ירח וים 4: קור אמארה כרך ב’

(אהבה בהולנדית: לִיפְדֶה)

דמעות שקטות זלגו על לחיי. הראש שלי הלם בכאב ראש מוכר. כאב ראש שסבלתי ממנו לעיתים קרובות מאז הלילה המחריד ההוא.

רעדתי במקום שבו ישבתי, שקעתי לתוך הרגע הנוכחי והשארתי את העבר מאחור. התקשחתי כששמתי לב שהאצבעות שלי השתלבו בצורה הכי הדוקה באצבעותיו של דילן.

הוא ישב נוקשה לצידי, מבטו התמלא רחמים, כפות ידינו הזיעו במקום שבו נצמדו.

הסנטר שלי הזדקר מעלה כשהצצתי במרגוט. היא ישבה מולי, לא דיברה ולחייה היו רטובות כשהנידה בראשה. ללא הרף.

היא ניגבה את הדמעות ונשפה, "הוא מת? באמת? הוא מת?"

נרתעתי ומשכתי את היד מתוך ידו של דילן.

החממה עם עצי הדקל היפים והירוק השופע שלה לעגה לי, הייתה מלאה בחיים תוססים בזמן שאני ריחפתי בתוך המוות שאליו ייחלתי לעיתים קרובות כל כך כשהייתי בת עשרים.

במבט לאחור, ריחמתי על הבחורה הזאת כל כך. הייתי נבוכה בשבילה ועצובה בשבילה. שנאתי אותה וקיללתי אותה. אבל יותר מכול, הייתי אסירת תודה שהיא שרדה. כנגד כל משאלות המוות שלה. למרות כל הייאוש והחרטה שהרגישה והקולות הבוגדניים בראשה לסיים עם זה, היא הייתה חזקה מספיק כדי להישאר בחיים.

בלעדיו.

הלוואי שיכולתי לומר שמצאתי את הכוח הזה בתוכי כי לא הייתי אחת שפורשת. שאהבתי את החיים שלי מספיק בשביל לעמוד באומץ מול הריקנות המחרידה והבדידות הנצחית, אבל... לא יכולתי.

הייתי עדיין כאן.

עדיין נושמת...

בגללה.

בגלל הבת שלי.

"היית בהיריון?" דילן שאל ברכות, התעלם מהשאלה של מרגוט בנוגע למוות של אסלן. "האם ידעת לפני אותו לילה?"

בלעתי את הגוש בגרון ועשיתי כמיטב יכולתי לחזור אל תחושת הניתוק של ההיזכרות בסיפור חיי. בזמן שנהניתי משטף ההתאהבות הראשוני ומהכאב המענג של התשוקה, יותר משמחתי להשיל את עשרות השנים ולחזור להיות נערה שוב.

אבל עכשיו כבר לא היינו בתוך רומן רומנטי, היינו בתוך טרגדיה, ורציתי לספר את שארית הסיפור שלי עם מחסום המעמד של המספרת ולא של הגיבורה הראשית.

"לא. לא היה לי מושג," אמרתי כמעט בקרירות. "כשהתעלפתי אחרי שאסלן נדרס, הם ייחסו את זה להיריון שלי. אני זוכרת שהרגשתי מעין רפרוף מוזר בבטן התחתונה שלי באותו לילה. אני זוכרת את הכאב המפלח כשצרחתי אחרי ששמעתי את ג'ם יורה בבנו היחיד, אבל רק כמה ימים לאחר מכן, כששוחררתי מבית החולים עם מרשם לתרופות שיעזרו לדיכאון שממנו סבלתי, הבנתי את המשמעות המלאה של זה."

"שהיית בהיריון עם הילד של אסלן?" שאל דילן.

"איבדתי אותו, אבל חלק קטן ממנו נשאר. שנאתי את העובדה הזאת ובאותה המידה הייתי אסירת תודה עליה. עמוק בתוכי, התקיימו חיים. חיים שנוצרו עם הנפש התאומה שלי. לא הייתי לבד כמו שחשבתי, מה שאמר... שלא יכולתי להיות חלשה. לא יכולתי להיכנע לפיתוי לסיים את כל זה. הייתי מוכרחה לחיות."

הידיים שלי רעדו כשהברשתי את הדמעות. "המתנה הזו לבדה נתנה לי את הכוח לא לקחת את התרופות מערפלות המוח האלה. לעמוד בצער האובדן. להשתדל כמיטב יכולתי לאכול כשההורים שלי הגישו לי אוכל ולהתקלח כשהם הובילו אותי לחדר האמבטיה. הפסקתי לחיות בשבילי... אבל שרדתי למענה."

"איך קוראים לה?" מרגוט לחשה.

התכווצתי. "אַיְלָה."

"זה כל כך יפה."

"זה אומר הילת ירח או אור ירח בשפה של בעלי. קראתי לה כך בשבילו." הלב שלי נצבט כששפשפתי את בית החזה. "דאגתי לכך שהיא תשלוט בטורקית בצורה שוטפת. שהיא תכיר את אבא שלה דרך הזיכרונות שלי והרבה סיפורים. הוא מת. הלב שלי היה מת, אבל החזקתי אותו בחיים למענה."

דילן נאנח. "זה בטח היה לא קל."

"לא היה קל לחיות עם העובדה שנתתי לאימפולסיביות שלי לעשות טעות כזו ענקית. נחנקתי מאשמה במשך שנים אחר כך, לקחתי על עצמי את האשמה על אותו לילה."

"אבל זו לא הייתה אשמתך, נרידה." דילן אמר בנזיפה. "זה נשמע כאילו הבחורים האלה עמדו לתקוף, לא משנה מה הייתם עושים."

"אולי." משכתי בכתפיים. "בלי קשר, לא הייתי צריכה לעצור את אסלן —"

"אם לא היית עוצרת אותו, הוא כנראה היה הורג את האידיוט השיכור ההוא ומוסיף עוד גופה לרשימה שלו. הוא יכול היה להיעצר על רצח ולהיות מגורש כעבריין."

צמצמתי את העיניים. "גישת השחור־לבן שלך לא מפחיתה מהחרטה שנשאתי איתי."

דילן גלגל את הכתפיים לאחור. "אני מתנצל. אני רק רוצה שתראי שאסלן צדק. זו לא הייתה אשמתך."

נשמתי עמוק. רציתי לשנות את נושא השיחה. "אילה... הבת שלי." זקפתי את הכתפיים. "היא הצילה את חיי בזמן שלא רציתי אותם. היא נתנה לי משהו לחיות בשבילו."

"תסלחי לי על השאלה הלא מעודנת," אמר דילן, אישר לי להוביל את השיחה קדימה. "אבל... איך נכנסת להיריון מלכתחילה? חשבתי שלקחת גלולות?"

"נכון. והקפדתי לקחת אותן בקביעות. בכל מקרה..." חייכתי חיוך קטן. "לא הערכתי מספיק את השפעת הנוגדנים לגלאוקוס אטלנטיקוס."

"חילזון הים?"

"בשבוע לאחר שנעקצתי, די סבלתי מבחילות. לא רציתי להדאיג את אסלן, לכן הסתרתי את העובדה שעדיין הקאתי מדי פעם. הוא השגיח עליי כל כך טוב. טיפל בי במסירות וגרם לי להרגיש נאהבת בכל דרך אפשרית." הסתכלתי על שני העיתונאים במבט נוקב.

"עשיתם סקס. בזמן שהיית חולה." מרגוט זזה מעט. "השפעת הגלולות נחלשה."

"הייתי טיפשה. מאוהבת, טיפשה ודי אובססיבית למגע של אסלן. והוא... טוב, הוא לא ידע שהיינו צריכים להשתמש באמצעי זהירות נוספים. הוא סמך עליי שאהיה אחראית על החלק הזה של מערכת היחסים שלנו. טעיתי." זקפתי את הגב. "אבל כשאני מביטה לאחור עכשיו, אני יכולה לומר בכנות שאם לא הייתי נעקצת בידי הדרקון הכחול הזה ונכנסת להיריון בטעות מתוך בורות מוחלטת, אני לא חושבת שהייתי בחיים היום. אני חושבת... אני חושבת שהייתי עושה משהו קיצוני, וזה כואב לי להודות בזה."

"את באמת אישה מפתיעה, נרידה," מלמל דילן. "את מספרת לנו מרצונך איך אסלן שחט את איתן —"

"אלוהים אדירים!" מרגוט קראה וקטעה את דילן. "בגלל זה לא אכפת לך שנדפיס את מה שאסלן עשה לו. כי הוא לא כאן כדי לשלם על הפשע." היא נרתעה שוב. "לעזאזל, זה... זה שובר לי את הלב."

דילן העיף בה מבט נוזף. "כמו שהתחלתי לומר, את חולקת איתנו מרצונך משהו אפל כמו רצח פוטנציאלי, ועדיין, באותו הסיפור את שמחה לדון בפיתוי שבהתאבדות."

"נכון."

"למה?"

"כי אנשים צריכים להבין שהמחשבות האלה הן נורמליות. רמה כזו של ייאוש יכולה לנחות עליך משום מקום. טבעתי. אני מודה בזה. הייתי שמחה לא לעלות יותר לנשום אוויר, אבל... ניתנה לי סיבה להמשיך לנסות. סיבה שגרמה לי להשלים עם העובדה שהחיים שאהבתי כל כך והגבר שהערצתי נעלמו, אבל... זה לא אמר שהחיים שלי היו צריכים להיגמר. הייתי רק צריכה להיות מספיק חזקה כדי להשלים עם ההבדלים ולעשות את הבחירה."

"זה מעורר השראה." הוא נשך את השפה התחתונה. "ובאופן מפתיע... מועיל." הוא השתהה כאילו התלבט אם לשתף. "אבל זה לא משהו חדש גם בשבילי. איבדתי את אשתי בלידה של הילד השני שלנו לפני עשר שנים." הוא הסיט את המבט. "חוויתי את אותה ההרגשה כמוך. אותה משיכה לסיים עם הכול. אבל... לא יכולתי לעשות את זה לבן שלי."

"אני כל כך מצטערת על אשתך, דילן."

"אני מעריך את זה. לא עובר יום שבו אני לא מתגעגע אליה."

הבטתי בו, חלקתי איתו כל כך הרבה כאב. כל כך הרבה כאב שהתקיים בלבבות של האוהבים שנותרו מאחור. "אתה מבין למה רציתי להיות גלויה? אתה מרגיש יותר טוב עם הידיעה שלא היית לבד בבור השפכים הזה של הייאוש?"

הוא הפך בשאלה שלי לרגע לפני שהנהן. "כן. זה עוזר לדעת שהרגשות שהיו לי כלפי הבן שלי היו נורמליים. חלק בי שנא אותו על זה שהוא מנע ממני ללכת בעקבות אשתי. אבל חלק גדול יותר אהב אותו כי הוא השאיר אותי בחיים. נאבקתי במשך שנים עם שני החלקים האלה שנלחמו בתוכי."

"בדיוק." לקחתי את ידו בידי ולחצתי שוב. "הרגשתי תיעוב דומה. תיעוב שגורם לי להישמע כמו מפלצת כשאני מודה שקיללתי את הבת שלי. לאורך כל תשעת החודשים שבהם נשאתי אותה בתוכי, הסתבכתי באהבה ובשנאה. אהבתי אותה בגלל שהיא שמרה על חלק מהנשמה של אסלן, אבל שנאתי אותה כי השאירה אותי בעולם שהוא לא נמצא בו. הרגשות האלה התחילו לדעוך רק אחרי שהיא נולדה, ועשיתי משהו די מטומטם."

"מה עשית?" הוא שאל.

"בקרוב. אני מתכוננת לקראת החלק הזה. כל כולי רק אישה של טעויות." טפחתי על מפרקי אצבעותיו ונשענתי בחזרה אחורה. "להיזכרות בימי נעוריי יש את תופעת הלוואי המצערת של גילוי כמות הצרות שגרמתי בחוסר המחשבה שלי. נתתי ללהיטות שלי לגבור על השכל הישר. נתתי לכאב להדריך אותי במקום להיגיון. הלוואי שהנעורים היו מגיעים עם חוכמה במקום הלמידה שלה בדרך הקשה."

דילן שלח מבט אל מרגוט לפני שחזר להביט בי. "אני משער... ואני שואל את זה גם בשמי וגם בשם מרגוט, שהבת שלך עדיין בחיים ובריאה?"

הנהנתי. "כן."

הכתפיים שלו נשמטו. "זו הקלה. אבל גם... מידע די מבלבל."

"למה?"

"ובכן, את מאוד קנאית לפרטיות לגבי החיים האישיים שלך. ערכתי עלייך תחקיר מקדים לפני שהגעתי לכאן היום, וחוץ מעמוד קצרצר באתר החברה שלך, אין שום אזכור לגבי הבת שלך."

חייכתי ומשכתי חוטים מהשמיכה שעל רגליי. "הייתי מוכנה לחלוק עם העולם את המדע שלי, לא את הנשמה שלי."

"בגלל שאיבדת את הנשמה התאומה שלך?" לחשה מרגוט.

הרמתי את המבט והנדתי קלות בראשי. "בגלל שזה לא היה עניינו של אף אחד. לבת שלי הגיע לחיות חיים רגילים. הגיע לה להיות פרועה כמוני, מרדנית ופזיזה, לעשות טעויות ולהיות חדורת תשוקה עקשנית. אם העולם היה יודע עליה ועל מה שקרה לאבא שלה, היו עיניים עליה, דבר שהיה יוצר גבולות ושיפוטיות. היא לא הייתה לומדת להקשיב לתחושות האינטואיטיביות של עצמה או הופכת למי שהיא היום."

"ומי היא?" מרגוט שאלה בשקט.

"היא הכוכב המנצנץ שלי," לחשתי. "היא מעורבת בלונה מארה. לצד צוות גדול תחת הפיקוח של תיאודור ואדמונד, כמובן."

"רגע... אז זה באמת קרה? טדי ואדי הם השותפים העסקיים שלך?" שאל דילן בהרמת גבה. "האח והגיס של האני?"

"שותפים עסקיים?" הנדתי בראש. "לא. הם כל כך, כל כך הרבה יותר מזה." נאנחתי ועיסיתי את הרקות, ייחלתי שכאב הראש שלי יתפוגג. "הכרתי אותם דרך האני, אבל אף אחד מאיתנו לא יכול היה לנחש עד כמה נהיה קרובים. עד כמה אתאהב בשניהם."

הקול שלי התמלא בעצב עם העבר. "האני הייתה האחות שמעולם לא ידעתי שהייתי צריכה. היא ללא ספק עוד נפש תאומה. היא עדיין כזו, למרות שאנחנו זקנות ואפורות. היא ובילי נהנו מחיי החווה שעליהם תמיד חלמו, ואני הסנדקית של חמשת הילדים שלהם, אבל... בלי טדי ואדי, אני לא חושבת שהייתי שורדת. אפילו עם אילה."

"למה?" מלמלה מרגוט.

זקפתי את עמוד השדרה ואזרתי אומץ כדי להמשיך לספר את הסיפור שלי. "שבועיים אחרי שאסלן נורה, אבא שלי נסע לטאונסוויל כדי לספר לגריפן יול מה קרה. המשפץ והמנהל הבלתי רשמי של גריפן מת, ואני הייתי שבורה מכדי לחדש את הלימודים שלי."

"רק רגע." דילן הרים את היד, המוח שלו הצליף במהירות. "את אומרת לי שנשאת את התואר של ביולוגית ימית שהפכה לגאונה באוטופיה במשך עשרות שנים, ובכל זאת... מעולם לא סיימת את לימודי התואר?"

"נכון." הצלחתי לפלוט צחקוק קטן ועצוב. "מעולם לא חזרתי ללימודים. הייתי בהיריון. הלב שלי היה שבור לחתיכות. לא הייתי בהלך הרוח המתאים כדי לחדש אותם."

"וואו." דילן התנשף. "זה —"

"שקר, אני יודעת." משכתי בכתפיים. "אבל העובדה שאין לי תואר רשמי לא אומרת שאני לא ביולוגית ימית. אני דור שני. הקדשתי את חיי לאוקיינוס."

"התחלת להגיד...?" מרגוט דחקה, קטעה את ההפתעה של דילן עוד בהתחלה.

לרגע שכחתי. הזקנה גרמה למוח שלי להסס קצת, אבל אז נזכרתי והמשכתי, "אבא שלי נשאר בדרום כמה ימים כדי לארוז את החפצים שלנו. הוא תרם את הרהיטים מיד שנייה שלנו והחזיר ארגזים מלאים בבגדים ובמזכרות. הוא חתם את הפרק הזה בחיינו כדי לחסוך את זה ממני. וכשירדתי אל החוף בשלוש לפנות בוקר — דבר שהפך להרגל לצרוח על הירח על שלקח את אסלן ממני — עצרתי ורק בהיתי בארגזים האלו שנערמו בחניה המקורה.

"פתחתי את אחד הארגזים, ובחלקו העליון הייתה שמלת השקיעה שלי. ההעתק המדויק לזו שלבשתי כשנאנסתי. השמלה שלבשתי כשאסלן הוכה ונדחף לכביש."

"אוי, לא." מרגוט השתנקה. "השמלה הזאת הייתה מקוללת."

"נכון."

"מ...מה עשית?"

"עשיתי מה שכל אלמנה צעירה אבלה הייתה עושה. איבדתי את עצמי. נכנסתי לטירוף של זעם על השמלה הזאת. של הסימן מבשר הרעות הזה. פיסת הלבוש המקוללת הזאת. לקחתי את הארגז שהכיל את מכנסי העבודה וחולצות הטריקו השחוקות של אסלן, ערבבתי אותם עם החצאיות והחולצות היפות שלי, וערמתי הכול על המיטה שלו בבקתה.

"הבקתה שבה ישנתי מאז שאסלן נעלם. הבקתה שהייתה עדה לכל כך הרבה חלומות מאושרים, אבל עכשיו הסתחררו בה רק סיוטים. מעכתי את שמלת השקיעה. הספגתי אותה בליקר הליצ'י האהוב על אימא שלי, גנבתי את המצית של אבא שלי שבו השתמש לסיגר פה ושם ו... העליתי באש את הכול."

"אוי אלוהים." מרגוט נרתעה לאחור. "הִצַתּ את הבקתה?"

"השמדתי אותה. אסלן חי בשולי הגן שלנו במשך שש שנים. הוא היה משפחה, אבל לא הורשה לגור בבית שלנו — לא שינה כמה זה היה צפוף לנו. אני חושבת שבאותו רגע שנאתי את ההורים שלי על זה. שנאתי את העובדה שהוקצתה לו מלונה בחוץ כאילו היה חיית המחמד של המשפחה. כל כך הרבה רגשות הציפו אותי. חלקם מרושעים, חלקם מיוסרים, חלקם מטורפים לחלוטין. האמנתי שאם הוא רק היה גר בקביעות בחדר האורחים, הוא לא היה מתגלה. הוא לא היה נפגע. הוא לא היה נהרג.

"ההיגיון החולני הזה היה מה שגרם לי לשרוף אותה עד היסוד, עם השמלה שלי. השמלה שגרמה לשני האירועים הגרועים ביותר בחיי.

"צפיתי באש מלחכת את הבגדים שלנו. צעדתי אחורה בזמן שהיא אחזה במיטה של אסלן. מעדתי במורד שלוש המדרגות כשהקירות עלו באש. עמדתי בתוך הבריכה ואחזתי בקונכייה של אסלן כשהגג בער.

"האש השתוללה בפראות רק לכמה רגעים לפני שאבא שלי הגיע בריצה. השכנים הזעיקו את מכבי האש, והיא כובתה זמן קצר לאחר מכן."

"המבנה שרד?" שאל דילן.

"לא ממש. הכול היה שחור, מפוחם וספוג במים שומניים. נדרשו לאבי המסכן שבועות לנקות את הבלגן ומכולה מלאה שהוא שכר כדי להביא את ההריסות למזבלה. הוא הפך את הבסיס שנותר לפינת ישיבה פתוחה, עם שני כיסאות בודדים ופסל של גלים שאימא שלי מצאה בשוק מקומי. זה היה מוזר, אבל לא שינה כמה עציצי פרחים אימא שלי שתלה, הם אף פעם לא ממש העלימו את הצללים שלו. אפילו באור שמש מלא, הייתה שם ההילה העל־טבעית של בית קברות."

"איפה ישנת אחרי ששרפת אותו?" מרגוט חיבקה את עצמה. "אם לא יכולת להכיל את השהייה בבית, ושרפת את המקום היחיד שבו הרגשת קרובה לאסלן... לאן הלכת?"

הבטתי בה ונאנחתי. "לטדי ואדי."

"למה את מתכוונת?" המצח שלה התקמט. "עברת לגור איתם?"

"לא ממש השאירו לי ברירה." הנדתי בראשי כשנזכרתי בהתערבות. בפניקה במבט האדיב של אימא שלי. בצורה המהוססת שבה אבא שלי נגע בי כאילו הייתי עלולה להישבר תחת המגע שלו. לא רק שהם איבדו את אסלן, הם גם נאלצו לראות את הבת שלהם נסחפת למערבולת. הבת המאוד בהיריון שלהם. הבת שלהם שהפכה לרוח רפאים חיה, ריחפה בחיים האלה ובאלה שאחריהם, עדיין לא בטוחה אם היא רוצה להישאר או לעזוב.

"טדי מעולם לא עשה שום דבר באופן חלקי," אמרתי. "כשאמרתי לו שהמקום המתאים ביותר להקים קהילה תת־ימית הוא שונית המחסום הגדולה, הוא קיבל את ההצעה הזו ורץ איתה. אדי רצה להשאיר חותם בעולם והאמין בלב שלם ברעיון המטורף של בעלו הטרי לנסות משהו בלתי אפשרי. בזמן שאני למדתי בטאונסוויל, הם מצאו בית מוזנח עם שלושה חדרי שינה במרחק רחובות ספורים מההורים שלי. הם הצטמצמו וחסכו עבור המקדמה, ורכשו אותו כמה חודשים לפני שאסלן מת.

"אפילו לא ראיתי את הבית שלהם. הם ערכו לנו סיור בווידאו לילה אחד כשקיימנו את אחד ממפגשי השתייה וסיעור המוחות הקבועים שלנו, אבל הוא היה זר לי. התחלה חדשה במקום שבו לא היו שום זיכרונות מאסלן שרדפו אותי ושום דבר שהיה יכול לגרום לי להישבר. כשאבא התקשר להאני כדי לבקש את עזרתה עם המצב הנפשי שלי, היא פנתה לטדי. היא ובילי עדיין היו בסידני ומרוחקים מדי לצורך עזרה מיידית, אז... היא ביקשה מאחיה להציל אותי."

"להציל אותך איך?"

"בזה שהוא יקבל אותי לביתו."

"בתור מקרה סעד?"

"בתור אמצעי הגנה לעסק שלהם. תבינו... כבר הגשנו בקשה לשם החברה שנה קודם לכן. היינו מסוחררים לחלוטין כשחתמנו במהלך שיחת פייס טיים על המסמכים שבהם היינו רשומים אסלן ואני, וטדי ואדי בחלקים שווים ביצירה תחת השם בלטינית לונה מארה."

"באמת אמרת שאסלן היה זה שנתן את השם. איך זה קרה?" שאל דילן בעדינות.

"טוב, דבר ראשון, קשה למצוא שם לחברה. כל הרעיונות הטובים כבר תפוסים וכעבור זמן מה, התסכול נכנס. אחרי שמיצינו את ההצעות של כולם, אסלן נישק אותי ולחש, למה שלא נקרא לה על שם הכוחות שחיברו בינינו?"

חייכתי בלב כואב, נזכרתי בערב הנפלא ההוא. "אני חושבת שעכשיו אתם כבר יכולים לזהות שהיה רעיון מרכזי לחיים שלנו." סובבתי את טבעת הנישואים שלי והצצתי בקעקוע האריה והסירנה שלי מתחת לצעיף. הדיו הייתה דהויה עכשיו, הקווים כבר לא ברורים כל כך. איבדתי את הספירה של כמה פעמים ליטפתי את האריה בחושך. כמה פעמים התייפחתי לתוך הזרוע שלי וייחלתי שאסלן ירגיש אותי, שהוא ידע שעדיין אהבתי אותו.

לא הייתי צריכה את האינטואיציה שלי כדי לדעת שלעולם לא אמצא עוד אחד כמוהו. אף אחד לא היה אסלן. לא רציתי אף אחד חוץ ממנו. נאסר עליי ללכת בעקבותיו עוד כשהייתי צעירה כל כך. הייתי צריכה ללדת את בתו, לגדל את הילדה שלו, אבל ידעתי בתוכי שאחכה. אני אהיה אימא, אבל לעולם לא מאהבת. אני אהיה הורה בזמן שתואר הרעיה איבד תוקף.

"הירח והים היו כלי הגורל שהפגישו בינינו. לטינית הייתה חלק גדול מהעולם שלי עם הביולוגיה והמדע. ואחד הדברים הנוקבים ביותר שאסלן אי פעם אמר לי היה, אם לא הירח והים, לעולם לא היינו נפגשים."

"הלונה והמארה," לחשה מרגוט.

"בדיוק." הנהנתי. "ברגע ששילבנו את שתי המילים האלה והקלדנו אותן בתיבת החיפוש כדי לראות אם מישהו אחר תפס את השם, ידענו שזה שלנו. העובדה שהוא היה פנוי הייתה מושלמת. העובדה ששש שנים מאוחר יותר הקמנו ארגון צדקה תחת השם קור אמארה התאימה גם היא. הרעיון סגר מעגל."

"קור אמארה?" שאל דילן. "שמעתי על זה. אתם מנקים את האוקיינוסים ותורמים מיליונים מדי שנה כדי להגן על חיי הים שבסכנת הכחדה. אתם לא תורמים גם לאנשים מוחלשים? ללימודים ולדיור, דברים מהסוג הזה?"

"נכון. במובן מסוים, אני מרגישה שזה ההישג הגדול ביותר שלנו, לא לונה מארה."

"מה פירוש השם?" מרגוט תפסה כרית תחרה רכה וחיבקה אותה. "אני לא מכירה את המילים הלטיניות האלה."

הבטתי בעיניה. "קור זה לב. אמארה זאת אהבה. הלב שלי נתלש והאהבה שלי אבדה. זה התאים."

"אוי, זה כל כך רומנטי," נשפה מרגוט. "אז את מעולם לא... אפילו לא פעם אחת? אסלן היה האחרון שלך?"

"הוא היה האחרון שלי." הנהנתי. "לא יכולתי לענות לך לפני כן כששאלת אם הוא היה הראשון שלי, אבל אני יכולה להגיד לך עם כל נשימה בגופי שהוא היה האחרון. הנצח שלי. הלנצח נצחים שלי."

"אף פעם לא התפתית למצוא נחמה בזרועותיו של מישהו אחר?"

"מעולם לא. אפילו לא פעם אחת."

"אז... עברת לגור עם שני גברים שהיו נשואים באושר... בזמן שהיית בהיריון?" דילן עזר להוביל אותי בחזרה לסיפור. הסיפור שגרם לי לדמם מייסורים.

"כן." שילבתי את אצבעות ידיי, הזדקפתי במקומי ואמרתי, "ההורים שלי לא רצו שאעזוב. הם פחדו שאעשה משהו מטופש אם אהיה רחוקה מהם, אבל שמעתי מה טדי אמר להם כשהוא לקח אותם הצידה. הוא אמר להם, בלי לרכך את המילים, שאני גוססת מלב שבור. ובשביל שאוכל להמשיך לחיות, אני צריכה להשתחרר מכל מה שעלול לקרוע את מה שנשאר מהלב השבור הזה. הוא שכנע אותם שאני יכולה לעבור לגור בחדר השינה הפנוי שלהם ללא הגבלת זמן. בבית שלהם לא היו זיכרונות. לא היה שום דבר שישמש כטריגר עבורי או יגרום לי לשקוע לתוך מערבולת. וכשאבא שלי אמר להם שבעוד לא הרבה זמן, בתוך מספר חודשים, הם יצטרכו לארח מישהו נוסף ולא רק אותי, טדי באמת הפך לאביר על הסוס הלבן שלי. הוא אמר שהוא ואדי תמיד רצו ילד משלהם. ראיתי את תוכנית החיים המדוקדקת שלהם לעשר השנים הבאות. ידעתי שהיו להם יעדים לבנות עסק אדריכלות מצליח, לעשות משהו פורץ דרך שיציב את השמות שלהם על המפה, לאמץ ילד ולהפוך למשפחה אמיתית.

"הרעיון שאלד את התינוק של אסלן בעוד כמה חודשים לא הפחיד אותם. הם נשבעו שאוכל להיות מלנכולית כמה שאצטרך כי הם יהיו שם. הם יעזרו לי בכל צעד וצעד. הם לעולם לא יפנו אותי או את הבת שלי מביתם, ויעשו כל שביכולתם כדי להקל את האובדן שלי. הם עשו כל כך הרבה מעבר לתפקיד שלהם כשותפים עסקיים, עד ששוב התמוטטתי. הלב שלי גמגם, הראייה שלי התערפלה, ועד שהייתי יציבה מספיק, אימא שלי הנהנה ואבא שלי הסכים, והכול סודר.

"עברתי לגור בחדר השינה הפנוי של מר ומר רוס — אדי אימץ בשמחה את שם המשפחה של טדי — ובמהלך החודשים שנותרו להיריון, הם עזרו לי לשכוח. הם עטפו אותי, הלכו איתי לשיעורי הכנה ללידה, חיבקו אותי כשנשברתי ועזרו לכבד את זכרו של אסלן כשדיברנו עליו לעיתים קרובות.

"לא הרגשתי לא בסדר לגור איתם. לא הרגשתי שאני בוגדת באסלן בזה שהתינוקת שלו גדלה במחיצת שני גברים אחרים. במובן מסוים, טדי ואדי עזרו לי להשאיר את אסלן בחיים למען אילה, כי כשלא יכולתי לדבר סביב מחנק הייאוש שלי, הם היו שם כדי לספר לה על אסלן, על המפגש הראשון שלהם איתו בפייס טיים, או על ההתכתבויות בין שלושתם בזמן שאסלן למד איך לשפץ, והיה צריך לשאול שאלה שהוא לא מצא תשובה עליה ביוטיוב."

"אז... הם הפכו להיות תחליפי אב לאילה?" שאל דילן ושרבט כמה הערות.

"הם עשו יותר מזה," מלמלתי, נזכרתי באותם ימים שבורי לב שהם יצאו מגדרם כדי להפוך את ביתם לבית שלי. הם גררו אותי העירה והכריחו אותי לבחור צבע לחדר החדש שלי. הם צבעו את קירות החדר באפור כהה עשיר ועיצבו את החלל עם נברשת כסופה בהשראת אלמוגים, כיסוי מיטה בשנהב, שידות צד מעץ סחף, וילונות לבנים רכים ושטיחי שאגי בשמנת. "הם הפכו להיות הישועה שלי. הם לא התייחסו אליי כאילו אני עומדת להתנפץ. הם לא הסתכלו עליי כאילו הייתי במרחק של לחיצת מתג מלסיים עם זה. הם נתנו לי מרחב להתאבל, אבל גם הכריחו אותי להתמקד בעבודה.

"הם היו מוכנים להעניק לי בית, אבל רק בגלל שהיינו שותפים. שותפים לחלום, לגורל. התקווה הבלתי אפשרית ליצור עולם שבו מחלות, מגפות ואסונות טבע לא יכלו למצוא אותנו.

"אני לא צריכה לספר לכם כמה זה הפך להיות מושך אחרי שאיבדתי את אסלן. רציתי לברוח ולהתחבא. רציתי להיעלם מתחת לגלים ולהתפוגג לתוך המלח. המשימה הבלתי אפשרית של הפיכת לונה מארה למציאות כילתה אותי, והייתי אסירת תודה על הלילות הארוכים שהעברנו בשרטוטים של הספֵרות שלנו. ציירנו את כרי הדשא מאצות שישמשו כמטהרי פסולת והתווכחנו מה תהיה הדרך הטובה ביותר למחזר אוויר.

"כשהתקרבתי למועד הלידה והבטן שלי גדלה, הם הפכו בשמחה ובנדיבות את חדר השינה השלישי והאחרון שלהם לחדר ילדים. הם לא נתנו לי לסרב. הם הנהנו יחד כשקשקשתי שזה רק היה זמני. שיום אחד, אעמוד שוב על הרגליים. איזכר איך לחיות. אמצא דרך לשרוד בלי אסלן.

"אבל כשנכנסתי לחדר ההוא בפעם הראשונה, נפלתי על הברכיים, חיבקתי את הבטן הגדולה שלי והתייפחתי. ההיריון שלי היה טשטוש של דמעות וצער, אבל כשכרעתי בחדר הילדים ההוא, הרגשתי שאני יכולה להושיט יד ולגעת באסלן.

"הם צילמו תמונה של הקעקוע שלי, הגדילו אותו והשתמשו בעיצוב כדי לצייר אותו בקווים עדינים על הקיר ליד עריסת העץ. האריה השגיח על התינוקת שלי כשווילונות כוכבים נצנצו, שלבי הירח ההולכים ופוחתים עיטרו את התקרה, ועל הרצפה נפרשו שטיחים שעליהם שכבות של גוונים שונים של כחול, שחיקו גלים המתנפצים אל החוף."

"נשמע שהם היו צריכים לפנות לעיצוב פנים במקום לאדריכלות," אמר דילן ברכות.

הנהנתי, נזכרתי איך החדר ההוא הדביק מספיק את הלב המדמם שלי כך שכשהלידה התחילה והובהלתי לבית החולים בארבע אחר הצהריים עם שני גברים נשואים והוריי המודאגים מאוד, הצלחתי להרגיש משהו אחר חוץ מייאוש.

הכאב היה אסטרונומי.

הלידה נמשכה שלושים ושלוש שעות.

אבל כשאילה אבצ'י הגיחה לעולם, חייכתי.

חייכתי, התייפחתי והתאהבתי בטירוף בבת שאסלן העניק לי.

ובאותו לילה, כשכולם עזבו את בית החולים והבת שלי ישנה בעריסת הסל לצידי, החזקתי את הקונכייה של אסלן ולחשתי לתוך קוצי האפרסק והשמנת שלה. "יש לך בת, קוֹגָ'אם. בעלי. בת עם שיער כהה כמו שלך, עיניים כהות כמו שלך ואותו פה קטן ורציני."

דמעות נשפכו.

יגון הצליף.

צער דחף אותי עמוק מטה.

ולחישה קטנה ונוראה הופיעה, סיננה באוזני, גילתה לי שאני חופשייה עכשיו.

שכבר לא נשאתי חיים בתוכי.

החיים האלה נולדו.

החיים האלה היו מושלמים.

מה שאמר שהייתי חופשייה לעשות מה שרציתי עם חיי שלי.

הלחישות האלה מעולם לא הניחו לי.

במשך ארבעה חודשים עשיתי כמיטב יכולתי להתעלם מהן.

למדתי איך להניק, לרחוץ, לשחרר גיהוקים ולהאכיל את התינוקת שלי.

אילה הועברה מחיבוק אחד לאחר, צחקקה עם שני הדודים שלה, נשפה בועות על הסבא שלה וניסתה לחייך אל הסבתא שלה.

כולם היו מוקסמים ממנה.

אז הם לא שמו לב אליי.

לא שמו לב שנמוגתי, זייפתי, נפלתי.

הם לא שמו לב עד שהייתי על המטוס, וזה היה מאוחר מדי.