כאשר האפר מתפזר

"מוקד החירום, מה מקרה החירום שלך?" שאלתי בטלפון והסתכלתי על מסך המחשב. בזמן שהמתנתי לתגובה, נשמתי עמוק והנחתי את אצבעותיי על המקלדת. אגודלי הקיש קלות על מקש הרווח, אך לא חזק מספיק כדי ללחוץ עליו ממש. גופי נדרך. בהונותיי התחפרו בנעליי.

זה היה טקס.

טקס שחזרתי עליו בכל פעם שעניתי לשיחה.

"אני בגן הציבורי," אמרה אישה, "וגבר נפל הרגע מאחד הספסלים. הוא שוכב על הקרקע וצורח, את בטח יכולה לשמוע אותו ברקע. נראה שהוא נפגע בזרועו או משהו כזה."

אחרי שקלטתי את התיאור שלה, החזה שלי נרגע. האוויר שהיה אצור בתוכי עשה באיטיות את דרכו החוצה מבעד לשפתיי. התיפוף נעצר.

"מה שמך?" שאלתי.

"למה את צריכה לדעת?"

"זה בשביל הרישומים שלנו, וגם כדי שאדע איך לקרוא לך."

"אני לא מרגישה בנוח לומר לך את שם המשפחה שלי, אבל שמי הפרטי הוא רייצ'ל."

"רייצ'ל," חזרתי, מקלידה את השם לתוך המערכת, "את יודעת את שמו של האיש?"

"אני לא מכירה אותו. פשוט הלכתי לי בשביל הסמוך עם החבר שלי וראיתי את זה קורה."

"את יכולה להתקרב אליו ולשאול אם הוא בסדר?"

"תראי, אני מתקשרת רק מתוך אדיבות. אין לי זמן ללכת לשם ולבדוק את האיש."

לפני שהספקתי לענות רייצ'ל ניתקה את השיחה. סיימתי להקליד את הרישומים שלי ושלחתי את צוותי החירום אל הגן הציבורי. עוד לפני שלוחמי האש, הפרמדיקים והשוטרים עזבו את התחנות שלהם, הם ידעו שייתכן שהאיש סובל מזרוע ומכתף שבורות ואולי אפילו מפגיעה בראש, ושלא דווח על עוד סימפטומים אחרים.

לאחר שסיימתי להכניס את כל הקודים, התנתקתי והסרתי את האוזניות. אחר כך הוצאתי את התיק שלי מהמגירה התחתונה וחיפשתי בתוכו את הטלפון הסלולרי שלי. מצאתי את ההודעה האחרונה של רוז והתחלתי להקליד.

אני: לא אצליח להגיע. אני מותשת.

רוז: אם לא תגיעי, אבוא לדירה שלך ואגרור את הישבן שלך החוצה. הבחירה שלך.

אני: אני יוצאת ממש עכשיו. נתראה בעוד חמש־עשרה דקות.

רוז: השגתי לנו שולחן בחוץ, ממש ממול. לא תוכלי לפספס אותי.

החזרתי את הטלפון לתיק וקמתי מהשולחן. יצאתי מהמוקד. זה היה המקום שאליו הגיעו רוב שיחות החירום של כל אחד מהמחוזות של בוסטון, המקום שבו עבדנו במשמרות של שמונה שעות וטיפלנו ביותר מאלף שיחות ביום.

תהיתי אם אבצע את אותו הטקס גם מחר, או שאולי יהיה לי טקס אחר.

או שאולי לא יהיה טקס בכלל.

המחשבה הזאת נקטעה כשמישהו קרא אליי, "אליקס!" בדיוק ברגע שבו חלפתי על פני משרדה של מרלה.

נעצרתי בחוסר רצון וסבתי על עקביי, הולכת לאחור עד שהגעתי אל פתח דלת משרדה. "היי," אמרתי, מביטה בחיוכה כשקמה מכיסאה.

מרלה הייתה שוטרת, והייתה האחראית על המחלקה הזאת במשך כל שש השנים שבהן עבדתי בה. פגשתי אותה בזמן שלמדתי באקדמיה להכשרת מגישי עזרה ראשונה.

היא ניגשה אליי, כרכה את זרועותיה סביב כתפיי וחיבקה אותי. "אני מקווה שהיום עבר בסדר."

עצמתי את עיניי וקיוויתי שהיא לא שמעה אותי נאנחת. זה מה שלא רציתי. לא רציתי את זה, את החיוכים הגדולים במיוחד מצד חבריי לעבודה שראיתי כשנכנסתי מוקדם יותר היום למוקד.

לא רציתי את כרטיס הברכה שהניחו על שולחני, הכרטיס שפתחתי לפני המשמרת. לא רציתי את ההזמנה לארוחת הצהריים, ההזמנה שדחיתי.

כל זה היה באמת לא נחוץ, והרבה יותר מדי תשומת לב.

חיבקתי אותה כי זה היה דבר הנכון לעשות ואמרתי, "כן, היום היה בסדר." ואז התרחקתי.

"נתראה מחר?"

"כמובן."

תהיתי אם מחר ארגיש אחרת.

חשבתי על זה כשעשיתי את דרכי החוצה מתוך תחנת המשטרה. המבנה היה עמוס כל־כך בעובדים, שרבים מהם כבר פגשתי בעבר. אולי אפילו כמעט את כולם. אם הם יראו אותי, הם ירצו לעצור ולדבר. הם ירצו לדבר. חלקם אולי אפילו ירצו לחבק אותי.

כדי להימנע מכל סוג של אינטראקציה הוצאתי את הטלפון וקירבתי אותו לאוזני, מעמידה פנים שאני שקועה בשיחה בזמן שהקפדתי להישאר קרובה אל הקיר כשפסעתי במסדרונות ולהשפיל את עיניי.

זה היה כל מה שיכולתי לעשות כדי שלא יבחינו בי.

הרגשתי הקלה גדולה כשהצלחתי להגיע אל היציאה מהבניין בלי שאצטרך לומר מילה, והמשכתי בדרכי אל תחנת 'ראגלס', ממהרת אל הרכבת לפני שהדלתות ייסגרו.

שתי תחנות, זה היה המרחק אל תחנת בק־ביי. במהלך הנסיעה כרכתי את זרועי סביב מוט המתכת וגלשתי באחת האפליקציות החברתיות שלי. הצלחתי לקרוא רק כמה עדכוני סטטוס לפני שנשמעה ברמקולים הכְּריזה על הגעת הרכבת לתחנת בק־ביי.

יצאתי מהרכבת ופסעתי לאורך רחוב דארטמות' עד שהגעתי אל המסעדה. רוז חיכתה לי בחזית, בדיוק כפי שאמרה שתעשה בהודעה שלה. היא ישבה ליד שולחן קטן ועגול שעליו ניצבו שתי כוסות יין אדום ופלטת גבינות, נקניקים וירקות.

"היי," אמרה כשהתקרבתי, קמה ממקומה וחיבקה אותי ברגע שהגעתי אליה.

לא היה אכפת לי. זה היה חלק מהסיבה לכך שהייתי כאן. אפילו חיבקתי אותה בחזרה, חזק ככל שיכולתי.

רוז ואני שובצנו יחד באותו חדר בשנה הראשונה שלנו באוניברסיטת 'נורת'איסטרן'. אני הייתי נערה ביישנית מדרום מיין שהגיעה אל רשימת המצטיינים בקלות ורצתה לעבוד בתחום שירותי הבריאות. הייתי גם חסרת ניסיון לחלוטין בכל מה שהיה קשור במסיבות. רוז באה מדרום בוסטון. היא הגיעה לאוניברסיטה עם תואר שני בשתייה, והייתה מסוגלת להקיא בבוקר למחרת בלי אפילו למרוח את האודם שלה.

היינו ניגודים מוחלטים, ואפילו ששתינו השתנינו הרבה לאורך השנים, היינו קרובות יותר מאי פעם. "היי," אמרתי בחזרה. היא חיבקה אותי חזק כל־כך עד שהתקשיתי לנשום.

"תודה שלא ביטלת."

"טוב, ניסיתי," הודיתי.

"את יודעת, אם באמת לא היית רוצה לבוא הערב, לא הייתי מאלצת אותך."

"אני יודעת."

עברתי לצד השני של השולחן והתיישבתי מולה. תליתי את התיק על מסעד הכיסא, הרמתי את כוס היין, הקשתי אותה בכוסה ולגמתי ממנה. פינו נואר. היא ידעה למה הייתי זקוקה.

"לכבוד הרגעים," היא אמרה בזמן שבלעתי את היין.

רוז האמינה שיש תמיד לחגוג רגעים מיוחדים, ולדבריה היום חווינו את אחד הרגעים האלה. "לכבוד הרגעים," חזרתי.

היא שתתה מהכוס שלה ואחר כך שילבה את זרועותיה על השולחן ורכנה קרוב יותר אליי. "ספרי לי הכול על היום שעברת. אני רוצה לשמוע כל פרט."

ידעתי שהשאלה הזאת תגיע. במידה מסוימת זאת הייתה הסיבה לכך שרציתי לבטל את הפגישה. "התעוררתי, יצאתי לריצה, הלכתי לעבודה ועכשיו אני פוגשת אותך. אין הרבה מה לספר מעבר לזה."

"אליקס."

היא לא אמרה את שמי בטון נוזף. היא אמרה אותו כאילו היא מעודדת אותי לדבר על זה, משום שרוז תמיד הניחה שאני צריכה להוריד משהו מהחזה.

"העבודה הייתה בסדר," אמרתי. "כל המשמרת הייתה נטולת אירועים, באמת, ורוב הזמן זה היה יום בטוח עד להדהים בבוסטון."

פניה החלו להירגע. רק עכשיו הבנתי כמה הן נראו מתוחות קודם לכן.

"וזה היה יום שמש," היא אמרה.

הנהנתי. "אני אסירת תודה על זה." לגמתי עוד לגימה וקיוויתי שסיפקתי את רצונה ושעכשיו היא תשנה את נושא השיחה.

"יש לי חדשות."

הרגשתי הקלה על כך שקיבלתי את מבוקשי. הושטתי את ידי ולקחתי קוביית גבינה ופרוסה של פרושוטו. "כן? איזה סוג של חדשות?"

"מצאתי גבר."

"מה?" אמרתי, לועסת את החתיכה שהייתה בפי. "כבר יש לך גבר. למה, לכל הרוחות, חיפשת עוד אחד?"

"לא חיפשתי בשבילי. חיפשתי בשבילך."

הנדתי בראשי. "לא."

"את יודעת שאני כבר הרבה זמן מתכננת לסדר לך את אחד הארט דיירקטורים במשרד שלי, ועכשיו סוף־סוף הגיע הזמן. אל תחשבי ששכחתי את מה שהבטחת לי."

לפני שלושה חודשים ושבוע רוז שאלה אותי אם היא יכולה לסדר לי דייט. אמרתי לה אז שאשקול את זה בעוד שלושה חודשים. היא נהגה בחוכמה שלא שאלה אותי על זה בשבוע שעבר. היא נהגה עוד יותר בחוכמה כששאלה אותי עכשיו.

הנחתי את הכוס הריקה כמעט, שלא שמתי לב שאני עדיין מחזיקה. בדיוק כשעמדתי להשיב היא אמרה, "אני לא מבקשת ממך שתפתחי משהו רציני עם הבחור, אני רק מבקשת ממך להיפגש איתו לארוחת ערב, בפגישה דומה לזו שאנחנו מקיימות עכשיו. אם תהיה כימיה, תמשיכי איתו. אם לא, אז לפחות ניסית."

"את ממש לחוצה להשיג לי זיון, הא?"

"זה משהו רע?"

פתחתי את פי ואז סגרתי אותו מייד. הייתי צריכה לחשוב על מה שהתכוונתי לומר לפני שמשהו בלתי נשכח ייפלט ממנו. "לא, אני מניחה שלא."

"יפה." היא חייכה. "אז תני לי להשיג לך זיון."

לא ידעתי אם באמת אצא לדייט עם הארט דיירקטור, אבל כדי להימנע מאחת השיחות האלה של רוז, חייכתי ווידאתי שהטון שלי יהיה משכנע כשאמרתי, "אני כבר בקושי יכולה לחכות."