יש רופא במטוס?

 הזדמנות שנייה

מבטי היה נעוץ בגבו של יוסי. האור היחיד באותו לילה הגיע מהכוכבים הבודדים שהציצו מבעד למעטה העננים שכיסה את שמי לבנון. ממרחק של שבעה מטרים בחשיכה הכבדה התקשיתי לראות את ערכת ההנחתה שנשא על גבו, אבל ידעתי שהיא שם, וקיוויתי מאוד שלא נזדקק לה הלילה. תרמיל הרופא שנשאתי על גבי הכביד עלי, אך בזכות המסעות הרבים בסדיר הוא לא היווה בעיה. רק שלא נצטרך פתאום לרוץ, התפללתי, והכל יהיה בסדר. שמחתי שלא שעיתי לעצתו של האפסנאי. "אם לא תפתח את הפלומבה," הוא הבטיח, "אזכה אותך בצ'יק בשחרור." אלא שכסטאז'ר צעיר במילואים לא הכרתי היטב את תרמיל הרופא הצבאי, והחלטתי שאני חייב לברר עוד לפני המארב מה בדיוק יש שם. רוקנתי את תכולתו ושיננתי את מיקומן של התרופות, הערכות הכירורגיות, הנוזלים וחומרי החבישה. כמובן שלא היו סוללות בלרינגוסקופ, והייתי צריך ללכת ולהשיג אותן מהקַשָר, ואז לוודא שהמכשיר אכן פועל.

רגלי הימנית קרסה תחתי בפעם המי יודע כמה, ושוב עיקמתי את הקרסול. חרקתי שיניים וקיללתי בליבי את מי שפיזר את כל האבנים המחורבנות האלה על השביל בוואדי, אך במיוחד נזפתי בעצמי על חוסר הריכוז. רק שלא תעשה פה בושות. חסר לך שבסוף עוד יצטרכו לסחוב אותך. הערכתי ששני קילומטרים מפרידים בינינו לנקודת המארב, והרהרתי בערגה בחטיף האגוזי ששכן בפאוץ' השני מימין באפוד שלי. תכננתי לכרסם אותו בשקט מייד כשנגיע, ולהרגיע בעזרתו את המתח שהשתלט עלי מרגע שיצאנו לדרך. מה פתאום התנדבתי למארב הזה? אז נכון שכבר שלושה שבועות אני משתעמם עד מוות במוצב שממוקם אי־שם בבוץ הלבנוני שברצועת הביטחון, אבל ממתי מעשה טירוף הוא הפתרון לשעמום? לא הייתה לי תשובה טובה לשאלה שלי.

לפתע נורה צרור לפנַי ואחר־כך עוד אחד, וכדור שרק ליד ראשי. קפאתי במקום. שמעתי את ה"קדימה הסתער" של אהוד המ"פ, ואת קולו נבלע במכת האש של החוד ובצרורות ארוכים מהמא"ג. מכה עזה ניחתה על כתפי השמאלית. "ארצה!" שאג באוזני נחום הסמ"פ, ורגלי קרסו מעצמן. התרמיל הכבד חבט בקסדה שלראשי והסיט אותה קדימה, על עיני. הרמתי את ראשי, העפתי את התרמיל לאחור והחזרתי את הקסדה למקומה. אם יגיע אלי מחבל, כדאי שאראה אותו לפני שידרוך עלי.

היריות שככו. מלפנים נשמעו הצעקות המוכרות כל־כך מהאימונים בסדיר: "מספרי ברזל התפקד!" ואז "1!" "2!" "3!" "4!" "5!" "6!" "7!" "8!" "9!" "10!" "11!" "12!" "13!" "14!" "15!" "16!" "17!" "18!" "19!... 19!... 19!..."

"איפה 20?"

"המ"פ פצוע! דוקטור! דוקטור למפקד!"

ליבי הלם בטירוף. זינקתי על רגלי בכוח האדרנלין, ועוד לפני שהספקתי לזוז נחום חלף על פני בריצה. "דוקטור — אחרי!"

שעטתי אחריו ואחרי ציון החובש. אחרי כחמישים מטר נחום עצר בבת־אחת וירד במקום. כרעתי לצידו, ובאפלה ראיתי דמות שוכבת על הקרקע. שלפתי פנס עיפרון וזיהיתי את אהוד, המ"פ.

"דוקטור!" לחש הסמך, "אתה רוצה פה את כל החיזבאללה על הראש שלנו?"

"נראה לי שהם כבר עלו עלינו," עניתי בלי לכבות את הפנס. "ואני חייב לראות מה אני עושה."

פניו של אהוד היו חיוורות והנשימה שלו מאומצת. "מצטער על ההטרדה בשעה כזאת," חרק קולו.

"זה בסדר," עניתי, "ממילא הייתי בסביבה."

הורדנו ממנו במהירות את האפוד והקסדה והפשטנו אותו. זיהיתי חורי כניסה בחזה ימין ובירך שמאל. הפכתי אותו. לא ראיתי חור יציאה בגב. מיששתי את הדופק. מהיר, סביב 120 לדקה, הערכתי, וחלש למדי. ציון כבר שלף חוסם עורקים והידק אותו על הרגל. אהוד נאנק מכאב.

"דוקטור," לחש לי נחום, "צריך לעוף מפה. בעוד שנייה אנחנו חוטפים פה פצמ"רים על הראש."

"תכף," אמרתי וחטפתי את הברנולה מציון, שהידק במהירות חוסם ורידים על הזרוע. פיצוץ עז נשמע מאה מטר משמאלנו. החדרתי את הברנולה וציון חיבר את העירוי. הוא זרם היטב.

הסתכלתי על אהוד. הוא עשה מאמץ עילאי לחייך אלי. הייתה לי הרגשה שזה חיוך שאומר משהו כמו: אל תדאג, מבחינתי זה בסדר גמור ששלחו לי סטאז'ר דווקא היום, אתה יכול להירגע. אבל לא נרגעתי. אהוד חרחר. היה לי ברור שהוא מתקשה מאוד לנשום.

"דוקטור! קדימה!" האיץ בי נחום.

"תכף," אמרתי שוב והושטתי יד לצווארו של אהוד כדי למשש את קנה הנשימה. הייתה סטייה ברורה של הקנה לשמאל. "חזה אוויר מימין!" לחשתי לציון. פיצוץ נוסף החריד את החושך, הפעם מאה מטר מימיננו. "דוקטור, הפצצה הבאה על הראש שלנו!" סינן אלי נחום. התעלמתי ממנו. הוצאתי במהירות מחט תשע־עשרה ונעצתי ברווח הבין־צלעי השני מימין עד הסוף. האוויר יצא דרך המחט בשריקה, ואהוד נשם יותר טוב. "תודה, דוקטור," הוא לחש, מנסה לעודד אותי.

"דוקטור! חייבים לעוף מפה!" דחק בי שוב קולו של נחום.

העמסנו את אהוד על האלונקה ודחפתי את שקית העירוי מתחת לגבו, שיזרום בלחץ. ליד האלונקה הופיעו כבמטה קסם ארבעה לוחמים שהניפו אותה מייד לגובה הכתף והתחילו לרוץ. רצתי איתם לצד האלונקה, מנסה לעמוד בקצב. אחרי כמאה מטר נשמע פיצוץ נוסף. לא התאפקתי והעפתי מבט לאחור. הפצמ"ר פגע בול במקום שהיינו בו עד לפני חצי דקה.

המשכנו לרוץ עוד כעשר דקות. נשימתו של אהוד הפכה כבדה יותר ויותר, והוא שוב התחיל לחרחר. "עצרו!" הוריתי לנושאי האלונקה. הם הורידו אותה מייד ארצה. "צריך להכניס נקז," קבעתי, ובעוד ציון עוזר לי לארגן את הערכה לאור הפנס הצר ניסיתי להיזכר בכלב המסכן שהתאמנתי עליו בהכנסת הנקז במעבדת החיות. מיששתי את הרווח הבין־צלעי הרביעי מימין, לבשתי את הכפפות הסטריליות, ניקיתי במהירות את אזור הניתוח בתמיסת החיטוי והזרקתי מנה נדיבה של לידוקאין כדי לאלחש את המקום. לקחתי את האיזמל וחתכתי מעל לצלע חתך עמוק. עברתי למספריים והרחבתי את החתך, ואז מיששתי בתוכו עם האצבע. לא קרה כלום. מה קורה? אני במקום הנכון? הכנסתי שוב את המספריים, הפעם עמוק יותר, וקילוח עז של דם פרץ החוצה. נרתעתי בבהלה. חתכתי את עורק הריאה! מייד שמעתי גם את הרעש האופייני של אוויר נפלט. אידיוט, הרגעתי את עצמי, עורק הריאה רחוק מאזור החתך, שכחת כבר את האנטומיה משנה ב'? לקחתי את הנקז והחדרתי אותו דרך החתך עם המלקחיים. הוא התמלא בדם. תפרתי אותו לעור במהירות, חיברתי אליו את השסתום החד־כיווני ואת השקית, שלחרדתי התמלאה במהירות בדם. העפתי מבט על אהוד. הוא נשם יותר טוב, אבל הייתה לי הרגשה שהוא כבר לא איתנו. בקושי יכולתי להרגיש דופק. פתאום הוא הפסיק לנשום. הנשמתי אותו עם אמבו ומסיכה וציון הושיט לי את הלרינגוסקופ והטובוס. פתחתי את להב הלרינגוסקופ ונורת הלרינגוסקופ הפיצה אור בהיר. הידד לקשר. מצאתי את מיתרי הקול והחדרתי את הטובוס. ציון הנשים עם האמבו, ואני הקשבתי לריאות עם הסטטוסקופ. תודה, אלוהים. הטובוס היה במקום. "המסוק פה בעוד חמש קטנות," לחש באוזני נחום. ניסיתי למשש דופק. היה נדמה לי שאני מרגיש משהו. צריך עוד עירוי, חשבתי, צריך דם! צריך חדר ניתוח, עכשיו! פתאום הטלפון צלצל. הבטתי בנחום בתדהמה. מי מביא טלפון למארב בלבנון? ולמי לעזאזל יש סלולרי ב־1988? הטלפון לא הפסיק לצלצל.

התעוררתי.

לשמאלי התהפכה אשתי על צידה. "הייתי צריכה לשמוע לאמא שלי ולהתחתן עם איש הייטק," היא מלמלה מתוך שנתה, מקוננת על גורלה המר כאשת רופא.

העפתי מבט בצג.

תורן א' קרדיולוגיה.

קיללתי חרישית.

"הלו?" אמרתי בקול צרוד.

"מצטער על השעה, דוקטור שפירא," אמר התורן בקול שלא הייתה בו שום נימה של צער או של התנצלות, "אבל יש פה בחורה בת חמש־עשרה שבלעה שלושים כדורי דילאטאם."

"אז ש־ICU יטפלו בה," רטנתי.

ה־ICU היא היחידה לטיפול נמרץ.

"היא ב־ICU," עדכן אותי דוקטור שגיא בטון השמור לילדים המתקשים בלוח הכפל. נזכרתי שמעולם לא חיבבתי אותו.

"שטפו לה כבר את הקיבה," הוא אמר. "היא הגיעה מאוחר. יש לה דופק 30 לדקה ולחץ דם 80 סיסטולי. נתתי לה כבר שלוש אמפולות של קלציום לווריד, אבל היא לא הגיבה."

דילאטאם היא תרופה מקבוצת חוסמי הסידן, כלומר הקלציום, ועל־פי מרכז ההרעלות קלציום הוא האנטידוט לדילאטאם. הבנתי את מה שידעתי מהרגע הראשון: שאין לי ברירה ואני צריך לנסוע מייד לבית־החולים.

"האמא שלה פה בלחץ," הוסיף דוקטור שגיא בקול שנשמע לי משום־מה קצת יותר אנושי. יש לה סיבה טובה, חשבתי.

"תכין קוצב זמני, אני כבר מגיע," אמרתי וניתקתי. הצצתי בספרות הזוהרות של השעון בממיר של הכבלים. 2:30. התלבשתי במהירות ונזכרתי איפה הייתי לפני שהטלפון הארור צלצל. מזמן לא חלמתי על האירוע ההוא בלבנון.

מסדרונות בית־החולים השוממים היו מוצפים באורו החיוור של הניאון. זיהיתי בקלות את האֵם על ספסלי ההמתנה מחוץ ליחידה לטיפול נמרץ. דאגה עמוקה ניכרה בפניה. אשה בשנות החמישים לחייה, שהשנים לא עמעמו את יופיה. שׂערה היה סתור וחולצתה מקומטת. נדתי לה בראשי. הקשתי במהירות את הקוד על הדלת ונכנסתי אל ה־ICU: היחידה לטיפול נמרץ כללי.

לא קשה היה לנחש באיזו חולה מדובר. מיטה 5. סביבה היו שלושה רופאים ושתי אחיות, עגלה עם ציוד סטרילי ומכשיר אקו־לב. היא נראתה צעירה מאוד, דמות יוצאת דופן בנוף הרגיל של ה־ICU. רוב החולים האחרים היו בשנות השבעים או השמונים לחייהם, וכבר ראו הכל וחוו הכל, לרובם נכדים ונינים.

הצצתי בשם שעל המיטה: נירית הראל. בדקתי אותה במהירות בזמן שדוקטור שגיא חזר בקצרה על הסיפור: "אִמה חזרה לפני שעתיים לביתה ומצאה אותה בהכרה מעורפלת עם חפיסות דילאטאם ריקות סביב המיטה. תרופות של האם. האם שׂמה לב שהילדה עצבנית מאוד בזמן האחרון ונצמדת למחשב למשך שעות ארוכות, בדרך־כלל לפייסבוק. כשניסתה לברר מה קורה התשובה של הבת הייתה: 'אמא תפסיקי לחפור.' היא לא תיארה לעצמה לאן זה יוביל."

"קדימה," קטעתי אותו, "תכניס את האלקטרודה של הקוצב מהצוואר מימין ותיעזר באקו." הוא כבר היה רחוץ ולבוש בחלוק הסטרילי. הכנסנו את מתמר האקו לשרוול הניילון הסטרילי, ועזרתי לו לזהות את הווריד. "הוא מימין לעורק, ומתמוטט בלחץ," הסברתי. דקירה ראשונה והוא היה בפנים. טוב, אמרתי לעצמי, גם תרנגול עיוור מוצא לפעמים גרגר. דוקטור שגיא החדיר את התיל המוליך דרך המחט לווריד, שלף את המחט והשחיל את השרוולית על התיל. האלקטרודה, למזלנו, החליקה היישר לחדר הימני. פתחתי את הקוצב על 90 לדקה. לחץ הדם נשאר 80 סיסטולי. הנחתי את מתמר האקו על החזה הילדותי, משמאל לעצם החזה.

"הלב בקושי זז," הפטיר המתמחה שלי, "נכניס בלון?"

"אין ברירה," אמרתי. הכנסנו דרך עורק המפשעה את הבלון לאבי העורקים. הבלון, שנפחו חמישים סמ"ק, עבד היטב. הוא התנפח באופן סינכרוני עם הלב באמצעות האק"ג, התרוקן בכל פעם שהלב התכווץ ובכך הקל על התרוקנותו, והתמלא בהליום והזרים דם לגוף כאשר הלב התמלא בדם. ובכל זאת לחץ הדם של נירית נשאר נמוך.

"בוא נחזור על גזים ולַקְטָט בדם," הוריתי לתורן.

יצאתי אל האם. היא קפצה על רגליה ברגע שזיהתה אותי. "דוקטור, מה שלומה? היא תהיה בסדר?"

"גברת הראל," אמרתי, "בתך בלעה מעל שלושים כדורים של דילאטאם, וכיוון שהגיעה מאוחר יחסית, חלק גדול מהתרופה נספג לפני שטיפת הקיבה. התרופה גורמת לדופק איטי, לדיכוי שריר הלב וללחץ דם נמוך. היא מונשמת ונזקקת למינונים גבוהים של תרופות לשמירת לחץ הדם שלה. הכנסנו לה קוצב זמני וגם בלון לאבי העורקים להגברת תפוקת הלב."

היא נראתה על סף התמוטטות. "וזה עובד, דוקטור?" היא שאלה. "היא תתאושש?"

"תראי," עניתי, "לחץ הדם עדיין נמוך. נחכה לבדיקות הדם."

היא הביטה בעיני, מחפשת בהן שביב של תקווה. ריחמתי עליה.

"בואי," סימנתי לה בראשי. "לשנינו לא יזיק עכשיו קפה. הלילה עוד ארוך," והובלתי אותה למטבח הצוות. מצאתי קצת נס קפה מגורען, מהסוג שאפשר עוד איכשהו לשתות כשכלו כל הקיצין. באחד הארונות מצאתי גם שני ספלים נקיים. על אחד מהם התנוסס הלוגו של 'טבע', החברה שמייצרת את הדילאטאם. העפתי מבט בפניה של האם, אבל היא לא זיהתה את הקשר, וכנראה כלל לא הבחינה בלוגו. היא לגמה מהקפה החם ונעצה בי מבט נואש.

"תראה, דוקטור," היא אמרה בקול איטי מאוד, כאילו היא מחפשת כל מילה בנפרד. "אני אם חד־הורית. נירית זה כל מה שיש לי בעולם. כל מה שנשאר לי. אתה חייב להציל אותה. אתה פשוט חייב."

נפרדתי מהאם וחזרתי ליחידה.

"היא לא נותנת שתן. לחץ הדם עדיין 80 סיסטולי. לקטט עלה לחמש," עדכן אותי דוקטור שגיא.

"לא טוב. אנחנו הולכים לאבד אותה. אחרי הלב יקרסו שאר המערכות, הכליות, הכבד... נשארה רק אפשרות אחת אחרונה: לחבר אותה למכשיר האֶקמוֹ."

דוקטור שגיא הסתכל עלי בהפתעה. "אקמו? יש לנו מכשיר כזה?"

"יש בפגייה," אמרתי.

"אבל מעולם לא השתמשנו בו על מבוגרים," אמר דוקטור שגיא בחוסר אמון.

"אז היא תהיה המקרה הראשון," סיכמתי את הדיון.

"מה זה אקמו?" שאלה האחות הצעירה שטיפלה בנירית.

"אקמו זו בעצם מכונת לב־ריאות. היא שואבת דם מהווריד, מחמצנת ומזרימה לעורק," אמרתי בעודי מחייג לדוקטור שכטר, מנהל הפגייה. הוא ענה אחרי שלושה צלצולים.

"אני צריך את האקמו שלך," אמרתי, והוספתי הסבר קצר.

דוקטור שכטר הסכים מייד. "הוא לא בשימוש כרגע אז תוכל לקחת אותו, אבל תצטרך כירורג לב."

דוקטור ג'ובראן ענה אחרי שני צלצולים. "אין שום בעיה, אבצע קַנוּלציות מהמפשעה, צינור אחד לווריד הפֶמוֹרלי ואחד לעורק הפמורלי. זה ייקח לי בדיוק עשר דקות, תכינו הכל."

כעבור ארבעים דקות הצטרף גם האקמו ליער המכשירים שהקיף את הנערה הצעירה ששכבה חיוורת במיטה הגדולה, מונשמת ומורדמת.

האקמו מילא את תפקידו היטב. בתוך שעתיים המדדים השתפרו והחולה התחילה לתת שתן. אחרי 24 שעות הלב התחיל להתאושש, שכן רוב התרופה כבר התפנה מגופה. אחרי 48 שעות אפשר היה לנתק אותה מהאקמו, וכעבור עוד יומיים היא כבר ישבה בכורסה, חיוורת וחלשה, אבל בהחלט חיה. לצידה ישבה אִמה, שלא משה ממיטתה במשך כל הזמן הזה.

כשהאם הבחינה בי היא ביקשה לדבר איתי, והובילה אותי לפינה שקטה. "תודה דוקטור," אמרה. "חשבתי שאאבד גם אותה."

"גם אותה?" שאלתי.

"כן, גם אותה. את אבא שלה איבדתי לפני חמש־עשרה שנה בלבנון. היינו חברים שנתיים בערך, כבר התחלנו לדבר על חתונה. רק אחרי שהוא נהרג גיליתי שאני בהיריון."

"איך זה קרה?" שאלתי בסקרנות.

היא תקעה בי מבט מבולבל וכועס.

"התכוונתי איך הוא נהרג," תיקנתי את עצמי במבוכה.

"במארב בלבנון," היא ענתה אחרי שתיקה קצרה. "הוא היה מ"פ בגולני. מפקד הכוח."

"מה שמו?" המשכתי לשאול, משתדל לשוות לקולי נימה אגבית.

"אהוד הראל. אז לא היה לנו מזל. רופא הכוח היה סטאז'ר."