ירח

עורב אפור המריא עם הנץ החמה מצמרת עץ איקליפטוס נישא לצד המבנה הישן של תחנת הרכבת. הוא ריחף דרומה מעל לרחוב הראשי, גלש בדאייה איטית ונחת על מעקה אבן רחב של גג בניין מקושט בחזיתו בעיטורים ירוקים. העורב דילג הלוך ושוב לאורך המעקה, ואחר כך ניתק מהמשטח המחוספס בדחיפת אצבעותיו השחורות ועף הלאה.

פח אשפה גדוש עמד בין השער הכחול של בריכת השחייה הציבורית לבין שער ירוק נעול של חצר מסעדת בשרים, ששרידי ריחות בשר צלוי ובצל אפפו אותה גם עכשיו. העורב כינס את כנפיו, מתח את צווארו, צלל דרך ענן זבובים שרגש מעל לפח, שלף במקורו השחור והחזק נתח בשר קטן רוטט ונסק באלכסון. כנפו כמעט נגעה בחומת בריכת השחייה, שכתובת אדומה הייתה מרוחה עליה.

הוא עף שוב לאורך הרחוב, אבל עכשיו בכיוון ההפוך, בחזרה לקן. בערך באמצע הדרך, אולי בגלל משב רוח קל, סטה מעט מערבה ממסלולו הקבוע בימי הקיץ וטס מעל לגינה גדולה, שתלמים נמתחו לאורכה. לגינה הזאת היה מגיע בדרך כלל רק בימים קרירים ואפורים של תחילת החורף, כשהיה אפשר ללקט גרגירים לחים מתוך האדמה הטחובה. העורב חג מעל לפינה שהצמיחה קוצים גבוהים ונחת בראש אחת מצמרות הברושים המקיפים את הגינה. הענף הדק והגמיש התנודד איתו יחד מטה–מעלה.

מולו, מעבר לגדר רשת קרועה שתחמה את הגינה מצידה האחר, בקומה השנייה של בניין אבן מוארך, על רצפה משופעת מעט של מרפסת קטנה, ישב ילד קטן, שפלג גופו העליון עירום. הילד לבש מכנסיים קצרים. ירכיו השתרבבו בין הסורגים של מעקה הברזל, שוקיו תלויות באוויר וכפות רגליו היחפות נעות בתנועות זעירות קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. עיני הילד היו עצומות, ראשו נטה לפנים, וסנטרו העדין נשען על חזהו. באמצע הקדקוד, במוקד צמיחת השיער, נחשף עור גולגולת פגיע מרושת בנימים דקים בגוונים סגולים־ורודים־ירוקים־כחולים, דומים מאוד לנימים שהסתמנו בפיסת הבשר האדומה־חומה שהעורב אחז במקורו. על עליו של שיח שפוף מאובק שנשתל בפינת הגינה, הסתמנו קווים זעירים של תחילת קמילה.

העורב ריחף מצמרת הברוש, חלף בדאייה אילמת לרוחב הגינה מעל לתלמיה ונחת על מעקה הברזל של המרפסת, מעל לראשו של הילד, שעפעפיו הסגורים נרטטו פתאום. על הרצפה מאחוריו צעדו שני טורי נמלים בכיוונים מנוגדים. גביהן נצצו בשלל גוני חום וכתום. מתוך הבית עלה קול נשימה סדיר, ומדי פעם בפעם נקטע באנחה קצרה. סנטר הילד שקע עוד יותר בחזהו והוא מלמל: "שַרלי, שַרלי."

העורב המריא ממעקה הברזל ברעד צוואר ובמשק כנפיים והמשיך בדרכו צפונה.

כשהגיע אל מעל לתחנת הרכבת החל את ההקפה הראשונה מן השתיים שהיה חג לפני שיצלול בחזרה אל צמרת האיקליפטוס הענקי ואל קינו. הנוצות הזיפיות שעל צווארו המתוח הזדקרו. בקצה הדרום־מערבי של השמיים הבהירים שטו כמה עננים אפורים בהירים, כמעט שקופים. תנועות הכנפיים האטו, כאילו נוצותיהן נספגו במי גשם. כשהשלים את ההקפה השנייה כבר התפוגגו העננים הקלים כמעט לגמרי.