יש לי שני לב

1.

היא מחליטה לחזור היום דרך הכיכר. כבר כמה ימים היא מבטיחה ליונתן שתהיה בבית כשהוא מגיע מבית הספר וברגע האחרון מתעכבת על עוד שאלה ועל עוד פסקה מיותרת לתחקיר וכבר רבע לשלוש. בעוד שבועיים תסתיים שנת הלימודים, החופש האינסופי יתחיל ויהיה להם הרבה זמן לבלות יחד. כל האימהות המאורגנות כבר שיבצו את כל הקיץ בפעילויות והיא לא מצליחה למצוא אפילו רגע כדי לחשוב על זה. במה בדיוק את עסוקה כל כך? כמה פועלים עובדים בשמש הקופחת על פיגומים של במה ענקית לקראת אירוע גדול. היא רוצה לשאול אותם מה חוגגים אבל החום מרתיע אותה מלחצות לצד האחר של הכיכר. חבל שלא חבשה את הכובע עם השוליים הרחבים, עדיף להתמודד עם מבטים לועגים מאשר עם החום הזה. למי אכפת בכלל איך את נראית עם כובע? כל אחד עסוק בענייניו.

בשעה שלוש ארזה את התיק וקמה. שאול היה במשרד שלו אבל היא החליטה שהפעם היא לא נותנת למבט של אף אחד לעורר בה ספקות. כבר העבירה את החומר של התחקירים לערב, וממילא הוא לא יהיה מרוצה גם אם תעבוד על השאלות עוד שלוש שעות. שיורידו לה שעות מהמשכורת אם הם רוצים. הם יכולים גם לפטר אותה, לא אכפת לה. "פתיחת אירועי הקיץ" כתוב על השלט הגדול. לכל דבר מקיימים כאן אירוע. היא תוהה אם יונתן ירצה שילכו יחד. לאחרונה קשה לה לחוש אותו, קשה לה לומר לעצמה מתי הוא נהנה. שי תמיד מצליח לקרוא אותו טוב יותר. פעם זה לא היה ככה. היא תמיד ידעה לפי העווית הכי קטנה בפנים שלו מה הוא מרגיש. בערב יום העצמאות האחרון מישהו שיכנע אותם להגיע לבמת הילדים והם מצאו את עצמם מצטופפים עם מאות הורים וילדים על הכתפיים, נדחקים עוד ועוד כדי לראות כמה ברווזים מקפצים על הבמה ברעש מחריש אוזניים. בסוף מצאו ליונתן פיסת מדרכה לשבת עליה ולהציץ ממנה בין המוני הילדים במתרחש על הבמה. הוא הסתובב אליהם בכל כמה דקות וחייך והיא לא הכירה את החיוך הזה; לא הצליחה להחליט אם הוא באמת נהנה או רק מנסה להיראות שמח כדי לרצות אותם. גבר חסון מאחוריהם צעק שוב ושוב לילד שלו שיתקדם והיא ראתה איך הפנים של שי הופכות אדומות. היא ניסתה לומר משהו מצחיק אבל צווחות הברווזים שיתקו אותה. בסוף שי התעשת ואמר שבא לו בירה, והיא ידעה שגם הוא חושב על יום העצמאות ההוא. מתי זה היה? לפני מאה שנה. מוזיקה אמיתית הרעידה את הגוף, היא הרגישה אותה בכל מקום, ברקות, בגרון, בלב, הוורוד־ורוד זרם להם בדם והיא לא פחדה. כשהגיעו למועדון בלעה את הכדור בשירותים וארבעים דקות אחר כך זה פרץ בעוצמה וטילטל אותה. מישהו אמר פעם שאנשים מתים מזה. לא היה אכפת לה שזה יהיה הדבר האחרון שתעשה לפני שתמות. רק שלא ייגמר אף פעם. השפתיים שלהם מחוברות, נפרדות רק לשנייה לקחת אוויר ולהיצמד שוב. מישהו צועק להם מאחור שהם מבזבזים את הכדור על נשיקות והיא יודעת שזה לא בזבוז. שלא יכלה להשקיע טוב יותר. ועכשיו רק לברוח מהברווזים האוויליים. איך החיים שלה עברו ממסיבה מטורפת לבובות מצווחות? למופע פתיחת אירועי הקיץ היא לא תיקח אותו. אולי רק אם ממש יבקש. מה יקרה אם תצטופף שעה בשביל הבן שלה? אם היא לא תיקח אותו מי ייקח אותו? איך יהיו לו זיכרונות? עד היום אבא שלה מספר שוב ושוב איך החזיק את שלושתם בצפיפות של כיכר מלכי ישראל, זה לא היה כמו היום, תמי'לה, כל המדינה היתה שם, יעל על הכתפיים והיא ובועז אחד בכל יד והיה מותר גם פיצה וגם גלידה וגם גידיאלה כי זה יום העצמאות ולא צריך לבחור כמו בסיבוב במוצאי שבת.

הפועלים מביטים בה מתבוננת בשלט והיא מתקדמת מעט לנקודת הצל הבאה. היא לא בטוחה מה היא זוכרת באמת ומה הסיפור של אבא. הפנים שלו זורחות בגאווה בכל פעם שהוא מספר את זה. גם היא דאגה לחייך לאבא בכל כמה דקות לפני שיספיק לדרוש פעם ועוד פעם לשמוע שהיא נהנית. היא נהייתה מומחית בזה. הגלידה הזאת הכי טעימה, אבא. בכלל לא אכפת לי שלא בחרתי את הצבעים האחרים. אלה זיכרונות טובים? כאלה היא רוצה בשביל הבן שלה? אהרון מהמכולת התלונן בפניה אתמול שאין לו עבודה, ומה הוא יעשה, יש לו מחויבות, יש לו בת בקורס קצינות ובן בן עשר. פתחתי את המכולת הזאת כי חשבתי שזה הדבר הנכון. לא הלכתי לאוניברסיטה, אפילו שזה חלום שלי. באחד מימי שישי תמר פגשה את הבת שלו במכולת. היא באה לעזור לאבא שלה, עדיין במדים והשיער השחור הארוך אסוף בקוקו מתוח. היא דיברה בקול חלש ונעים ורק מדי פעם הרימה עיניים מהקופה. אהרון הסתכל בבת שלו בעיניים מעריצות ולא הפסיק לדבר בשבחה באוזני הלקוחות. "זאת הצוערת," הוא הכריז, "אוטוטו היא מתחילה את ההשלמה בחיל השריון." הוא היה כל כך נרגש שהתקשה לשמוע מה מבקשים ממנו. לתמר בעיקר התחשק להגיד לצוערת היפה שהיא לא חייבת להיות בקורס קצינות אם היא לא רוצה, ושאבא שלה יבין את זה, באמת, אפילו אם היא הקצינה הראשונה במשפחה. ואז אהרון ראה אותה בוהה בבת שלו ושאל, גברת תמר, את צריכה עוד משהו? והיא אמרה לו, בלי גברת, אהרון, אנחנו חברים, לא? הפעם הראשונה שקראו לה גברת היתה באוטובוס כשהיתה בהיריון. בחור צעיר עם תיק גב אמר לה, גברת, תשבי בבקשה, והיא ידעה שזהו, זה רשמי, היא כבר לא "סליחה, ילדה" או "חמודה". אהרון לא הלך לאוניברסיטה כדי שהבת שלו תהיה בקורס קצינות ותקבל את כל מה שהיא צריכה ואחר כך תלך ללמוד רפואה או משפטים כי אבא היה תקוע שנים במכולת החשוכה הזאת והיא לא יכולה לעשות לו את זה. אחרי כל מה שהוא ויתר בשבילה. גם היא רוצה לוותר בשביל יונתן.