כולם צודקים

הקדמה

מאת המאסטרו מימוֹ רֶפֵּטוֹ

(שנכתבה לאורו של היום שבו מלאו לו מאה שנה)

לכל מה שאני לא יכול לסבול יש שם.

אני לא יכול לסבול זקנים. את הריר שלהם. את הקיטורים שלהם. את חוסר התועלת שלהם.

ועוד פחות מזה, כשהם מנסים להביא תועלת. את התלות שלהם.

את הקולות שהם משמיעים. האינסופיים והחוזרים ונשנים. את האנקדוטות המרגיזות שלהם.

את האגוצנטריות בסיפורים שלהם. את הבוז שלהם כלפי דורות ההמשך.

אבל אני לא סובל גם את דורות ההמשך.

אני לא סובל את הזקנים שרוטנים ודורשים שיקומו בשבילם באוטובוס.

אני לא סובל את הצעירים. את היהירות שלהם. את הפגנת השרירים והנעורים שלהם.

העמידוּת הבלתי מנוצחת, הנפוחה וההרואית של הצעירים מעוררת רחמים.

אני לא סובל את הצעירים החצופים שלא מפנים את המקום שלהם לזקנים באוטובוס.

אני לא סובל את החוליגנים האלה. את פרצי הצחוק הפתאומיים שלהם, הגסים והתפלים.

את הבוז שלהם כלפי מי ששונה מהם. ועוד פחות מזה, את הצעירים הטובים, האחראים והנדיבים. מלאי מתיקות, התנדבות ותפילה. כל כך הרבה נימוס וכל כך הרבה כיליון. בלב שלהם ובמוח שלהם.

אני לא סובל ילדים גחמניים ומרוכזים בעצמם ואת ההורים האובססיביים שלהם שמרוכזים רק בילדים שלהם. אני לא סובל ילדים שצורחים ובוכים. והילדים השתקנים האלה מלחיצים אותי, אז אני לא סובל אותם. אני לא סובל את העובדים ואת המובטלים ואת ההתרברבות החלקלקה וחסרת העכבות בחוסר־המזל־מִשַמים שלהם.

שהוא ממש לא מִשַמים. זה רק מפני שהם לא מתאמצים.

ואיך אפשר לסבול את כל המסוּרים למאבק, לתביעת הזכויות, להתארגנויות המהירות, לכתמי הזיעה המתפשטים תחת בית השחי? אי אפשר לסבול אותם.

אני לא סובל אמרגנים. ואין אפילו צורך להסביר למה. אני לא סובל את הבורגנים הזעירים, שמסתגרים בקליפה שלהם בתוך עולמם המזורגג. מה שמנחה את החיים שלהם זה הפחד. פחד מכל מה שלא נכנס לתוך הקליפה הקטנה הזאת. ולכן הם סנובים, בלי לדעת אפילו מה המשמעות של המילה הזאת.

אני לא סובל את זוגות החברים, כי הם מעיקים.

אני לא סובל את החברוֹת, כי הן מתערבות.

אני לא סובל אנשים עם ראש פתוח, סובלניים ונטולי דעות קדומות.

תמיד הוגנים. תמיד מושלמים. תמיד מופתיים.

הכול מותר, חוץ מלרצוח.

אתה מותח עליהם ביקורת, והם מודים לך על זה. אתה מזלזל בהם, והם מודים לך בחביבות. בקיצור, הם גורמים לך להרגיש לא בנוח.

כי הם מחרימים את הרשעות.

ובגלל זה הם בלתי נסבלים.

הם שואלים אותך "מה שלומך?" ובאמת רוצים לדעת את התשובה. שערורייה. אבל מתחת לעניין חסר האינטרס, באיזשהו מקום, הם מסתירים נעיצות סכין בגב.

אבל אני לא סובל גם את אלה שבחיים לא נותנים לך להרגיש לא בנוח. תמיד צייתנים ומעודדים. נאמנים ולקקנים.

אני לא סובל שחקני ביליארד, שמות חיבה, אנשים לא החלטיים, לא מעשנים, ערפיח ואוויר צלול, סוכני מכירות, פיצה במשקל, דברי נימוס, קרואסוני שוקולד, מדורות, ברוקרים, טפטים פרחוניים, סחר הוגן, אי־סדר, את פעילי איכות הסביבה, אזרחות טובה, חתולים, עכברים, משקאות קלים, צלצולים בלתי צפויים באינטרקום, שיחות טלפון ארוכות, את כל אלה שאומרים שכוס יין אחת ביום מסייעת לבריאות, את כל אלה שמעמידים פנים שהם לא זוכרים איך קוראים לך, את כל אלה שכדי להתגונן אומרים שהם מקצוענים, חברים מבית הספר שאחרי שלושים שנה פוגשים אותך וקוראים לך בשם המשפחה שלך, את הזקנים שלא מחמיצים אף הזדמנות כדי להזכיר לך שהם לחמו במחתרת, ילדים חסרי כיוון שאין להם מה לעשות בחיים ומחליטים לפתוח גלריה לאמנות, קומוניסטים לשעבר שמאבדים את הראש בגלל מוזיקה ברזילאית, את המסוּבבים שאומרים "מסקרן", את האופנתיים שאומרים "קוּל" על נגזרותיו, את המתקתקים שאומרים "מקסים־חמוד־מדהים", את האוניברסליים שקוראים לכולם "מאמי", יפהפיות מסוימות שאומרות "מתה עליך", את בני המזל שיודעים לנגן מִשמיעה, את המהורהרים המזויפים שלא מקשיבים לך כשאתה מדבר, את העליונים ששופטים, את הפמיניסטיות, את המתנדנדים, את הממתיקים המלאכותיים, את הסטייליסטים, את הבמאים, את ניידות הסיור, את הרקדנים, את הפוליטיקאים, נעלי סקי, מתבגרים, מזכירים כלליים, חרוזים, זמרי רוק מזדקנים במכנסי ג'ינס צמודים, סופרים נפוחים ורציניים, קרובי משפחה, פרחים, בלונדינים, קידות, ארוניות, אינטלקטואלים, אמני רחוב, מדוזות, קוסמים, וי־איי־פי, אנסים, פדופילים, את כל הקרקסים באשר הם, מפיקים של אירועי תרבות, עובדים סוציאליים, בילויים, אוהבי בעלי חיים, עניבות, צחוקים מעושים, יוצאי עיירות, רחפות, את כל האספנים באשר הם, וטיפה יותר את אלה שאוספים שעונים, את כל התחביבים למיניהם, את הרופאים, את המטופלים, מוזיקת ג'ז, פרסומות, פועלי בניין, אימהות, צופים של משחקי כדורסל, את כל השחקנים ואת כל השחקניות, וידיאו־ארט, לונה פארקים, חלוצים מכל הסוגים, מרקים, ציור בן זמננו, בעלי מלאכה זקנים בסדנה שלהם, גיטריסטים חובבנים, פסלים בכיכר, מנשקי ידיים, חוות בריאות, פילוסופים נאי מראה, ברֵכות עם יותר מדי כלור, אצות, גנבים, אנורקטיות, חופשות, מכתבי אהבה, כמרים ונערי מזבח, נרות נגד כאבים, מוזיקה אתנית, מהפכנים מעושים, צדפות, דובי פנדה, פצעי בגרות, נגני כלי הקשה, מקלחונים עם וילון, דחפים, יבלות, קשקושים בסלון, נקודות חן, צמחונים, ציירי נוף, מוצרי קוסמטיקה, זמרי אופרה, פריזאים, סווטשרטים עם צווארוני גולף, מוזיקת רקע במסעדות, מסיבות, ישיבות, בתים עם נוף, משפטים מתובלים באנגלית, חידושים לשוניים, בני עשירים, בנים של אמנים, ילדים ממשפחות מצליחות, ילדים של אחרים, מוזיאונים, ראשי ערים, חברי מועצה ללא יוצא מן הכלל, משתתפי הפגנות, שירה, בעלי מעדניות, בעלי חנויות תכשיטים, אזעקות, שרשרות מזהב צהוב, מנהיגים, תומכים, זונות, אנשים נמוכים מדי או גבוהים מדי, לוויות, שערות, טלפונים ניידים, ביורוקרטיה, התקנות, מכוניות עם כל מספר של צילינדרים, מחזיקי מפתחות, זמרים־יוצרים, יפנים, מנהלים, גזענים וסובלניים, עיוורים, פורמייקה, נחושת, כלי נשיפה, במבוק, טבחים בתוכניות טלוויזיה, המון, קרם שיזוף, שדולות, סלנג, כתמים, נשים שחיות על חשבון גברים, קרנות השפע, מגמגמים, זקנים צעירים ברוחם וצעירים זקנים בנפשם, סנובים, רדיקלים שיק, ניתוחים פלסטיים, כבישים עוקפים, צמחים, מוקסינים, אנשי כת, מגישי טלוויזיה, אצילים, חוטים שמסתבכים, נערות גלגל המזל, קומיקאים, שחקני גולף, מדע בדיוני, וטרינרים, דוגמניות, מדינאים גולים, אנשים אטומים, חופים עם חול לבן, דתות מאולתרות ואת המאמינים שלהן, אריחים סוג ב', עקשנים, מבקרים מקצועיים, זוגות שבהם הוא צעיר והיא מבוגרת וההפך, את הבוגרים בנפשם, את כל האנשים שחובשים כובעים, את כל האנשים שמרכיבים משקפי שמש, את מכוני השיזוף, שרפות, צמידים, מכתבים רשומים, אנשי צבא, טניסאים פזרנים, סיעתיים ואוהדים, בשמים זולים, חתונות, בדיחות, טקסים כנסייתיים, את הבונים החופשיים, את טקס המיסה, את כל אלה ששורקים, את כל אלה שפתאום מתחילים לשיר, גיהוקים, משתמשים בהרואין, את מועדוני ליונס, משתמשים בקוקאין, את מועדוני רוטרי, תיירות מין, תיירות, את כל אלה ששונאים תיירות ואומרים שהם "מטיילים", את כל אלה שמדברים "מניסיון", את כל אלה שאין להם ניסיון ורוצים לדבר בכל זאת, את מי שיודע לחיות בעולם הזה, את מורות בית הספר היסודי, את החולים בישיבות, את החולים באופן כללי, את האחים עם הכפכפים, למה לעזאזל הם חייבים לנעול כפכפים?

אני לא סובל ביישנים, פטפטנים, את אלה שמשחקים אותה מסתוריים, את המגושמים, את הטיפשים, את היצירתיים, את המקסימים, את המטורפים, את הגאונים, את הגיבורים, את אלה שבטוחים בעצמם, את השתקנים, את האמיצים, את המתחשבים, את היומרניים, את החצופים, את בעלי המצפון, את הבלתי צפויים, את המזדהים, את הזהירים, את הצנועים, את המומחים, את הנלהבים, את המצועצעים, את אלה שתמיד מופתעים, את השוויוניים, את הכלומניקים, את הנזיריים, את הבדרנים, את הציניים, את הפחדנים, את הגוצים, את הלוחמנים, את היהירים, הפלגמטים, השחצנים, הקשים להשגה, הנמרצים, הטרגיים, הבטלנים, את חסרי הביטחון, ההססניים, הסקפטיים, המתפעלים, המנצחים, הקמצנים, הענווים, המתרשלים, את השמאלצים, המקטרים, הבכיינים, הגחמנים, המפונקים, את הרעשנים, את החלקלקים, את הבוטים ואת כל אלה שרוכשים חברים בקלות יחסית.

אני לא סובל נוסטלגיה, שגרה, רשעות, היפראקטיביות, בולימיה, אדיבות, מלנכוליה, עצבות, אינטליגנציה וטיפשות, שחצנות, כניעות, בושה, יהירות, אהדה, בוגדנות, אדישות, ניצול כוח, אי־כשירות, ספורטיביות, טוב לב, אדיקות, התרברבות, סקרנות וחוסר עניין, העמדת פנים, מציאות, אשמה, מינימליזם, פיכחות והפרזה, אי־בהירות, זיוף, אחריות, שאננות, התרגשות, תבונה, נחישות, אהבה עצמית, חוסר אחריות, תקניות, יובש, רצינות וטיפשות, פומפוזיות, הזדקקות, עליבות אנושית, חמלה, עגמומיות, דברים צפויים מראש, חוסר הכרה, קטנוניות, חיפזון, אפלה, הזנחה, איטיות, ממוצעוּת, מהירות, את הבלתי נמנע, אקסהיביציוניזם, התלהבות, רישול, רבגוניות, חובבנות, מקצוענות, כושר החלטה, ניידות, עצמאות, תלות, אלגנטיות ואושר.

אני לא סובל שום דבר ואף אחד.

אפילו לא את עצמי. בייחוד לא את עצמי.

רק דבר אחד אני יכול לסבול.

את הניואנסים.