י’ כמו ים

הדיילת בעלת הצמה הארוכה, שכמו נלקחה מהשיר המפורסם, מזכירה לשירה איך היתה אימה מתפעלת משיער ארוך ושופע, "אישה", הייתה אומרת, "כל היופי שלה בשערות".

הלילה רוכן מבעד לחלונות. שירה מתבוננת בו ארוכות והוא משיב לה את בבואת פניה. כמה זמן חלף מאז המריאו? מוזר היה לה לחשוב על הזמן דווקא ברגע הזה, כשהזמן משוחרר מזמניותו, נטול מקום, בין שמיים וארץ. בן נע על מקומו. מאז הבשורה על עזיבתם צנח מצב רוחו וכעת סירב לנגוע בארוחת הערב שהגישה לו הדיילת, אפילו לא פתח את העוגייה שהיתה ארוזה בשקיק. לאילו חיים אני לוקחת אותו, היא חושבת, איך אני קורעת אותו ככה? ובתוך כך ניסתה לשכנעו, אבל אתה אוהב שוקולד־צ'יפס. לא בא לי, הוא עונה. שב ונד בראשו לשלילה.

עיגולי האור מעל לראשה מתעמעמים. כל מטוס בשמיים הוא כמו כוכב נופל, ואפשר להביע משאלה, היא שומעת את קולה של רוני, כאילו היא יושבת לצידה. שבוע קודם, כשהיו בדרכן לבילוי אחרון של אם ובת לפני הנסיעה. בבית קפה, אמרה לה שירה, תראי כמה נחמד פה. רוני עיוותה את פרצופה מול הוויטרינה שהציגה שלל כריכים ופסלה אותם בנחרצות. די היה בכך כדי לקלקל לשתיהן את מצב הרוח. הן נקלעו לוויכוח נוקב שעניינו חוסר שביעות הרצון התמידי שהפגינה רוני כלפי כל דבר ועניין. הכיף נגוז ושתיהן איבדו את התיאבון ויצאו מבית הקפה כלעומת שבאו. כשצעדו לעבר האוטו הן נראו לשירה כמו שני בלונים מרוקנים. ואז התחיל להחשיך, כאילו קרא אותן מזג האוויר. רוני התיישבה מאחור בהפגנתיות. אחרי כמה דקות של נסיעה התפרצה והטיחה בה, למה את תמיד חייבת להרוס הכול! שירה לא ענתה, ורוני התחילה לבכות וגמגמה, את חושבת שאני רעה. את תמיד חושבת שאני רעה. שירה נבהלה, מה פתאום רעה? אני בחיים לא אמרתי לך את המילה הזאת ומאיפה הרעיון הזה בכלל, והוסיפה בשקט שכל כך רצתה שהפעם האחרונה שלהן תהיה מוצלחת. גם לה עמדו דמעות בעיניים. ולפתע, בקול ששירה לא שמעה עד כה, רוני לחשה, למה את עוזבת אותנו? פניה האדימו מבכי. שירה רצתה לשלוח יד ולאחוז בכף ידה, כפי שנהגה לעשות כשהיתה תינוקת, צורחת בכיסא הבטיחות מאחור, אבל משהו עצר בעדה. הכעס ורגשות האשם פעפעו. לו רק יכלה לכסותם בערמת פלסטרים כפי שנהגה רוני לעשות בילדותה, מוכרחה למקם את כאביה באחד מאיברי הגוף, לסמן אותם, לגבב זה על זה שלל פלסטרים עם דמויות של דיסני. יש לי כאב באצבע, היתה אומרת, יש כאב בבטן, פה בברך, את הגעגוע מיקמה ב"פוקפיק", כפי שנהגה לומר, ואטמה גם אותו בערֵמת פלסטרים צבעונית. בסוף, בקול חנוק, אמרה: אני לא עוזבת, רוני, אני לא עוזבת אתכם. אני חייבת לחזור. בגלל סבתא. היא היססה בניסוח ומצאה עצמה אומרת, יבוא יום ותביני למה רציתי לחזור, ולמה רציתי להחזיר אתכם. רוני שתקה, ושפתיה התלחלחו מדמעות. ושירה קיוותה שתהיה להן הזדמנות לתקן את מה שהתקלקל.

במטוס, הפנתה שירה מבט אל שכניהם לשורה. חצי שעה לפני כן סיפרו שני האחים הצעירים, יהודים אמריקאים, כי אביהם מת והם מביאים אותו לקבורה בישראל. בהתחלה התעסקה במחשבה שמלבד "שלום" הם לא יודעים ולו מילה אחת נוספת בעברית, כאילו די ב"שלום" הזה כדי להעניק להם הרגשת שייכות, בעוד היא עצמה למדה ושיננה במשך שנים את האנגלית שלהם, ועדיין בכל פעם שדיברה, היתה האנגלית שבפיה מהוססת וזרה. הידיעה שגופת האב מונחת שם בבטן המטוס, תחת המושבים, הכניסה אותה לאי־שקט, והעלתה בגרונה תחושת מחנק. היא ראתה בזה סימן רע שאולי מבשר על מותה הקרוב של אימה.

משחלפו שעתיים תמימות בשחקים, ובן עצם סוף־סוף את עיניו ונרדם, התפנתה לעכל את מבול השאלות שהנחית עליה. היא לא התכוננה אליהן כראוי. אז את ואבא מתגרשים? שאל בעברית, כמו ההורים של לורן? ואז פירט את שמות הילדים מכיתתו שהוריהם התגרשו. ושל טיילר? ושל דייב? דייב היה חברו הטוב, שבין הוריו, היא יודעת, התנהל מאבק גירושין מר וארוך שילדי הכיתה כולה נחשפו אליו. לא פעם היו מתכתשים מחוץ לשער בית הספר בטענה שזהו יום המשמורת שלהם. שירה נקלעה לאחת ההתכתשויות האלה. כמה שנאה ותוקפנות יצאה מהם. תשובתה יצאה מגומגמת, לא ממש יודעת, בן, זה קצת מורכב, אבל יהיה בסדר, אני יודעת שיהיה בסדר. אני חושב על אבא, בן לא הרפה, מה עם אבא? לאבא יש את הקליניקה שלו, שירה ענתה ובן שאל, אז מתי אני אראה אותו, ואז עבר לאנגלית נרגשת וסוערת, ומתי אני אראה את רוני? שאל בדמעות, למה היא לא באה איתנו? היא תבוא, שירה ענתה. והתקשתה להסביר לו שרוני ביקשה להישאר בקליפורניה, לפחות עד תחילת שנת הלימודים, כי מיאנה להיפרד מחברותיה הטובות. אז אני לא אראה אותה יותר? הקשה, ושירה אמרה, ברור שתראה אותה, אבל בעצמה לא ידעה מתי זה בדיוק יקרה, בעיקר על רקע העובדה שרוני כל כך קשורה לעמית. אחר כך הסבירה לו בשקט, סבתא צריכה אותי, סבתא חולה, אני צריכה להיות קרובה אליה. ובתוך כך, בינה לבין עצמה, נזכרה בטלפון ממיה. אמא בטיפול נמרץ. שירה מיד הסיקה מקולה שהמצב חמור וקשה ואולי אף בלתי הפיך. למרות השיפור במצבה של מרים והעברתה למחלקה הפנימית — החליטה שירה שהיא חייבת לנסוע לארץ, להיות איתה.

היא ניסתה לסדר גם את מחשבותיה, האם הפעם תיסע כדי להישאר? אבל למה בעצם. ושוב תקפוה רגשות אשם.

לראשונה טסה לארצות הברית כדי לבקר את תמר. זה היה כמה חודשים אחרי שיאיר נהרג. היא השתוקקה להתעורר במקום אחר. לשכוח את העבר. עד כמה שזה אפשרי. פעם היו לאמא חיים אחרים, אמר פעם עמית לבן, ובן שאל אותה בפליאה, מה, באמת? איזה חיים היו לך פעם? מתקשה להאמין שהיו לה חיים בלעדיו.

מבעד לחלון הזכוכית עלטת האוקיינוס. הם צפויים לנחות בארץ אחר הצהריים. ובניגוד לטיסה ההיא, הראשונה, הפעם אמור המקום שממנו נמלטה לחזור להיות לה בית. מקום שבו תרגיש שייכת. אפילו המחשבה על המילה חיק, מטאפורי ולא מטאפורי, שהרי חיבוקיה של מרים היו ספורים — עוררה בה התרגשות. בביקור הראשון שלה עם רוני עטפה להפתעתה מרים את נכדתה הפעוטה בידיה, חיבקה ונישקה ללא הרף, וכששירה התיישבה לצידן, הרחיבה מרים את קשת חיבוקה ואספה את שירה אליה פנימה, בטבעיות גמורה, כאילו מאז ומעולם נהגה כך.

תמונות אחרונות: היא ממיינת את האלבומים בחדרו של בן. שואלת את עמית, שעומד בדלת, אילו אלבומים הוא רוצה שתשאיר. ובמפתיע, בלי התרעה, היא לא חשבה על זה קודם, הרי ידעה היטב מה תהיה התשובה, שאלה, אולי תצטרף אלינו בכל זאת? ועמית היסס רגע כמי שבורר את המילים היטב וענה, את יודעת שאני לא יכול עכשיו. ושירה שאלה, ואחר כך? ועמית העמיד פנים שלא הבין, אחר כך מה? ושירה הבהירה, אחר כך תצטרף, ולרגע תהתה, אולי אינו מבין את מלוא משמעות החלטתה. אולי הוא חושב שהיא מתכוונת לחזור? וכבר התכוננה לסיבות ששב ומנה באוזניה בכל פעם שעלה העניין הזה, שיחזרו כזוג לארץ. תמיד היה מעמיד את הקליניקה ואת הקידום ואת המשכורת ואת שלל הסיבות הקשורות כולן לעבודתו ולקריירה, מילה ששירה תיעבה. בתוך כך נושרת מעטפה ובה תמונות. בתמונות של רוני היא תמיד בפוזות של דוגמנית. מחייכת. פניה קורנות. בניגוד לאחיה, שתמיד היה סרבן מצלמה ובכל התמונות נראה נרגן, פיו קפוץ ומבטו רציני. אין לשירה ספק כי את התמונות שבהן נלכד מחייך או אפילו צוחק צילמה היא, לא לפני שהורתה להם להגיד את המילה "פלאפל". המילה העברית תמיד היתה מעוררת בו פרצי צחוק ופוקעת את רצינותו.

ובזווית העין קולטת שירה את פניו של עמית, שערבוביה של צער, כעס וחוסר אמון כובשת אותן. שירה ידעה היטב כמה פוצעת הקריעה שלו מבן, ובהמשך, מרוני. היא לא בטוחה שהיא עצמה מבינה מה היא עושה. האם היא באמת מתכוונת לנטוש ולעזוב את הגלות הזאת, שאם תרצה או לא תרצה, הפכה להיות לה לבית? ואת עמית?

תמונה: רגלה פוגשת את רגלו במיטתם ומיד מתרחקת, כאילו הסיגה גבול, כאילו חצתה קו הפרדה לבן. מעולם קודם, עד עזיבתו, לא היה קו כזה. הקו נולד ביום שחזר. תחילה היה מקווקו, רופף ומטושטש, ועם הזמן התקעקע והפך, גם בתוכה, לעובדה מוגמרת.

ועוד תמונה: ארגזים שנארזים — הספרים שהעלו אבק על המדף נפתחים שוב. ממיינת ומסדרת את חייהם בתוך אורגנייזרים. תעודות, מכתבים, ברכות, דרישות שלום מימים אחרים, אחד אחד היא תוחבת אותם אל תאי החלוקה השקופים. רק הכאב מסרב להתארגן.

היציאה מן הבית. היא מכבה את האור בחדר הכביסה המוביל אל הגראז'. מדפי הגראז' עמוסים באריזות מזון בגדלים עצומים. עד עכשיו לא התרגלה להרגלי הצריכה המופרזים של האמריקאים. עמית מעולם לא עמד בפיתוי ונהג לחזור הביתה מצויד בשקיות רבות, ועוד היה גאה ושבע רצון, כאילו ניצח את השיטה. עמית הניע את המכונית והם יצאו לשדה התעופה. סימני התדהמה על החלטתה ניכרו בפניו כל הדרך.

השבר התחיל בערב ההוא, יומיים לפני האלווין. לקח את המזוודה והלך, בפתאומיות, בגחמה שאז לא הבינה אותה כלל, השאירה אותה המומה ומופתעת. היא התקשתה אז לסלוח לו. הכעס והעלבון פעפעו בתוכה. הוא אומנם חזר והביע את אהבתו וגמגם התנצלויות מכל מיני סוגים, שנדמה כי לא התכונן עליהן מספיק, המילים התערבבו בפיו, שבורות ונבוכות, אלא שאז ראתה לפתע את הילד שהיה, הים בעיניו נראה מובס. לרגע נדמה היה לה שהיא צופה בו כפי שהיה בחתונת אימו. הלום ואבוד, מבולבל ומפוחד, מתקשה להבין את המציאות הגחמנית. ומשהו נכמר בה, אבל רק לרגע, כל כמה שרצתה לקבלו, לשכוח את הנטישה הפתאומית, את העזיבה האימפולסיבית, לא יכלה להן ורגליה המשיכו לרעוד מזיכרון האדמה שנשמטה תחתיהן, המיטה והבית שהתרוקנו באחת ושאלות הילדים, איפה אבא? לאן הוא הלך? מתי הוא יחזור? באותה תקופה החלו לנבוט במוחה מחשבות החזרה לארץ.

ובתוך כך היא משחזרת את הלילה ההוא, את הבהלה. את הפחד שלא יחזור. איך קם, ארז כמה בגדים בתוך מזוודת טרולי קטנה ויצא. איך נדהמה לגלות שאכן הלך. איך המשיך להלום בה בשתיקותיו בשיחת הטלפון שהתקיימה פחות משעה אחר כך. איך אתה מעז ללכת? איך אתה מעז להשאיר אותי פה לבד? קראה אל תוך השפופרת והרגישה איך כל גופה נדרך. חודשים אחר כך הסתובבה עם הצעקה הזאת, כלואה, נזעקת פנימה אל תוכה. עמית! שמעה את עצמה לוחשת, כמעט בתחינה, והמחשבות נבהלו במוחה: הוא עזב, הוא עזב אותי, מה יש לי לעשות פה בלעדיו? היא ניסתה להבין במה היתה המריבה הזאת שונה מקודמותיה? מה גרם לו לאבד את זה הפעם? היא ניסתה לשרטט את מהלך התקופה האחרונה, את המתחים והתסכולים שרדפו זה את זה. אולי יש לו מישהי? המחשבה הזאת היתה המפרקת ביותר, המקריסה ביותר, האמון הבסיסי שנבנה ביניהם — נשבר. ובחשש גדול שאלה, אתה לא אוהב אותי יותר? דווקא אז החליט לענות, מה הקשר? מה את מדברת איתי עכשיו על אהבה? זמן קצר אחר כך התקשרה למרפאה סרישטי. המזכירה ההודית גמגמה שאיננה יודעת, שאולי גרייס תדע. נדמה לה שכבר שמעה את השם הזה פעם. לרגע נחרדה מהמחשבה שעמית לן בביתה של אותה גרייס, אחות בצוות המרפאה. שירה נבוכה כשהיא נזכרת איך החלה לבלוש אחריה. איך החלה לקושש בדלי מידע על אודותיה, כמה נמוך ירדה! הקנאה והכעס הטריפו את דעתה. כשחיפשה אותו ביום המחרת, הרגישה שהוא מסנן אותה. פעם או פעמיים נסעה אליו למרפאה, אבל לא נכנסה. רק עמדה מחוץ לדלת הראשית של הבניין והשקיפה על האנשים שנכנסו ויצאו. ואז, בשעה ארבע — היה זה יום חמישי שבו נהג לסיים מוקדם — ראתה את סרישטי יוצאת, ודקות ספורות אחר כך ראתה אותו. היא מיהרה להפנות את גבה והתרחקה מן המקום. ובכל זאת קלטה את העייפות שמילאה את פניו. עייפות ועצבות, כך חשבה. עוד באותו ערב, כאילו חש במעקב החשאי, התקשר ובקול מדוד וענייני הודיע כי יאסוף את הילדים למחרת. ושירה התאפקה מלהטיח בו את כל כעסה, את שאלותיהם של הילדים, את חששותיהם עקב היעלמותו הפתאומית, הבלתי מוסברת.

***

דלת המיניוואן הכחולה נפתחה וארבעתם השתהו, מבקשים להרחיק את הפרידה. ועוד קודם, רוני נעה ונדה אחוזת תזזית בין החדרים. שירה נעמדה בחדרו הריק של בן, שאת תכולתו שלחו שבוע קודם במכולה. החדר עמד נקי ושקט. רוני לחשה באוזנה: אולי לא תיסעו? שעה אחר כך חמקה מניסיונותיה לחבקה. עמית מצידו נידב חיבוק קצר, ושירה האריכה אותו, ממלאת בו את ידיה. רגע לפני שנבלעו בטרמינל עצרו לקפה, והיא כבר ידעה שהיא תתגעגע לארוחות האלה, לבייגל עם הקרים צ'יז והקפה האמריקאי. כשרק הגיעה לאמריקה תיעבה את הריח הזר שלא הכירה, ואת טעמו שהיה תעשייתי משהו. כעת נעשה מוכר ועורר בה תחושת שייכות. מתי זה קרה?

בדרך לשדה התעופה ראתה את דבי, השכנה המדוגמת, תמיד במיטב בגדי הספורט הצמודים, הזרחניים שלה, מוליכה את הכלב, זה שבן תמיד היה מבקש ללטפו באדיבות האמריקאית שרכש, כה שונה מהחוצפה הישראלית. והיא נדאגה, איך בן יסתדר בישראל, בחברת ילדים ישראלים, שונה כל כך. בביקוריהם בארץ נהג לעמוד שעה ארוכה בתור, מחכה, מצפה שהנדנדה תתפנה, שהסולם יתרוקן. הביט משתאה בילדים שנדחפו וקפצו, מתעלמים מנוכחותו השקטה. ותמונת האגם, וגשר העץ שנמתח מעליו. את האגם הקיפה מדי פעם בריצת הבוקר. גם לריצה תתגעגע, היא חושבת. איפה תרוץ בארץ?

***

היא משחזרת את היום ההוא, היה זה יום שני אחר הצהריים, הוא חזר הביתה. עייף וכבוי. שירה לא ידעה אם היא שמחה או לא. ובכל זאת היתה אסירת תודה. מה גם שהחזיק בידיו זר חבצלות, כמו זה שאחזה ביום נישואיהם, ולחש: כוכבית, בנימה מתנצלת, כאילו אמר 'סליחה'. דקות ארוכות לא הצליחו לדבר, עד ששירה אמרה, אמרת לי שאף פעם לא תלך ממני. הבטחת. ובעצמה ידעה שההבטחה היתה מופרכת. איך אפשר להבטיח דבר כזה? אפילו היא עצמה מהרהרת באפשרות. ואם להודות באמת, המחשבה הזאת הרבה פחות מפחידה מפעם. הוא התבונן בה ונראה כי הסכים עם מחשבותיה. שניהם שתקו, והזר החגיגי הזדקר ביניהם, הפריד בינה לבינו כחיץ.

אחר כך מילאה מים באגרטל זכוכית גדול שעמד בפינת הסלון ריק מפרחים, והניחה בו את הזר. ואולי גם את ההבטחה. ואז קרסו שניהם אל תוך המיטה הזוגית, בלי לגעת זה בזה. עמית כמו חשש להיישיר אליה מבט, כף ידו הסתירה את מחצית פניו. שירה התקרבה ופישקה את אצבעותיו ופרשה את מקלעת ידו, ומבעד לחרכי האצבעות אמרה בקול חרישי, ספק לעצמה, ספק לעמית, אתה זוכר, ביום שהתחתנו, כשמדדתי את ההינומה, אמרת לי, ברצינות גמורה, אני רוצה לראות אותך. תמיד. לא ככה. לא מבעד לאף מסך, גם לא רשת כזאת דקיקה. את הפנים שלך אני רוצה גלויות וחשופות, כך אמרת, כשארצה לנשק אותך אגיע ישר, בלי מחיצות. ושירה השתהתה רגע ואמרה, ובאמת ראית אותי, ונישקת אותי. ועכשיו — את המשך המחשבה שמרה לעצמה. האם בכל זאת היתה שם מעין הינומה שטשטשה את הראייה וערפלה את המבט?

לא חלף שבוע ושירה נקלעה לשיחת טלפון מפתיעה שקיבל עמית מבית חולים בבוסטון. התברר שבתקופת היעדרו מהבית, החליט על דעת עצמו להגיש מועמדות לניהול מחלקת ילדים, דבר שיגרור מעבר של בני המשפחה כולה. היא חיכתה שהשיחה תסתיים ושאלה אותו בתערובת של פליאה ותדהמה, בוסטון? אני שמעתי נכון? עשית דבר כזה בלי להתייעץ איתי? לא נראה לך שההחלטה הזאת קשורה גם קצת אליי?! אחר כך חשבה, נסערת, אם הוא יכול בכזאת קלות לטלטל את חייהם, אולי המחשבה על חזרתה לארץ אינה כה מופרכת? לא חלף חודש, ובתיבת הדואר חיכתה לה, ולמעשה לו, מעטפה גדולה ובה חוברת עבה של טפסים מאותו בית חולים בבוסטון. עמית שב וניסה להרגיעה, לטענתו רק בדק, וכבר הודיע להם שהוא אינו מעוניין במשרה, אלא ששירה חשה שהוא מסתיר ממנה, ואם זה היה תלוי בו כבר היה עט על ההצעה. המחשבה כי תיאלץ לנדוד מעיר לעיר בעקבות הקריירה של עמית ערערה אותה לחלוטין. אימה נהגה לשתול צמחי תבלין ברחבי החצר והיתה מעבירה מעציץ לעציץ, ממקום אחד למשנהו, ובכל המקומות כולם התמרדו השתילים וסירבו לצמוח. שירה חשבה: בדיוק כמותם, גם היא מתקשה ואולי אפילו, מבלי דעת, מסרבת להיקלט בקרקע חדשה ולא מוכרת.

מעבר לגבה ביקשה אחת הנוסעות שמיכה, ושירה כיסתה באופן אינסטינקטיבי את בן, שישב לצידה רדום. מעת לעת קפץ ראשו, ופיו הפקיע אנחה קלה. הבוקר ירד במדרגות עם איאן ודייב, דובי הפרווה שהתעקש לקחת עימו בתיק הגב, עצוב ונכא רוח.

איך כל דבר מזכיר לה משהו? היא חושבת בזמן שראשו שוב פוגע בכתפה. למה היא מתעסקת כל כך בזיכרונות? מהו הזיכרון, בעצם? אולי נתח של זמן, קול עמום, לפעמים כמה צורות שבורות. תמונה מקוטעת. דגדוג ששולח זרועות לכל מיני איברים בגוף, לחלקים סמויים בנפש. וכאילו קרא את מחשבותיה, שולח בן יד לתיקו ושולף את איאן בעיניים עצומות. היתה זו תמר, חברתה הטובה מהצבא, שסחבה אותה ל"בילד דה בר", בבוסטון, חנות קונספט כזאת, שבה מבחר חיות פרווה שבטנן פעורה ומרוקנת, ועל הילדים למלאן במכונת צמר לבן ורך, עד שגוף הבד הרפוי תופח, וממנו נשלחות ידיים, רגליים, בטן, פנים, ודמות החיה נמלאת חיים. תראי, תראי, את חייבת לראות את הדבר הזה! תמר התלהבה מהחנות יותר מבתה נוגה, שבחרה ארנב ורוד בעל אוזניים לבנות. המוכרת הנפיקה לארנב תעודת לידה נושאת שם, משקל, תיאור, כאילו היה תינוק בשר ודם. כששירה נתקלה באותה חנות קונספט בקליפורניה, אימצה אותה מיד אל ליבה, ומשנולדו הילדים, הפכה לחנות החביבה עליהם ביותר. רגע לפני עזיבתם ביקש בן ללכת לחנות, ללדת לו דובים שקיבלו את שמות חבריו. כשיצאו, בעוד הדובים חבוקים בזרועותיו, קלטה בזווית העין את חנות המטיילים החביבה על עמית. בכל הזדמנות היה רוכש ציוד לסקי, לרכיבה, למחנאות. עמית אהב לשדרג את ציוד הקמפינג מדי כמה חודשים. היא, לעומת זאת, מעולם לא הקדישה לחנות תשומת לב. אבל באותו רגע לטשה שירה מבט ארוך בבובה המדוגמת שעמדה בחלון, נכונה למסע. חמושה בתיק גב ומכנסיים בעלי כיסים ורוכסנים, ובעיקר בצמד נעלי הליכה גבוהות ומגושמות. האחת שרוכה היטב ובחוזקה, והשנייה, לשונה משתרבבת החוצה. באחת משכה שירה בידו של בן ונכנסה לחנות. בזמן ששלפה את כרטיס האשראי ושילמה על זוג נעליים זהה לזוג שבחלון הראווה, רק במידה שלה, ומבלי שטרחה למדוד אותן, קיוותה שיימצא להן מקום במזוודה. בן שאל אותה, מופתע, למי קנתה את הנעליים, והיא ענתה במהירות, לי, לעצמי, ולא ידעה להסביר מה נכנס בה. כעת, בשעה שהטייס מכריז על שלבי הנמכת הגובה, שירה אומרת לעצמה שטוב עשתה, היא באמת תזדקק לנעליים רציניות כדי לשוב ולהתהלך פה על הקרקע.

מחיאות הכפיים המוכרות והזרות ברגע נשיקת גלגלי המטוס למסלול הנחיתה קטעו את מחשבותיה, ותיק המצלמה שהניחה מתחת למושב גלש ופגע ברגלה. רק שלא תשכח לקחת אותו, הזכירה לעצמה.

בן מתעורר. מה זה הרעש הזה? הוא מביט בה מבוהל. כמו אז בביקור ההוא במוזאון המדע, בזמן שחוו הדמיה של רעידות אדמה בעוצמות שונות. תחילה התעקש להגיע לראש הסולם, לדרגה המקסימלית, אלא שאז נעתק הקרון שישבו בו ממקומו. גם היא נבהלה. בן הפנה אליה עיניים פעורות, אילמות, אבל התעשת בן רגע. כעת הוא שואל חסר נשימה כמעט. מה עכשיו? עכשיו נראה את סבתא ודוד גדי? ודודה מיה? את כולם־כולם? היא מנסה להעמיד פנים שאינה מוטרדת, פן יגלה שהיא חוששת וחרדה בדיוק כמוהו, ומפטירה, זה ייקח קצת זמן, בן. קודם נרד מהמטוס, נעבור בביקורת הדרכונים ואז, אחרי שנאסוף את המזוודות, נפגוש אותם. היא הרגישה שהפירוט שהעניקה לבן עוזר לה לארגן בתוכה את המחשבות והפחדים. וכאילו ירד מסך על מערכה אחת ונפתחה המערכה השנייה.