יש זיקנה אחרת

איך מרגישים אחרי גיל שמונים? אני נזכר בבדיחה על האיש שקפץ מהקומה המאה בגורד שחקים. כשעבר את הקומה החמישים, צעק אליו מישהו מהחלון: "איך המרגש?" והוא ענה, "בינתיים הכל בסדר..." ואמנם אני מרגיש בסדר גמור. יותר מכך, אני אפילו לא מרגיש זקן. סוף-סוף התרגלתי לכך שמפנים לי מושב באוטובוס, למרות שבפעם הראשונה שזה קרה, נעלבתי מאוד מהעובדה שחושבים שאני זקן כל-כך. לעומת זאת, לשמחתי, כששומעים שאני רופא גריאטרי, עדיין שואלים אותי איפה אני עובד, ולא אם אני עובד.

כילד רציתי לחיות עד גיל מאה. אני זוכר שבגיל חמש נתקלתי במוות בפעם הראשונה. ידידה קרובה של אמי נפטרה מסרטן אחרי ייסורים ממושכים. הדאיגה אותי אז המחשבה שביום מן הימים יגיע תורי למות. פתרתי את הבעיה בפשטות: אחיה עד גיל מאה! גיל זה נראה כנצח-נצחים בעיניו של ילד. מעולם לא עלה בדעתי שאם אגיע לגיל כה מופלג, תהיה לי זיקנה ממושכת מאוד. באותו אופן, כשראיתי אדם ישיש, מעולם לא עלה בדעתי שגם אני אהיה פעם כזה. התבצרתי בהכחשה הילדותית הזו עד גיל העמידה. עם זאת, בגיל 53 התחלתי לגלות עניין ברפואה גריאטרית ורק אז התחלתי לחשוב ברצינות על עתידי כאדם זקן. בהדרגה הבנתי שזיקנה מוצלחת תלויה יותר באיכות החיים מאשר באריכות ימים. רק אז ויתרתי על שאיפתי לחיות עד גיל מאה.

בצעירותי סברתי שקשישים עסוקים מאוד במותם הקרב. אני עצמי כבר איני נבהל מעצם הידיעה שאמות ואיני מרבה לחשוב על כך. אני מתייחס למחשבות על המוות כסימן לדיכאון, ואינני מדוכא. מה שמטריד אותי הוא החשש שאחלה באחת מאותן מחלות כרוניות הממררות את חייהם של הקשישים ואהיה נכה. כל רצוני הוא להישאר פעיל ועצמאי כדי ליהנות מהזמן הקצוב לי. לא אישמע לקריאתו של המשורר דילן תומס לאביו, "התרֵס בזעם כנגד דעיכת האור!" - בבוא הזמן, אלך בשקט.

לפני זמן-מה, כשניגשתי לסניף הדואר לאסוף כתב-עת רפואי שאני מנוי עליו, הגברת מאחורי הדלפק, שאותה אני מכיר זה שנים, הציגה לי שאלה שעליה לא ידעתי להשיב. היא שאלה אותי איך הידע והניסיון שצברתי בטיפול בקשישים עוזרים לי בזיקנתי. שאלה זו מעסיקה אותי רבות באחרונה. ברור שההחלטה לעסוק בגריאטריה השפיעה מאוד על חיי ועזרה לי להתמודד עם בעיות רבות שאדם קשיש נתקל בהן. לדאבוני, רבים בגיל העמידה יוצאים למסע אל הזיקנה מבלי להבין היטב מה קורה להם. בזמן האחרון חלה התקדמות רבה בתחום הרפואה המונעת, וכעת יש ביכולתנו לעשות רבות כדי למנוע נכות בגיל הזיקנה. ישנם גמלאים שמשתתפים בסמינר בן יומיים-שלושה שאמור להכינם לפרישה. לעתים אני מוזמן להרצות באירועים מעין אלה, ועל פי רוב מוקצבת לי שעה אחת בלבד שבה עלי לפרוש בפני הגמלאים את כל הבעיות הרפואיות הצפויות להם בעתיד. מובן שבזמן כה קצר איני מספיק לספר להם על כך, ואני מסיים את הרצאתי בתחושת תסכול, משום שברור לי שהם לא יקבלו עזרה רבה מרופאיהם, היודעים (שלא באשמתם) מעט מאוד על רפואה גריאטרית. למרבה הפלא, הרפואה הגריאטרית עדיין לא הפכה למקצוע חובה בהכשרתם של רופאי משפחה או מומחים ברפואה פנימית.

בספר זה אני מקווה לעזור לאנשים בגיל העמידה ולאחריו על-ידי הצגת העובדות הרפואיות הכרוכות בזיקנה, תוך מתן דגש על מניעה. לשם כך, אני נעזר בניסיוני האישי - לא רק כרופא גריאטרי, אלא גם כקשיש המתמודד עם בעיות גילי וכמטופל-לשעבר שהתמודד בהצלחה עם מחלות קשות.