יש מקום

י"ח. אורי

כבר שלושה חודשים מאז ההתיישבות בירוחם.

חלק מפרלמנט "החברים של מוטי", מאושר בשעות העבודה במתנ"ס, מקבלים את פני בשמחה במינימרקט של חביבה ושמעון, אבידבי, הם קוראים לי. השכנים שולחים אלי בימי שישי חלה שנאפתה זה עתה, חריימה מתובל או מפרום ריחני.

"אמא שלחה," היה אומר הילד הקטן של אחד השכנים, מגיש לי סיר מכוסה במגבת וממתין. הוא ידע שיזכה בשי חלופי כביצת קינדר או שקית במבה שהכנתי מראש. כשאמרתי לדינה שלא נעים לי היא אמרה שככה זה, ושהכול בגלל הריח.

"הריח?" נבהלתי, "איזה ריח?"

"שאצלנו זה ככה, אם בחדר המדרגות מריחים ריח של בישולים, צריך לכבד את השכנים, שלא יעלה בהם איזה טעם של צער או עצב או קנאה או כזה."

"לכל השכנים?"

היא שתקה רגע ואמרה, "בעיקר שאתה לבד וגבר," ואחר כך הוסיפה, "תגיד, אולי אתה מוכן לעזור?"

"למי?"

"פיטרו את מר תורג'מן, זה הגבוה מקומה שתיים, אם תוכל... תרומה כזה, אוספים בשביל ספרי לימוד לסיגי, הבת שלו." ברור שיכולתי. הנחתי בידה שטר של מאה שקל ושאלתי אם זה עוזר.

"אתה בן אדם טוב," אמרה.

"אני יודע כמה זה קשה שמפטרים, פוגעים בגאווה, פתאום כל מה שהיה נעלם."

"זה בדיוק," אמרה ונעלמה.

את הדירה הצנועה, שזכתה למתיחת פנים, אהבתי מאוד.

כל יום המתינה לי הפתעה. שטיח אמבטיה ירקרק של הגיסה, כורסה שאשתו של מוטי ריפדה מחדש, שולחן קפה קטן שהבן דוד אבנר התקין לו את הרגל החסרה ואפילו שתי שידות, "תראה, תראה, כמו חדש", שהעלה אלי שלמה או יאיר או אליהו, אחד מחברי פלוגת בני הדודים. באחד הערבים נחרדנו כולנו, כל דיירי הבלוק, למשמע רעש נורא. התברר שבן הדוד יצחק, שהתברך במנוף ענק, העביר לדירה שלי טלוויזיה, שכמו שאמר לי יהודה ורבע שבא לכוון אותה, היתה "אחת עם הרבה אינצ'ים". אמנם הסאונד היה נורא, אבל נהניתי מכל אחד מהאינצ'ים, בעיקר בשעות הלילה המאוחרות, כשהייתי מתהפך על מיטתי והשינה המנחמת מיאנה להגיע. בשעות כאלה, החברה הכי טובה לבדידות היא הטלוויזיה.

ועדיין. כל לילה היה קשה כקודמו.

הגעגועים שהציפו ולא נתנו מנוח. האבל שאין לו קץ וטעמה הצורב של הבגידה. הרגשתי כאילו גוש ענק הידרדר עלי כשניסיתי לחמוק לעולם השינה. כל לילה הפך לשדה קרב. בשעות האלה, כשהחושך עטף את העיר, עמודי התאורה כבר עצמו עיניהם, החתולים נמנמו בחדרי המדרגות ורק רוח המדבר ליטפה את רחובות העיר השקועה בחלום, הכול חזר והכה בי ללא רחם. כמה שעות מאבק ואז הייתי בוהה במסך הענק, מנסה לשאוב ממנו איזו נחמה.

והיתה האשמה. אוי, האשמה.

האשמה, קראתי בעיתון ישן שמצאתי במתנ"ס, היא התוצר הכי כואב של המוות. כמה שזה נכון. היא מבעבעת ולוחצת. סודקת וקורעת אותי מבפנים. עדיין ליוו אותי מבטי השכנים שהצטופפו בשבעה בכיסאות הפלסטיק המתקפלים שגדי דאג להביא וכרסמו כעכים. עדיין המו באוזני שתיקות החברים, האנחות הכבושות של בני המשפחה וכל מי שעלו לשבת איתנו באבלנו. יכולתי לשמוע את הקולות שנאלמו מתוך כבוד לצער. אתה, יכולתי לשמוע אותם, רק אתה אשם בכול. מה עשית? תראה למה גרמת. הרגת את הילד שלך. די, אני מתחנן, לכו מכאן, הרפו. עזבו. תנו לי מנוחה. כבר שילמתי. כבר הוקעתי וגורשתי.

ובעיקר, הבכי החנוק והאינסופי של אירה. אירה, אהבתי הגדולה.

19. רות

כמעט חמישה חודשים אני כאן וכבר יש לנו את הטקסים הקבועים. הטקסים שיוצרים שגרה. שיכולים לעזור לשותפים להרגיש טוב ויוצרים תחושת שייכות: הם מאפשרים לכולם לדעת מה חשוב ומעניקים תחושת זהות והזדהות. טקסים כמו שמתקיימים בין אנשים שחיים יחד ושומרים על היחד.

למשל, יום היזמות.

יום ראשון הוא היום הכי פחות עמוס במספרה שלנו.

"אולי בתל אביב הזאת שלך זה יום חזק," היתה תמיד מנמקת ויקי, "אבל פה אצלנו ככה."

ויקי העניקה לי ממשנתה פרק, דברי הימים. "שלישי הכי הטוב — שאומרים פעמיים כי טוב אז יש מלא חתונות, שזה אצלי הכי עמוס, ומזמינים חודשיים מראש ל־פ־חות, כי תזכרי, רק לסדר ראש של כלה זה חצי יום, וזאת באה עם האמא והאמאמא שלה. רביעי גם מלא, בגלל שזה יום של כל מיני שידוכים ופגישות בליינד דייט, חמישי — מלא צעירות והרבה החלקות ופסים כי חמישי זה היום של הבילויים, ובשישי, שבאות כל הזקנות שרוצות להיות יפות בשביל הארוחות המשפחתיות, שהכלות שלהן יבינו שהן עוד לא מתות, בשני סגור, אז יוצא שראשון זה יום שלווה, הלקוחות באים רק אם יש איזה משהו שחייבים, נגיד פתאום ברית, שזה לא יודעים מראש, או לוויה, שגם צריך."

דברי ויקי, הכוהנת הגדולה של המספרות.

ימי ראשון היו עבורי הימים הטובים ביותר. כלומר, טובים לקידום ענייני המספרה, או כמו שקראה לזה רוחמה, יום היזמות של הילי בילי, שכן מיעוט הלקוחות הותיר לי זמן פנוי.

לשמחתי, החליטה ויקי לא להגיע למספרה בימי ראשון. היו לה קבועות שהעדיפו להגיע אליה, ולא למספרה. בעיקר כמה חרדיות שהיו מגיעות לביתה, ושם, הרחק מעיניים סקרניות, מניחות בידיה את הפאה לטיפול וסידור מחדש. מאחר שכך, ימי ראשון הפכו לימים בהם חשבתי ותכננתי מה לעשות כדי שהמספרה שלנו, כך קראתי לה כבר, "שלנו", המקום שהפך לביתי, תפרח ותשגשג.

בסיום יום היזמות אני נוהגת לטפס לדירה של ויקי. היא פותחת את הדלת ועוצרת אותי על הסף. מתבוננת בי ומנענעת את ראשה. "מה עכשיו?"

"כלום."

"נו, מה? דברי, מכירה את הראש המשוגע שלך."

"אז ככה, יש לי רעיון מדהים, ויקי."

"שמעתי על המדהים שלך."

"שלא יעלה לך כלום."

"זה אני אוהבת," היא נאנחת, "אבל זהו, בסוף תמיד עולה לי, מה עכשיו?" טקס קבוע. שגרה שהיא בסיס לשאננות.

"חשבתי, למה שלא נפתח דף בפייסבוק?"

"שמעתי על זה, לא בא לי טוב."

"את מיושנת, ויקי, זה היום יותר טוב ממודעה ב'חדשות המקום'. שמת שם מודעה וכמה עבודה ראינו ממנה? אפס."

"נו, תעזבי אותי, בואי תאכלי משהו, תראו איזה רזה," היא צוחקת, מכירה אותי ויודעת שלא אעזוב עד שתיכנע. גם זה חלק מהטקס.

אני לא מרפה.

למחרת אני מעמידה פנים שאני כועסת ומצחצחת את המראות כאילו יש עליהן באמת כתמים.

היא עומדת מעל ראש הלקוחה, אצבעותיה הזריזות מובילות את המספריים כמו בריקוד, מיישרות, מקצצות, מלטפות, מעבירות מצד לצד, למעלה, למטה. בוחשות, מושכות, מכווצות, ואז, בתנועה מלכותית, היא מעבירה מראה כדי שהלקוחה תראה את עצמה מלפנים ומאחור, ושתיהן יחד משמיעות ציוצי התפעלות. רק אז ויקי מוחאת כפיים ומתיישבת. כוריאוגרפיה שלמה.

"תגידי," היא מנסה, "הבאת היום את הפרצוף החמוץ?"

במקום לענות אני מתיזה על המראה נוזל בצבע תכלת.

"צרות הבאתי על עצמי," היא מקוננת. הכול בחיבה.

אני עוברת לצחצח את הכיור.

"נו, די, הילי בילי, למה ככה?"

"למה? כי למה להקשיב לי?"

"עוד פעם זה? מה איבדתי בפיסלוק שלך? באלוהים, לפני שבאת היו לי חיים שקטים."

"אז אני שותקת," ועוברת למראה השנייה.

"טוב, אני שומעת."

אני מסבירה לה והיא בשלה, "פייסבוק שמייסלוק, בשביל מה זה טוב? מי בירוחם מכיר בכלל פיישמוק, מה אני, תל אביב?"

אני לא מוותרת ומסבירה לה שכבר פתחתי דף דרכו נוכל לקדם את עסקי המספרה. היא מקמטת את מצחה ומכה בעדינות על שיער הלקוחה, כמפצירה בו להתעורר, להתמלא, ואחר כך מפריחה אותו עם הפן, מעלה, מורידה, פתאום מעבירה מספריים ומקצצת במהירות, מסובבת לכל צד, מושכת קווצה ומגלגלת על המברשת ואז שנייה, שלישית, מושכת, מרפה, פותחת, סוגרת, מורחת משחה לבנה, מתרוצצת סביב הלקוחה ומתיזה ספריי.

"נו, מה כל כך טוב בפייס הזה?" היא שואלת לבסוף.

"אפשר לשלוח צילומים של תספורות," אני מלמדת אותה, "ליצור קשר עם הלקוחות, להציע מבצעים, לברך אם יש יום הולדת או חתונה, להשתתף אם חלילה מישהו חולה, להציע מכשירים, להראות את החידושים, נגיד צבעים שהגיעו, תסרוקות חדישות, ובעיקר את היותנו מספרה מתקדמת."

"וכל זה בבוק הזה?"

"ברור. הנה, למשל, נוכל להציג את מכונת ייבוש הצבע שקנינו ושמקצרת את זמן ההמתנה בחצי." ויקי לא מבינה למה אני מתאמצת כל כך. גם ככה טוב לה. יש לה מספיק לקוחות, "בשביל תכריכים יש לי די והותר."

"מי שלא הולך קדימה הולך אחורה," אני מצטטת לה את מה שאמא שלי היתה אומרת לי כל בוקר.

"למה אחורה? עשרים ושתיים שנה אני כאן. זה לא שווה כלום? אני מוסד בירוחם, אז למה פתאום פייס שמייק? מי שלא רוצה — שלא יבוא, זה מה שאני חושבת."

"הסתכלת פעם על המספרה של אביב, שנפתחה ממול?" אני משתמשת בנשק הסודי שרוחמה קוראת לו נשק יום הפן.

"לא. למה לי?"

"כדאי שתביטי, גברת ויקי."

"זה? האביבון הזה, זה ספר זה? בקושי חופף."

"תסתכלי ותביני."

"מה?"

"תלה על הקיר תעודות, אפילו אחת מפריז, ושם אותן בדף שלו בפייסבוק וגם באינסטוש, וצילומים של התסרוקות שלו."

"תעודות שקרניות שם," קצצה תלתל סורר, "רק טיפשים מאמינים. שלי יודעים, ויקי זה פירמה, התעודה שלי זה שאני הכי טובה."

"ברור," אני ממהרת להסכים איתה, "ראיתי שהוא שם בפייסבוק צילום שלו עם מרגלית אסולין, מהתברואה."

"היא? חכי תבוא אצלי, אגיד לה כמה מילים."

"מה יעזור?" אני מקניטה אותה, "הקבועות שלך כבר לא, ראיתי שהן עושות עיקוף ולא עוברות ליד המספרה שלנו כי לא נעים להן."

"למה ככה?"

"שתראי שעל הראש שלהן יושבת תספורת שלא הידיים הרקדניות של ויקי סידרו."

"רצינית?"

"או נגיד פסים שלא אני צבעתי."

"לא! ככה עושות לוויקי?"

"בדיוק, גם לא פדיקור או מניקור משלנו."

"לא בני אדם אלה."

"למה? אנשים רוצים שיהיה להם יפה בעיניים. לבוא למספרה מכובדת, זה עושה להם כבוד." כבוד היתה מילה שוויקי העריכה מאוד.

"ולהיות בידיים של ויקי זה לא מספיק?"

"כן, ברור, אבל... בואי נעשה ככה שירוצו אחרינו, שיתחננו לקבל תור, שבשביל הידיים של ויקי יחכו שבועיים, חודש."

"ועם הפייס הזה יחכו?" אני מהנהנת. "באמת?" אני שוב מהנהנת. "חושבת?" מהנהנת.

"אז טוב, את רוצה אז גם אני רוצה," וכדרכה, היא מסיימת את השיחה בחיבוק ומניחה בידי מטאטא, לנקות את הפינה. עוד ניצחון זעיר. בסבלנות אין־קץ פיצחתי את חומת ההתנגדויות שלה.

טקס קבוע.

אחרי דפי הפייסבוק והאינסטגרם עברנו לעוד יומיים של ברוגז ושולם, והתוצאה — שלט חדש שהאיר בלילה:

"המקום של ויקי — המספרה הכי מדליקה בעיר".

השלט גרם לה לאושר ולי לרעב לעוד יוזמות, אלא שהלקוחות הלכו והתמעטו, נמשכו למספרה החדשה, המודרנית, שבעליה, אביב, הוריד מחירים ועשה כל טריק שיווקי אפשרי.

"את עושה פעמיים צבע והשלישי חינם."

"פסים זה הרביעי חינם."

"ויש אצלו מישהו לאיפור קבוע."

ויקי הלכה והשמינה. כשהיא מוטרדת היא אוכלת. זה הכלל.

כיזמית שלה הסברתי לה כמה חשוב לשטוף את המספרה באור יקרות ולהחליף את המראות, שסימני הזמן נגסו בשוליהן. היא לא ידעה שכבר שילמתי לבעל חנות התאורה כמה אלפי שקלים מהצד, בתנאי שלא יספר לה. ידעתי שמצבה הכלכלי לא מרנין.

"מה עוד?" אמרה, "תסבירי לי מה רע במראות, עשרים שנה הן..."

אני מעלה את הפרצוף החמוץ ומתחילה לצחצח את המראות, והיא מייד יודעת שהפסידה.

"נו, די, הילי בילי, בואי הנה," הסכימה והוסיפה חיבוק.

עוד חודש עבר והחלפנו את המראות, את הכיורים האפורים. את הלינוליאום המנוקב החלפנו באבן גרניט מהודרת. מהמשתלה הבאתי עציצים שהיינו מוציאות מדי בוקר לאוורור. אחר כך חיפינו את השירותים בחרסינה כחולה וצבענו את המטבחון הקטן, שזכה למיקרוגל וטוסטר, ובנינו פינת קפה בה העמדנו שולחנות קטנים ומכונת אספרסו וכוסיות צבעוניות, ואת העוגיות הנחנו על מגש חרסינה פרחוני. מוקסמת מהפריחה של המקום והלקוחות שהתרבו הסכימה, כבר בלי שאצחצח עם הפרצוף ההוא את המראות, לפנות את המחסן הצמוד, שהיה מלא בשטויות, ולהתקין בו מדפים כדי להעמיד שם את כל שפופרות הצבע ובקבוקי השמפו.

"מה עכשיו?" היתה שואלת אותי כשהייתי עולה אליה בימי ראשון.

"חשבתי ש..."

"לא בא בחשבון," היתה עונה מייד, "אולי תירגעי קצת, הילי בילי?"

"הכיסאות, ויקי."

"מה רע? לתחת של הלקוחות שלי זה טוב, לא נוח? שישבו בבית."

"הפלסטיק השחוק הזה? באמת? תשאלי אותן אם הן לא מעדיפות את כיסאות המסאז' כמו שיש אצל אביב..." שוב היא נכנעה. רכשנו כיסאות חדישים שזיכו את המאושרות בעיסוי מפנק. הכרזתי על "התספורת השנייה בחמישים אחוז הנחה" ועוד טריקים שנועדו למשוך חזרה את הלקוחות.

וראה זה פלא, המספרה התעוררה לחיים, עד כדי כך ששכרנו שתי ספריות שפוטרו ממספרת אביב המידרדרת והלקוחות שוב טיילו בראש מורם לידנו. המקום של ויקי שקק חיים וקולות הפן מילאו את המקום.

ואז היא התחילה לנדנד לי. הכריזה שהבאתי לה ברכה, שאני משפחה, חברה שלה, שברצונה שאהיה שותפה, לא רק חופפת ומנקה.

סירבתי בעדינות. לא התאים לי. היא לא היתה מוכנה לקבל סירוב. נעלבה. בכתה. צעקה. נשבעה ולבסוף פיטרה אותי. יצאתי משם בידיעה שהפיטורים יחזיקו שעתיים. בערב עלתה אלי עם עוגיות השוקולד המפורסמות שלה והתנצלה.

"החלטנו להעלות את שכרך," אמרה.

"מי זה החלטנו?"

"זה אני והשותפה שלי ויקי," קרצה לי.

"בכמה?"

"למה?"

"לדעת אם יש לנו מספיק כדי לפזר ככה כסף."

"למה לא? יש בשפע, וזה לא לבזבז, את בכלל תהיי עכשיו המנהלת שלי. מה שתגידי, ככה זה."

הפעם הסכמתי, "בתנאי אחד."

"מה שתגידי, מותק."

התנאי היה שניתן הנחה גם על פסים ושכל יום חמישי נזמין זר פרחים אצל יורי, מפרחי ירוחם.

"כל שבוע?"

"בקיץ פעמיים בשבוע."

היא החווירה.

"זה חשוב, ויקי, אם לא..."

"מה?"

"אני הולכת לנקות את המראות." והיא התגלגלה מצחוק. טקס.

חלפו כבר יותר מחמישה חודשים. שוקה ואיתו גדרה שלו הלכו והתפוגגו. בהמלצת ויקי צבעתי את שערי הקצוץ לבלונד־פלטינה הורס והיא קישטה אותי בכמה פסים בצבע תכלת ואחד ורוד. אם כבר אז עד הסוף. "יפה לך," אמרו כל יושבי המספרה. לעומת זאת רוחמה רק משכה בכתפיה וחזרה ללוש את הלחם וסמדי אמרה, יאללה, קול. איזה גזעי.

"אוהבת?" שאלה והציעה שנוסיף ירקרק אחד.

"חכי, צריך להתרגל."

"לא צריך, זה את, ממש את," התענגה על התוצאה.

"מה זאת אומרת?"

"זוהר, יפה, מיוחד, ורק בלב בלגן גדול."

"בלגן? מאיפה לקחת את זה?" נבהלתי. מה היא כבר שמעה.

"לוויקי יש עיניים בתוך הלב."

"לא שאלתי, נכון? זה הבלגן שלך. כשתרצי, יש לוויקי כתף בגודל יבשת."

מאיפה היא קולטת הכול?

שישה חודשים, שבעה, והחיים נראו אפשריים. אט־אט נבנתה משפחת המילוט שלי. בימי שישי היו סמדי ורוחמה סועדות על שולחני כשהקינוח היה מוטל על סמדי, שהיתה מפתיעה אותנו כל פעם מחדש, ואילו בשבת הייתי מטפסת, מאחר שהמעלית אסורה בשבת, את כל שבעים ושתיים המדרגות לדירתה של ויקי, שם הרעישה המולה נפלאה של אחים, דודנים ואחיינים שהיו מגיעים, כדבריה, "לחריימה הכי טוב במזרח התיכון".

לא עבר זמן וגם רוחמה וסמדי היו מטפסות איתי, בידיה של רוחמה דברי המאפה שהיו ממלאים את כל המדרגות בניחוח מתקתק.

י"ט. אורי

כשירד האבל על הבית, גדי היה שם בשבילנו.

גדי הנשמה, שהיה מוכן לעשות הכול.

הוא התנדב לטפל בכל סידורי הלוויה, דאג לקייטרינג, אפילו יצא לטייל עם הכלב. אחר כך טען שתפקידו להחזיר אותנו לחיים, שכן נראינו בעיניו כמו מתים מהלכים. מדי פעם דאג לפנק אותנו בכרטיסים לקונצרט, גרר אותנו לטייל, השאיר לנו ספר שזכה בביקורות משבחות, הביא ליאירה את תוכנית הלימודים של האוניברסיטה ולא הניח לה עד שבחרה קורס, שאחר כך התברר שבמקרה גם הוא חמד אותו.

כך, לאט ובזהירות, השתלט על חיינו. ולא הרשיתי לעצמי לדעת.

חודש אחרי השיחה ההיא, אחרי הגילוי, אחרי ניסיונות להירדם על השטיח בחדרך, ליאור, ולצידי חצ'טוריאן, כלבך הנאמן, הודיעה לי אירה שלקחה עורך דין שיטפל בכל נושא הגירושים. הייתי המום. משום מה לא חשבתי על המצב כסופני כל כך. גירושים?

"למה?" שאלתי.

"זה ברור, לא?"

"למה את ממהרת?"

"ממהרת? מה חשבת? שנמשיך ככה לנצח?"

"שאולי... שלא... שנירגע ונמצ..."

"תפסיק," אמרה ביובש מבהיל, "חבל על הזמן, אני מציעה שגם אתה תיקח לך מישהו."

"בשביל מה?"

"כדאי שנעשה את זה בצורה מתורבתת, בשביל זה יש עורכי דין."

על איזו צורה מתורבתת היא מדברת? מה מתורבת בנטישה. בעזיבה. בהתעלמות. בבגידה. סירבתי.

למה למהר? טענתי. בואי נלך לטיפול. ביחד. ננסה לפתור את הקושי. הרי תמיד אהבנו. תמיד היינו חברים טובים. תמיד אפשר לתקן. להתגבר. לתת לחיים לקחת אותנו הלאה. לא לוותר כל כך מהר.

"תמיד ידעת שאם תיפלי לאחור אהיה שם בשבילך."

"אתה זה שהפיל אותי."

"תני לי ל... אירה... את יודעת שאני אוהב..." היא הניפה יד בביטול ונעלמה בחדר השינה שפעם היה החדר הזוגי שלנו, המקום בו היינו מענגים זה את זו.

אולי, הצעתי לה, נמכור הכול וניסע לשנה להודו, או נשכור בית בטוסקנה, נעבור לגליל ונפתח מחלבה, נגדל כוסברה, טווסים, נלך לגישור, ננסה פיוס, אולי ננסה רק פסק זמן, נחלים ונמשיך הלאה, למה תכף גירושים? למה לתת לעורכי דין לנהל אותנו?

היא כבר היתה במקום אחר. אירה רצתה להשתחרר ממני, לצאת מהנישואים האלה, אמרה שאינה יכולה לשאת את מגעי, שאינה מסוגלת לנשום במקום שאני בו, אפילו את הקונצ'רטו הראשון של ליסט שטמה. הכול נגמר, חזרה ואמרה.

אתה האשם. עליך האשמה. אשם. נאשם. אשמתך. נשמתך. אשמתך. הכול אשמתך.

דהרתי במדרון חלקלק, רץ למטה בלי דבר שיעצור את הנפילה ואין במה להיאחז. הילד ואירה היו כל עולמי, והם נגזלו ממני.

תנשום עמוק, אני מנסה להרגיע את עצמי. לאט. לאט. לאט. תנסה להירגע.

משב רוח קל ליטף את פני. ליאור? זה אתה? חכה. אל תלך.

נעמה, מזכירתי, פתחה את הדלת והתבוננה בי במבט מזועזע.

"צריך משהו?"

"הכול בסדר, נעמה."

"צעקת," אמרה, "שמעו אותך עד פינת הקפה."

האם אני משתגע?

במשך הזמן גם הידידים המעטים שהיו לנו החלו לנשור. להתרחק. להמציא תירוצים למה לא להיפגש. קר מדי. חם מדי. סערה מתקרבת, אולי בחודש הבא. אמי חולה. אם פעם היינו מבלים יחד כל שבת בשפת הים, משחקים כדורעף, הולכים יחד לסרט, חוגגים ימי הולדת — הרי שעכשיו נעלמו. אבדו. כאילו הקרבה אלינו מביאה בכנפיה צחנת מוות. אם אחרי האסון תמכו, עזרו ועשו כל מה שניתן כדי להקל, הרי שמרגע שהרגישו שהאדמה רועדת סביבנו — פשוט התאיידו.

הבית היה דומם.

אפילו הנביחות פסקו. אחרי כמה שבועות בהם היה הכלב שלך ישן לצידי, נאלצתי להרדים אותו. הוא סירב לאכול וגווע אט־אט. בקושי הלך. בקושי נשם. הווטרינר אמר שהוא לא רוצה לחיות.

כמוני.

אולי מוטב היה שהיו מרדימים גם אותי. חסד ששמור לבעלי החיים האהובים שלנו.

אחרי חמישה חודשים — נשברתי.

אמרתי לה שלא אעצור בעדה והצעתי שניעזר בעורך דין אחד.

"לא נראה לי, זה לא לטובת העניין," אמרה, "כל אחד יתייעץ עם שלו."

"אירה," ניסיתי לדבר על ליבה, "תמיד אמרת שאני הבחור הכי הגון שפגשת, את חושבת שפתאום אשתנה?"

"לא יודעת," אמרה, "אתה כבר לא הבחור שהיית, גם אני לא."

"אני בדיוק אותו האדם בו התאהבת. אולי פצוע, שבור, מרוסק מאשמה, אבל אני החבר הכי טוב שלך."

"זה כבר לא."

"הביטי בי, אני הבחור שבאותו בוקר בו הפתיע היורה עזר לך לקום מהשלולית, זוכרת? מהשלולית לתוכה הח..."

"אם אתה רוצה המלצות, גד ישמח לתת לך כמה שמות."

גד. גדי הכול־יכול. היא כבר פוסעת בדרך חדשה. מנערת אותי ואת הזיכרונות מעליה.

"אז מה אתה מחליט?"

"למה הטון הזה? מה קרה לך?"

"קרה? מה 'קרה'? אתה יודע בדיוק... בגללך הוא... אם לא היית... למה..."

"די, אירה," אני מתחנן על נפשי.

"אתה... אתה קרעת ממני את הילד שלי," הכתה על חזי ופרצה בבכי.

"בואי אלי," ניסיתי לאסוף אותה בזרועותי, לנחם, לרחם, לבכות איתה, אבל היא נרתעה והתרחקה כאילו פחדה ממני.

"אני מבקשת שתתקשר לעורך דין, מוטב שלא נדחה את זה," אמרה ונבלעה בחדר השינה.

אחרי הניסיונות להגיע איתה לפיוס, בא והשתכן הכעס בליבי. כעס שהחל כמו איזו יבלת זעירה שרק מפריעה לך לדרוך ולאט לאט הלך וגדל ובער, כילה כל חסד וחיבה, אפילו, כך הבנתי מאוחר יותר, עזר לי להתמודד עם האשמה. לכעוס זה מנוע אחר. חזק ורועש. פתאום הרשיתי לעצמי לצאת ממרחב האשמה ולזעום עליה ועל מה שהיא מעוללת לי, לחיינו. מצאתי בכעס סוג של נחמה. שחרור מאחריות. אפילו נהניתי ממנו.

עד שערב אחד, בלהט ויכוח כלשהו, אפילו איני זוכר על מה היה, היא התקרבה אלי, עיניה נעוצות בשלי. היה בה משהו מאיים.

"אירה... מה...?"

"למה אתה עוד כאן?"

"זה הבית שלי."

"בית זה מקום שבו חיים אנשים שאוהבים."

"אני מקווה שעוד..."

"קיוויתי שתסתלק," חתכה אותי בזעם והרימה אגרוף. כאילו רצתה להכות אותי.

"די, אירה, בבקשה." היא התקרבה אלי, עיניה היפות בערו באש שלא הכרתי. הרמתי את ידי כדי להתגונן, ומבלי להתכוון פגעתי בה. באמת ידה.

היא נראתה המומה. החזיקה את המקום הפגוע בידה האחרת ורשפה מולי בזעם.

"סליחה," מיהרתי להגיד, "אני מצטער, את יודעת שלא התכוונתי..."

"הכית אותי."

"לא... אני לא... סליחה, לא התכוונתי... את מכירה אותי, אני בחיים לא..."

"כבר לא, לא מכירה, אשמח אם אקום בבוקר ולא תהיה כאן."

"אני מצטער, מאוד..."

היא נעצה בי מבט ואמרה בקול שקט ומבהיל שאת זה אף עורך דין לא יוכל להסתיר. שהיא תגיש תלונה. שהיא תחסל אותי. שכולם ידעו... אלוהים, הקרב הפך למכוער. היא היתה נחושה. חודש לאחר אותה מריבה עזבתי את הבית.

שכרתי דירה קטנה, עמוסה ברהיטים כעורים, שיתרונה היה שעמדה לא הרחק מהבית שלנו, הבית שהיה שלי. רציתי להישאר קרוב אליה. כשתזדקק לי, חשבתי בטיפשות, ברגע שתתחרט — תתפייס — תבוא אלי. תדפוק על הדלת, ואני, כן, אני אפתח ובלי לשאול או לברר אקבל אותה. בואי, קטנה, אגיד לה ואחבק אותה חזק. כמו פעם. לא אשאל, רק אגיד לה כמה התגעגעתי, כמה אני אוהב. אגיש לה תה עם קינמון כמו שהיא אוהבת, נרד לחוף בוגרשוב ונשתה בירה ונאכל גרגירי חומוס. הכול עוד יסתדר. היא תתפכח. תבין. תאמין.

אלא שדבר לא הסתדר.

גרוע מזה.

עכשיו התחילו נדודי השינה. הלילות היו סיוט. לא הצלחתי להירדם. הייתי מתהלך בדירה הקטנה מצד לצד, מתחנן לליאור שיבוא, שידבר איתי. מתדפק על הזיכרונות שאותם איש לא ייקח ממני. הייתי מפליג לימים שבהם היינו משפחה. אבא, אמא וילד. לפעמים טועים. לפעמים מכאיבים. אבל משפחה. כן, משפחה שהלכה באותו שביל. הנה הם, אבא ואמא מניפים ילד, מעלה, מטה, והילד מבקש עוד. עוד. יותר גבוה. עוד.

"תעיף אותי, אבא."

"ליאור?"

"חזק, עוד יותר חזק, חזק עד השמיים."

"הנה ככה, ככה? תיזהר, בן שלי."

"גבוה, עוד, עוד."

"אני אוהב את הקול המתוק שלך, ילד."

"יותר גבוה, אבא."

מעלה מטה, מעלה מטה. מעלה מטה. מתוך החושך אני שומע את צחוקך. צח וצלול.

מי שומע את קולך עכשיו?

20. רות

זה אמור היה לקרות היום, וכבר לא היתה דרך דרך לעצור את מה שתוכנן.

אולי טעיתי?

יצחק גלוס, עורך הדין שאת שירותיו שכרתי בימים שרק התחלתי לתכנן את הבריחה, אמור היה להעביר לשוקה את בקשתי לגט. זה עשוי היה להיות מסוכן.

כשהתקרב מועד המסירה חזרו סיוטי הלילה וחלומות מוזרים פקדו אותי. התחלתי לחשוש מהשינה, פן יתקפו אותי. כל לילה היה שוקה לוכד אותי בזרועותיו, לפעמים מעמיד אותי עירומה במרכז העיר, כששלט "זונה" תלוי על צווארי, תולה אותי מעל מדורה עם גחלים לוחשות, ולפעמים מגלגל אותי בכיסא גלגלים למרפאה של סבא ונועל אותי באחד הכלובים.

כל לילה.

האם הייתי חייבת לנקוט את הצעד הזה? לבקש גט? לא רק להזכיר לו שאני חיה וקיימת, אלא שאני מבקשת לנתק אותו מחיי? כן. הייתי חייבת לסלק כל זכר ממנו. לבער אותו. כל עוד אני שלו על פי חוק, לא אוכל להתחיל מחדש. רק לשרוד בקושי.

ואולי גם הוא ישמח לצאת לחופשי? אולי אפילו מצא כבר שק חבטות חדש? שוקה היה חתן ראוי מאוד, כביכול, ואחרי הכול, בעיניו אני אמנם אשתו, אבל כרגע אני גם כל מה שרע שבעולם. אולי יוותר, יחתום וישמח שאני לא מבקשת ממנו דבר, אפילו לא את החתולה שלי?

שלוש השנים שחיינו ביחד לימדו אותי שהוא לא צפוי, שלא ניתן לשער מה תהיה תגובתו. למדתי שהמפלצת שלו עשויה להתעורר בלי סיבה, אם מכיוון שהגשתי לו מרק שלא היה חם לטעמו, ואם מאחר ששמע אותי צוחקת בטלפון. החשש שלי היה שהבקשה תדרבן אותו לפעולה נמרצת. אולי יתחיל להציק לאבא שלי? לאיים על אחותי?

אבל הייתי חייבת לשים קץ לקשר. לסתום את הגולל על הנישואים האלה.

עורך הדין גלוס היה נרגש כשנכנסתי למשרדו. הוא זכר היטב את המשפחה שלנו, והתעניין באבא ובאחותי לפני שעברנו למטרת המפגש.

עיניו נצצו באושר מוזר כשהסברתי לו מה אני מבקשת. נראה שסוף־סוף זכה בלקוחה שמביאה מעט עניין וצבע לאפרוריות חייו. לא עוד צוואה או הסכם לשכירת דירה.

"האם אפשר לדעת..."

"בבקשה, לא," אמרתי, "כמה שתדע פחות יותר טוב. בבקשה אל תשאל, רק תגיד לי אם אתה יכול לעזור לי."

"את כבר יודעת שעלי אפשר לסמוך."

"אז מה, גלוס?"

"אז היפותטית כן, אבל בואי נניח שיקבל את הבקשה עם ניירות של המשרד וחתימה שלי, האם אני בסכנה?"

"אתה לא," אמרתי, "הוא לא יעז, אתה גבר ואתה החוק, הוא לא כזה גיבור."

הוא ביקש יומיים למחשבה וכשחזרתי, אמר לי שייקח על עצמו את התפקיד. "עשרים שנה אני קבור במשרד, מתעסק בעיקר בצוואות, סכסוכי יורשים וחלוקת רכוש," הסביר, "יש לי כבוד אלייך ולמשפחה שלך, אז כן, גברת רות, אשמח לעזור לך," הוא חייך.

"אני מקווה שגם הפעם הכול יסתיים בצורה משעממת של חתימה על מסמכים. לא יהיה כאן קרב על הרכוש, אפילו לא על קומקום חשמלי."

"אעשה כל מה שאפשר."

פתחנו לוח שנה ותכננו היטב את המסירה. הוא הסביר לי מה אמור לקרות לאחר מכן ומה התפקיד שלו והעלינו על הפרק את כל האפשרויות: שהוא יתעלם, לא יגיב, ואז יהיה עלינו לפנות לבית המשפט בדרישה לביטול הנישואים; שימהר לחתום, ואז הכול בסדר, או שיטען שאני אישה מורדת וירוץ לבית הדין הרבני, ואלה ימררו את חיי.

העליתי בפניו את האפשרות המטרידה שיצא למסע נקמה בי.

"מה את חושבת?"

"לא יודעת."

"נמקי."

"קל זה לא יהיה."

"אז למה לא מחר? אולי היום? למה להמתין?"

"אמרנו שאתה לא שואל, נכון?"

סגרנו את כל הפרטים, השארתי לו מעטפה ובה תשלום עבור שירותיו וכשנפרדנו ליווה אותי למכונית. אולי קיווה כי אתרשם מידידותו ואסגיר כמה פרטים נוספים, או חשש שמא המיועד לגט כבר ממתין לי בכניסה בסכין שלופה. הוא היה ג'נטלמן.

"תתקשרי אלי?"

"בהחלט," אמרתי, "כמה ימים אחרי שיקבל את הבקשה."

"את חושבת ש..."

"אני לא יודעת, בוא תנסה לעזור לי, בבקשה?"

"כל מה שאפשר, תמסרי לאביך דרישת שלום, איש יקר הוא."

לחצנו ידיים.

כל אחד יודע שלהתגרש עולה כסף. הרבה כסף. לכן רק העשירים מרשים לעצמם להתגרש, ואפילו יותר מפעם אחת. העניים נדפקים גם בעניין הזה. תקועים.

כשהתחלתי את מסע ההתנתקות היה לי ברור שאזדקק לכסף. הרבה ממנו.

חשבון הבנק שלנו היה רשום על שמו של שוקה בלבד, כמובן, ולי היתה זכות משיכה מוגבלת, כך שבקושי יכולתי להשתמש במשכורתי, הסכום ששולם לי תמורת חצי משרת הוראה בבית הספר, משרה שלקחתי בתקופה שלפני החתונה.

"אני נורא מבקש, רותי טוטי שלי," הוא אמר, לא נראה היה לו שמי שתהיה בקרוב רעייתו תתרוצץ עם עיתונאים יפי תואר ושריריים בשעות מוזרות ובמקומות מפוקפקים, תישן באוהלים, תאזין לשירת הציפורים ותשחה עם צבים, הרי הוא, שוקה, מועמד לנהל את מחלקת העיניים הכי גדולה בארץ, אז לא מתאים.

"מה אכפת לך," הייתי ממזמזת לו את האוזן. ניסיון הרגעה.

"עוד תמצאי לך אחד יפה ממני."

"אין מצב."

"או צעיר ממני."

"אין מצב."

"אז עשיר ממני."

"איך? שוקה, אתה באמת חושב שאני..."

"לא חושב, דואג לך, את כנראה לא מבינה כמה אני אוהב אותך."

"ואתה מבקש ממני לוותר?"

"לא ביקשתי, רק אמרתי שהייתי שמח אם כן, אבל תעשי מה שאת רוצה..."

"כמה זה חשוב לך?"

"העניין הוא שיהיה לי מאוד קשה, אהובה," על פניו היפות השתרר עצב שלא הכרתי, "לחכות לך בלילות ולדאוג שמא... לדמיין איפה את... מה את עושה... עם מי את צוחקת, שאולי איזה עטלף הסתבך לך בשיער האהוב שלי," על פניו נרשם צער. אמיתי.

ויתרתי.

למה ויתרתי? כי האמנתי לו. כי האמנתי שככה צריך להיות. אנחנו הרי בונים בית. יחסים. משפחה. זוגיות זאת התחשבות. זוגיות זה להכיל. זוגיות זה לא לפחד ליפול לאחור. יחד. בלב אחד. ואם זה כל כך מפריע, צריך לוותר. זואי היתה אומרת תמיד שידוע שהאהבה עיוורת, אבל מסתבר שהיא גם חירשת ואילמת. צדקה. כששאלה מה קרה עניתי לה שהיו צמצומים בעיתון. לא בא לי לקבל ממנה שיעור בהעצמה נשית.

אומרים אהבה יש בעולם, ולי יש אחת גדולה, ניחמתי את עצמי כשהודעתי לעורך הראשי שאני עוזבת. מה זאת אהבה? שוקה דואג לי. אוהב, רוצה אותי לידו. לא מוכן להתחלק. הוא מסור. מכור לי. אוהב אותי. הוא שלי ואני שלו.

"לא מבין, מה קפץ עלייך?" שאל אותי העורך הראשי.

"לא מתאים, זה... קשה לנהל חיי משפחה ככה."

"אל תהיי מטומטמת," הוא כעס עלי כי רצה בטובתי, "את צלמת מצוינת, הכי טובה שיש לי."

"אולי עוד כמה שנים אחזור. תבין, אנחנו בונים משהו חשוב."

"מניסיוני, לא חוזרים, מאבדים גובה, מתנתקים מהמקצוע, תאמיני לי, ותאמיני לי ממש, לא לכל אחד הייתי אומר את זה, רק שאני בעדך, מצטער לאבד אותך."

"תודה."

"מי כמוך יודעת כמה קשה לי להגיד מילה טובה, בבקשה תחשבי שוב, אל תעזבי, מוכן להוסיף לשכר..."

"זה לא העניין, אנחנו מצפים... וצריך לשמור."

השקר הזה נולד בקלות. בקלי קלות. מה עוד יכולתי להגיד? שאני מוותרת על מה שבאמת רציתי לעשות, כי בעלי לעתיד לא יוכל לחיות עם זה? שאני מאמינה שככה זה כשאוהבים? כמה מטומטמת יכולתי להיות.

"זה נפלא," צעק, "בחיי, אתם מה זה זריזים. לכי, תעשי את זה, תביאי לעולם משהו יפה כמוך, שלושה חודשים ותחזרי. אני לא מוותר עלייך," ומייד התרוצצה השמועה במערכת. היא מחכה. הם מצפים. חיבוקים. ברור, במצב שלה. כמה הבנה.

"אני על פסגת האושר," הייתי משיבה כששאלו.

כמה חודשים אחרי החתונה סיימתי לימודי הסבה להוראה ומצאתי עבודה לא רחוק מגדרה, חצי משרה בחטיבת הביניים, כי החלטנו שלא כדאי שאתאמץ יותר מדי. אחת לשבוע גם לימדתי צילום במועדונית של בית הספר. היה לי חשוב לא להתנתק לגמרי מהצילום, שכן האמנתי שעוד אחזור אליו. הילדים צילמו פרחים ועלים, חומר לא מסוכן לטעמו, והוא היה מאושר. לא הפסיק להודות לי.

ביום העבודה הראשון ליווה אותי ועלה אחרי לחדר המורים.

"אתה לא חייב, אני יודעת את הדרך," אמרתי.

"אני רוצה לראות אותך שם, וכך אוכל תמיד לראות אותך, גם כשלא נהיה יחד," הנה לכן גבר מאוהב! בחן את החדר, סקר את היושבים, פטפט עם המורה לספורט, נשק לי ונעלם. כל המורות התמוגגו. גם אני.

לפעמים, בימים בהם לימדתי צילום בשעות אחר הצוהריים, היה מחכה לי ליד שער בית הספר. בתחילה חשבתי, מחמאה. אחר כך התגנב חשש לליבי, שמא הוא בוחן אם אני באמת שם, אם מישהו מחכה לי או עם מי אני יוצאת. עשיתי הכול כדי לא להרגיז אותו. בשביל מה? לא שווה.

אלא שהקנאה, כמו תולעת שחופרת ומתרבה אם לא מחסלים אותה בזמן, תאבונה הולך וגדל והיא מתחילה לכרסם בכל דבר שעומד מולה. הוא לא הסתפק במה שעשיתי למעננו והחל לחפש סיבות למריבות שהיו מסתיימות בדמעות. לכל הפחות.

עכשיו, כשכבר היינו זוג ותיק יחסית, אחרי חגיגת שנה לנישואים, היה לי פוטנציאל לא רק לבגוד בו, אלא, וזה היה חידוש, לבזבז את כספו.

שוקה, שבתקופת החיזור היה נדיב ופזרן, שהביא לארוחת הערב את היין הטוב בעולם, היה מפתיע אותי בבושם יקר או צעיף משי, שפינק אותי במותרות, התגלה כקמצן חולני בכל הנוגע להוצאות הבית.

"למה לקנות לחם במחיר של מרצדס? לי מספיק לחם אחיד."

או, "מה רע בבשר קפוא? אמא שלי יודעת להכין..."

הוא טען באוזני כל מי שרצה לשמוע שאני בזבזנית גדולה ולא יודעת לקנות, תמיד יקר מדי, הרבה מדי, מיותר מדי ובעיקר סר טעם. התעקש לדעת על מה ולמה הוצאתי כסף, למשל למה רכשתי יין נתזים יקר. מי המאושר שזכה ללגום ממנו. גם כשהזכרתי לו שהיין ליווה את הארוחה שהכנתי לכבוד אביו, סירב להאמין.

זאת לא האהבה שעיוורת או חירשת. זאת המאוהבת שמאבדת את חושיה, שלא עומדת על המשמר, ממש כמוני.

לפי איזו הסכמה כנועה מצידי, היה עלינו לדווח זה לזה על הוצאותינו. טקס מוזר שהיינו מנהלים אחת לחודש. אם בתחילת הדרך זה היה מצחיק וחמודי, עם הרבה יין ובדיחות, הרי שאט־אט זה הפך לטקס מבזה.

"מה זה מאתיים וארבעים קניות בשוק? את מאכילה את הרחוב או...?"

"קרם פנים במאה עשרים שקל? לא הגיוני, מה עוד קנית... בושם למאהב שלך? תראי לי חשבונית."

או, "אני מבין שאת קונה בחנויות הכי יקרות בגדרה, למה שלא תלכי כמו אמא שלי לחצי חינם בראשון?"

או, "בשביל מה סדינים חדשים? יש לך תוכניות? תחזירי לחנות."

לכן, כשהתחלתי לטוות את היציאה שלי, היה לי ברור שאין דרך בעולם שבה אוכל לגעת בחשבון שלנו ואולי להוציא משם כמה פרוטות. חשבון הבנק ירד מהפרק.

היה עלי לפנות שוב לדודה כרמית.

כ. אורי

לא ידעתי למה, לא ידעתי איך או מתי וגם לא מי. מי היו אלה שהביאו אותי למיון באיכילוב.

לא הייתי נוכח, לא הרגשתי דבר כשהעבירו אותי לחדר הניתוח, כשמילאו אותי בסמי הרדמה, ניתחו, תיקנו, חבשו וגלגלו את המיטה לחדר ההתאוששות.

זכרתי רק קולות עמומים וטלטולים. הרבה טלטולים וקולות.

אחר כך הגיעו החלומות המציפים ואחריהם הכאבים.

כאבים חדים שפילחו אותי, חוללו בתוכי דברים נוראים. לא השאירו מקום שקט.

ליאור? ילד שלי, היכן אתה?

אבא.

בן שלי, תעזור לי, אין לי אוויר, אני לא יכול לנשום, תן לי יד.

אל תפחד, אני לידך, אבא, פקח את עיניך.

ילד שלי, תתקרב, אני לא יכול לראות אותך.

אבא, אתה חייב להתעורר.

תן לי יד. אוכל ללכת אחריך.

אי אפשר, אבא, אני לא כאן, אתה חייב להתעורר.

חכה, ילד שלי, למה אתה מתרחק? אל תשאיר אותי כאן, אני פוחד, לא יכול להיות כאן יותר. אל תשאיר אותי לבד, נלך ביחד לשם.

אין שם, אבא... תתעורר.

ניסיתי להתרומם, לאחוז בו, להחזיק בו, שלא ילך — אלא שהוא נעלם.

עזרו לי. מישהו שומע אותי? תעזרו לי. בבקשה... אני כאן... אני חי... תקשיבו, בבקשה.

שמעתי חריקות וצללים נעו סביבי. ריחפתי בחשכה. לא מחובר לכלום. האם יש שם מישהו? אתה שומע אותי? מישהו שומע אותי?

תעזרו לי. תנו לי יד, עזרו לי לצאת מהחושך, אני כאן. אולי הם חושבים שאני כבר חסר חיים. ימהרו ויזרקו אותי לחדר המתים, שם ינעלו אותי ואז יטלטלו ויניחו עלי אבן גדולה. ישאירו אותי לבד.

תקשיבו, אני כאן. אני עוד חי. אני חייב לתת סימן. פקחתי את עיני. לרגע. אור עז שטף אותי והכאיב. עצמתי אותן שוב.

סביבי הכול היה לבן בוהק. זוהר. חודר. מכאיב. איפה אני?

"הצילו."

"הצילו, אני שוקע, החושך בולע אותי."

עכשיו שמעתי קול. הוא היה רחוק. כאילו הגיע מקצה היקום.

"שמעת? הוא דיבר?"

"מי?"

"הוא, שם, נשבעת לך, הוא דיבר."

"את טועה, זה אני שדיברתי," ענה קול אחר. אישה?

"תעזרי לי!" אני עושה מאמץ ומניע את ראשי. זה אני. הביטו בי. אני חי. חיי וקיים.

"כן, עכשיו ראיתי, הוא זז," עוד קול. אני מניע את ראשי במהירות. רק שלא ייעלמו חלילה וישאירו אותי כאן. בלבד הזה.

"בבקשה עזרו לי," ניסיתי להתרומם ומייד נהדפתי, "אני רוצה לצאת מכאן."

"את בטוחה?"

"בחיי, ראיתי, מניע את ראשו," הקול התקרב אלי. ניסיתי שוב להתרומם.

"הלו, הלו, אורי? אורי? אתה שומע אותי," קול נשי.

"חבל על הזמן," קול אחר.

"אם אתה שומע אותי," עכשיו נענעו את רגלי, "תזיז את אצבעות יד ימין."

"חבל על הזמן."

רגע, חכו, אני כאן. הביטו, התאמצתי לנענע את אצבעותי, אני קיים.

"הלו, להתעורר," מישהו נענע אותי. ניסיתי להרים יד. שלא ילכו. שלא ישאירו אותי לבד.

"אורי? תן לנו סימן." הצלחתי לנענע את אצבעותי. כן, שומע. עזרו לי.

"את רואה? צדקתי," האישה חגגה את ניצחונה, "הוא זז, הנה..."

"אורי?" אמר הקול ומישהו משך אותי מעלה מעלה. עכשיו יכולתי לפקוח את עיני. "בוקר טוב, אורי," הקול היה רך ונעים כל כך עד שגרם לי לבכות.

"הוא מתרגש," יד קרה ליטפה את מצחי, "אתה חייב לנסות עוד קצת, בוא, עכשיו נעזור לך לשבת, אל תעשה כלום, סמוך עלינו."

ידיים חמות משכו והושיבו אותי והניחו מאחורי גבי כרים גדולים. אני יושב, אני זז. אני חי. פקחתי את עיני והחדר החל להתרוצץ סביבי במהירות וכמעט שנפלתי, אלא שהן החזיקו אותי.

"אתה בסדר, בסדר גמור, אורי," אחת מהן דחפה לפי נוזל מתוק וחמים.

איפה אני? ניסיתי ללחוש, אלא שהקול נכלא בתוכי.

"אני יהודית," הניחה את ידה על גבי, "תירגע, הכול בסדר."

"איפה..." הצלחתי לחלץ את המילה מגרוני.

"אתה בבית חולים, הכול יהיה בסדר, תסתכלי, הוא רועד מקור, תביאי לו... תודה."

הניחו עלי שמיכה ועוד אחת. מישהי אחרת ניגבה את פני, יישרה את גב המיטה וסידרה את הכרים שנשמטו. עכשיו הבחנתי ברגלי החבושות ובצינורות שחיברו אותי למכשירים שצפצפו ללא הרף. בית חולים? למה? הנשים שסבבו אותי היו לבושות במדים לבנים. אחיות. כן, אני בבית חולים.

"בתיאבון, אנחנו בטח רעבים," אחות שנייה הניחה מולי מגש ועליו פרוסת לחם וכוס לבן. היא הצטרפה ליהודית, סידרה סביבי את הצינורות והמכשירים והסבירה לי ששברתי את ירך שמאל והיה צורך לנתח.

"יש לך מזל גדול."

"מזל?"

"תגיד תודה."

"מה קרה?"

"נפלת, אבל נפילה נפילה, לא סתם, משהו כזה מהסרטים," אמרה יהודית וצחקה.

"איך?"

"איך מה?" היא צחקה ונופפה בחבילת ניירות, "לפי מה שכתוב... נכנסת ישר בעמוד או משהו כזה."

"למה?"

"כתוב שכנראה היית שיכור," אמרה ומייד התחרטה, "סליחה, אבל זה הם שכתבו."

"ומה?"

"וזהו," חייכה, "אתה תהיה בסדר, אשתך כבר בדרך, המשטרה דיווחה לה. היא ביקשה שאודיע לה כשתתעורר."

אשתי? אשתי ביקשה?

לא תיקנתי אותה. יאירה? היא בדרך? אלי?

האם אני רוצה בזה? האם אעמוד בזה?

הן רחצו והחליפו לי את הכותונת. האחות הצעירה גילחה אותי. שאשתך תראה כמה אתה יפה, צחקה. לא אמרתי לה שמזמן היא לא רואה אותי.

כשיאירה נכנסה כל החדר השתתק. החולים והאורחים התבוננו בה, משתאים. היא היתה כל כך יפה. לבושה בג'ינס שהחמיא לגזרתה, פניה נקיות מאיפור. את שערה הארוך היא קלעה בצמה, ממש כמו פעם, כמו אז, כשהחליקה בגשם הראשון והושטתי לה יד. כל כך יפה, רק שהלב, חכם כזה. הוא יודע הרבה לפני השכל.

הנה שם עומדת אישה יפה וזרה, האם אני נגמל אט־אט מההרגל לאהוב אותה? מההתמכרות אליה? האם היא מאבדת את אחיזתה בנשמתי?

האחות הגישה לה כד זכוכית והיא הניחה בו זר נוריות כתומות. הפרחים שהייתי מביא לה תמיד בחורף. ניסיתי לגלות בעיניה זיק של חסד. האם היא מחפשת דרך חזרה? לא. היא התיישבה מולי ושתקה. עיניה נמנעות מלהביט בי. ידיה מקופלות בחיקה. כמו חוששת מעצמה. נזקקתי למר וודקה, ידידי משכבר הימים, שיעזור לי לעבור את הביקור הזה.

אמרתי לה תודה על הפרחים והיא כמו התעוררה, שאלה לשלומי, האם אני יודע מי ניתח אותי, אם כואב, מה אני לוקח ועד מתי עלי להישאר כאן, ועוד שאלות מנומסות וחסרות משמעות, כשאזלו השאלות — השתתקה והביטה סביבה. לבסוף החלה לפטפט. מין קשקשת חסרת טעם. סיפרה על חברים שפגשה, על ילדי השכנים, על אמא שלה שפיטרה שוב את המטפלת, ואפילו רצתה לשמח אותי שהנה נמצא המפתח של הפסנתר ועוד עניינים שאולי חשבה שיעניינו אותי.

דקות והפטפוט שוב פינה מקום לשתיקה מעיקה שעמדה בינינו. שקט שלא ידענו איך למלא. פכרה את אצבעותיה כמו שהיא עושה ברגעי מבוכה, המתנתי. לא היה לי מה לומר לה.

השאלה החשובה באמת לא נשאלה. לאן אלך מכאן.

לפני שהלכה אמרה, "גד חושב..."

"לא, יאירה."

"גד הציע, שאם אין לך לאן ללכת אולי תבוא אלינו אחרי... דיברנו עם העוזרת והיא תוכל ל..."

"אירה."

"טוב, אל תכעס, רק הצענו."

"לא זקוק לדאגתו."

"לא, כי הוא חושב ש... אולי אפשר להגיש תביעה ולהוציא מהעירייה כמה..."

"אירה, די."

"אני הולכת," התרוממה בהקלה, "אתה חושב שתוכל להסתדר לבד?"

"מחר מתחיל השיקום."

"עד מתי?"

"יודעים מתי נכנסים, לא יודעים..." הפנים שלה הראו סימני מצוקה.

"רק ש... אל תכעס, אבל..." השתתקה. המשכתי להביט בה.

"רציתי להודיע לך שאנחנו..." היא היתה אדומה ממבוכה.

בבת אחת קלטתי מה היא עומדת להגיד. ידעתי מה היא רוצה. לא, יאירה, תני לנשום. אני עוד לא מוכן. לחצתי בכוח על פעמון המצוקה. פעם. פעמיים. שלוש. בואו כבר. קחו אותי מכאן. אולי לא אשמע את החדשות.

"אני עייף, מוטב שתעזבי, עכשיו," רק לא לדעת.

"...בקושי לשלושה, אולי ארבעה שבועות. רק להודו, אל תכעס, טוב?"

"שיהיה לכם לבריאות," משהו חמוץ מילא את גרוני. שתלך. שתלך. תלכי מכאן!

"אתה כועס?" נענעתי את ראשי.

"חשבתי שטיול... יעזור לי..."

"אני יודע."

"להיזרק, בלי תוכנית, בלי מפות, בלי להזמין מלונות מראש." בדיוק מה שחלמתי לעשות איתה, אני והיא. שנינו. קיאקים, אופניים, טיולי הרים, הקרנבל בברזיל, דיוואלי בהודו, נטפס לאקרופוליס, נקפוץ למוזיאון החדש בקהיר. חשבתי לכבוש את העולם. ביחד. תשתקי. די. תפסיקי. בבקשה. אני לוחץ על הפעמון שוב. עזרו לי. קחו אותה מכאן. אבל היא המשיכה.

"גד חושב... שכדאי... רק לחתום על המסמכים, השאר הוא... אני מצטערת, אבל חייבים, אורי, זה טוב לשנינו, לדעת שנגמר." ומה יהיה איתך, ילד שלי? ליאור שלי, בוא. עזור לי.

דממה. עצמתי את עיני. כל זה היה מעל ליכולתי.

"תעשו מה שטוב לכם... סליחה, אני ממש עייף," הצלחתי ללחוש. אחות מיהרה לחדר ועזרה לכוון אותי למצב שכיבה.

"אשתדל להגיע מחר," אמרה כשכבר היתה ליד הדלת.

יהודית הביאה לי כדור שינה. היא הבינה גם בלי שהסברתי. עצמתי את עיני. להיעלם. להחליק ממנה והלאה. אלא שהכדור לא עזר. בחדר עוד עמד ריח הבושם המריר שהיא אהבה להתעטף בו.

למחרת התקשרתי. אשלח את המסמכים. אל תדאגו. ביקשתי שלא תבוא יותר.

"חשבתי ש..."

"זה כואב מדי."

"לא התכוונתי, אני... רק רציתי לעזור."

"אני יודע."

"אתה כועס, אתה יודע שלא..."

"אני בסדר." האחות עזרה לי להתגלגל חזרה למיטתי.

21. רות

התערוכה הראשונה בה השתתפתי התקיימה בגלריית האומנים בנתניה.

מישהו הציע לי להצטרף לקבוצה של שלושה צלמים ואני הסכמתי מייד, בעיקר כי אהבתי את הנושא, "בדרך".

בחרתי להתמקד באזור התחנה המרכזית, שם מתרוצצים בני אדם בחיפוש אחרי אוטובוס או כלי תחבורה אחרים. אני אוהבת לצלם אנשים, ולדעת כל המורים שלי, זאת היתה נקודת החוזק שלי. אבל כדי לעמוד בשורה אחת לצד הצלמים האחרים שהציגו נזקקתי למצלמה מיוחדת, עם פילטרים ועדשות יקרות, וגם הדפסה אומנותית עלולה להיות יקרה עד מאוד, מה גם שהתכוונתי להדפיס על אלומיניום, באיכות גבוהה, עם גימור נקי ומראה יוקרתי.

"אני מצטער, אבל אין לנו תקציב," ענה לי עידו, המארגן, ג'ינג'י חמוד שהצליח לגייס כמה אומנים לרעיון, אבל לא כסף למימון.

"אתה מבין כמה אני צריכה להשקיע?"

"אבל תחשבי כמה חשיפה תקבלי, זה חשוב לך כאומנית, כמה זמן עוד תצלמי לעיתון?"

"צר לי, אבל כנראה אצטרך לוותר," אמרתי.

"חבל," ענה ואז הוסיף, "יגיעו אנשי אומנות ותקשורת, אולי תצליחי למכור יצירה אחת או שתיים."

באותו רגע החלטתי שאני מגייסת את הכסף, מלווה, משקיעה מעט חסכונות. היה עלי להעמיד את צילומי לבחינה מקצועית יותר.

שלומית גלבוע התגייסה לסייע לי.

שלומית היתה החברה הכי טובה שלי בתקופת התיכון. התחברתי אליה מייד כשנפגשנו. איך לא? היא היתה נועזת, מצחיקה וסקסית בטירוף. ההפך המוחלט ממני, שהייתי רזה, חיוורת ובעיקר חסרת ביטחון. הייתי תלמידה מצטיינת. חנונית, כמו שכינו אותי.

כשההנהלה הפדגוגית של בית הספר החליטה לוותר על שירותיה כתלמידה, שלומית רקדה משמחה, קיללה את המורים והמנהלת ומייד קפצה ונרשמה לאחד מבתי הספר החקלאיים, אי שם במרכז הארץ, והתפעלה מיכולתה לטמון בצלצלים באדמה, הרפתקה שארכה בקושי שליש אחד לפני שנרשמה לבית ספר אקסטרני שהיה מיועד לפרחחי העיר, וגם משם הצליחה לעוף. למרות הזינוקים הלולייניים והמעברים מעולם לעולם נשארנו חברות טובות, גם אם התראינו פחות.

הייתי אשת סודה. היא סיפרה לי הכול, גם את הגרועים בסודות, והיו לה כאלה. הענקתי לה סודות משלי, למרות שכמעט שלא היו לי, ואת הכואבים באמת שמרתי קרוב ללב. הייתי פרח קיר לעומת שלומית, עם עולמה המטורלל משהו ויכולתה המופלאה לחלוק בכול, בלי מחיצות.

אחרי שירות צבאי ממוזער וכמה שבועות בכלא הצבאי בעוון התחצפות, איבוד נשק, נטישת שמירה ומה לא, היא השתחררה ומייד התקבלה לבית צבי, שם מצאה את ייעודה. כך לפחות לדבריה. זה היה המקום האידיאלי בשבילה.

"זה מה שרציתי כל חיי," הסבירה. מדי פעם היתה מבקרת אותי, תלויה על זרועו של אחד מפרחי התיאטרון, שהיה מגלגל לה סיגריות, או מגיעה עם טקסטים שהיה עלי לשנן איתה כדי לעזור לה ללמוד בעל פה.

בשנה השנייה שלה בבית צבי בקושי התראינו. לפעמים היתה מתקשרת, מתנצלת ומפטפטת בלי סוף על עצמה, על מחזריה ובעיקר על הצלחותיה. היא תהיה סוניה, תפקיד ראשי ב"דוד וניה", ב"מדיאה", ב"ייסורי איוב".

"בקרוב אהיה במחזמר 'מצחיקונת'."

"תודיעי ואגיע."

"אוי לך אם לא תבואי להגיש לי זר פרחים, כמו שראוי לכוכבת אמיתית."

"נשמע נפלא."

"רגע," התעוררה, "תראי אותי, מקשקשת ומקשקשת על עצמי. נו, ספרי, איך את?"

"אני בסדר," עניתי.

"מה קרה?"

"מה קרה מה?"

"הקול שלך..."

"מה קרה לקול שלי?"

"מזייף, דברי, מה עובר עלייך?"

"עזבי, לא חשוב."

"שתי טקילות יפתרו את זה?"

"את עסוקה, לא?"

"אז ארבע טקילות?"

"אני עסוקה, לא היום, ממילא ניפגש בפרמיירה בבית צבי, הבחורה עם הפרחים בשורה הראשונה זאת אני," ניסיתי להיות קלילה.

אחרי חצי שעה התייצבה אצלי עם בקבוק טקילה.

"יאללה, רותי, פרקי את המשאית."

"את לא בחזרות?"

"ממילא זרקו אותי מהמחזמר, הזבלים," אספה אותי אליה, "חנה רובינא אני לא, דברי או שאני מתרגזת."

"רק לא זה," חייכתי.

"נו, בשביל מה יש לך את שלומית בחיים הדפוקים שלך." משום מה הדרך שבה דיברה, המילים שלה, פרצו באחת את המחסום ואני פרצתי בבכי. היא כרעה על ברכיה, חיבקה אותי, חזק, והניחה לי לבכות.

"מה?"

"זוכרת מה אמרנו תמיד?"

"ברור, הסיסמה, חלומות צריך להגשים, ו... מה קרה?"

סיפרתי. סיפרתי לה על החלום שנראה שלא אצליח להגשים. שאלפי דולרים הפרידו ביני לבין מצלמה שווה, ציוד צילום ואביזרים שהייתי חייבת לרכוש כדי להגשים את חלום התערוכה שהחל להתבשל. ביש מזל. לא רציתי לפנות לאבא שלי. הוא מימן את לימודי למרות שהתנגד בזמנו לבחירה שלי. "צילום?" הוא שאל, "יש בכלל פרנסה בזה או שאני אצטרך להמשיך לתמוך בך?" רציתי להראות לו שאני מסתדרת. עצמאית. היא הקשיבה ואז אמרה, "הבנתי, מה חשבת לעשות? לשבת וליילל על מר גורלך?"

"מה אני יכולה עוד לעשות? לחתוך ורידים? לשדוד בנקים?"

"רעיון לא רע, כמה?" אמרתי לה והיא שרקה ואז השתתקה.

"עשרים אלף דולר," חישבה לעצמה, "לא נורא, יש לי פתרון."

"אני לא לוקחת ממך שקל, לא ממך ולא מהחברים שלך, שישלחו לזואי את האצבעות שלי."

"תגידי, מישהו אמר שאני נותנת לך שקל?"

"לא?"

"לא, אני לא מלווה כסף לאנשים שאני אוהבת, אני מדברת על משהו הרבה יותר גדול מהלוואה, אני מדברת על עסקים, את תעשי אומנות ואני אמכור לך את הצילומים."

"את לא י..."

"אני יכולה ועוד איך, בשביל מה יש לך שלומית בחיים? מהרגע הזה אני הסוכנת שלך. את גאון צילום, אומנית חד פעמית, ואני קליברית במכירות."

"סוכנת? ומה עם התיאטרון?"

"יאללה עליהם, גם שרה ברנארד אני לא, רק תתחילי לצלם."

"רגע, סוכנת שלי. בשביל לצלם צריך ציוד..."

"תני לי עשר דקות..." אמרה ונעלמה, צמודה לנייד שלה. כשחזרה אמרה, "נו, מה אמרתי? צריך שלומית בחיים. אחד החברים שלי, נשמה אמיתית, מוכן להשאיל לך מצלמה ואת הציוד, השאר תסגרי עם הבנק שלך."

"ובתמורה?"

"הוא מבקש חמישה אחוזים מכל מה שתמכרי."

"על זה הוא בונה? מי הוא חושב שאני?"

"מי שאמרתי לו. אז נרגעת? לכי לעבוד."

בליל הפתיחה הגיעו לאכזבתנו כמה אנשים בלבד. מבקרי אומנות ואנשי תקשורת לא נראו בשטח.

אכזבה. עמדתי לי לצד שבע העבודות הענקיות שלי, חישבתי את הריבית על האוברדרפט והבנתי שרק מלצרות תפתור את הבעיה.

שלומית היתה נהדרת. עמדה שם ערב ערב מחופשת לאשת עסקים. בנעלי עקב ובחליפה מחויטת שלדעתי סחבה מאחד ממחסני התלבושות, מסבירה לקהל שאני פיקאסו של הצילום, התרוצצה, משכה אנשים בכוח והכריחה אותם להתפעל, נסעה עם אחד הלקוחות לביתו לבדוק את התאמת התצלום לצבע הספה. היא אפילו נסעה למערכת עיתון "הארץ" ושכנעה את מבקר האומנות להגיע ולראות את הפלא. הבטיח ולא הגיע.

ביום העשירי, כמה ימים לפני הנעילה, התקשרה נושפת, נרגשת. "לא תאמיני!" צרחה.

"מה?"

"את גאון, אני מדהימה ושתינו עשירות."

"מה קרה, שלומית?"

"אני הסוכנת הכי טובה בעולם. תקשיבי, מישהי באה הערב וקנתה חמש מתוך שבע העבודות שלך, במחיר מלא. כשאמרתי לה מה המחיר היא לא התרגשה ואפילו לא ביקשה הנחה."

"היא? מי זאת?"

"לא יודעת, מה אכפת לך? שילמה במזומן. לקחתי לעצמי עשרים אחוז כמו שסיכמנו, והשאר, מותק, שלך. נראה מה יגיד מנהל הבנק כשתניחי על שולחנו את מלוא סכום ההלוואה."

"חמש תמונות? את בטוחה?"

"בטוחה. כבר סיפרתי על זה לשני עיתונאים שמייד גילו בך עניין, אחד כבר ביקר בתערוכה."

"לא אמרה מי היא?"

"אמרה שקוראים לה כרמית."

אני מכירה רק כרמית אחת. דודה כרמית.

הדודה הנעלמה שלי.

כ"א. אורי

כמה ימים לאחר מכן באו לבקר אותי שני הגברים שמצאו אותי והזעיקו את האמבולנס. יהודית, האחות הטובה בעולם, הרימה את המיטה כך שאוכל לראותם, העמידה מולי שני כיסאות והסתלקה. הם הניחו על שולחן הצד קופסת שוקולד והתיישבו מולי על הכיסאות. נבוכים משהו. סקרנים משהו. מחפשים מה לשאול מעבר למילות נימוס עקרות.

בעדינות הם עקפו את התהיות שבוודאי הטרידו אותם: איך מגיעים למצב כזה? מה גורם לאדם לרדת כך לשפל המדרגה?

"אני עודד וזה תומר," אמר זה שנראה הבוגר משניהם.

"נעים מאוד, אני אורי, אורי שביט."

ושוב שתיקה.

"מתי הם... אמרו לך מתי תצא?"

"לא יודעים," ושוב שתיקה.

"תודה, עודד. תודה, תומר," אמרתי לבסוף, "יהודית אמרה... שאתם מצאתם... הבאתם אותי למיון ו... אז תודה."

"זה הוא שמצא," אמרו שניהם בבת אחת והצביעו האחד על השני. וצחקנו. פתאום אפשר היה לצחוק. פתאום היה לי נוח.

"אני מניח שזה לא היה מראה מלבב ב..."

"לא בדיוק."

"אני מצטער."

"שטויות, מה שהיה לא חשוב, העיקר שעכשיו הכול בסדר," אמרו שניהם שוב בבת אחת. אחר כך גיליתי שהם מדברים יחד.

"נשברת לגמרי," אמר תומר.

"נראית מה זה מנותק."

"היה לי מזל." הם הסמיקו. ביחד. שניהם. כמו זוג שחי הרבה זמן ביחד.

כמונו. כמו אירה ואני בימים ההם, חצתה מחשבה מהירה את מוחי.

"כן," אמר עודד, "מזל שתומר חד העין הבחין בך."

"אחרת היית נדרס..." שוב ביחד.

"אני מצטער שהטרחתי..." מצאתי כוח להמשיך, "החיים לפעמים לוקחים אותנו למקומות מפתיעים... אתם בטח מבינים."

"הכול בסדר," הנידו יחד בראשם. שני אנשים עם המון לב וראש אחד.

"מה חשבתם?"

"שאתה... ש... האמת שנראית אבוד."

"בדיוק, הייתי אבוד," אישרתי, והם הזדקפו והישירו אלי מבט והתקרבו אלי.

"אחרי הניתוח באנו אליך..." אמר עודד.

"רצינו לדעת איך אתה מתקדם."

"דיברת מתוך שינה," אמר תומר. עודד הניח יד על ברכו, כמעודד אותו לדבר. מחווה קטנה, אינטימית, שכמעט גרמה לי לבכות.

"מה אמרתי?"

"חצאי מילים, שברי משפטים מבולבלים, שרצית שלא ימצאו אותך."

"מצאתם אותי בתקופה הגרועה בחיי."

"וכל הזמן חזרת וביקשת מאיזה ילד שייקח אותך איתו."

"ילד?"

"דיברת איתו כאילו הוא לידך."

"זה היה הילד שלי."

"ליאור?" עודד הניח את ידו על ידי. "אנחנו יודעים," הם נשאו אלי עיניים שהיה בהן רוך והבנה ולפתע מצאתי את עצמי מדבר. מספר ומספר. כאילו נבקע מעיין מים חיים בתוכי. שטף בלי מעצור. בבת אחת פרקתי את חומת האבנים שחסמה.

קל יותר לספר לזר שמזדמן לך על הסיוטים שלך, על המצוקות, על שקרים או בגידות, מאשר לאח או לאב. זר יישאר תמיד זר. לא יהיה לו עניין לבקר אותך, לשאול שאלות כואבות או לפגוע בך.

כך גם אלה, חשבתי. זרים. יקשיבו, יהנהנו, יצטערו, יחייכו, יאחלו לי בריאות וימהרו לדרכם. ליד הדלת יעצרו ויגידו שצריך להיפגש, שאתקשר אליהם מדי פעם, ישכחו להשאיר את מספר הטלפון וייעלמו.

"אלה לא ככה," הבטיחה לי יהודית אחרי שהלכו, "רואים בני אדם נקיים, תראה שיבואו."

וחזרו.

חזרו למחרת עם עוד שוקולד, לשמחת האחיות, גרבי צמר עבים לשמחת אצבעות רגלי, ובפיהם הצעה. מפתיעה. נדיבה. מטורפת. הציעו שאבוא אליהם אחרי השיקום. בשום אופן לא. למה לא? כי ככה, לא. אתה חייב. למה? לשם מה? להתאוששות. לתקופת ביניים. עד שתעמוד על הרגליים. "הרי אני בשיקום," אמרתי, "הם יעמידו אותי על הרגליים."

"לא," אמרו, "לא רק שיקום פיזי."

היססתי. אני לא רוצה את הרחמים שלהם ובכלל, מה לי ולזרים האלה? אלא שהם היו נלהבים. היה להם ברור שזה מה שצריך לעשות. יש להם בית גדול, אמרו, ושם אוכל לאגור את הכוחות הדרושים להתחלה חדשה.

"רק שאני קודם חייב ללכת..." היה לי קשה להוציא מפי את המילה הזאת. המילה שכל עלבוני התקפל בה. "חייב ל... אתם יודעים, למוסד..."

"כן," אמרו בפשטות, "ברור, אתה חייב שיקום ואז תצטרך ללכת לגמילה, ומשם, ישר אלינו, בבקשה בלי ויכוח, כי אחרת נכעס."

"זה הדבר הנכון," אמר עודד.

"זה הדבר הכי נכון לעשות," הצטרף אליו תומר.

ואני? מנסה לעצור את הדמעה הזאת שנקווית לי בקצה העין ומאיימת לנשור. שלא יראו. דממה השתררה בחדר. איך לקבל את מנחתם הנדיבה? הרי מדובר באנשים שמעולם לא פגשתי, ואולי הם פושעים ש... אבל הם כבר דהרו בתוכניתם, חשבו על הכול. יש להם גינה ובריכה שהיא חשובה למצבי, יש להם חדר אורחים מושלם בקומת הקרקע כך שלא יקשה עלי לטפס וממילא הם עובדים עד שעות הערב.

"אני לא יכול להיות לטורח עליכם," ניסיתי.

"למה טורח? יש לנו את סירין," אמר תומר. "כשתכיר — תבין," אמר עודד, ותומר אישר במנוד ראש.

"סירין?"

"תכיר — תתאהב, מנהלת הבית שלנו."

סיכמנו. הם יעבירו אותי לגמילה ומשם הביתה.

הם אמרו את זה. הביתה. ומשם הביתה.