "אז מי זו הייתה?"

"ממלאת מקום," לוקאן פטר אותו קצרות. עובדת זמנית-זמנית!

"אה," גדעון הנהן. "היא נראתה לי קצת מוכרת..."

העניין של לוקאן התחדד. "באיזה מובן?"

"אין לי מושג." אחיו העווה את פניו בלגלוג עצמי. "זה מצב עניינים אומלל, לוקאן, כשכל הנשים היפות שאתה פוגש מתחילות להיראות לך דומות!"

מבחינתו של לוקאן, לקסי לא נראתה או התנהגה כמו כל אישה אחרת שהכיר והוא מצא שהיא מסקרנת אותו, בעל כורחו.

"מה אני יכול לעשות בשבילך, גדעון?" הוא שינה במתכוון את הנושא, מאחר ולא הייתה לו כל כוונה להמשיך לדון עם אחיו על לקסי; או לאפשר לאחיו לקלוט את התגובה הגופנית המיידית והבלתי הולמת שהייתה לו כלפי היפהפייה עם המראה הצועני הפראי.

לוקאן תמיד יצא עם דוגמניות ושחקניות – אם כי המילה יצא הייתה אולי הגזמה! מה שעשה בדרך כלל היה להוציא דוגמנית או שחקנית לארוחת ערב, או במקרה של שחקנית ללוות אותה לפרמיירות של סרטים, ואז להגיע איתה למיטה. נשים יפהפיות, מטופחות בצורה מושלמת, נשים מתוחכמות – נשים שלא ציפו לקשר רציני איתו ופשוט שמחו להיראות בחברתו של לוקאן סיינט קלייר העשיר ורב ההשפעה.

הוא בהחלט מעולם לא היה מעוניין להיקלע למעורבות עם אחת העובדות שלו – כפי שאפשר היה להבין מהעובדה שאפילו לא זכר את שמה של העוזרת האישית האחרונה שלו – וככל הנראה זה לא יהיה רעיון טוב לעשות את לקסי המילטון ליוצאת הדופן באשר לכלל הזה!

גדעון הרים גבות בלונדיניות בהפתעה. "אל תגיד לי ששכחת שביקשת ממני להגיע הבוקר בתשע, כך שנוכל לעבור יחד על החוזים לפני שאנדרו פרוקטור יגיע בעשר?"

בתור עורך הדין שטיפל בכל המשאים והמתנים של תאגיד סיינט קלייר, גדעון החזיק במשרד סמוך למשרדו של אחיו, בנוסף למשרדים הפרטיים שלו ברובע הסיטי.

לוקאן שכח שגדעון עמד להגיע הבוקר – תופעה לגמרי לא מוכרת עד הבוקר; העסקים תמיד עמדו בראש, למעשה היו כל מה שעניין אותו.

גדעון חייך חיוך ספקולטיבי. "כדאי שמיס איך שקוראים לה תשב גם היא בפגישה – פרוקטור יתבלבל כל כך בגלל איך שהיא נראית שלא יהיה לו מושג על מה הוא חותם!"

"שמה לקסי המילטון," לוקאן אמר בחספוס. "ואני מעדיף שאנדרו פרוקטור יידע בדיוק על הוא חותם. ואני גם לא חושב שזה יאה שתעיר הערה אישית כל כך באשר לעובדת, גדעון," הוא הוסיף באיום.

"לא הגעתי מוקדם מספיק על מנת לראות את פניה, אבל כל גבר עם דם אדום שעדיין זורם בעורקיו לא יוכל שלא להבחין בישבן הקטן והחצוף!" אחיו הבטיח לו ביובש.

לוקאן הקדיר את מצחו כשקלט שלא היה לו נוח לדון על העובדת הזמנית הישירה והסקסית במושגים כאלו אפילו עם גדעון. "אולי היא תהיה הסחת דעת גדולה מדי?"

אחיו הרים גבות בלגלוג. "הסחת דעת גדולה מדי...?"

פעם נוספת, לוקאן קם על רגליו בחוסר מנוחה. "לא לי אישית, כמובן," הוא אמר קצרות.

"לא?"

לוקאן הרגיש שהעצבנות שלו מעמיקה. "לא!"

"אם כך, אין בעיה שהיא תשתתף בפגישה מאוחר יותר, נכון?" גדעון פטר אותו במעשיות.

שום בעיה – מלבד העובדה שלקסי כנראה תסיח את דעתו של לוקאן ואת דעתם של כל שאר הנוכחים!

"קיבלתי שיחה מג'ון ברטון הבוקר, בנוגע לנזק במולברי הול שמצריך בדיקה," לוקאן החליף את הנושא בתקיפות. "אני לא מניח שמתחשק לך לחזור לגלוסטרשייר לכמה ימים...?"

"גם אני לא מניח," אחיו החזיר בתוקף.

בדיוק מה שלוקאן חשב שגדעון יגיד.

לקסי הייתה מודעת מאוד לנוכחותו של לוקאן סיינט קלייר כשזה יצא מהמשרד הסמוך כעבור חמש עשרה דקות, עמד מצדו השני של שולחן העבודה שלה והתבונן בה בקדרות. למעשה הייתה כה מודעת אליו עד שהמשיכה במתכוון להקליד במחשב הנייד שלה. לקסי סיימה לכתוב דוא"ל לברנדה, במשרד של "פרמייר פרסונל", אחרי שזו הודיעה לה כי הצליחה להרגיע את לוקאן סיינט קלייר ולהבטיח לו שלקסי אכן הייתה עובדת זמנית שנשלחה על ידי הסוכנות.

לקסי נבהלה קצת כשלוקאן סיינט קלייר הודיע לה שהוא מתכוון להתקשר לסוכנות בעצמו. היא מיהרה בחזרה למשרד הסמוך כדי להתקשר אל ברנדה, העוזרת שלה בהעדרם של הוריה, להסביר וגם לקבוע לפגוש את ברנדה לקפה אחרי העבודה הערב, כך שתוכל להסביר לה את המצב בצורה מלאה יותר.

אף על פי שלקסי לא הייתה בטוחה במאת האחוזים שהיא יכולה להסביר את המצב לעצמה, על אחת כמה וכמה לגורם שלישי.

זה היה דחף – ביחד עם הרבה סקרנות! – שגרמו לה להגיע לכאן מלכתחילה. דחף וסקרנות שהיא כבר התחרטה עליהם...

היא לא ציפתה לחבב את לוקאן סיינט קלייר רב העוצמה, והיא אכן לא חיבבה אותו. היא כבר החליטה, אחרי השיחה הקצרה שלהם הבוקר, שהמוניטין שלו כאדם קר ויהיר היה מוצדק. אבל אי אפשר היה להכחיש שהוא גם היה נאה מאוד למראה...

הצבעים שלו – השיער הכהה והעיניים השחורות, תווי פניו המפוסלים – הזכירו ללקסי מאוד את אביו – אלכסנדר...

היא הרימה אליו בנועם את מבטה. "האם יש בעיה עם האינטרקום, מר סיינט קלייר...?"

לוקאן חשק שפתיים בתגובה לסרקזם. "אני מבין שהתחלנו ברגל שמאל קודם, מיס המילטון, אבל בואי נבהיר דבר אחד, בסדר?" הוא הסתכל עליה בקרירות. "דהיינו, כרגע, אני המעסיק ואת העובדת!"

גבות כהות התרוממו מעל עיניים כחולות ותמימות במתכוון. "אני העובדת?"

"כרגע, כן," הוא חזר בקול גס, באזהרה.

לקסי משכה בכתפיה. "האם אני יכולה להבין מההערה הזו שהסוכנות אישרה שהמחליפה שלי תגיע תוך שלושה ימים?"

"את יכולה," לוקאן אישר במתח. "נראה שאנחנו תקועים זה עם זו עד אז."

היא חייכה מעט. "בדיוק מה שאני מרגישה."

לוקאן הקדיר פנים באיום. "תגידי לי, לקסי, האם הנטייה שלך לא להתייחס למעסיקים שלך בכבוד היא גם הסיבה שקל לך יותר לעבוד עבור סוכנות מאשר למצוא תעסוקה קבועה?"

שני כתמים של צבע נרגז הופיעו על לחייה החיוורות. "אני לא חושבת שהסיבות שלי הן מעניינך, מר סיינט קלייר!"

הוא משך בכתפיים רחבות מתחת למקטורן המחויט. "הייתי סקרן, זה הכול," הוא פטר אותה בקרירות.

כפי שלקסי הייתה סקרנית מאז ומתמיד באשר לכל משפחת סיינט קלייר...

"אני מבטיחה לך, מר סיינט קלייר, אין דבר בחיי הפרטיים שעשוי לעניין אותך," היא הסתכלה עליו במבט מאתגר.

הוא הרים גבות כהות. "את נשמעת בטוחה מאוד בכך."

"אני בטוחה," היא ענתה.

מה הגבר הזה יאמר או יעשה, לקסי תהתה, אם יגלה שסבתה הייתה לא אחרת מאשר שון תומאס – האלמנה שאביו, אלכסנדר סיינט קלייר, התאהב בה לפני עשרים וחמש שנה? אותה אישה שכל משפחת סיינט קלייר התייחסה אליה בבוז מוחלט במשך כל השנים הללו... אם היה קולט ששמה המלא של לקסי, אלכסנדרה, נבחר על מנת לכבד את "סבא אלכס", כפי שקראה לאביו של הגבר הזה במשך שש עשרה השנים הראשונות מעשרים וארבע שנותיה...!